ליליאנה מזרחי נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 9020/14 בבית המשפט העליון ע"פ 9020/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון המערערת: ליליאנה מזרחי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.7.2014, ב-ת"פ 36831-09-13, שניתנה על ידי כבוד השופטת ש' בן שלמה תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ה (20.4.2015) בשם המערערת: עו"ד ניר דוד בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ש' בן שלמה), במסגרתה הורשעה המערערת לאחר ניהול משפט הוכחות, ביבוא סם מסוכן – עבירה לפי סעיף 13 וסעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה); ובהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית – עבירה לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודה (הכרעת הדין בת"פ 36831-09-13 מיום 15.7.2014). במהלך המשפט לא חלקה המערערת על כך שניסתה להעביר את הסם בגופה מקולומביה לישראל – ואולם טענתה היתה כי עומדת לה הגנת הכורח, משום שהסמים הוחדרו לאיבר מינה בכוח, בניגוד לרצונה, ותוך איומים על חייה ועל חיי יקיריה. ועוד נטען על ידי המערערת, כי האופן שבו הוחדרו הסמים לגופה מהווה אונס – ועל כן מן הראוי היה לבחון את עדותה במשפט על פי הכללים הראייתיים הנהוגים בפסיקה ביחס לעדויותיהם של קורבנות עבירות מין. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערת, הרשיע אותה באישומים שיוחסו לה, ודן אותה ל-30 חודשי מאסר בפועל, ול-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום השחרור – כשהתנאי הוא שלא תעבור כל עבירה מסוג פשע בניגוד לפקודה (גזר דין מיום 9.12.2014). מתקופת המאסר נוכו ימים שבהם היתה המערערת נתונה במעצר – מיום 10.9.2013 ועד ליום 13.11.2013. יובהר כי המערערת אינה טוענת כנגד העונש שהושת עליה, אלא רק כנגד עצם הרשעתה. כתב האישום 2. על העובדות שבכתב האישום אין חולק. המערערת היא אישה כבת 43, נשואה ואם לשניים – בן בגיל 23 ובת בגיל 17. בשנת 2004 עלתה המערערת מקולומביה, עם בעלה וילדיה, וכיום היא אזרחית ישראלית. בחודש אוגוסט 2013 נסעה המערערת לבקר את אימה המתגוררת בגפה בקולומביה, וביום 10.9.2013 שבה לישראל בטיסה לאחר עצירת ביניים בספרד. בעת הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג) נתפסה המערערת כשהיא נושאת באיבר מינה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 421.73 גרם נטו, עטוף בקונדום. בכתב האישום יוחסו למערערת כאמור עבירות של יבוא והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית; ואילו המערערת מצידה הודתה בעובדות, ואולם טענה להגנת כורח לפי סעיף 34יב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). לגרסתה, בעת שעשתה המערערת את דרכה במונית לנמל התעופה בקולומביה היא נלכדה על ידי קבוצה של סוחרי סמים, שהחדירו את חבילת הסם בכוח לאיבר מינה ואילצו אותה באיומים להביא את הסם לישראל. לדבריה, סוחרי הסמים איימו עליה כי אם לא תבצע את דברם הם יפגעו בה, באימה (שבקולומביה) ובילדיה (שבישראל). עיקר טענתה של המערערת הוא שחוותה "אונס כפול": ראשית – המעשה הפיזי של החדרת הסם לאיבר מינה בניגוד לרצונה, ושנית – אילוצה להביא את הסם לישראל תוך איום על חייהם שלה ושל יקיריה. לגרסתה של המערערת, לא נאמר לה מתי ואיך יקחו ממנה את הסם בארץ; והיא מצידה סברה שהיא נתונה במעקב על ידי מי מטעם סוחרי הסמים, מעת האירוע וכל הדרך לישראל ועד לתפיסתה על ידי שוטרי הסיור בנתב"ג. עוד טוענת המערערת כי במהלך תקופת מאסרה היו מספר אירועים שבהם הושמעו איומים על חייהם של בעלה ובנה, בשיחות טלפון שבוצעו על ידי אדם זר. הבעל והבן אף הגישו בעניין זה תלונות במשטרה, ואולם נכון לעת הדיון בבית המשפט המחוזי תיק החקירה שנפתח העלה חרס בנוגע לזהות המאיים והוא עמד בפני גניזה. הכרעת הדין 3. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערערת בנוגע לאינוסה הכפול – שנסמכה בעיקר על עדותה של המערערת עצמה, וכן על חוות דעתו של מומחה מטעמה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' חיים קנובלר (להלן: המומחה הפסיכיאטרי). בהתייחס לעדות המערערת, נמצא כי גרסתה נסתרת על ידי אחת הראיות שבידי המשטרה – והיא תוכנו של תיק הרחצה שהמערערת נשאה עימה למטוס. בתיק זה נמצאו קרם נגד פטריות המיועד לשימוש באיבר המין, וכן קרם אלחוש להרדמה מקומית המתאים גם הוא לשימוש כזה – ושני הקרמים נחזו ככאלה שכבר נעשה בהם שימוש. בהקשר זה נאמר בהכרעת הדין כי "השימוש להם מיועדים אותם קרמים אינו מתיישב עם הגרסה ולפיה הסם הוחדר בכוח." בית המשפט התקשה לקבל כי סוחרי הסמים הקפידו למרוח את איבר מינה של המערערת בקרם נגד פטריות