הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ. יהודה יורם עו

פסק-דין בתיק על"ע 9013/05 בבית המשפט העליון על"ע 9013/05 על"ע 9417/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין המערער בעל"ע 9013/05: המשיב בעל"ע 9417/05 : הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין עו"ד יורם יהודה נ ג ד המערער בעל"ע 9417/05: המשיב בעל"ע 9417/05: עו"ד יורם יהודה הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בתיק בדא 126/03 שניתנה ביום 30.8.05 על-ידי עו"ד אוריאל גניהר, אב"ד, עו"ד רחל ברכה, חב"ד ועו"ד יחזקאל ריחני, חב"ד תאריך הישיבה: ו' בניסן תשס"ו (4.4.06) בשם המערער בעל"ע 9013/05 והמשיב בעל"ע 9417/05: עו"ד אפרים היים בשם המערער בעל"ע 9417/05 והמשיב בעל"ע 9013/05 : בעצמו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. המערער בעל"ע 9417/05 (להלן המערער) הורשע ביום 10.7.03 על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (אב בית הדין עו"ד חורי, וחברי בית הדין עורכי הדין בן-צבי וארדינסט) בבד"מ 117/99 בכל עבירות המשמעת בהן הואשם בקובלנה שהוגשה נגדו: הפרת חובת הנאמנות ללקוח לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן הכללים; כל אזכורי "כלל" להלן עניינם כללים אלה) וסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן החוק), אי שמירה על כבוד המקצוע לפי סעיף 53 לחוק, אי העברת כספים ללקוח לפי כלל 40, וכן עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק (מעשה או מחדל שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין). ביום 5.9.03 נדון המערער לעונש השעיה של חמש שנים. על פסק הדין עירער המערער לבית הדין הארצי (אב בית הדין עו"ד גניהר וחברי בית הדין עורכי הדין ברכה וריחני), שקיבל ביום 30.8.05 - ברוב דעות של אב"ד עו"ד גניהר וחב"ד עו"ד ריחני - אך את ערעור המערער על הרשעתו בכלל 40, ועם זאת הותיר, ברוב דעות (אב"ד עו"ד גניהר וחב"ד עו"ד ברכה), את העונש שהטיל בית הדין המחוזי על המערער. הערעור בעל"ע 9417/05 מופנה כלפי ההרשעה וכלפי חומרת העונש. המשיב בעל"ע 9417/05 – ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין (להלן המשיב) מערער בעל"ע 9013/05 על זיכויו של המערער מעבירת המשמעת לפי כלל 40. הקובלנה ב. ביום 2.12.99 הוגשה קובלנה כנגד המערער. לפי האמור בה, ניהל פלוני – שבינתיים הלך לעולמו (להלן המנוח) סכסוך משפטי ממושך כנגד אשתו. במסגרת אותו סכסוך ניתן כנגדו פסק דין המחייבו במזונותיה. במהלך חודש מרץ 1998 פנה המנוח - שהיה כבן 85 - למערער כדי שייצגו בהליכים משפטיים שונים בסכסוך זה, ובכללם תביעה להפחתת מזונות. במהלך יוני 1998 שיכנע המערער את המנוח לחתום על הסכמי מתנה שבגדרם יועברו אליו (אל המערער) הכספים שברשות המנוח, המופקדים בחשבונו בבנק דיסקונט, וכן מכוניתו, כדי שאלה לא יעוקלו על ידי אשתו. בו בחודש נערכו בין המנוח למערער שני הסכמי מתנה שונים, בהם התחייב המנוח, כאמור, להעביר לידי המערער את הכספים שבחשבונו ואת מכוניתו. הבעלות במכונית הועברה לידי המערער, ועם זאת התיר המערער למנוח להשתמש בה. כספי המנוח, בסך של 394,000 ש"ח, הועברו לחשבון נאמנות ש"נוהל" על ידי שני עורכי דין שהחזיקו בו בנאמנות בעבור המערער. עם העברת הכספים ל"חשבון הנאמנות" ניתן למנוח פנקס שיקים על החלק. השיקים נחתמו על ידי הנאמנים, וזאת כדי שהמנוח יוכל למשוך כספים שונים מהחשבון לצרכי מחייתו. לאחר מכן מנע המערער מהמנוח את השליטה בכספים וסירב להחזירם לו אף לאחר שדרשם חזרה. לאחר שפנה אליו בעניין זה בא כוחו החדש של המנוח, עורך הדין אביגדור קנטי, החזיר המערער חלק מהכספים, למעט סך של 167,215 ש"ח בתוספת מע"מ. המערער טען כי סכום זה מגיע לו בעבור שכר טרחתו בגין שירותים משפטיים שונים שהעניק למנוח. עוד נטען בקובלנה, כי לפי הסכמי שכר הטרחה שנחתמו, היו הסכומים להם זכאי המערער נמוכים בהרבה מהסכום שגבה בפועל. בגין המעשים המתוארים הואשם המערער בכל עבירות המשמעת המפורטות מעלה. פסק הדין ג. (1) בית הדין המחוזי קבע שלא זו בלבד שהמערער לא הציג הסבר המתקבל על הדעת לפשרם של הסכמי המתנה, אלא אף העלה שלל הסברים שונים הסותרים אלה את אלה, בחינת דבר והיפוכו. מחד גיסא טען המערער, כי המנוח כפה עליו לקבל את ממונו על מנת שהלה ידאג לו, ומנגד טען כי הסכם המתנה נועד להבטיח את שכר טרחתו. עוד טען כי המנוח העביר אליו את רכושו על מנת שלא יעוקל על ידי אשתו הנוגשת בו, ומנגד - כדי להבטיח כי מזונות האשה ישולמו. אשר על כן קבע בית הדין המחוזי שהמערער "בהתנהגותו הכפייתית" החליט לנצל את חולשתו של המנוח הקשיש, כדי לשלוח יד ברכושו. המערער שיכנע את המנוח להעביר את רכושו לידו, על מנת שאשתו לא תקבלו; המנוח השתכנע וחתם על הסכמי המתנה ללא שהבין את מהותם. המערער ניסה להסוות את מזימתו, ולפיכך "ניפח" את ההליכים המשפטיים בהם נקט וגבה בעבור כל הליך שכר טרחה הגבוה מזה המוסכם וציין בהסכמי המתנה, כאילו נועדו להבטיח את שכר הטרחה. המערער דאג להכנת חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי המנוח כשיר בשכלו ונפשו, וזאת על מנת "להגן על עצמו לעת צרה", אם יתגלו מעשיו; כן נהג המערער בערמה ומינה שני עורכי דין, שהיו לעניין זה אנשי קש הסרים למרותו, על מנת שאלו ישמשו "נאמנים" לכספי המנוח, וזאת לשם יצירת מצג כי אין הוא עושה בכספים כאוות נפשו. כדי להטעות את המנוח העביר המערער לידיו פנקס שיקים חתום על החלק בידי הנאמנים, על מנת שיוכל למשוך כספים