מועצה אזורית מגילות ים המלח נ. המוסד לביטוח לאומי

2 1 בבית המשפט העליון בש"א 902/20 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערת: מועצה אזורית מגילות ים המלח נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. מדינת ישראל 3. עידן שדמי ערעור על פסק דינו של כב' הרשם ר' גולדשטיין בע"א 4025/19 מיום 12.1.2020 בשם המערערת: עו"ד יוסף הוד פסק-דין לפנַי ערעור על פסק דינו של הרשם ר' גולדשטיין מיום 12.1.2020 בע"א 4025/19, במסגרתו, בין היתר, נמחק על הסף ערעור שכנגד שהוגש על ידי המערערת, מועצה אזורית מגילות ים המלח (להלן: המועצה). הרקע לערעור בשנת 2009 נפל משיב 3 (להלן: המשיב) לבולען שנפער תחתיו בעומק של כ-15 מטרים באזור מועצה אזורית מגילות ים המלח ונפצע באורח קשה. בעקבות האירוע הגיש המשיב תביעה נזיקית לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 53037-10-12) נגד המועצה ונגד משיבה 2 (להלן: המדינה). בשלב מסוים בהליך, התקבלה בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) להצטרף להליך על מנת שיתאפשר לו להגיש תביעת שיבוב נגד המערערת באותו הליך בגין גמלאות ששולמו וישולמו למשיב, ככל שתביעתו תתקבל. ביום 30.4.2019 ניתן פסק הדין (השופט כ' סעב), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב, והמדינה והמועצה נמצאו אחראיות כלפיו בנזיקין. נזקיו של המשיב הוערכו בכ-3 מיליון ש"ח, כאשר בית המשפט קבע כי למשיב אשם תורם בסך של 20% ויש לנכות שיעור זה מסכום הפיצויים. כן הורה בית המשפט על ניכוי התשלומים שהעביר המל"ל למשיב בסך של 875,000 ש"ח. על כן, בסיכומו של דבר בית המשפט חייב את המדינה והמועצה האזורית לשלם למשיב סך כולל של כ-1.5 מיליון ש"ח בתוספת שכר טרחה בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. עוד נקבע כי האחריות בין הנתבעים נחלקת כך שהמועצה חויבה לשלם למשיב 2/3 מסכום הפיצוי שנקבע (כמיליון ש"ח) והמדינה חויבה לשלם את ה-1/3 הנותר (כחצי מיליון ש"ח). בנוסף, חויבה המועצה במסגרת תביעת השיבוב שהוגשה על ידי המל"ל, לשלם למל"ל סך של כ-583,000 ש"ח (כשני שלישים מסכום הגמלאות ששולמו וישולמו למשיב על ידי המל"ל בסך של 875,000 ש"ח). בהמשך לקביעה זו, הוסיף בית המשפט וקבע כי מהסכום שהמועצה חויבה לשלם למל"ל יש לקזז את הסכום שהמדינה חויבה לשלם למשיב (סך של כחצי מיליון ש"ח, כאמור). זאת מפני שאותו סכום ישולם ישירות על ידי המועצה למשיב על פי בקשת המל"ל. בסופו של דבר אפוא, חויבה המועצה לשלם למשיב סך נוסף של 499,820 ש"ח, שהושתו על המדינה, ולמל"ל סך של 83,455 ש"ח. כך קבע בהקשר זה בית המשפט המחוזי בפסקה 273 שהיא הפסקה המסכמת של פסק דינו (להלן: הפסקה המסכמת): "באשר לבקשת המל"ל כעולה מסיכומיה, ש: 'היה וייקבע בית המשפט ..., כי קיימת אחריות לנתבעת 1 (המדינה – כ.ס.), הרי שאת שיעור אחריותה יש לנכות משווי תביעת המל"ל'. ועל כך אני מורה. כפועל יוצא מהאמור לעיל ובהתאם לבקשת המל"ל... מהסכום שאמורה המועצה לשלם לו – למל"ל, בסך של 583,275 ש"ח, יועבר על ידי המועצה הסך של 499,820 ש"ח (למשיב – ד.