ומשחת אלחוש, בעוד שהיא מצידה מתנגדת להחדרת הסם והם מפשקים את רגליה ועושים שימוש בכוח. עוד בנושא זה ציין בית המשפט המחוזי, כי חרף העובדה שלדבריה התנגדה המערערת להחדרת הסם והדבר בוצע תוך שימוש בכוח – אין חולק שהמכנסיים שלבשה באותה עת לא נקרעו, לא נגרמו לה חבלות בידיים או ברגליים, וגם לא פגיעות באיבר המין (המערערת נבדקה על ידי רופא בסמוך לאחר תפיסת הסם). עם זאת, צוין כי לפי חוות דעת גינקולוגית שהוגשה בהסכמה, העובדה כי לא נמצאו פגיעות באיבר המין "אינה יכולה להעיד דבר וחצי דבר על שימוש בכוח בהחדרת הקונדום עם הסם. דפנות הנרתיק הן מאוד אלסטיות והנרתיק הוא בעל כושר התרחבות ניכר." בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי גרסתה של המערערת לוקה בחוסר קוהרנטיות ואף סתירות בין גרסאות שונות שמסרה. כך, למשל, צוין כי בחקירתה במשטרה סיפרה המערערת כי נחטפה מן המונית שבה נסעה לנמל התעופה בקולומביה לאחר שאופנוע חסם את דרכה של המונית. ואולם בית משפט קמא מצא כי אותו אופנוע לא נזכר בגרסה קודמת שמסרה המערערת, בעת שנחקרה בנתב"ג – שאז ציינה רק כי המונית שבה נסעה נעצרה, והיא הועברה על ידי סוחרי הסמים למונית אחרת שבה הוחדר הסם לאיבר מינה. נמצא כי אותה גרסה אף שוכללה פעם נוספת בדברים שמסרה המערערת למומחה הפסיכיאטרי, שאז היא ציינה לראשונה כי סוחרי הסמים שאנסו אותה לטענתה נשאו על גופם נשק. בעניין אחר, המערערת טענה כי בד בבד עם אינוסה סוחרי הסמים גם הציעו לה כסף עבור העברת הסם לישראל. ואולם בעוד שבגרסה אחת נטען על ידה כי הכסף הוצע לה לפני החדרת הסם בכוח, בגרסה אחרת זה היה לאחר מכן; ובעוד שבגרסה אחת מי שהציע את הכסף היה זה שגם החדיר את הסם לאיבר מינה בעודה במושב האחורי של המונית שאליה הוכנסה, בגרסה אחרת היה זה אדם שישב בכלל בקדמת המונית. מכל מקום, המערערת לדבריה סירבה להצעה לקבל כסף. בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה בהכרעת הדין שורה ארוכה של אי דיוקים שמצא בנוגע לפרטים שוליים יותר בגרסאות של המערערת – שאין מקום לחזור ולפרטם גם כאן. אשר לחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי – הלה קבע כי גרסתה של המערערת בדבר האונס הכפול היא מהימנה, וכי היא סובלת מהפרעה פוסט טראומטית שנגרמה בעטיים של אירועים אלה. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון ליתן משקל כלשהו לחוות דעת זו; וציין כי היא נשענת על יסוד עובדתי רעוע, משום שעולה ממנה כי הדיווח שמסרה המערערת למומחה "רחוק מלהיות מדויק" כלשון בית המשפט. לבסוף – משנדחתה גרסת המערערת בנוגע לאונס הכפול, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת אינה חוסה בצילה של הגנת הכורח וכי יש להרשיעה בעבירות שבכתב האישום. 4. יצוין כי מהכרעת הדין עולה כי בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות גם לכך שכאשר נשאלה המערערת לראשונה, עוד בנתב"ג, אם היא מחזיקה בסמים – היא השיבה בשלילה. בתוך כך נאמר כי המערערת אמנם הסבירה שזו היתה תגובתה מפני שנשאלה אם יש סמים בכבודה שנשאה עימה, ולא אם יש סמים על גופה; ואולם בית משפט קמא מצא כי מדובר ב"תשובה מניפולטיבית" שאינה מניחה את הדעת. בין היתר על יסוד דברים אלה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, למעלה מן הצורך לדבריו, כי גם אם היה מקבל את גרסתה של המערערת בנוגע לאונס הכפול – עדיין לא ניתן היה לקבוע כי היא חוסה בצל הגנת הכורח. כך, משום שלשיטתו של בית משפט קמא אין לומר כי לא ניתנה למערערת אפשרות ממשית לסכל את האיום שבגינו ביצעה את העבירות כנטען על ידה – באשר בדרכה מקולומביה לישראל נקרו בפניה מספר הזדמנויות לפנות לרשויות ולדווח על שנעשה לה. וכך נאמר בהכרעת הדין בהקשר זה: "אם לא בקולומביה, בהנחה שעוקבים אחריה, לפחות בספרד ואם לא שם על אחת כמה וכמה בארץ. ואם לא עשתה כן מיוזמתה, ללמד כי ידה אינה במעל, אז ודאי כאשר שוטרי הסיור פנו אליה והיא הועברה על ידם להמשך טיפול הבלשים. כך בפרט עת נשאלה אם ברשותה סמים, ואין זה משנה אם בכבודה או בגוף. היה עליה לשתף פעולה מן הרגע הראשון, בין אם מדובר בשוטר או בשוטרת. מדובר באיש מרות שיכול היה לסייע בידה ולהעניק הגנה לה ולבני משפחתה." בית המשפט המחוזי הרשיע כאמור את המערערת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. ואולם מבין השיטין של הכרעת הדין ברי כי בית המשפט נותר עם הרושם שלא נפרשה בפניו התמונה העובדתית המלאה בנוגע לנסיבות ביצוע העבירות. מהכרעת הדין עולה כי לא מן הנמנע שהמערערת שימשה ככלי שרת בידי בעלה ואחיו, ושהם אלה שעמדו מאחורי יבוא הסם – ואולם בהעדר שיתוף פעולה מצידה של המערערת בחקירתה במשטרה, מדובר בחשד בלבד. הרקע לחשד הוא בהצטרפותן