לכלכלתו. בית הדין קבע כי העברת השיקים למנוח ומינוי הנאמנים אינם עולים בקנה אחד עם גרסת המערער לפיה קיבל את הנכסים במתנה, וכי אין זה הגיוני כי המנוח שהכיר את המערער אך כארבעה חודשים ציווה את כל רכושו הנזיל ומכוניתו למערער. (2) בקביעת התשתית העובדתית הסתמך בית הדין המחוזי על מסמכים רבים שהוגשו לו, ועל עדי תביעה והגנה, ובהם עו"ד קנטי שאליו הופנה המנוח כאשר סבר כי המערער שלח יד ברכושו - ואשר ייצגו בתביעה האזרחית שהגיש כנגד המערער - וכן על פסק דין שניתן באותה תביעה על ידי בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת דותן). (3) בית הדין המחוזי הרשיע את המערער בכל המיוחס לו בקובלנה, בקבעו שהמערער הפר במזיד ובמחשבה תחילה את חובת הנאמנות כלפי המנוח ופעל שלא לטובתו, וזאת בניגוד לכלל 2 וסעיף 54(א) לחוק. עוד הורשע המערער בעבירה לפי כלל 40, שכן נקבע כי גבה מהמנוח סכומים כספיים העולים בהרבה על שכר טרחתו, וכשנדרש להחזירם החזיר למנוח אך סך חלקי של כ-190,000 ש"ח מתוך 394,000 ש"ח שלקח ממנו. עוד נקבע בהקשר זה שהמערער אף לא קיים את פסק הדין של בית משפט השלום, אשר קבע כי הוא זכאי לשכר טרחה של 37,000 ש"ח בלבד, וכי העובדה שהוגש ערעור מטעמו על פסק הדין אינה מעלה או מורידה, שכן לא הוגשה על ידו בקשת עיכוב ביצוע. בית הדין המחוזי הוסיף כי למעשה הודה הנאשם בעיכוב כספי המנוח שלא כדין, שכן לטענתו לקח לעצמו אך את שכר הטרחה המגיע לו, אולם מעיון בפירוט חשבון שכר הטרחה עולה כי המערער גבה כספים נוספים בעבור פעולות שהן חלק אינטגרלי מההליכים בגינם נחתמו הסכמי הטרחה, וכן גבה שכר טרחה הגבוה משכר הטרחה המינימלי, ואף זאת בניגוד להסכמים. כך גם הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 53 לחוק, בהנמקה כי "חובת האמונים שבין עורך הדין והלקוח היא שביסוד כבודו של המקצוע" (עמוד 28 להכרעת הדין) וכי הפרתה גרמה לפגיעה קשה באמון שרוכש הציבור לעורכי הדין. כן הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק, ולעניין זה נאמר שלא נהג ביושר ובהגינות, ולפיכך יש לקבוע כי התנהג באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. (4) ביום 5.9.03 גזר בית הדין המחוזי על המערער עונש השעייה של חמש שנים, תוך שהוא מציין כי זהו העונש המכסימלי אותו ביקש המשיב וכי היה מקום להחמיר יותר בעונשו. עד להפיכת פסק הדין לחלוט הוטלה על המערער השעייה חלקית שבמהלכה יהיה רשאי לייצג אך בהליכים פליליים. כן הוטל על המערער קנס בסך של 2,000 ₪, וזאת בהתחשב במצב הכלכלי הקשה אליו נקלע ובנסיבותיו האישיות. (5) על פסק הדין של בית הדין המחוזי ערער המערער לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי (אב"ד עו"ד גניהר, וחב"ד עורכי הדין ברכה וריחני) סמך את ידיו על התשתית העובדתית שקבע בית הדין המחוזי, אולם ברוב דעות (אב"ד עו"ד גניהר וחב"ד עו"ד ריחני) סבר כי יש לזכות את המערער מעבירה לפי כלל 40, שכן כלל זה עוסק אך בעיכוב כספי לקוח שקיבל עורך הדין מצד ג' כלשהו. העונש נותר על כנו, בניגוד לדעתו החולקת של חבר בית הדין עו"ד ריחני, אשר סבר כי יש להקל בעונש המערער, כך שעונש ההשעיה יחולק לשנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי; זאת נוכח עברו המשמעתי הנקי של המערער, שבירת מטה לחמו, התפרקות תאו המשפחתי וזיכויו מהעבירה שעבר לפי כלל 40. טענות הצדדים ד. (1) בעל"ע 9417/05 משיג המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לטענתו, החל מיום 21.7.98 שימש המנוח כלי ביד אשתו ובתו, כדי לנקום בו - במערער - על הפעולות השונות שנקט בהוראת המנוח. המערער טען כי בית הדין לא הסתמך כלל ועיקר על עדי ההגנה מטעמו, וכי עדי התביעה, בעיקר עו"ד קנטי, אינם אמינים שכן בדבריהם ישנן סתירות. עוד טען המערער ששלוש הראיות המרכזיות כפי שיפורטו להלן, המבססות את אשמתו - אינן קבילות, ולפיכך יש לזכותו מכל האישומים. ראשית, עדות עורך הדין קנטי אינה קבילה בהיותה מבוססת על אמרות המנוח ולפיכך היא עדות שמיעה. עוד נטען בהקשר זה כי עורך הדין קנטי הודה שלא ערך רישומים המתעדים את שיחותיו עם המנוח וכן לא הקליטו. הודאה זו מחזקת, לשיטת המערער, את עמדתו כי יש לפסול את עדות עורך הדין קנטי ככל שהיא מתייחסת לגרסת המנוח. שנית, כך גם נטען ביחס למכתב התלונה שכתב המנוח, שבעטיו נפתח ההליך המשמעתי ובו מפורטת גרסת המנוח; מכתב זה – כנטען - נכתב על ידי עורך הדין קנטי במעמד המנוח, והוא אינטרפרטציה של דברי המנוח, ולפיכך אין לראות בו את "הודעת המנוח" ולקבלו כראיה. שלישית, כך גם לא ניתן – כך הטענה - להסתמך על פסק הדין האזרחי שניתן בתובענת המנוח כנגד המערער, אשר חייב את המערער בהחזר כספים לעזבון המנוח וזיכהו בשכר טרחה של כ- 37,000 ₪ בלבד. לא למותר לציין כאן, כי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 2687/00) העלה את שכר הטרחה למערער ב-65,510 ₪. לחלופין גורס המערער כי אין לתת לראיות הללו משקל כלשהו. (2) עוד טען המערער, כי יש להקל בעונשו שכן זו לו הרשעתו המשמעתית הראשונה, ונוכח המשבר המשפחתי שעבר וחבותו במזונות אשתו וילדיו; הוא אינו פנוי למלאכתו החל מתחילת ההליך, וכן השיב – כנטען - את כספי המנוח, בניכוי שכר הטרחה, לאחר שעורך הדין קנטי דרש זאת ממנו. המערער הסתמך על פסקי דין שונים בהם נגזרו עונשים קלים מזה שנגזר עליו, בעטיים של מעשים החמורים בהרבה, כך לטענתו, מהמעשים בגינם הורשע. (3) בעל"ע 9013/05 עירער המשיב על זיכוי המערער מעבירה לפי כלל 40, שכן לטענת המשיב, עורך דין יכול שיקבל