מ.) (חלקה של המדינה ביתרת הפיצויים שמגיעים לתובע כאמור בסעיף 268 לעיל – 1/3 מהסך של 1,499,461 ש"ח), החלק שתשלומו מוטל על המדינה בפיצויי התובע בגין נזקיו כמפורט לעיל, אולם היתרה בסך של 83,455 ש"ח תשלם המועצה למל"ל במועד שנקבע לעיל". ביום 15.5.2019 הגיש המל"ל בקשה לתיקון טעות סופר בקשר לקיזוז האמור בפסקה המסכמת, בטענה כי "פסקה זו נראה כי הוספה לפסק-הדין באקראי ומתוך שגגה". המל"ל הדגיש כי הציטוט מתוך סיכומיו שהביא בית המשפט לא שיקף כל בקשה מטעמו לקיזוז הסכומים המגיעים לו במסגרת תביעת השיבוב, אלא רק טענה חלופית שלפיה ככל שלא תוטל אחריות מלאה על המועצה, יש לחייבה בתשלום חלקה היחסי בלבד מתוך כלל הגמלאות אותן תבע המל"ל. המדינה הודיעה כי היא מסכימה לבקשה לתיקון טעות, בא-כוח המועצה ובא-כוח המשיב הודיעו כי הם מותירים את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. ברם, ביום 2.6.2019 דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון סופר, בקבעו כי: "לאחר שעיינתי בבקשת המל"ל ותגובות הצדדים האחרים, והגם שהשאירו את העניין לשיקול דעת בית המשפט, אני מחליט לדחות את הבקשה. סעיף זה -273 לפסק הדין בא בעקבות האמור בסיכומי המל"ל ואף הציטוט הובא מסיכומי המל"ל לעניין אופן תשלום חלקה של המדינה בפיצויים שנפסקו לתובע. עפ"י בקשת המל"ל החלק בו חויבה המדינה לשלם לתובע, יקוזז מהסכום שבו המועצה האזורית להחזיר למל"ל בגין תשלומי המל"ל לתובע (2/3 מתוך 874,913 ש"ח שהם תשלומי המל"ל לתובע, המהווים הסך של 583,275 ש"ח). משמע, שעל המועצה להעביר לתובע מעבר לחלק המוטל עליה לפי החלוקה, גם את חלקה של המדינה בפיצוי שנקבע הסך של 499,820 ש"ח מתוך 1,499,461 ש"ח וכי רק היתרה מתשלומי המל"ל הסך של 83,455 ש"ח תעביר המועצה למל"ל. עוד יאמר כי סעיף זה בא לקבוע את חלקה של המועצה האזורית בהשבת החלק היחסי מתשלומי המל"ל לתובע בהתאם לחלוקה שנקבעה בין הנתבעים לבין עצמם. סוף דבר, הבקשה נדחית". על פסק הדין בחר רק המל"ל להגיש ערעור עצמאי ביום 13.6.2019. במסגרת ערעורו העלה המל"ל שתי טענות: הראשונה, כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק שכר טרחת עורך-דין גם לטובתו; השניה, נגד קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי בפסקה המסכמת. לאחר הגשת הערעור על ידי המל"ל, הוגשו שתי הודעות ערעור שכנגד, אחת מטעם המועצה ואחת מטעם המשיב. הודעת הערעור שכנגד מטעם המועצה הוגשה ביום 17.7.2019 ובמסגרתה הלינה המועצה על הקביעה כי היא אחראית בנזיקין כלפי המשיב. ביחס לערעורים שכנגד הוגשו שלוש בקשות למחיקתם על הסף. הבקשה הרלוונטית לענייננו היא בקשת המדינה למחיקה על הסף של הערעור שכנגד שהגישה המועצה, בטענה שהמועצה אינה רשאית להגיש ערעור שכנגד המופנה כלפי בעלי דין שבחרו שלא להגיש ערעור על פסק הדין. הרשם קיבל את הבקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף. בפסק דינו עמד הרשם על כך שבעל דין רשאי להגיש ערעור שכנגד רק בהתקיים מספר תנאים. תנאים אלו הינם שונים משני סוגים: היבטים דיוניים, כדוגמת המועד להגשת ערעור שכנגד; והיבטים מהותיים, הנוגעים לטיב הטענות הערעוריות המועלות בגדרי הערעור שכנגד כאשר הכלל בהקשר זה הוא כי נדרשת זיקה עניינית בין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי. באשר