של מספר נסיבות – וביניהן העובדה שבניגוד לגרסה הראשונית שמסרה, התברר כי המערערת יצאה לשדה התעופה בקולומביה מביתו של האח המתגורר בבוגוטה; העובדה שבחדר השינה בביתם של המערערת ובעלה נמצא משקל אלקטרוני, וכן נמצאו בדירה שקיות ניילון קטנות וגדולות עם פס סגירה (למרות שבעניין זה נאמר בהכרעת הדין כי "אין בהם כדי להוסיף באופן משמעותי לחומר הראיות, ככל שרק בהם מדובר"); העובדה כי בסמוך לפני האירוע שהתה המערערת יחד עם בתה במעון לנשים מוכות במשך שלושה שבועות, בעקבות אלימות שספגה מצד בעלה. בנוסף התברר כי חרף מצבם הכלכלי הדחוק של המערערת ובעלה, מספר חדשים לפני האירוע הם העבירו כספים בשיעור משמעותי לקולומביה. המערערת אמנם טענה כי מדובר בסכום שהיה דרוש לשיפוץ בית שבבעלותם שם, ואולם לא הובאו לכך כל תימוכין והנחת המשיבה היא שהכספים שימשו לרכישת הסם. בגזר הדין חזר בית משפט קמא על כך שתחושתו היא שנפתח בפניו צוהר בלבד למסכת עובדתית מורכבת יותר האופפת את ביצוע העבירות; ואולם עם זאת, נמצא כי העבירות נעברו – לא רק מבחינת היסוד העובדתי שלהן שאינו שנוי במחלוקת, אלא גם מבחינת זה הנפשי ובפרט העדר הכורח. תסקיר המבחן וגזר הדין 5. מתסקיר המבחן שנערך למערערת לאחר הכרעת הדין (מיום 30.10.2014; להלן: התסקיר), עולה כי בשנת 2009 היא אובחנה כסובלת מגידול סרטני בראשה. היא עברה ניתוח וטיפולים, שבעקבותיהם החלה לסבול מאפילפסיה ופיברומיאלגיה (הפרעת כאב המלווה בדיכאון וחרדה) ומירידה ניכרת בתפקוד – והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%. עוד צוין בתסקיר כי אין למערערת הרשעות קודמות, וכי זוהי לה מעורבות ראשונה ויחידה בפלילים. שירות המבחן התרשם כי המערערת מצויה במשבר נפשי על רקע ביצוע העבירה והשלכותיה, ואף מגלה תגובות פוסט טראומתיות – שבעקבותיהם היא פנתה ביוזמתה לקבלת סיוע מהמרכז לבריאות הנפש ביפו. כן מצא שירות המבחן כי קיים פער ניכר בין המיוחס למערערת בהכרעת הדין, לבין התפיסה שלה את השתלשלות האירועים ואחריותה לביצוע העבירות. לנוכח תמונת מצב מורכבת זו, ובמטרה להעמיק את האבחון בעניינה של המערערת, הומלץ על מתן שהות לגיבוש עמדת שירות המבחן בעניינה. בתסקיר משלים (מיום 11.11.2014, להלן: התסקיר המשלים) נקבע כי המערערת עדיין מתקשה לקחת אחריות לביצוע העבירות, וחוזרת על אותה עמדה שהשמיעה בבית המשפט המחוזי – שלפיה היא הקורבן. במצב דברים זה קבע שירות המבחן כי לא ניתן להעריך את הסיכון הנשקף ממצבה של המערערת, וממילא גם לא ליתן המלצה שיקומית כלשהי בעניינה. עם זאת צוין בתסקיר המשלים, כי במידה שיוטל על המערערת עונש מאסר בפועל – מומלץ כי בית המשפט ייתן את הדעת למורכבות מצבה הנפשי, ולצורך ליתן לו מענה מצד שירות בתי הסוהר. כפי שכבר צוין, בית המשפט המחוזי השית על המערערת עונש של 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום השחרור (והתנאי הוא שלא תעבור כל עבירה מסוג פשע בניגוד לפקודה). מצד אחד התחשב בית המשפט במצב הבריאותי של המערערת ובמצוקה הנפשית בה היא נתונה, וכן בכך שאין לה עבר פלילי; ומצד שני שם בית המשפט דגש על כך שהעבירות שבהן הורשעה המערערת הן מהחמורות שבפקודה, על נזקי סם הקוקאין לפרט ולחברה, ועל המקום המרכזי שנודע לחוליית היבוא בשרשרת ההפצה של הסם בארץ. הטענות בערעור 6. המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את גרסתה לאירועים וקבע כי הגנת הכורח אינה חלה בעניינה. לשיטתה של המערערת שומה היה על בית המשפט לבחון את הגרסה בנוגע לאונס הכפול על פי אותן אמות מידה שבהן נהוג לבחון עדותו של קורבן עבירות מין. קרי: מבלי לדקדק בסתירות ובאי דיוקים שנתגלעו בעדות, ומתוך הבנה שהדבר נובע ממצבו הנפשי המיוחד של הקורבן ועל כן לא מהווה אינדיקציה לאמיתות גרסתו. בהקשר זה מפנה המערערת לחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי מטעמה, שקבע כי היא סובלת מתסמונת פוסט טראומטית בשל אותו אירוע שבמהלכו הוחדר הסם לאיבר מינה והיא נאלצה להביאו לארץ תוך איומים על חייה ועל חיי יקיריה. באשר לקרמים שנמצאו בתיק הרחצה שלה – המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי עצם הימצאותם במטלטליה אינה מתיישבת עם הגרסה שלפיה הסם הוחדר לאיבר מינה בכוח. לגישתה, אין להיפלא על כך שסוחרי הסמים ציידו אותה בקרמים – שהרי הם עשו כן מתוך דאגה לחבילת הסם שלהם, וכנראה מתוך חשש שהיא תוכרע על ידי הכאב ותפלוט את הסם מגופה. המערערת יוצאת כנגד קביעתו של בית משפט קמא שלפיה הגנת הכורח אינה חלה גם משום שהיו לה לכאורה מספר הזדמנויות טרם שנכנסה לארץ עם הסם, לפנות למשטרה או לגורם מרות אחר ולשטוח בפניו את שאירע לה. ראשית, נטען כי המערערת סברה שהיא נתונה במעקב תמידי על ידי מי מטעם סוחרי