מלקוחו כספים אף "עבור לקוחו" כבמקרה דנן. לשיטתו, החלת הכלל על המקרה מתחייבת על פי כללי הפרשנות התכליתית. מנגד, תמך המערער לעניין זה בעמדת הרוב בפסק דינו של בית הדין הארצי, וטען גם, כי הכספים הוחזקו בידי נאמנים, ואף מטעם זה יש לזכות את המערער מעבירה זו. (4) בדיון בפנינו הוסיף בא-כוח המשיב, כי יש להרשיע את המערער בכל המיוחס לו אף בהתעלם מן הראיות שהמערער טען כי אינן קבילות. עוד נטען, כי בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין רשאי לקבל ראיות שאינן קבילות, וכי המערער בעצמו נסמך על פסק הדין האזרחי במהלך ההליך המשמעתי, ולפיכך אין הוא יכול לטעון לאי קבילותו. דיון ה. (1) בית הדין המחוזי קבע כי שלוש הראיות עליהן משיג המערער הן קבילות; כן קבע, כי אין ליתן לפסק הדין בתובענה האזרחית משקל מכריע-ולפיכך לא ארחיב הדיבור אודותיו -אולם מנגד עדות עורך הדין קנטי היא נדבך מרכזי בהכרעת הדין. בית הדין המחוזי קבע שהן עדותו והן מכתב התלונה שעליו חתום המנוח הן ראיות קבילות המקיימות את הדרישות לחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. ראיות אלו הן אמירה של עד שנפטר, הנוגדת בבירור אינטרס ממוני של המנוח, שכן - כך לפי בית הדין - אמירת המנוח לפיה לאחר שגילה כי כל הונו הנזיל נלקח ממנו, פנה לאשתו, שעמה היה מסוכסך וניהל מולה הליכים משפטיים רבים, נגדה את האינטרס הממוני שלו. המערער משיג על קביעה זו, אולם נדמה שאין צורך לדון בכך, שכן בית הדין המחוזי קיבל את הראיות השנויות במחלוקת אף בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, שזו לשונו: "בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית משפט" (ראו בג"ץ 3065/98 עו"ד בירנברג נ' בית הדין המשמעתי (לא פורסם)). בית הדין ציין כי הוא מקבל את עדות עורך הדין קנטי ואת מכתב התלונה. נימוקי בית הדין לכך היו מעורבותו האישית והישירה של עורך הדין קנטי בטיפול בענייני המנוח אל מול המערער; מעורבותו בהליכי התובענה האזרחית; והרושם המהימן שהותיר על בית הדין. אין במקרה דנן מקום להתערב ולפסול את הראיות, ולוא מהטעם שמקריאת הכרעת הדין עולה כי מרכיב מרכזי בקבלת הראיות הוא הרושם המהימן שהותיר עורך הדין קנטי כאמור על בית הדין, קרי, בממצאי מהימנות מובהקים עסקינן. הדברים מקבלים משנה תוקף בעיקר ביחס למכתב התלונה שנכתב על ידי עורך הדין קנטי, במעמד המנוח, מיד לאחר שזה שטח את גרסתו, ולאחר כתיבתו הוקרא תוכנו למנוח. לכך יש לייחס חשיבות ראשונה במעלה בהקשר דנא. חיזוק לצורך שבעשיית שימוש בסמכות שבסעיף 67 מצוי באינטרס הציבורי בבירור המשמעתי. מטרת השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי הדין היא שמירה על רמתו, כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין והגנה על כלל הציבור מפני מי שהוכיחו בהתנהגותם כי אינם ראויים לאמון (ראו על"ע 1,2/85 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' בן-חרוץ, פ"ד לט (4) 365, 372 (השופט בך); על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד (1) 353, 363 (המשנה לנשיא אלון); על"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת נ' עו"ד יורם שפטל (לא פורסם) (השופטת נאור); על"ע 1364/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' יוסף סלוביק, עו"ד (לא פורסם) (השופטת ארבל). ראו גם דברי מ"מ הנשיא ש"ז חשין שכתב בשעתו, כי "על ידי הסמכת עורך-הדין לעסוק במקצוע מכריזים השלטונות לפני העולם ומודיעים, כי פלוני המוסמך הגון הוא וראוי לכך..." (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720, 1730)); ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין תשס"א-2001, עמ' 12). ריבוי הבאים בשערי המקצוע, על החששות המתלוים אליו בהקשרי ההתנהגות בתנאי תחרות קשים, מבלי לפגוע בעורכי הדין, רוב רובם, העושים מלאכתם נאמנה - מצדיק מיצוים של הליכים. (2) יתר על כן: אף אילו קיבלנו את טענות המערער ונמנענו מקבלת עדותו של עורך הדין קנטי ומכתב התלונה כראיות, יש להותיר את הרשעת המערער על כנה. אין חולק כי כספו של המנוח עשה את דרכו לידי המערער וכי רכבו של המנוח נרשם בבעלות המערער. המערער אינו חולק על עריכת חוזי המתנה וחתימתם על ידי המנוח. לוא היה המערער מציג הסבר המתקבל על הדעת לפשר הימצאות רכושו של המנוח בידיו, יכלה התמונה להשתנות. המערער לא עשה כן, ולא זו בלבד שלא הצליח להסביר את פשר מעשיו אלא אף סתר את עצמו בבית הדין המחוזי, ולפיכך קרובים הדברים לומר, כי ניתן להרשיעו אף על פי גרסתו שלו בלבד. ככל שהפכתי בחומר, לא ראיתי הסבר מניח את הדעת לכך שבתוך זמן היכרות קצר יעביר המנוח את ממונו ורכבו למערער. יתר על כן, אף אם המנוח בגילו ובנסיבותיו "שידר" בשלב כלשהו רצון לכך, היה על המערער לנהוג כאדם הגון, כך בפשטות, כאדם הגון, ולסרב – במקום לעשות את שלל הפעולות שקיבעו את ה"מתנה". (3) המערער הודה כי הועבר לחשבון "הנאמנות" (שאחד מנאמניו, היה עורך הדין רוזנברג, עורך דין צעיר שעבד אצל המערער וסר למרותו; עורך הדין האחר הלך לימים לעולמו) כ- 400,000 ש"ח מכספי המנוח. מעשים כגון דא, בהתחשב במערכת היחסים קצרת המועד (כחמישה חודשים) שבין המנוח למערער, אינם "מעשים שבכל יום", וזאת בלשון המעטה וכך נהיר לכל בר דעת (ראו עדות עורך הדין קנטי שמסר כי מה שעורר את חשדו ביחס למערער היו חוזי המתנה בין עורך דין ללקוחו וכן קבלה שהוציא המערער למנוח בעבור "מתנה" שנתן לו, על סך של כ- 63,000 ש"ח, ועליה נרשם שהמנוח אמר כי המערער הוא היחידי הזכאי לכספו (ראו עמוד 24 לפרוטוקול מיום 1.5.00)). כפי שנכתב בהכרעת דינו של בית הדין האזורי, הסברי המערער נסתרים מיניה וביה. מזה טען המערער כי דאג להבטחת תשלום שכר טרחתו פן ימצא עצמו בפני "שוקת שבורה" אם ימות המנוח או יחלה בטרם ישלם את שכר הטרחה (עמוד 11-12 לעיקרי הטיעון), ומאידך גיסא טען לאורך כל ההליך כי המנוח העניק לו מרצונו החופשי והמלא את כל רכושו במתנה, מאחר ששוכנע כי המערער הוא היחיד שיטפל בו במסירות. הסברים סותרים אלה נטענו אף בהודעת הערעור במסגרת ההליך דנא - ואין הם יכולים לדור בכפיפה אחת. (4) אוסיף, כי אף כל הסבר בנפרד אינו מתקבל על הדעת. הסבר המתנה לרווחתו העתידה של המנוח אינו עולה בקנה אחד עם קריאת חוזה המתנה, שבגדרו לא נטל על עצמו המערער ולוא התחייבות אחת כלפי המנוח (כגון לסעדו על מיטת חוליו אם יחלה וכיוצא בזה). ועוד, אם אכן קיבל המערער את רכוש המערער במתנה בלתי הדירה, מדוע ניאות להחזיר למנוח, לאחר התערבות עורך הדין קנטי, מחצית מכספי המתנה, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 6 לחוזה המתנה כי "מקבל המתנה (המערער- א"ר) יעשה במתנה כבשלו, הואיל ואלו כספיו בלבד". אף קבלת הסברו של המערער כי רכוש המנוח שימש כערובה להבטחת שכר טרחתו אינה מוליכה אל המסקנה כי פעל ב"נאמנות" כלפי המנוח, שכן מדוע נטל מראש את כל רכושו של המנוח, העולה בשוויו על שכר הטרחה הכולל והסופי לו היה זכאי אותה עת. אף לפי חישובי המערער, שכר הטרחה לו היה זכאי עולה לסך של 195,000 ש"ח, סכום הנמוך באופן משמעותי מהכספים אותם נטל מהמנוח (יש לזכור כי בית הדין המחוזי קבע שהמערער ניפח את שכר טרחתו, כאמור, תוך שהירבה בפתיחת הליכים שלא לצורך ובחיובים כפולים). זאת ועוד, הוראת החוזה למתנת הרכב לפיה "(ו)הואיל וממילא חייב נותן המתנה לשלם למקבל המתנה כספים בסכומים גבוהים ...בהתאם להתחייבויותיו לתשלום שכר טרחתו של מקבל המתנה", עומדת בסתירה לסעיף 9(א) לכללים הקובע כי "לא יקבל עורך דין שכר טרחה בעד עבודתו המקצועית אלא בכסף". הסבר זה אף אינו עולה בקנה אחד עם האמור בחוזה המתנה, מיום 8.6.98, בו התחייב המנוח להעביר למערער את כספיו ובו נאמר כי "שווי השירותים המשפטיים שכבר סופקו לנותן המתנה על ידי מקבלה (בין ע"פ התחייבויות לתשלום שכ"ט שכבר נחתמו ובין שלא ע"פ התחייבויות כאמור) מוערך על ידי מקבל המתנה ונותנה בסכום כולל של 140,000 ש"ח בקירוב ובתוספת מע"מ, הואיל וטרם נערך חישוב מדוייק והואיל וטרם שילם נותן המתנה למקבלה סכום כלשהו כשכ"ט ו/או על חשבון שכ"ט". נמצאנו למדים כי לפי חוזה המתנה שנערך על ידי המערער הדברים לא כוונו להבטיח את שכר טרחתו העתידה, וכי מרבית החוב בגין שכר הטרחה נוצרה בטרם "הבטיח" המערער את תשלומו, והוא יכול היה פשוט לגבותו ביושר וכדין. (5) בית הדין המחוזי ציין כי "עצם כריתתו של הסכם המתנה ת/23 יוצרת חזקה שבעובדה כי מדובר בנאשם אשר ניצל את מעמדו כלפי המנוח, תוך ניגוד אינטרסים חמור... והעדיף את האינטרסים שלו על פני האינטרסים של המנוח" (עמוד 24 להכרעת הדין). בית הדין ביסס קביעתו זו על ההנחה כי מתקיימים יחסי שליחות בין עורך דין ללקוחו, ומכוחם חלה חובת הנאמנות על השליח המעוגנת בסעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965: "קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו". סעיף 8 ממשיך ומעגן בחובו חובות נאמנות פרטיקולריות, שאחת מהן היא זו הקבועה בסעיף קטן (3): "ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו: ... (3) לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו". מלשון הסעיף משמע כי הוראת סעיף קטן (3) היא דיספוזיטיבית, ואם הסכים השולח לכך שהשלוח יעשה פעולות שליחות עם עצמו לא הפר האחרון את חובת הנאמנות. עם זאת, נטל הוכחתה של ההסכמה רובץ לפתחו של השלוח (ראו פרופ' א' ברק, חוק השליחות, מה' תשנ"ו, כרך ב', עמ' 1065). "אסור לו לשלוח...לפעול בשמו של השולח על מנת ליתן לעצמו מתנה, כצד שלישי. פעולה זו מעמידה את השלוח במצב של ניגוד ענינים, והיא אסורה עליו. אם השולח עומד על מתן המתנה, מן הראוי שזו תינתן על ידי השולח אישית או על ידי שלוח אחר. עם זאת, אין מניעה לכך שהשלוח ייתן לעצמו "מתנה" ובלבד שבאה על כך הסכמת השולח. על השלוח מוטל הנטל להוכיח קיומה של הסכמה זו". אליבא דבית הדין "לא זו בלבד שהנאשם לא הרים את הנטל אלא הסתבך בגרסאותיו" (עמוד 24 להכרעת הדין). (6) תיתכן טענה בשאלה האם נתקיימו יחסי שליחות בין המערער למנוח לעניין המתנות אותן "העניק" המנוח למערער. אכן, עורך דין הוא שלוחו של לקוחו-השולח- ובין השאר חל על מערכת יחסים זו חוק השליחות (ראו ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו(5) 365, 379-380 (השופט לוי)). עם זאת, סעיף 1(א) לחוק השליחות קובע כי "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית (ההדגשה אינה במקור - א"ר) כלפי צד שלישי". "ניתן להגדיר 'פעולה משפטית' לעניין חוק השליחות, כפעולה מכוונת במסגרת הדין לשנוי מצבו המשפטי של השולח" (פרופ' ברק, בספרו הנזכר, עמ' 383-382 והאסמכתאות דשם). "הרשאה לעשות פעולה, שאינה 'פעולה משפטית', אינה מקימה שליחות" (ע"א 3248/91 אסתר בן-ארי (ויניגר) נ' בוארון יצחק בע"מ, פ"ד מט(1) 870, 878-877 (בחוות דעתו של השופט - כתארו אז - מצא); כן ראו חוות דעתו של השופט בך שם, 879; ע"א 602/82 יורשי עומר כליל עבדאללה נ' מרגלית מנדלבאום, פ"ד לז(3) 281, 289 (השופט גולדברג); ע"א 793/76 מיכאל לוקמן נ' חיים שיף, פ"ד לג(2) 533, 557 (חוות דעתו של השופט - כתארו אז - י' כהן)). האם לעניין המתנות היה המערער שלוח של המנוח? האם על פי התשתית העובדתית עשה המערער "פעולה משפטית" בעבור המנוח? כך למשל, המנוח הוא שהוציא את כספיו מחשבונו שבבנק דיסקונט על ידי משיכת שיק בנקאי (במאמר מוסגר יצוין כי עורך הדין רוזנברג היה נוכח במעמד זה; בית הדין המחוזי קבע כי היה בפעולת המנוח מימד כפייתי-ועל כך לקמן); המנוח הוא גם שחתם על חוזי המתנה (במכתב התלונה גרס המנוח כי הוחתם על מסמכים רבים שלא ידע את תוכנם, וכי העביר את כספו לידי המערער, לפי עצתו ועצת שני ה"נאמנים", על מנת שאשתו לא תעקלם). כשלעצמי סבורני כי יש לראות בעריכת חוזי המתנה על ידי המערער "פעולה משפטית". די בכך כדי למלא אחר דרישות חוק השליחות; אך אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן עסקינן בחובת האמון המוטלת על עורך דין במישור היחסים של עורך דין-לקוח. הרשעת המערער בהפרת חובת הנאמנות עולה בעליל מאותו חלק מן התשתית העובדתית שעליו אין מחלוקת. נזכור, כי המערער החזיר כמחצית מכספי המתנה שקיבל; מי שאין לו ספק ביושר מעשיו, מדוע יעשה כן? די ולוא גם בכך להגיע למסקנה שכספי המנוח נמצאו ברשותו של המערער שלא כדין. בית הדין דחה את טענת המערער לפיה נסחט על ידי עורך הדין קנטי, טענה שמוטב היה לולא נטענה. טענות עובדתיות ו. (1) כתב הערעור עסק ברובו בהשגות רבות על קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי אשר אומצו על ידי בית הדין הארצי. ראשית, יש לזכור, כי ההגבלות, הסייגים והעקרונות המנחים בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים, תקפים אף במסגרת הליך ערעור. הכלל כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שהושתתו על ידי ערכאה דיונית מקבל משנה תוקף בערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, שכן או אז עסקינן בגלגולו השלישי של ההליך (ראו על"ע 5160/04 אילן אשד, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (טרם פורסם) ועל"ע 7877/03 עו"ד עמיר גשרי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (טרם פורסם) (השופטת ארבל)). (2) שנית, לאחר העיון אין לקבל את טענותיו העובדתיות של המערער אף לגופן. אשכול אחד של טענות עובדתיות של המערער הופנה כנגד מהימנות עדי התביעה, ובראשם עורך הדין קנטי. כך למשל טען המערער, כי עורך הדין קנטי העיד שעל אף שאשתו ייצגה את אשת המנוח, הוא לא הכירה ולא ייצגה כיוון שהם - הוא ואשתו - פועלים במסגרת משרדים נפרדים. מאידך גיסא, בבקשות לעיקול בלשכת ההוצאה לפועל מטעם אשת המנוח מיום 28.4.98 נמצאה חתימת עורך הדין קנטי. עורך הדין קנטי הסביר, כי באותו יום ביקשה ממנו אשתו לחתום בבית המשפט על הבקשות, מאחר ששכחה את חותמתה (עמוד 4-2 לפרוטוקול מיום 12.6.00). דברים אלו מתקבלים לכאורה על הדעת. סתירה לכאורית נוספת נמצאה בעדות עורך הדין קנטי, לפיה המנוח נוכח לדעת כי רימוהו רק לאחר ש"הלך לבנק עם פנקס השיקים ואמרו לו: אין כסף". ובהמשך: "כל הענין התעורר בגלל זה שהוא רשם צ'ק" (עמוד 34 לפרוטוקול 12.6.00, עדות עו"ד קנטי). מאידך גיסא, בהמשך העדות (עמודים 63-59) העיד מר קנטי כי המנוח לא רשם את השיק אלא אך התכוון לרשמו, אולם נאמר לו כי אין כסף בחשבון (זאת לאחר שעומת עורך הדין קנטי עם השיק אשר צולם על ידו והוא חלק. הוברר כי צ'ק זה מולא רק לאחר יום 22.7.98). אף בסתירה זו אין כדי לגרוע ממצאי המהימנות שקבע בית הדין המחוזי, שכן בתחילת חקירתו, כאשר נשאל האם ראה את השיק המדובר, ענה: "לא. אבל זה הסיפור" (עמוד 34). משמע מדבריו, כי הבין מדברי המנוח שנרשם שיק, אך יחד עם זאת דיקדק לומר כי לא ראהו. (3) הוסיף המערער וטען, כי עורך הדין קנטי העיד שלא הכיר את המנוח וכי לא פגשו עובר ליום 22.7.98, בעוד שייפוי הכוח שנתן לו המנוח נחתם ביום 20.7.98. עורך הדין קנטי העיד, כי בייפוי הכח נפלה טעות סופר (ראו פרוטוקול מיום 1.5.00 עמוד 42). איני סבור, נוכח התשתית הראייתית המוצקת נגד המערער, כי יש בטענה זו כדי להטות את הכף. (4) האשכול השני של טענות עובדתיות נסב על טענת המערער לפיה מסר לו המנוח את רכושו מרצונו החופשי והמוחלט. המנוח, כך נטען בכתב הערעור, היה אדם שקול היודע לכלכל את מעשיו, שימש כיושב ראש איגוד המוסכים וכחבר בועדות ערר של מס הכנסה, והיה מודע לתוכנם של כל החוזים עליהם חתם. בית הדין האזורי לא ייחס משקל לעדי ההגנה שהעידו על רצונו של המנוח להעניק את רכושו למערער. כך העידה הגברת חנה זנגי, מי שהיתה חברתו של המנוח (אף עדות זו אינה נטולת אמירות שהן בחינת עדות שמיעה), שהמנוח לא היה נתון להשפעות וצלול בדעתו, כי סיפר לה שיחסיו עם המערער הם כמו יחסי אב ובן וכי ידאג לו לכל חייו (פרוטוקול 18.11.01). המערער גורס כי המנוח מאס במשפחתו ולא חפץ שרכושו יגיע לידיה. תימוכין לכך מצא המערער בעדות עורך הדין קנטי שאמר, כי המנוח התכוון להעניק למערער את כל רכושו "משנאת המן" ולא "מאהבת מרדכי" (עמוד 28 לפרוטוקול מיום 1.5.00). אך ראיה אחרונה זו אין בה ממש, שכן מעיון בפרוטוקול עולה כי עורך הדין קנטי לא תיאר בכך את ששמע מפי המנוח, אלא את ששמע מפי המערער בהסבירו לו מדוע העניק לו המנוח את רכושו. (5) חוששני כי אין המערער יכול להיבנות מעדי ההגנה. המערער טען בכתב הערעור כי אשת המנוח, בתו ועורך דין קנטי השתמשו במנוח ככלי על מנת לנקום בו על כך שהמנוח העניק לו את רכושו במתנה. משהעלה המערער טענה זו, הודה למעשה כי ניתן היה לנצל את המערער ולגרום לו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו. כמו כן, אף אם אכן חזו