לערעור שכנגד מטעם המועצה, קבע הרשם כי ההליך אינו צולח את התנאים הדיוניים להגשתו של ערעור שכנגד. במסגרת הערעור שכנגד העלתה המועצה טענות באשר לעצם חבותה בנזיקין, טענות המופנות למעשה כלפי שני בעלי דין – המשיב והמדינה. ברם, בקשר לעצם חבותה בנזיקין, אין למועצה האזורית יריבות ישירה עם המל"ל אשר הוא זה שהגיש את הערעור העיקרי. על כן, הגיע הרשם למסקנה כי מדובר בערעור שכנגד אשר הוגש נגד בעלי דין שבחרו שלא להגיש ערעור עיקרי מטעמם, ומטעם זה בלבד דין הערעור שכנגד מטעם המועצה להימחק. למעלה מן הצורך, הרשם ציין כי לשיטתו, הערעור שכנגד שהגישה המועצה אף אינו מקיים את התנאים המהותיים להגשתו של ערעור שכנגד. זאת שכן ערעור המל"ל עוסק כל כולו בתביעת השיבוב נגד המועצה, ומתמקד בשתי סוגיות מצומצמות. לעומת זאת, במסגרת הערעור שכנגד מבקשת המועצה לבחון את עצם חבותה בנזיקין, שאלה רחבה בהרבה. יחד עם זאת, בכך לא הסתיים הדיון שכן בפתח הערעור שכנגד ביקשה המועצה "מטעמי זהירות" לראות בערעור שכנגד גם כערעור עיקרי העומד בפני עצמו. אלא שכאמור הערעור (יהיה מהותו אשר יהיה, ערעור עיקרי או ערעור שכנגד) הוגש ביום 17.7.2019 בה בשעה שפסק הדין ניתן ביום 30.4.2019, היינו בחלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין. על כן טענה המועצה כי יש למנות את המועד להגשת הערעור רק החל ממועד מתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון פסק הדין שהגיש המל"ל מיום 2.6.2019, באופן שבו היא לא איחרה את המועד להגשת ערעור. ברם, גם טענה חלופית זו נדחתה על ידי הרשם. בהחלטתו עמד הרשם על כך שבית המשפט המחוזי ציין באופן מפורש כי הוא דוחה את בקשה התיקון, ומשכך אין לקבל את טענת המועצה כי המועד להגשת ערעור עיקרי נמנה מעת מתן ההחלטה בבקשת התיקון. הרשם גם נדרש לטענת המועצה כי על אף שבית המשפט המחוזי קבע כי הוא דוחה את הבקשה, מבחינה מהותית החלטתו הביאה לשינוי של פסק הדין. נקבע כי יצירת "תת-הבחנה", לעניין המועד להגשת ערעור, בין החלטות הדוחות בקשה לתיקון פסק דין אך בפועל משנות אותו, לבין החלטות הדוחות בקשה לתיקון פסק דין ואינן משנות אותו, תיצור חוסר ודאות באשר למועד להגשת הליך ערעורי. זאת בעוד סדרי הדין נדרשים להיות ברורים ופשוטים. על כן, אף אם ניתן היה לראות בהודעת הערעור שכנגד כאילו הייתה הודעת ערעור עיקרית, המועד להגשת הערעור העיקרי חלף זה מכבר במועד הגשתה. מכאן הערעור שלפנַי. בערעורה טוענת המועצה כי הרשם התעלם בהחלטתו למחוק את הערעור שכנגד מכך שעצם חבותה של המועצה בנזיקין צפוי להשפיע במישור היחסים בינה לבין המל"ל, שהגיש את הערעור העיקרי. על כן, לא היה בסיס למחיקת הערעור שכנגד כלפי המל"ל, בפרט נוכח העובדה שהמל"ל כלל לא ביקש למחוק אותו. שנית, המועצה שבה וגורסת כי על אף שבית המשפט המחוזי קבע כי הוא דוחה את הבקשה לתיקון פסק הדין, הוא למעשה הבהיר ותיקן את פסק הדין. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, בפסק דינו של הרשם ובערעור שכנגד שהגישה המועצה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת אף מבלי להידרש לתשובות המשיבים לבקשה. על התנאים להגשת ערעור שכנגד עמד הנשיא מ' שמגר: "הערעור שכנגד – שפניו לשינויה של ההכרעה – שונה מהודעת הערעור הרגילה; זו האחרונה יכולה להיות מופנית נגד כל שנפסק בבית משפט קמא, מבחינת התוצאה או מבחינת ההנמקה. הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערעור או נגד הכרעה בעניין נוסף, שצורף לדיון בבית משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ושאינו מועלה בערעור הראשי" (בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, 700 (1991)) (להלן: עניין אוזן). הערעור שכנגד צריך לעסוק אפוא בעילות שעלו במסגרת הערעור הראשי ולהיות מופנה כלפי מי שהגיש את הערעור הראשי. בענייננו, הערעור שכנגד שהגישה המועצה אינו עומד בשני תנאים אלה. הלכה מושרשת היא כי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד כלפי בעל דין שהוא עצמו לא הגיש ערעור (ראו: בש"א 8076/04 מרדכי בנימין ובניו בע"מ נ' דנין, פסקה 3 (2.2.2005)). האפשרות להגיש ערעור שכנגד מעניקה יתרון דיוני למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, בכך שהיא מאפשרת לו לחרוג מפרקי הזמן הקבועים להגשת ערעור "רגיל". פריבילגיה זו מהווה כמעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצדו. יש בה כדי להרתיע בעל דין מלערער, שכן היא מעמידה אותו בסכנה שבית המשפט שלערעור לא רק ידחה את ערעורו, אלא יטול ממנו את פירות זכייתו בערכאה המבררת. רציונל זה אינו מתקיים כאשר מדובר בערעור שכנגד המופנה כלפי בעל דין שכלל לא הגיש ערעור עיקרי מטעמו (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 264 (1990) (להלן: עניין יעד אלקטריק); ע"א 4835/07 קן טק ונצ'רס בע"מ נ' אברבנאל, פסקה 7 (1.1.2008)). מעבר לכך, מכיוון שהערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי ונועד להגשמת תכליותיו, עליו לעסוק בעניין המקיים זיקה לעניין שבו עוסק הערעור העיקרי (עניין יעד אלקטריק, עמ' 264; עניין אוזן, 700; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 406 (מהדורה שלישית, 2012)). אכן הדרישה לכך שהערעור שכנגד יעסוק ב"אותו עניין" של הערעור העיקרי מפורשת על דרך ההרחבה, ונפסק זה מכבר כי על מנת לעמוד בה אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור (ראו: ע"א 2124/00 עזבון חיננזון נ' עיזבון טמיר (30.10.2000)). עם זאת, עדיין צריכה להתקיים זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה, בין הערעור לבין הערעור שכנגד (בש"א 7182/18 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 9 (18.10.2018)). יישומם של כללים ואמות מידה אלה על המקרה שלפנַי מוביל למסקנה כי צדק הרשם בקבעו שהערעור שכנגד הוגש שלא כדין ודינו להימחק. ראשית, טענותיה של המועצה בערעור שכנגד נוגעות למשולש היחסים בינה לבין המשיב ולבין המדינה, ולא למל"ל שהגיש את הערעור העיקרי. אמנם, לקביעה כי המועצה אינה חבה בנזיקין כלפי המשיב עשויה להיות השפעה עקיפה על המל"ל, מכיוון שאין באפשרותו לחזור בתביעת שיבוב אל המדינה. אולם השפעה עקיפה זו אין בה די כדי לאפשר הגשת ערעור שכנגד המופנה רובו ככולו נגד המשיב והמדינה, אשר בחרו שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, הערעור שכנגד שהגישה