הסמים שאיימו על חייה – ובנסיבות אלה לא ניתן לומר כי היתה לה אפשרות ממשית לפנות לרשויות ולדווח על שאירע לה. ושנית, נטען כי בקבעו כן התעלם בית משפט קמא פעם נוספת מהיותה של המערערת קורבן עבירת מין, ומשכך לא היה מקום לזקוף לחובתה את העובדה שהתקשתה לשחזר בפני זרים את האירוע הטראומתי שחוותה – גם אם מדובר באנשי מרות שיתכן שהיו יכולים לסייע בידה. המשיבה מצידה סומכת ידה על הכרעת הדין ומנימוקיה. בתוך כך, היא מדגישה כי אין לקבל את הטענה שהיה על בית משפט קמא לבחון את גרסת המערערת כפי שבוחנים עדות מפי קורבן עבירת מין – באשר טענה זו לוקה בכשל לוגי של הנחת המבוקש. ודוק: במצב הרגיל קורבן עבירת מין מעידה נגד מי שפגע בה ועומד לדין בגין העבירות שביצע; ואילו במקרה דנן מדובר בעדות המשמשת כנדבך העיקרי בהגנתה של המערערת עצמה, העומדת לדין בגין ניסיונה שלה להכניס לארץ כמות נכבדה של סם בגופה. משכך, נטען כי הנטל מוטל על המערערת להוכיח כי אמנם נאנסה, וצדק בית משפט קמא כאשר נתן משקל מתאים לסתירות שנפלו בעניין זה בעדותה. נוסף על כך, המשיבה טוענת כי גרסתה של המערערת בדבר האונס הכפול לוקה בחוסר סבירות ואינה מתיישבת עם שורת ההיגיון – שכן אין לכאורה כל סיבה לכך שסוחרי הסמים יפקידו סם בשווי של למעלה מ-150,000 ₪ בידי אשה בניגוד לרצונה, כאשר בנקל הם יכולים לשלם לבלדר תשלום זניח בתמורה לכך שיעביר את הסמים בהסכמה. לאחר הגשת הערעור נערך למערערת תסקיר נוסף על ידי שירות המבחן, שממנו עולה כי מצבה הנפשי נותר ללא שינוי. בנוסף, מצא שירות המבחן כי המשבר מתחיל לתת את אותותיו גם על שאר בני הבית, שנאלצים לתמוך במערערת הן נפשית הן פיזית בניהול משק הבית, ובעיקר על בתה הקטינה שסובלת אף היא ממצב נפשי ירוד. גם בתסקיר זה חזר שירות המבחן על ההמלצה כי ככל שהערעור יידחה, יודגש בפסק הדין הצורך ליתן מענה במסגרת שירות בתי הסוהר לקושי הנפשי שעימו מתמודדת המערערת, ובכלל זה שמירה על רצף בטיפול התרופתי שהיא נוטלת. דיון והכרעה 7. על פי התפיסה המוסרית שביסוד הדין הפלילי הישראלי, אין זה ראוי להטיל על אדם אחריות פלילית בגין מעשים שביצע מתוך כפייה ובהעדר יכולת לבחור אם להימנע מעשייתם אם לאו. על רקע זה נקבע בסעיף 34יב לחוק העונשין סייג הכורח: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך." הנה כי כן, "הגנת הכורח נועדה לפטור מאחריות אדם שנקלע למצוקה, בה, בשל איום ממשי שהופנה אליו על-ידי צד שלישי הדורש ממנו לבצע מעשה, הוא נאלץ לבחור בין שתי רעות: האחת, כניעה לאיום תוך כדי ביצוע עבירה פלילית, והאחרת, סירוב לבצע את העבירה תוך כדי כך שהוא חושף את עצמו לסכנה כי האיום – שכוון נגדו או נגד זולתו – ימומש." (ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל, בסעיף 18 לפסק הדין (2.8.2006)). על פי לשון הסעיף (ובהינתן הוראת סעיף 34טז לחוק), הסייג חל בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: הנאשם היה נתון תחת איום מוחשי, שנשקפה ממנו סכנה ממשית לפגיעה חמורה בחיים, בחירות, בגוף או ברכוש שלו או של זולתו; בשל האיום והסכנה שנשקפה ממנו היה הנאשם אנוס לבצע את המעשה; המעשה שנעשה לשם מניעת הסכנה היה סביר (ע"פ 8233/05 פלוני נ' מדינת ישראל, בסעיף 11 לפסק הדין (14.8.2008)). אשר לנטל ההוכחה של סייג הכורח – סעיף 34ה לחוק העונשין קובע כי "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". המדובר בחזקה, הניתנת לסתירה, המעבירה את נטל ההוכחה: על מנת לחסות תחת הגנת הסייג, על הנאשם להוכיח את התקיימות תנאיו בנסיבות המקרה. סעיף 34כב(ב) לחוק מוסיף, לעניין כובד הנטל המוטל על הנאשם בעניין זה, כי "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". על יסוד צירופן של שתי הוראות החוק כבר נקבע כי "הנטל להוכחת קיומם של התנאים המקימים את סייג ההגנה העצמית, רובץ על שכמו של הנאשם, אך זאת עד כדי הותרת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג." (ע"פ 5373/12 אבורמד נ' מדינת ישראל, בסעיף 44 לפסק הדין (15.4.2015); כן ראו: ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל, בסעיף 29 (4.5.2015)). מיום 23.8.1995 תיקון מס' 39 ס"ח תשנ"ד מס' 1481 מיום 23.8.1994 עמ' 355 (ה"ח 2098) הוספת סעיף 34ה 8. כפי שכבר הוברר, המערערת הודתה בכל עובדות כתב האישום, אך טענה כי היא ביצעה את המעשה מתוך כורח. לגרסתה כאמור, סוחרי סמים לכדו אותה בדרכה לשדה התעופה בקולומביה, החדירו בכוח את הסם לאיבר מינה, ואיימו עליה שיפגעו בה וביקיריה אם לא תעביר את הסם לישראל. המערערת סבורה כי היא עמדה ברף ההוכחה המוטל עליה, וכי עלה בידה לעורר לכל הפחות ספק סביר בדבר התקיימותו של הסייג. בהקשר זה טוענת המערערת כי בית משפט קמא הגיע