עדי ההגנה השונים ברצונו של המנוח להעניק את רכושו למערער, אין בכך כדי לסתור את האמור בכתב הקובלנה לפיו שיכנע המערער את המנוח להעביר לו את רכושו כדי שלא יעוקל. כפי שציין בית הדין המחוזי, אין בעדויות ההגנה כדי לפרוש תשתית הגנתית, שכן מקריאת תוכן העדויות עולות תמיהות רבות באשר לשאלה האם אכן היה המנוח מעוניין להעניק את כל רכושו למערער. התשתית ההגנתית ממנה מנסה המערער להיבנות דומה שהיא מנוקבת ככברה. (6) המערער הסתמך על עדותו של מי שהיה אחראי המחלקה העסקית בסניף בנק דיסקונט בו מצוי היה חשבונו של המנוח, מר יהושע לדר, שהעיד כי המנוח התעקש להוציא את כספיו מחשבונו ולרשום שיקים בנקאיים עבור עורך דין מסוים, וזאת על אף שהפציר בו שלא לעשות כן. מקריאת העדות בשלמותה עולה כי "יד נעלמה" היא שכיוונה את המהלך וספק רב האם אכן התכוון המנוח להעניק מתנה בלב שלם למערער. מר לדר תיאר מספר פעמים את פעולת משיכת הכספים כ"תמוהה". בחקירה הנגדית סיפר כי בתחילה היה עורך הדין רוזנברג, שכאמור היה "נושא כליו" של המערער, צמוד למנוח. עורך הדין רוזנברג "ניסה לתת את הטון ולבקש שיק בנקאי לפקודת יורם...אז אמרתי שאני רוצה לדבר עם הלקוח ושהוא יצא החוצה". "עו"ד רוזנברג אמר אני רוצה שיק בנקאי ככה לפקודת יורם יהודה בנאמנות...ולמשוך את כל הכספים היום ומיידי מעכשיו מקופת הגמל..." (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 23.9.01). מר לדר טען כי את הוראות הפעולה קיבל מעורך הדין רוזנברג לראשונה, ולאחר מכן "אחרי שהוסבר לו (למנוח-א"ר) מה עושים עוד פעם ועוד פעם, הוא אמר לעשות את זה, זה מה שהוא רוצה". המערער נסמך אף על חוות הדעת הפסיכיאטרית שנערכה בעניין המנוח על ידי ד"ר אליק יופה, בגדרה נקבע כי הוא כשיר לנהל את ענייניו. מבלי להטיל דופי בד"ר יופה, חוות דעת זו מעוררת אף היא תמיהות, נוכח העובדה כי המנוח סיפר לד"ר יופה כי אין ברשותו כסף מזומן ועליו להילחם על יתרת רכושו על מנת להבטיח את עתידו, בעוד שחודש קודם לכן מסר את כל כספו ומכוניתו למערער (ראו בעניין זה עדות ד"ר יופה מיום 18.11.01). (7) המערער גורס כי בטרם העניק לו המנוח את רכושו במתנה, רצה לכתוב צוואה בה הוא מוריש לו את כל רכושו; הוא סירב לבקשתו, כנטען, אך לאחר הפצרות רבות נעתר לו. המערער תומך יתדותיו בעדויות עורכי הדין יוסף מועדים ושי ארז, מיום 18.10.01, שנכחו בעת עריכת הצוואה והעידו כי המנוח רצה להוריש את כל רכושו למערער. שניהם העידו כי המנוח נראה צלול בדעתו, אולם אף עדים אלה לא יכלו להסביר כדבעי את פשר התנהגותו של המנוח. עורך הדין מועדים מסר בעדותו כי אכן חש שלא הכל כשורה: "הוא ביקש (המנוח-א"ר) שזה הכל יהיה בידיים של העורך דין יורם יהודה. אני הבנתי שיש פה איזושהי בעיה וקמתי והלכתי" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 18.10.01). עורך הדין שי ארז העיד: "באיזה שהוא שלב, אחרי שהוא קרא ועבר על הצוואה...הוא הפתיע את כולנו בכך שהוא בא ואמר שהוא מעוניין להוריש, להעביר את כל הרכוש שלו ליורם, עוד אפילו בחייו...אני הופתעתי אישית, עוד לא היה לי ניסיון במקרה דומה שלקוח, אחרי שהדברים מוכנים והכל ערוך, לפחות למיטב ידיעתי, בהתאם לרצונו, משנה את דעתו, במיוחד באופן כל כך קיצוני" (עמוד 8 לפרוטוקול מאותו יום). סוף דבר, יש להותיר את התשתית העובדתית שקבע בית הדין המחוזי- על כנה. עבירות המשמעת ח. (1) סעיף 2 לכללים קובע כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס של כבוד לבית המשפט". סעיף 54 לחוק קובע "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". דומני, כי לכל הפחות, אין להטיל על עורך דין חובת נאמנות פחותה מזו המוטלת על שליח שנשלח לעשות רצון שולחו, אף אם בהתנהגותו במישור יחסיו עם לקוחו אין הוא עושה בכל עת פעולות שהן "פעולות משפטיות". "חובת הנאמנות הכללית של השלוח היא לראות תמיד את אינטרס השולח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על האינטרס האישי של עצמו. עליו להיות מסור לשולח, ולפעול לטובתו, ולטובתו בלבד" (ברק, חוק השליחות, שם, 1036). לעניין הטלתה של חובת הנאמנות על שליח ציין פרופ' ברק כי "ככל שכוחו של השלוח רב יותר, כך מן הדין להטיל עליו חובות התנהגות ראויה חמורות יותר שימנעו ממנו לנצל לרעה את כוחו" (שם). לעורך הדין, מטבע הדברים, כוח השפעה רב על עיצוב עמדותיו ופעולותיו של לקוחו, שאינו בקי ברזי המשפט, והוא משליך את יהבו על עורך דינו, מקצועיותו ויושרו. עורך הדין חשוף לסודות לקוחו ולצפונות ליבו. הוא עלול להיחשף לנקודות התורפה של הלקוח, ולפיכך עליו לראות את אינטרס לקוחו כאינטרס המכריע (אין בכך כדי לפגוע בקביעה ובגביה הוגנת של שכרו והוצאותיו). כך אכן נפסק: "'אמונה' פירושה אמת ויושר, ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך-הדין (ההדגשה אינה במקור - א"ר)" (על"ע 7/73 עורך דין פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 679, 683 (השופט ברנזון)). המערער העדיף את האינטרס הפרטי שלו על פני זה של המנוח, ולפיכך בדין הורשע בהפרת חובות הנאמנות המוטלות עליו לפי סעיף 54 לחוק וכלל 2. (2) הוא הדין באשר לעבירות לפי סעיפים 53 ו-61 לחוק. סעיף 61 קובע: "אלה עבירות משמעת: ... (3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". סעיף 53 לחוק: "עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע". לא אחת נפסק, כי התבטאויות פוגעות, גסות, שאינן מנומסות או שאינן מגלות יחס חברי לעמית למקצוע מהוות פגיעה בכבוד המקצוע ואינם הולמות את מקצוע