המועצה לא מקיים אף את הזיקה העניינית המצומצמת מבחינה נושאית הנדרשת לערעור העיקרי שהגיש המל"ל. כאמור, ערעור המל"ל עוסק בתביעת השיבוב שהגיש ומתמקד בשתי סוגיות מצומצמות: אי-פסיקת שכר טרחת עורך דין; וקיזוז סכומים שהמועצה האזורית חויבה להשיב למל"ל במסגרת תביעת השיבוב. לעומת זאת המועצה, במסגרת ערעורה שכנגד, מבקשת לפתוח חזית רחבה בהרבה ולתקוף את עצם חיובה בנזיקין, סוגיה שאינה מקיימת זיקה מספקת לערעור המל"ל. ועתה לטענה השנייה אותה מעלה המועצה, לפיה שגה הרשם בקבעו כי בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתיקון פסק הדין ועל כן המועצה איחרה את המועד להגשת ערעור ראשי. גם כאן, סבורני כי אין ממש בטענות המועצה. הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מורה כי מקום שבו תוקנו פסק דין או החלטה מכוח סעיף 81(א) לחוק, "יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת". מכאן, כאשר הבקשה לתיקון נדחית, אין בהחלטה זו כדי להאריך את המועד להגשת ההליך. דבר זה נועד למנוע שימוש לרעה בכלי של בקשה לתיקון פסק דין כדרך לקבלת הארכת מועד בלתי מוצדקת לצורך הגשת ערעור (ראו למשל: בש"א 10384/09 אינספר בניה בטכנולוגיות מתקדמות בע"מ נ' שורק איל, פסקה 2 (18.1.2010)). בענייננו, כאמור המועצה טוענת כי למרות שבית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו פעמיים כי הוא דוחה את הבקשה לתיקון פסק הדין, מבחינה מהותית פסק הדין הלכה למעשה תוקן. על כן המועד להגשת ערעור על פסק הדין הוא ממועד מתן ההחלטה המתקנת את פסק הדין. אולם, בטענה זו אין ממש. בפסקה המסכמת של פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי בהתאם לבקשת המל"ל, המועצה תעביר למשיב גם את חלקה של המדינה בסכום הפיצויים שנפסק לו. מעבר לסכום זה, המועצה חוייבה לשלם סכום נוסף של 83,455 ש"ח, שהם יתרת התשלום למל"ל. כפועל יוצא מכך, המדינה לא חוייבה כלל בתשלום פיצויים למשיב ולמעשה בית המשפט קבע מעין "קיזוז" בין המדינה לבין המל"ל. היינו במקום לשלם למל"ל את מלוא סכום השיבוב בסך של 583,000 ש"ח, המועצה חויבה לשלם למשיב את חיובה של המדינה בסך של כ-500,000 ש"ח ולמל"ל סך של כ-83,000 ש"ח בלבד. בהחלטה במסגרתה דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון פסק הדין הוא חזר (והבהיר במידת מה) על החלטתו בפסקה המסכמת. עולה אפוא כי הבקשה לתיקון נדחתה על ידי בית המשפט ולא היה בה כל "תיקון מהותי". על כן, אינני נדרש לדון בשאלת קיומה של "תת-הבחנה" באפיונן של ההחלטות הדוחות בקשה לתיקון פסק דין עליה עמד הרשם בפסק דינו. לבסוף יצוין כי פסק דין זה מתייחס רק לשאלת סיווגו של הערעור שהגישה המועצה ודחיית בקשת המועצה לתיקון פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אין בפסק דין זה משום הבעת עמדה בנוגע לפסיקת בית המשפט בפסקה המסכמת, שהיא מושא הערעור העיקרי שהגיש המל"ל. על אודותיה עוד חזון למועד. הערעור נדחה אפוא. משלא נתבקשו תשובות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג בשבט התש"ף (‏18.2.2020). ש ו פ ט _________________________ 20009020_N01.docx נע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1