מקור הנפקות וזכויות בע''מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 9011/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9011/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת: מקור הנפקות וזכויות בע''מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3237/01 מיום 16.9.09 שניתן על ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: י"ב בתשרי תשע"א (20.9.10) בשם המערערת: מר ד' מיר בשם המשיבה: עו"ד ר' מיוחס; עו"ד ע' עבר-הדני פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא, השופט ע' חבש) בת"א 3237/01 מיום 16.9.2009, וכן על החלטות הביניים שניתנו על ידי בית המשפט באותו הליך. רקע עובדתי 1. מקור הנפקות וזכויות בע"מ (להלן: המערערת) הינה חברה ציבורית רשומה בישראל. המערערת הייתה הבעלים של חלקת מקרקעין (להלן: החלקה) וזכויות במקרקעין במתחם במזרח ירושלים, הידוע בשמות "הר חומה", "ג'בל אבו ע'נים" וכן "ג'בל סקור" (להלן: מתחם הר חומה). שטח החלקה הכללי הינו 792,482 מ"ר והחלקה נרשמה בשלמותה בפנקסי מרשם המקרקעין ביום 4.7.1971 בשם "הימנותא בע"מ" (להלן: הימנותא). הימנותא נרשמה כבעלים של החלקה, בהיותה נאמנה של הבעלים האמיתיים והנהנים הבאים: המערערת בשיעור של 90% מהבעלות וקרן קיימת לישראל בשיעור של 10% מהבעלות, וזאת על פי הסכמי נאמנות. בנוסף, חברת הכשרת היישוב רכשה, באמצעות הסכם אופציה שנכרת בינה לבין המערערת, 18% מתוך 90% מהבעלות שבידי המערערת, המהווים 16.2% מכלל החלקה. בע"א 639/87 עלי אחמד שכטור נ' הימנותא והכשרת היישוב (לא פורסם, 22.4.1991) קבע בית משפט זה כי קטע ששטחו 29,000 מ"ר הממוקם בקצה הדרומי של החלקה הוחכר לשכטור, ללא תמורה ולתקופה של 999 שנים. על סמך האמור לעיל, נאמד שטחה של המערערת ב-551,450 מ"ר והדבר אף הוכר במכתב למערערת שנשלח על ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל). 2. ביום 16.5.1991 (להלן: מועד ההפקעה) התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעת שר האוצר בדבר כוונתו להפקיע מהמתחם שטח של כ-1,850 דונם. התנגדותן של המערערת ושל הימנותא להפקעה וכן עתירותיהן לבג"ץ נדחו. ביום 6.8.1992 התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעתו של שר האוצר מכוח סעיף 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), לפיה בכוונתו לקנות חזקה בקרקע של המתחם המופקע בתום חודשיים ממועד פרסום ההודעה ברשומות. כן הורה שר האוצר למי שיש לו חזקה בקרקע למוסרה לידיו. המערערת ויתר בעלי הזכויות בקרקע לא התנגדו לתפיסת החזקה. 3. המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1745/98. בהליך זה טענה המערערת כי במסגרת ההליכים בעתירות שהוגשו לבג"ץ הועלה סכום פיצוי בסך 50$ לכל מ"ר מופקע, ולכן לא יכולה המשיבה לטעון כי לא ידעה מהו סכום הפיצויים שעליה לשלם. בעקבות דחיית בקשת המשיבה למחוק את התביעה על הסף, או לחלופין למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר", הוגש על ידה ערעור לבית משפט זה. במסגרת הערעור הוצע לצדדים כי המנהל יבדוק מהן זכויותיה של המערערת בחלקה ומהו סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת. ביום 15.12.1999 קיבלה המערערת את הודעת המשיבה לעניין השמאות, לפיה שווי הקרקע נכון למועד ההפקעה הינו 25$ או 59.5 ש"ח למ"ר. לאור זאת, ביום 22.6.2000 שילמה המשיבה למערערת סך של 80,882,710 ש"ח בתוספת מע"מ, כולל הפרשי הצמדה וריבית, ולפי המלצת בית המשפט, נמחקה התביעה. 