לתוצאה שונה מתוך טעות, ומשום שהוא השקיף על עדותה מבעד למשקפיים לא נכונים. לשיטת המערערת היה על בית המשפט המחוזי לבחון את אמינות עדותה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה ביחס לעדות של קורבן עבירת מין – כלומר להימנע מלייחס משקל כלשהו לסתירות או אי דיוקים ככל שנמצאו בגרסאותיה, משום שאלה נובעים מן המצב הנפשי הקשה שבו היא היתה שרויה כתוצאה מן האונס. עוד נטען כי אילו היה בית המשפט המחוזי עושה כן, לבטח היה מקבל את גרסתה ומשתכנע כי המערערת חוסה תחת הגנת הכורח – ומזכה אותה מן האישומים נגדה. המערערת מבקשת אפוא מערכאת הערעור כי תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ולמעשה תבחן את עדותה של המערערת מבראשית. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור לעשות כן, וזאת לנוכח המשקל הרב הנודע להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהראיות ומהעדויות שהובאו לפניה. כך, למעט בנסיבות חריגות המצדיקות התערבות – למשל כאשר נפלה בהחלטת הערכאה הדיונית שגיאה נראית לעין, או מקום שהמסקנות אינן מתיישבות עם הגיונם של דברים (ראו: ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556-555 (1987); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000); ע"פ 10489/06 עופר נ' מדינת ישראל, בפסקה 34 לפסק הדין (14.1.2010)). דעתי היא שהמקרה דנן אינו נופל בגדר חריגים אלה, ואבאר. 9. אכן, הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שעבירות מין עלולות להיות בעלות השפעה טראומטית על הקורבן, ובין היתר להותיר עליו את רישומן גם במהלך חקירתו במשטרה ובעת מתן עדות בבית המשפט. לטראומה מתלווים לא פעם גם אימה מפני חשיפת המעשים, רגשות אשם, בושה, וכיוצא באלה תחושות קשות – והתוצאה היא שנוצר קושי מובן מצד נפגע העבירה לגולל גרסה סדורה ושלמה בנוגע למעשים שבוצעו בו. על הרקע הזה, הכלל שהשתרש בפסיקה הוא שמהימנותם של נפגעי עבירות מין נבחנת באספקלריה של הקושי הנפשי הנלווה לחשיפת המעשים. בתוך כך נקבע, כי "לעיתים תתקבל גרסתם גם כאשר היא זרועה אי דיוקים, סתירות, חוסר התאמות ובלבול" (ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, בסעיף 31 לפסק הדין (25.11.2010), להלן: עניין לזרובסקי; כן ראו: ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, בסעיפים 81-75 לפסק הדין (10.9.2014); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)). ואולם, טענת המערערת להיותה קורבן אונס כפול אינה יכולה לשמש "נוסחת קסם" המבטלת כל סתירה או אי דיוק שנתגלו בעדותה. תכליתה של ההלכה שנתגבשה בפסיקה בנוגע לאופן שבו נבחנת עדותו של קורבן עבירות מין, היא להתאים את בדיקת המהימנות של העד למאפיינים היחודיים שלו כנפגע עבירת מין. המשמעות היא שהכללים הראיתיים היחודיים לעדות כזו יחולו רק כאשר השימוש בהם משרת הערכה נכונה ושלמה יותר של מהימנות העד. לא מדובר אפוא במעמד עדיף שניתן לעדותו של נפגע עבירת מין על פני עדויות או ראיות אחרות – אלא בכלי שנועד לסייע בידי בית המשפט, במקרים המתאימים, בחקר האמת. בעניין לזרובסקי ציין השופט ס' ג'ובראן, כי "אספקלריה שונה זו שבה נבחנת גרסתו של קורבן עבירות מין, אינה יכולה להפוך את ההליך הפלילי, אשר במרכזו הנאשם, לפלסתר: 'יודגש כי "המובלעת הראייתית" המיוחדת לעבירות מין אינה "הנחה" שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, ואין מדובר בריכוך או בהנמכה של הרף הראייתי "מעבר לכל ספק סביר" כנדרש להכרעה בפלילים...'." (שם, בסעיף 31 לפסק הדין). בעניין אחר הבהיר חברי השופט י' דנציגר, כי החלת הכללים הראיתיים הנוהגים לעניין עדותו של קורבן עבירת מין תיעשה בזהירות ובהתאם לנסיבות המקרה: "מובן שאין להחיל את ההלכות הנזכרות בצורה אוטומטית בכל מקרה ומקרה שבו נדונה תקיפה מינית והדבר תלוי בנסיבותיו של המקרה. כבכל תיק שבו הוא נדרש לקבוע ממצאי מהימנות ועובדה, אמור בית המשפט לבחון ולהעריך את מהימנותה של העדות בכלים העומדים לרשותו, לרבות ראיות חיצוניות לאותה העדות, ככל שישנן. צבר ההלכות שלעיל הוא רק אחד מן הכלים העומדים לרשות השופט והשימוש בו ראוי שייעשה בצורה מושכלת וזהירה ביותר, הכל בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו." (ע"פ 7880/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 36 לפסק הדין (11.5.2015), להלן: עניין פלוני). 