עריכת הדין (ראו על"ע 6839/93 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' שמואל סעדיה, פ"ד מט(5)849 (השופט גולדברג); על"ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' פלוני, פ"ד לו(3) 379 (השופט - כתארו אז - אלון); על"ע 3558/93 פלונית נ' הועד מחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (לא פורסם) (השופט קדמי); עוד בנושא זה ראו הלכת יורם שפטל לעיל (השופטת נאור)); כך גם הורשע עורך דין בעבירת משמעת לפי סעיף 53 לאחר שלא שילם דוחות חניה שצבר מחמת שלא העביר בעלות ברכב שרכש וכן עקב אי תשלום הוצאות ללשכה שהוטלו עליו בהליכים קודמים (ראו על"ע 9473/01 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ' עו"ד ראובן טאקו (השופטת חיות); בדומה ראו על"ע 2333/92 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' עו"ד יחיאל גרבש (לא פורסם) (השופט בך)). מקל וחומר במקרה דנא בו נעשו על-ידי המערער מעשים החמורים פי כמה כנגד לקוחו. המערער ניסה להשתלט על ממונו של לקוחו ללא שהאחרון היה מודע היטב למשמעויות המשפטיות של המסמכים עליהם חתם; בכך פתח לפגיעה קשה באמון הציבור בעורכי הדין ובכבוד המקצוע. כעולה מן החומר שבתיק, התנהג המערער באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין ופגע בכבוד המקצוע. הערעור על העונש ט. אין בית משפט זה נוהג להתערב בעונשים שנקבעו על ידי בתי הדין המשמעתיים מקום בו לא חרגו ממדיניות הענישה הראויה, וזאת אף אם לדעת בית משפט זה העונש מחמיר או מקל במעט עם הנאשם (ראו הלכת יוסף סלוביק לעיל (השופטת ארבל)). במקרה דנן, לא ניתן לומר כי עונשו של המערער מחמיר עמו נוכח חומרת המעשים ונסיונו לשים את ידו על רכושו של לקוחו, אדם בא בימים, המצוי בסערת רגשות עקב סכסוך משפחתי קשה, תוך שהוא מערים עליו (ראו למשל את פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895, בו הוטלו על נאשם 5 שנות השעייה בפועל בגין עבירות מס רבות; ראו גם על"ע 1987/93 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). בתי הדין של הלשכה עמדו על כך שאף עונש של הוצאה מן הלשכה לא היה מחמיר יתר על המידה עם המערער. "ביצוע עבירות משמעת המעידות על חוסר מהימנות של עורך דין מטיל צל כבד על מידת התאמתו לעסוק בעריכת דין" הלכת גשרי לעיל). ראו גם על"ע 1/88 עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד מב(4), 477, 480-479 (השופט מלץ). על"ע 9013/05 י. (1) כלל 40 קובע: העברת כספים ללקוח (א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו. (ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר. לטענת המשיב, הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, בערעור שהגיש, יש לפרש את הוראת סעיף קטן (א) האמור באופן תכליתי ולקבוע כי המערער הפרו, מאחר שלא העביר חלק מכספי המנוח לידיו לאחר שעורך הדין קנטי דרש זאת הימנו. אמנם, כללי האתיקה שהותקנו מכוח הסמכה מפורשת בסעיף 109(4) לחוק הם בבחינת חקיקת משנה (בג"צ 9596/02 פיצוי נמרץ - המומחים למימוש זכויות רפואיות וביטוחים נ' שר המשפטים ואח', פ"ד נח(5), 792 ,797 (המשנה לנשיא אור)); (קלינג שם, עמ' 8) וככאלה יש לפרשם באופן המגשים את תכליתם (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים, פ"ד נז(3), 220 ,241 (השופטת שטרסברג-כהן)). גם בסברה הישרה ניתן לשאול, מה לי אם עיכב עורך הדין כספים שנמסרו לו בעבור לקוחו על ידי צד ג', מה לי אם עיכב כספים שנמסרו לידיו על ידי לקוחו, אלו ואלו כספי הלקוח הם. אף שההיגיון מאפשר לדמות מילתא למילתא על ידי היקש, דומה כי משעסקינן בהוראה ספציפית כגון זו בדין מעין-פלילי, יש לפרשה באורח דווקני. לא למותר לציין, כי הדין רואה את השיפוט המשמעתי בלשכת עורכי הדין כקרוב באופיו לפלילים: כלל 35(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 קובע כי סדר חקירת העדים והגשת הראיות יהא "ככל האפשר בסדר הנהוג במשפט פלילי, בבית משפט מחוזי". לעניין פרשנות דין פלילי ראו ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית", מחקרי משפט י"ז 347; ע"פ 6070/04 ודיע שיח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); אך ראו להלן באשר לסעיפי החובות הכלליות בתוך כללי האתיקה. האם לפנינו מקרה בו לא העביר עורך הדין כספים שקיבל מלקוחו "עבורו" תוך זמן סביר? ראשית, לשון כלל 40 על פניה עוסקת בכספים מאת צד ג', במקרה שכיח כגון פיצויי נזיקין שקיבל עורך הדין מחברת ביטוח בעבור לקוחו. ועוד, סעיף קטן (א) מעמיד בכפיפה אחת הן את ההודעה ללקוח על קבלת הכסף והן את העברתו ללקוח תוך זמן סביר (ראו קלינג שם, עמ' 106). מלשון כלל 41 עולה כי אף הוא עוסק במקום בו מעורב צד ג' ראו שם עמ' 103-102). אין כלל 40 מחלק בין שתי הפעולות, והוא מטיל על עורך הדין, בחדא מחתא, להודיע ללקוח על קבלת הכסף ולהעבירו לו תוך זמן סביר; והרי פעולת ההודעה על קבלת הכסף נצרכת אך מקום בו צד ג' העביר את הכספים לעורך הדין עבור הלקוח, שהרי אין צורך במתן הודעה ללקוח על קבלת כספים מקום בו הלקוח הוא שמסרם לידי עורך הדין. לוא החיל הכלל עצמו אף על מצב בו הלקוח הוא שהפקיד בידי עורך הדין את כספיו שלו, היה על מתקין הכללים לקבוע כי על עורך הדין להחזיר את כספי לקוחו לפי דרישתו או לפי מה שהוסכם ביניהם בשעת הפקדת הכספים ולא "תוך זמן סביר מעת קבלתו". הפרשנות שביקש המשיב ליישם דומה שאינה מתיישבת עם מובני הכלל: "כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון. המשמעות המשפטית של הלשון, אשר