4. על רקע עובדות אלה הגישה המערערת תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשה לחייב את המשיבה לשלם לה סכום פיצויים גבוה יותר בגין ההפקעה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בפני בית המשפט המחוזי טענה המערערת כי מסרה לידי המשיבה את כל המסמכים הנוגעים לזכויותיה בחלקה בשנת 1991, על מנת להוכיחן, והמשיבה לא ביקשה הבהרה כלשהי לגביהם. מכאן טוענת המערערת כי היה על המשיבה לשלם לה את סכום הפיצויים שמגיע לה ושאינו במחלוקת כבר ביום 6.1.1993, היום התשעים לאחר קבלת החזקה בחלקה, זאת בהתאם לסעיף 9א לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964. כמו כן, המערערת טענה כי אין בדחיית עתירותיה לבג"ץ כדי לפטור את המשיבה מתשלום הפיצויים. לטענתה, עד שנת 2000 המשיבה לא הודיעה למערערת מהו סכום הפיצויים שמגיע לה ולא שילמה לה דבר, תוך הפרת חובה חקוקה. זאת, חרף העובדה שבשנת 1998 המערערת שלחה למנהל שלושה מכתבים בנידון שלא זכו למענה. 6. עוד טענה המערערת בפני בית המשפט המחוזי כי עמדת המשיבה לעניין שווי הקרקע אינה מקובלת עליה, מפני שהיא סבורה כי שווי הקרקע גבוה מן ההערכה השמאית, וכי השווי הנכון הוא זה שהיה משלם קונה מרצון למוכר מרצון. כמו כן, המערערת טענה כי לפי הסכם שנערך בינה לבין קק"ל והימנותא, נתנו לה האחרונות הרשאת תכנון לגבי שטחים שהיו או שיהיו בבעלותה במתחם הר חומה, והיא מצידה הכינה מספר תוכניות להקמת שכונות מגורים בחלקה. זאת ועוד, המערערת טענה כי בשנת 1990 נחתם בינה לבין הרשות לפיתוח ירושלים (להלן: הרל"י) הסכם לפיו הרשות נטלה על עצמה לטפל, על חשבונה, בתכנון סטטוטורי חדש לחלקה שיאפשר הקמת שכונת מגורים בת אלפי יחידות דיור. לטענת המערערת, הסכם זה השביח מאוד את הקרקע והיא הוצפה בהצעות בנייה מטעם חברות בנייה גדולות, בשווי העולה בהרבה על זה שנקבע על ידי המנהל. 7. מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי בשנת 1994 נחתם הסכם פשרה בין חברת הכשרת היישוב וחברת שיכון ומלאכה בע"מ (חברה נוספת ששטחה במתחם הופקע) לבין המשיבה. על פי הסכם הפשרה, התחייבה המשיבה לשלם לשתי החברות, שהגישו אף הן עתירות נגד ההפקעה, פיצויי הפקעה בסך של 11,429,640$ בגין הפקעת שטח של 253,992 מ"ר במחיר של 45$ למ"ר. הסכם הפשרה הותנה, בין יתר הדברים, בדחיית עתירותיהן של שתי החברות. עוד הוסכם, כי אם המערערת והימנותא תצטרפנה להסכם תוך 14 ימים, יוגדל שיעור הפיצוי לכדי 50$ למ"ר, משוערך אחורנית למועד ההפקעה לפי מדד המחירים לצרכן ושיעור הריבית. המערערת והימנותא לא הצטרפו להסכם. 8. לאור כל האמור לעיל טענה המערערת בפני בית המשפט המחוזי כי השווי הנכון של הקרקע, נכון למועד ההפקעה, הינו 585$ למ"ר, כך ששווייה הכולל של הקרקע לפי שער הדולר בזמנו הינו 763,572,000 ש"ח. על כן ביקשה המערערת מבית המשפט המחוזי כי המשיבה תשלם לה סכום פיצויים זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 9. המשיבה טענה בפני בית המשפט המחוזי כי בהסכם הפשרה שנחתם בינה לבין חברת הכשרת היישוב וחברת שיכון ומלאכה בע"מ היא הסכימה להגדלת סכום הפיצוי לסך של 50$ למ"ר אם המערערת והימנותא תצטרפנה להסכם, על מנת לקדם בדחיפות את תכנונה ופיתוחה של שכונת המגורים במתחם הר חומה. המשיבה טענה כי המערערת בחרה שלא להצטרף להסכם זה, והמשיכה לנקוט בהליכים משפטיים שונים במטרה לעכב את השלמת הליכי התכנון של השכונה. כמו