10. עניינה של המערערת שונה בנסיבותיו מן המקרה הרגיל שבו נבחנת עדותו של קורבן עבירות מין – בגדרו של הליך פלילי המתנהל נגד מי שנטען כי ביצע את המעשים. במקרה דנן האישום הפלילי מופנה נגד המערערת עצמה – ולא נגד מי שנטען על ידה כי אנס אותה; וגרסת האונס נשמעת מפיה כטענת הגנה מפני עבירות אחרות שבהן היא מואשמת – יבוא והחזקה של סם מסוכן. גרסתה של המערערת בנוגע לאונס היא אפוא המפתח לזיכויה מן האישומים החמורים נגדה, ולהסרת הסיכון לעונש מאסר ממושך המרחף מעל ראשה. בעת שהעריך את מהימנות עדותה של המערערת, מצא בית משפט קמא לנכון ליתן משקל מתאים לאינטרס שיש לה כאמור בגרסת האונס הכפול – ולא החיל עליה באופן אוטומטי את הכללים הראיתיים הנוגעים לעדות קורבן עבירות מין. בנסיבות כפי שהובהרו, בדין נהג בית המשפט המחוזי. זאת ועוד. אמנם כאשר מדובר בעדותו של קורבן עבירות מין, בתי המשפט נוהגים כאמור למחול על סתירות או אי דיוקים שנתגלו בה – ואולם כל זאת בתנאי שליבת הגרסה שמסר הקורבן היא אמינה. "קיומם של אי-דיוקים או היעדרם של פרטים מסוימים מגרסת הקורבן לא יהוו בדרך כלל עילה להטלת ספק במהימנותו, ובלבד שהמיקשה כולה, כפי שנמסרה מפיו, היא אמינה. בית המשפט רשאי להסתפק במקרים אלו ב'גרעין האמת' המתבלט מן הגרסה, ולעיתים אף ניתן להסתפק ב'גרעין הקשה' של האירועים" (דברי חברי השופט י' דנציגר בפסקה 36 לפסק הדין בעניין פלוני). אלא שכאשר בוחנים את גרסתה של המערערת בנוגע לאונס הכפול כמכלול, מתעוררים ספקות של ממש בדבר גרעין האמת שבה. ובמה דברים אמורים? אחת הדרכים הנפוצות להעברת סמים מסוכנים מדרום אמריקה לישראל היא באמצעות בלדרים, כאשר לבלדר נהוג לשלם סכום נמוך לאין שיעור משוויו של הסם בארץ (ראו למשל: ת"פ 33704-10-13 מדינת ישראל נ' דה חסוס (8.5.2014); ת"פ 11574-08-12 מדינת ישראל נ' אלברס (2.2.2014); ת"פ 22062/04/13 מדינת ישראל נ' טורו (15.12.2013)). מהכרעת הדין עולה כי שוויו המוערך של הסם שהביאה המערערת לארץ הוא כ-150,000₪ – ולא ברור מגרסתה איזה מניע יש לסוחרי הסמים להחדיר את הסם לגופה בכפייה ולאלץ אותה באיומים להביאו לארץ, כאשר ניתן לכאורה להשתמש בשירותיו של בלדר. ודוק: מדוע שסוחרי הסמים יפקידו אצל המערערת סם בשווי רב, לאחר שאנסו אותה, ויסתכנו בכך שהיא תחשוף אותם, או תברח עם הסם; וכל זאת כאשר לחלופין באפשרותם להשתמש באדם שיבצע את העבודה מרצון ובתמורה לתשלום כספי שאינו גבוה – בוודאי לא בהשוואה לשוויו הכולל של הסם. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שלדברי המערערת עצמה, סוחרי הסמים הציעו גם לה תשלום עבור הבלדרות, ואפילו "הרבה כסף" כלשונה – הגם שהיא סירבה לקחתו (עדותה בעמ' 35 לפרוטוקול 3.4.2014 ש' 24-22). כך ועוד אחרת: נובע מגרסתה של המערערת כי ניתן לה תפקיד מרכזי בתכניתם הזדונית של סוחרי הסמים, ואף כי הצלחתה של התכנית היתה מותנית בשיתוף פעולה מוחלט מצידה לאורך זמן לא מבוטל. כך, החל מנשיאת הסמים לבד במעבר בין ארצות ותוך התחמקות מנציגי רשויות החוק, עבור בשמירה עליהם בתוך גופה במשך שעות רבות ותוך כאב פיזי, וכלה בהמתנה להוראות שיגיעו רק בארץ בנוגע לאופן מסירת הסמים לידי מי מטעמם של סוחרי הסמים. אלא שלא ברור כיצד יכלו סוחרי הסמים להסתמך על שיתוף פעולה שכזה מצידה של מי שנפלה קורבן בידיהם, ואף להעדיף לתת את הסמים בידה לא בידי אדם שיבצע את הבלדרות מרצונו החופשי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, יש לתמוה אף על כך שבאמתחתה של המערערת נמצאו קרמים לשימוש באיבר המין ושנועדו לאלחוש מקומי ולטיפול בפטריה. קיים קושי להלום שמצד אחד החדירו סוחרי הסמים את הסם לאיבר מינה באונס ובברוטליות, תוך שאיימו באכזריות על חייה ועל חיי יקיריה – ומצד שני הם הציעו לה כסף ומשחות להקלת הכאב. אמנם גרסתה של המערערת היא שהקרמים ניתנו לה מתוך חשש מצידם של סוחרי הסמים כי לא יעמוד לה כוחה להתמודד עם הכאב, והיא תפלוט את הסם מגופה; אך לא ברור כיצד הדבר מתיישב עם העובדה שלפי גרסת המערערת לא היה לסוחרי הסמים כל חשש שהיא תפנה לרשויות באחד משדות התעופה בדרך ותדווח על האיומים ועל האונס, ובכך תסכל את העסקה. אין זאת אלא שקיימת סתירה בין אופי המעשים המיוחסים על ידי המערערת לסוחרי הסמים (האיומים וההחדרה האלימה של הסם לאיבר מינה), לבין טענתה כי הפקידו בידיה קרמים להקלת הכאב ואף הציעו לה כספים בתמורה להעברת הסמים. 11. פרט לאינטרס הברור שיש למערערת לטעון כי נאנסה, ולכך שגרסת האונס שבפיה מעוררת תמיהות בלתי מבוטלות, קיימות גם מספר ראיות נסיבתיות שבצירופן יחדיו פועלות כנגד גרסה זו. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום לייחס לראיות אלה משקל, משום שסבר כי כל אחת מהן בפני עצמה אינה עומדת בסתירה חזיתית לגרסת המערערת. ואולם כידוע ראיות נסיבתיות אמנם אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אך ייחודן הוא בכך שהן משמשות להסקת מסקנה בנוגע להתקיימותן של עובדות אלה – המבוססת על עקרונות לוגיים, ניסיון החיים והשכל הישר. מעבר לכך, עיקר כוחן של הראיות הנסיבתיות הוא במשקלן הכולל ובהצטרפותן למארג אחד (ע"פ 9038/08 נאשף נ' מדינת ישראל, בסעיפים 13-12 (15.4.2010), להלן: עניין נאשף; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 587 (2003)). בהכרעת הדין נאמר כי הרושם שנוצר מלכתחילה אצל חוקרי המשטרה הוא שבעלה של המערערת ואחיו המתגורר בקולומביה הם שעומדים מאחורי יבוא הסם לישראל, וכי המערערת נשאה את הסם בגופה לפי הוראתם. הבעל אף נחקר בחשד למעורבותו באירוע – אך בהעדר ראיות לא הבשילה החקירה לכדי כתב אישום. עם זאת, העובדה שהמערערת מסרה לחוקריה כי יצאה לשדה התעופה בקולומביה מביתו של סבה בעיר מדיין, ורק בשלב מאוחר יותר תיקנה כי יצאה מביתו של אחיו של בעלה שבבוגוטה, מעוררת חשד כי המערערת ניסתה להסתיר את מעורבותו של האחרון בפרשה ולהרחיק עצמה ממנו. החשד מתגבר לנוכח העובדה שחרף מצבם הכלכלי של המערערת ובעלה, שלדבריה לא היה מן המשופרים, חודשים בודדים עובר לנסיעתה של המערערת העבירו השניים סכומי כסף ניכרים לקולומביה. אופייה המפליל של ראיה נסיבתית זו נובע בעיקר מן ההסבר הדחוק שניתן לה על ידי המערערת – כי הכספים שימשו לא רק על מנת לתמוך בבני משפחה, אלא בעיקר כדי לעצב ולשפץ בית שבבעלותם: "ש: אתם שולחים כסף לקולומביה? ת: בטח, למשפחה בקולומביה. אמא שלי בקולומביה. ש: למה עוד אתם שולחים כסף בקולומביה? ת: היא מסדרת את הבית שלנו. זה בית שאנחנו קנינו באמת אם רוצים יפה, למה לא לסדר את המטבח, למה לא לסדר את המרפסת. ש: אבל אתם גרים בישראל, מה יש לסדר? ת: ...יש לי בית בקולומביה למה לא לסדר? מתי שדנילו (הבן-ע'ב') רוצה להגיע, לעשות טיול, למה לא לסדר?! ... ש: אדם שנמצא במינוס, זה נכון לשמור על הנכסים אבל זה לא דחוף עכשיו. דנילו יסיים צבא, יאמר שרוצה ללכת לקולומביה, אולי תשפצו לו. ת: את יודעת כמה אנשים במינוס וטסים לרומא, לאיטליה ולכל מקום. אנחנו רוצים לעשות חיים, למה לא?!" (עמ' 69 לפרוטוקול 7.4.2014 ש' 27-9). וזאת יש לומר – בעדותה של המערערת הוברר כי היא סובלת מנכות המוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי, והיא משתכרת באופן חלקי בלבד מעבודה במשק בית; גם בעלה מועסק במשרה חלקית, כסניטר במוסד רפואי. הם מתגוררים עם שני ילדיהם בשכירות בדירה אחת עם הוריו של הבעל, ולדברי המערערת הם נאלצו ליטול הלוואה מהבנק כדי לכסות על משיכת-יתר משמעותית בחשבונם. בנסיבות אלה, העברת הכספים שברשותם לקולומביה לצורך עיצוב ושיפוץ של בית שהם כלל אינם מתגוררים בו, נראית לכל הפחות מתמיהה. הרושם הברור הוא שהמערערת מנסה להסתיר דבר מה בעדותה, ועל הרקע הזה החשד הוא שהכספים שימשו לרכישת הסם. 12. ראיה נסיבתית נוספת היא המשקל האלקטרוני ושקיות הפלסטיק (קטנות וגדולות) עם פס סגירה שנמצאו בחדר השינה של המערערת ובעלה. גם כאן האופי המפליל של הראיה טמון בעיקר בהסבר הבלתי סביר שניתן לה על ידי המערערת: "ש: מה זה המשקל הזה? ת: ...כי אני אוהבת לבשל ושומרת דיאטה. ...גם אני שומרת על מיה (הבת- ע'ב') כי מיה שמנה, כולם בבית אוהבים ספורט, אני מתה על זה, עכשיו לא עושה שום דבר, אני אישה אחרת עכשיו. ש: שואלים למה המשקל הזה בחדר השינה, למה הוא לא במטבח? ת: אצלנו במשפחה זה כך. משפחה מלוכדת. אני הגעתי הביתה, דנילו (הבן- ע'ב') מגיע הביתה, כולם במיטה שלי, גם מיה, אנחנו אוהבים לשתות על המיטה, היה גם כמה דברים לא רק זה, היה עוגות של קולומביה ובונבון, אנחנו אוכלים בחדר זה מקום נוח שלנו. בשישי שבת אנחנו הרבה זמן במיטה, לדבר לראות סרט. ש: אז איך משתמשים במשקל, לוקחים תפוח בחדר שינה ושמים אותו על המשקל ואוכלים? ת: כי אני צריכה לראות כמה אני אוכלת. אני לא יכולה הרבה קמח. אני צריכה להסתכל כמה אני אוכלת ליום." (עמ' 41 לפרוטוקול 3.4.2014 ש' 24 עד עמ' 42 ש' 5). חוסר הסבירות שבהצבת משקל הדרוש לשקילת מזון בחדר השינה הוא ברור ובולט; לא כל שכן לנוכח הסתירה בדברי המערערת, הטוענת כי היא היתה זקוקה למשקל לצרכי דיאטה אך בפועל הוא שימש לשקילת משקאות, עוגות ודברי מתיקה. הדבר מגביר אפוא את החשד כי למעשה המשקל נועד לטיפול בסם. העברות הכספים שביצעו המערערת ובעלה לקולומביה, המשקל והשקיות עם פס הסגירה שנמצאו בחדר השינה שלהם, וכך גם הקרמים שנועדו לטיפול באיבר המין ונעשה בהם שימוש – כולן ראיות נסיבתיות המצטרפות זו לזו כחוליות בשרשרת, ובכוחן המצטבר פועלות נגד גרסתה של המערערת. 