נועדה להגשים את התכלית המונחת ביסודה, חייבת להתיישב עם אחת המשמעויות הלשוניות של הטקסט. אמת, המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה" (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 646, 647 (הנשיא ברק); עוד ראו בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז טושביים נ' שר הפנים ואח' (לא פורסם) (השופט טירקל); בג"צ 9098/01 ילנה גניס נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 180-181). (2) סבורני כי פרשנות מרחיבה כפי שהציע המשיב אינה נצרכת, וגם אין באי קבלתה כאן כדי לומר כל עיקר שבכך נסגרו הדרכים ונסתתמו הצינורות להגנה על המקצוע ולענישה משמעתית בהקשר כגון ענייננו. כאמור, מטרת ההליך המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש ציבור הלקוחות לעורכי הדין. חובת הנאמנות הכללית של עורך דין כלפי לקוחו קבועה בכלל 2 ובסעיף 54 לחוק. מספר הכללים המסדירים חובות ספציפיות של עורך דין כלפי לקוחו הוא קטן, שכן אין ניתן להעלות עלי כתב את כל הסיטואציות האפשריות במציאות אנושית, בהן עלול עורך דין למעול חלילה באמון לקוחו. חובת הנאמנות הכללית האמורה באה על מנת לפרוש מצודה רחבת היקף על המקרים בהם פועל עורך דין שלא למען אינטרס לקוחו, ויש בה כדי לענות על הנצרך לאכיפה המשמעתית. בתי הדין המשמעתיים הם היוצקים תוכן מוחשי לחובת הנאמנות הכללית, ופסיקתם, יחד עם פסיקתו של בית משפט זה, קובעת את נורמות ההתנהגות האתית של עורכי הדין, את המותר ואת האסור (ראו הילכת טאקו לעיל (השופטת חיות); על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד מ"ד (1) 705, 709 (השופט - כתארו אז - אור)). עמד על כך השופט ברנזון: "החוק הקובע את חובת הנאמנות והמסירות של עורך-דין ללקוחו הוא רק שלד שיש לקרום עליו בשר ולהלבישו עור וגידים כדי לתת לו דמות ראויה ; ואולי אפשר לומר עליו שהוא מעין נוסחה מתימטית, שעל בתי-הדין של הלשכה לפענחה ולמלאה תוכן ממשי לפי נסיבות החיים והמקרים, מענין לענין וממקרה למקרה, אשר ביחד עם כללי האתיקה המקצועית של הלשכה יהוו קודכ‏ס מפורט של התנהגות לאנשי המקצוע. ההבדל בין כלל לבין פסק-דין הוא בעיקר בזה, שהכלל צופה לעתיד ופסק-הדין מעביר תחת שבט בקרתו התנהגות שבעבר וקובע או לא קובע לה מקום במערכת ההתנהגות ההולמת של אנשי המקצוע..." (על"ע 7/73, 683). זו אף דרכו של המחוקק הראשי שהטיל על עורך הדין חובות כלליות נוספות, אלה המעוגנות בסעיף 53 לחוק (שמירה על כבוד המקצוע) ובסעיף 61(3) (התנהגות שאינה הולמת את המקצוע). בתי הדין המשמעתיים הם האמונים ליצוק תוכן אף לחובות הללו. "סעיף 61 (3) מאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט העליון ליצוק תוכן להוראות החוק על-ידי הקביעה מהן דרכי התנהגות שאינן הולמות את מקצוע עריכת הדין" (קלינג, שם עמ' 490-489 והאסמכתאות דשם); ד"ר קלינג נדרש (עמ' 491-490) לביקורת שנמתחה בעל"ע 7/73 הנזכר, (השופט – כתארו אז – יצחק כהן, בעמ' 686) על הבעייתיות שבניסוחה הכללי והגמיש של חובת הנאמנות והמסירות אשר להלכה ניתן להחילה למפרע, ומביא הוא את דעתו של פרופ' ברק בספרו פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 136, כי אין מנוס משימוש ב"מונחי שסתום" – הוראות המסמיכות לקבוע נורמות כדי להתמודד עם צרכי הזמן והמקום; וכדברי פרופ' ברק שם "מושגי השסתום משרתים מטרה חשובה, ואין הם נוגדים את עקרון שלטון החוק". כפי שמציין ד"ר קלינג (עמ' 493), "הוראות עמומות המאפשרות את יישומן על נסיבות משתנות, אופייניות למערכות של דין משמעתי...". (3) בניגוד למקובל בדיני העונשין,אין כללי האתיקה קובעים בצידם עונשים, עבירה עבירה ועונשה; העונשים שמוסמכים בתי הדין להטיל מנויים בסעיפים 68א-ה לחוק. ניתן להסיק, כי המחוקק ביקש להעניק לבתי הדין המשמעתיים מרחב של שיקול דעת לנקוט מדיניות ענישה המתאימה את עצמה למידת הפרתה של חובת הנאמנות במקרים הבאים לפניהם. אשר על כן אין להוציא מקרא מידי פשוטו: עורך דין המעכב את כספי לקוחו שלא על פי דין מפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו; הפרת חובה זו גוררת אחריה ענישה משמעתית הנדרשת גם לחומרת המעשה. לא כלל 40 הוא החל איפוא במקרה דנא. אוסיף, כי אם סבורה הלשכה שיש צורך בסעיף ספציפי לסיטואציות כגון אלה שלפנינו, בידיה לפעול לתיקון הכללים. כאמור, סבורני שאין להיעתר לערעור זה. סוף דבר י"א. לפני סיום: החומרה המיוחדת שבפרשה זו היא השלכתה על האמון שמבקשים אנו כי יירחש לעורך הדין העושה מלאכתו נאמנה, וכאלה – הדעת נותנת – הם רוב רובם של עורכי הדין. אך פעמים שתפוח שאינו ראוי בערימת תפוחים גדולה מדיף עד למרחוק ריחו שאינו טוב, ואולי על שכמותו אמרו חכמים מפי ר' יהודה בן טבאי (אבות א' ח') "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". הבא למשרדו של עורך דין לקבלת שירותיו, כמותו כבא לפתחו של רופא, נותן בו על פי רוב אמון מלא, כמעט בלתי מסויג; הוא מאמין במקצועיותו, ביושר לבבו ובנקיון כפיו; הוא מפקיד בידו עניינים החשובים לו ומניח כי אלה יטופלו כדבעי. כשמתהפכת הקערה ועורך הדין במקום ליתן שירות ללקוח נותן את השירות לעצמו, מוציא הדבר – שלא בצדק כלפי הכלל – שם רע למקצוע, כמו כסדום היינו לעמורה דמינו. י"ב. אציע לחברי שלא להיעתר לשני הערעורים. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ז' באלול תשס"ו (31.8.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05090130_T02.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il