כן, המשיבה טענה כי המערערת דרשה פיצוי בעין, והודיעה למנהל שאינה מעוניינת בפיצוי כספי. לטענת המשיבה, בהמשך לא פנתה אליה המערערת בבקשה לתשלום הפיצויים, אלא בחרה כאמור להגיש תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, במסגרת תביעה זו ביקשה המערערת לחייב אותה בתשלום פיצויי הפקעה בסכום שאינו שנוי במחלוקת לפי הסכום שהוצע לה בהסכם הפשרה. המשיבה טענה כי המערערת אינה יכולה להכתיב לה סכום פיצוי על יסוד הסכם אליו סירבה להצטרף. המשיבה הוסיפה וטענה כי פרשנות המערערת להסכם הפשרה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני. לטענתה, בהסכם הפשרה נכתב כי המקרקעין שונים זה מזה, ניתן מועד הצטרפות להסכם וערך השומה שנקבע בו היה לצרכי הפשרה בלבד והוא לא שיקף שווי שוק. 10. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, שעליו הערעור שלפנינו, כי הצדדים הסכימו לנתונים שלהלן: המערערת הינה בעלת זכויות בשטח של 551,450 מ"ר שהופקעו במתחם הר חומה; המערערת זכאית לפיצוי בגין הפקעת זכיותיה; ושולם לה סכום שאינו שנוי במחלוקת בסך 80,882,710 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי מצבה של הקרקע טרם ההפקעה יוגדר תוך כדי השוואה לחלקות מקרקעין סמוכות. זאת, משום ששיטת ההשוואה הינה השיטה הראויה המוכרת בפסיקה ובספרות המקצועית לקביעת שוויים של מקרקעין מופקעים. כן קבע בית המשפט המחוזי כי המקרקעין נשוא התביעה היו, עובר להפקעתם, אדמת טרשים שיועדה בחלקה ליער אורנים, ומשום כך היה מדובר בקרקע "עירומה", הרחוקה מלהיות זמינה לבנייה. עוד נקבע כי התנאים הפיסיים של המקרקעין, שמאופיינים בין היתר בשיפועים תלולים במיוחד, היקשו מאוד על סלילת כביש גישה ובנייה עליהם וייקרו משמעותית את עלויות הפיתוח. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי עלויות הפיתוח הרבות אף כללו את הקמתן של תשתיות בסיסיות כגון מים, חשמל, ביוב ותחבורה, וכי עלות הקמת תשתיות אלה האמירה לנוכח ריחוקה של חלקת המקרקעין מתשתיות עירוניות. בית המשפט המחוזי פסק כי הקשיים הסביבתיים והפיסיים חברו להיעדרו של רצף טריטוריאלי ולהרכב הבעלויות המסועף בחטיבת הקרקע השלמה, באופן שחייב את תכנון הקרקע כמקשה אחת על ידי המשיבה, ואיין את אפשרות בעלי הקרקע לפתח ולתכנן את האזור בכוחות עצמם. בית המשפט המחוזי אף ציין כי גם בג"ץ, בהכרעותיו בעתירות שהגישה המערערת, קבע כי אין ביכולתה להקים בעצמה שכונת מגורים ללא צורך בהפקעה. כן קבע בית המשפט כי טענות המערערת מתבססות על נתונים לא ריאליים שאין להם כל אחיזה במציאות. בית המשפט ציין כי אם אכן היה גלום בחלקה בפועל פוטנציאל תכנון אמיתי, אזי לא ברור מדוע לא הצליחה המערערת במשך שנים רבות לקדם את המקרקעין לקראת בנייה. ביחס לטענות המערערת בדבר שיתוף פעולה בינה לבין רשויות המשיבה לשם קידום הבנייה במקרקעין, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להן בסיס בחומר הראיות. 11. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה וקבע כי קביעותיו של בית משפט זה, בשבתו כבג"ץ במסגרת העתירות שהגישה המערערת, מקימות מעשה בית דין והשתק פלוגתא. זאת, משום שביחס לטענות המערערת שהועלו בפניו ובפני בג"ץ - באשר ליכולתה להקים במתחם הר חומה שכונת מגורים בכוחות עצמה וללא צורך בהפקעה - מתקיימים ארבעת התנאים עליהם מתבסס השתק פלוגתא. בית המשפט המחוזי ציין כי לאור קביעות אלה ניתן היה לסיים את הדיון בשלב זה, אולם, לשם השלמת התמונה ומכלול הנסיבות שבפניו, מצא הוא לנכון להידרש לטענות פרטניות נוספות שהעלו הצדדים, כגון: טענות ביחס לפרמטרים להשוואת מחירי הקרקע בעסקאות שונות; טענות המערערת ביחס לפיצוי שאינו שנוי במחלוקת והפרת חובה חקוקה; וטענות המשיבה בנוגע להתנהלות המערערת. 12. לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה וקבע כי: "דין התביעה, בבחינת רוב מהומה על לא מאומה - להידחות. התביעה האמורה, אשר נופחה וסובכה בחוות דעת רבות ולא רלבנטיות, תוך התעלמות מנתונים בסיסיים ומהותיים לעובדותיה, הביאה לבזבוז זמנו היקר של בית המשפט" (פסקה 151 להכרעת הדין). אשר על כן, ונוכח היגררותה של המשיבה להליכים משפטיים, חייב בית המשפט המחוזי את המערערת בתשלום הוצאותיה ושכר טרחה של המשיבה בסך של 200,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 13. במסגרת הערעור טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מהוכחות לפיהן המשיבה פעלה במזיד להורדת ערך המקרקעין. זאת, לטענתה, כאשר ביקשה המשיבה מהוועדה שהוקמה לפי חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה), התש"ן – 1990 (להלן: הוועדה) שלא לדון בתוכנית המשביחה של החלקה מאחר ומתוכננת הפקעה. כמו כן, המערערת טוענת כי באת כוח המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי מסמך במטרה להוכיח שבמועד ההפקעה לא הייתה תוכנית משביחה בפני הוועדה, בעוד שהיא יודעת שמדובר במסמך מזויף, הסותר מסמך אחר שאותו הגישה בדיון שנערך בעתירה לבג"ץ. 14. טענה נוספת של המערערת היא כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הוריד את ערך המקרקעין, זאת בניגוד לראיות שבתיק. כן טוענת המערערת כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, יש בעובדה שהמערערת התקשרה בעבר עם גופי תכנון כדי להבדיל בין החלקה שבבעלותה לבין יתר הקרקעות השכנות לה. זאת ועוד, המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא התחשב בנתונים הנובעים מן ההסכם שכרתה עם חברת הביטוח מגדל ביחס לחלקה. לטענתה, היא הוכיחה כי כרתה הסכם עם קונה אמיתי מרצון - חברת הביטוח מגדל - שהתחייב לממן את הקמת התשתיות והמבנים בשכונה, ולרכוש מחצית מהדירות שיוקמו על המקרקעין. הסכם זה נחתם לטענת המערערת בעת שהייתה בתוקף החלטה בעתירת בג"ץ 3956/92 לפיה ההפקעה תבוטל בתנאים מסוימים. 15. טענה נוספת שמעלה המערערת במסגרת הערעור היא כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את חוות דעתו של השמאי אור לוי מטעם המשיבה. לטענתה, השמאי לוי שגה מאחר שלא הסתמך על נתוני ההסכם עם חברת מגדל, ובחר שלא לערוך התאמות הנובעות מהבדלי הזמנים בין מועד חתימת ההסכם לבין תאריך ההפקעה. לטענת המערערת, השמאי לוי העדיף לייחס את סכום ההלוואה שקיבלה המערערת מחברת מגדל כשווי המקרקעין, אולם סכום זה אינו מייצג את שוויה האמיתי של החלקה. יתרה מכך, המערערת טוענת כי השמאי לוי הציג מידע מוטעה לגבי מכרזים שערך המנהל במתחם הר חומה בשנים 2005-1999. לטענתה, השמאי לוי לא היה צריך להשוות בין המחיר המוצע שהושג במכרזים להחכרת הקרקע בשנים אלה לבין שווי החלקה בשנת 1991, מבלי לערוך התאמות הנובעות ממשתנים כלכליים שונים כמו גאות בביקוש בשנת 1991 עקב הציפייה לגל העלייה והפריחה במשק, ומנגד סיום גל העלייה, משברים בכלכלה העולמית וגלי הפיגועים שאפיינו את השנים 2005-1999. עוד טוענת המערערת כי השמאי לוי השווה את חלקת המקרקעין המדוברת עם חלקות קטנות יחסית המצויות