13. אשר לעדותו של המומחה הפסיכיאטרי מטעמה של המערערת – נראה כי אין בה כדי להועיל לאחרונה בהוכחת גרסתה. חוות דעת פסיכיאטרית, מעצם טיבה וטבעה, מתמקדת בתפיסת המציאות של הנבדק – שלא פעם אינה עולה בקנה אחד עם האמת העובדתית שביסוד הפרשה. חקר האמת הוא מתפקידיו של בית המשפט, ואינו מתאים למומחה מן התחום הטיפולי: "יש להבחין בין עולם הטיפול לבין עולם המשפט. לטיפול שפה משלו. כך בכלל וכך בפרט לגבי טראומה בעקבות התעללות מינית בילדות. המטפל לא עוסק בשאלה אם תוכן הדברים הנמסרים לו על ידי המטופל הוא האמת העובדתית אם לאו. מרכז הכובד בעולם הטיפול הוא הדברים המועלים על ידי המטופל ותפיסת המציאות שלו ולא הדיוק ההיסטורי של דבריו. תפקידו של המטפל הוא לשמוע את המטופל מבלי לפקפק במהימנותו, לשקם את שלמותו הנפשית ולהביא להחלמתו. בכך נבדל המטפל מהשופט שתפקידו הוא חקר האמת העובדתית על פי השפה והכללים הנוהגים בעולם המשפט." (השופט י' עמית ב-ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בסעיף 126 (20.10.2010); וראו גם: עניין לזרובסקי, בסעיף 50). המומחה מצא כאמור כי המערערת סובלת מתסמונת פוסט טראומתית, שמקורה באירוע נושא האישומים נגדה. ואולם העובדה כי האירוע נתן את אותותיו על מצבה הנפשי של המערערת, וכי כיום היא סובלת מתסמונת פוסט טראומטית, כלל אינה במחלוקת. מצוקתה של המערערת צפה ועולה לא רק מחוות הדעת, אלא גם מתסקיר שירות המבחן ומדוחות של הגורמים המקצועיים המטפלים בה כיום. אלא שאין במצב הנפשי כשלעצמו כדי ללמד דווקא על אמיתות גרסתה בנוגע לאונס הכפול. נשיאת סמים מסוכנים מקולומביה לישראל באמצעות איבר המין ובניגוד לחוק, עשויה להיות טראומתית כשלעצמה – גם אם היא לא נכפתה על המערערת כנטען על ידה. נוסף על כך, מתסקיר שירות המבחן עולה כי המצוקה הנפשית שבה נתונה המערערת נובעת כנראה מן ההכרה בהשלכות החמורות של ביצוע העבירות על חייהם של המערערת ובני משפחתה, ובכך שהיא עומדת בפני עונש מאסר ממושך. 14. באחרית כל הדברים הללו, המערערת נעצרה על ידי שוטרי סיור בנמל התעופה בן גוריון לאחר שהגיעה מקולומביה וכשהיא נושאת באיבר מינה סם מסוג קוקאין במשקל 421.73 גרם ובשווי של כ- 150,000₪. המערערת אמנם טענה כי סוחרי סמים החדירו את הסם לגופה בכוח ואילצו אותה באיומים להביאו לארץ – ואולם גרסה זו מבוססת על עדות יחידה, שנמצאה חסרת היגיון בנקודות מהותיות, נגועה בסתירות ואי דיוקים, ועומדת בניגוד לראיות נסיבתיות בעלות אופי מפליל. גרסה זו אינה מעוררת ספק סביר בדבר התקיימותו של סייג הכורח. וזאת יש להבהיר – לא כל ספק הוא ספק סביר. "התזה המוצעת על ידי הנאשם צריכה להקים ספק אמיתי שיעורר ספק סביר. לא סגי באפשרות תיאורטית ודחוקה שמעלה הנאשם, שהרי מידת ההוכחה הנדרשת בפלילי היא 'מעבר לספק סביר' ולא של ודאות מוחלטת" (ראו: עניין נאשף, בפסקה 14). המשמעות היא, בין היתר, ש"ספק לבדו אינו מספיק, אלא רק ספק שיש לו אחיזה בחומר הראיות" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 653 (1993); וכן ראו בעניין לזרובסקי, בסעיף 71). במקרה דנן, הספק כי המערערת אמנם נאנסה על ידי סוחרי סמים שאילצו אותה להביא את הסם לארץ הוא לכל היותר תיאורטי, ובכל מקרה בלתי סביר. גרסת האונס נסמכת כאמור לעיל על עדות יחידה מפיה של המערערת – שהיא לוקה מבחינת ההיגיון הפנימי המניע אותה, מחוררת בסתירות ואי דיוקים, ונמצאה בלתי אמינה על ידי בית המשפט המחוזי. משכך, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. לפני סיום אני רואה עוד להעיר כי לא מצאתי מקום להידרש בגדרו של ערעור זה לקביעתו של בית משפט קמא, כי אפילו היתה גרסת האונס שבפיה של המערערת מתקבלת – עדיין לא ניתן היה לקבוע כי היא חוסה תחת סייג הכורח. כך, משום שלשיטתו של בית המשפט המחוזי היתה למערערת אפשרות לסכל את האיום הנשקף מסוחרי הסמים, על ידי פנייה לנציגי אכיפת החוק באחד משדות התעופה שבהן עברה בדרכה. איני משוכנעת כי קביעה זו מבוססת דיה; ומכל מקום דומה כי אין זה ראוי לסגור את הפתח לטעון במקרה אחר כי המורא מן האונסים היה כה גדול עד כי האפשרות לפנות לרשויות נתפסה כבלתי אפשרית. 15. סופו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ומשכך המערערת תישא בעונש המאסר שנגזר עליה על ידי בית המשפט המחוזי. המערערת תתייצב ביום 27.7.2015 עד השעה 10:00 בבית סוהר נווה תרצה, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותה תעודת זהות או דרכון. על המערערת לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. שירות בתי הסוהר ייתן דעתו למצבה הרפואי והנפשי של המערערת כפי שעולה מפסק הדין ומתסקיר המבחן, ולצורך במתן מענה לכך במסגרת המאסר. עד למועד התייצבותה למאסר תיוותר המערערת במעצר בית בתנאים שבהם היא נתונה כיום, והערבויות שניתנו יעמדו בעינן וישמשו להבטחת ההתייצבות. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏כ"ב בתמוז התשע"ה (‏9.7.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14090200_G14.doc מש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il