בשטח שמורת טבע, למרות שאלה אינן בנות השוואה. המערערת אף טוענת כי חוות הדעת של השמאי לוי הוכנה בחוסר תום לב. לטענתה, במסגרת הסכם הפשרה הציעה המשיבה למערערת פיצוי בסך 50 למ"ר. כמו כן, המערערת מציינת כי בע"א 11583/04 מדינת ישראל נ' ברגר (לא פורסם, 16.1.2006) (להלן: עניין ברגר), שעסק בפיצויי הפקעה לבעלי מקרקעין אחרים במתחם, נפסק כי למקרקעין שבבעלות המערערת יתרון על פני חלקת ברגר, בגינה נפסק פיצוי בסך 38$ למ"ר. עם זאת, חוות הדעת של השמאי לוי אמדה את שווי הפיצוי בסך של 25$ למ"ר, ועל כן טוענת המערערת כי חוות דעתו הוכנה בחוסר תום לב. לטענת המערערת, חוסר תום הלב אף נובע מכך ש"שטח 4" הכלול בשטח ההפקעה, הובא להשוואה כעסקה שהוצעה למכירה תמורת 6$ למ"ר, אולם הוכח במשפט כי המשיבה שילמה לבעליו של שטח זה 45$ למ"ר. בנוסף, "שטח 3" הכלול בשטח ההפקעה הובא לשם השוואה כקרקע שנמכרה תמורת 2.7$, בעוד שהמשיבה שילמה לבעליו 30$ למ"ר. כמו כן, המערערת טוענת כי חוות הדעת של השמאי לוי לוקה בפגמים נוספים וכי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היא נערכה לפי עקרונות שמאיים. לטענתה, אף קיימים יחסי מרות בין באת כוח המשיבה לבין השמאי לוי. כן טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את השערתו הספקולטיבית והמטעה של השמאי לוי, לפיה בא כוח המערערת רכש חלקות במפת ההפקעות ולא גילה לבית המשפט עובדה זאת במהלך הדיונים. 16. מוסיפה המערערת וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר מנע ממנה שש פעמים להגיש נתונים על עסקה אחרת שביצעה המשיבה בדרך חברון לשם השוואה. המערערת טוענת כי ניתן היה ללמוד מהשוואה לעסקה זו ומחוות דעת שנכתבו ביחס אליה כי שווי המקרקעין נשוא התביעה אף גבוה יותר מהשווי שהעריך השמאי יוסף קול מטעמה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את חוות דעתו של השמאי קול מהטעם שהיא מבוססת על ההנחה שהמקרקעין היו זמינים לבנייה. המערערת טוענת כי השמאי קול העריך את המקרקעין במצבם הנוכחי ערב ההפקעה, וניכה את הוצאות הפיתוח, היטל ההשבחה ומס הרכוש כנדרש. עוד טוענת המערערת כי השמאי קול בחן "את השימוש המועיל והטוב ביותר" של המקרקעין אך בחן בנוסף אפשרויות אחרות והותיר בידי בית המשפט את חופש הבחירה ביניהן. בשורה התחתונה קבע השמאי קול כי לפי שיטת ההשוואה שווי המקרקעין המופקעים למ"ר הינו 585$. המערערת טוענת כי חוות דעתו מבוססת על נתונים השוואתיים, וכי השווי שנקבע בה אף נמוך מהשווי שנקבע בחוות דעת אחרות של מומחים שונים. 17. טענה נוספת שמעלה המערערת שנית במסגרת הערעור היא כי המשיבה הפרה חובה חקוקה לשלם לה פיצוי ראוי והוגן במועד בגין ההפקעה. כמו כן, המערערת טוענת כי המשיבה פגעה בקניינה וכי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המשיבה נושאת בנטל ההוכחה כי עמדה בעניינה במבחני המידתיות שנקבעו בפסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד. 18. עוד טוענת המערערת כי למשיבה לא היה בסיס לטעון כי אי אפשר היה לתכנן או לבנות שכונה על השטח שבבעלות המערערת ועל קרקעות בבעלות קק"ל, הימנותא והכשרת היישוב, על פי הרשאת תכנון שניתנה למערערת. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיים השתק פלוגתא ומעשה בית דין המחייבים את דחיית טענותיה, מאחר והמשיבה היא זו שמושתקת מלטעון בניגוד לעמדתה בבג"ץ ובניגוד לשלושה פסקי דין שקבעו כי למשיבה היו ערב ההפקעה תוכניות להקמת השכונה. 19. כמו כן, המערערת טוענת כי הופלתה על ידי בית המשפט המחוזי ביחס למשיבה, בכך שמנע ממנה להגיש מסמכים, סירב לקבל חוות דעת שהגישה וחייבה לקצר את סיכומיה. 20. לאור כל האמור לעיל, המערערת מבקשת מבית המשפט לבטל את פסק הדין ואת החלטות הביניים של בית המשפט המחוזי, לחייב את המשיבה לשלם לה סך של 763,572,000 ש"ח נכון למועד ההפקעה, בניכוי הסכום שכבר שולם ובתוספת הצמדה, ריבית ומע"מ כחוק. כן מבקשת המערערת כי בית המשפט יפסוק לטובתה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות. תגובת המשיבה 21. המשיבה טוענת כי המערערת כבר פוצתה בגין ההפקעה, אולם היא דורשת במסגרת ערעור זה סכום העולה עשרות מונים על הפיצוי המגיע לה על פי דין ואשר שולם לה כדין. לעומתה, יתר בעלי המקרקעין, אשר היו שותפים לעתירה לבג"ץ כנגד ההפקעה, התפשרו עם המשיבה על סכום הפיצויים, וזאת לטענת המשיבה בין היתר עקב "התנהגותה של חברת מקור הנפקות וזכויות בע"מ (להלן מקור). אין ביכולת בעלי המקרקעין לפתח במשותף את המקרקעין בעצמם ועל כן אין מנוס מהפקעה לשם הקמת השכונה" (ראו: סעיף 5 להסכם הפשרה). 22. לטענת המשיבה, בפני בית המשפט המחוזי הונחו מספר חוות דעת שמאיות, שלא נועדו לצורך התביעה, ואשר ניתנו בזמן אמת. כל חוות דעת אלה מתיישבות עם חוות הדעת של השמאי לוי ועם שלל העסקאות להשוואה עליהן הוא נסמך. מנגד, טוענת המשיבה כי המערערת הסתמכה על "חוות דעת מוטית על פניה של השמאי יוסף קול, אשר רחוקה כמזרח ממערב מכל השמאויות שנערכו למקרקעין ומיתר הראיות". בית המשפט המחוזי התרשם מחוות דעתם של השמאים וקבע כי יש לקבל את חוות דעתו של השמאי לוי. כעת מבקשת המערערת כי בית משפט זה ישוב ויבחן את חוות הדעת, אולם, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. יתרה מכך, בקשת המערערת נסמכת על ראיות חדשות וספקולטיביות וזאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה בכל הנוגע לראיות הבאות להוכיח עניין שבעובדה, לא ניתן לצרפן לתיק כמוצגים בלא היתר, וממילא לא ניתן להסתמך עליהן בסיכומים. המשיבה טוענת כי בניגוד לטענת המערערת היא זכתה לפרוס לפני בית המשפט המחוזי את מלוא ראיותיה והוא התיר לה להגיש פעמים רבות ראיות חדשות ולהאריך בחוות דעת מטעמה. 23. המשיבה מציינת כי בע"א 2991/06 מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה - חולון (לא פורסם, 19.11.2007) נקבע כי "בעל הזכות המופקעת לא יהיה זכאי לקבל פיצויים בסכום גבוה יותר משווי המקרקעין שהופקעו" (שם, בעמוד 6). כך גם נפסק לטענתה כי אין להביא בחישוב הפיצויים עליית ערך בשל השבחה הנובעת מן ההפקעה, וכי יש לחשב את ערך הקרקע ביום פרסום הודעת ההפקעה [ע"א 3964/97 מדינת ישראל נ' בורז'יקובסקי (לא פורסם, 20.11.2001)]. לטענת המשיבה, הלכה פסוקה היא כי רק במקום שבו הסיכוי להשלמת ההליכים התכנוניים הנדרשים לשם אישורן של התוכניות הצפויות האמורות הוא ודאי, או לכל הפחות בגדר ציפייה סבירה, ניתן להתחשב בציפיות הסבירות, ולא באף מקרה אחר. 24. לטענת המשיבה, בעתירות שהגישה המערערת קבע בית משפט זה בשבתו כבג"ץ כי אין למערערת יכולת להקים בכוחות עצמה את השכונה במקרקעין. לטענתה, בית משפט זה אף קבע מפורשות כי פסיקותיו בנושא זה מהוות מעשה בית דין ומחייבות אותו. בנוסף, המשיבה טוענת כי כשלון המערערת בהשגת הסכמות יתר הבעלים בתחום ההפקעה לבנייה משותפת מהווה הודאת בעל דין כי לא הייתה יכולה להקים את השכונה בעצמה, ובשל כך חלה תורת מעשה בית דין. המשיבה אף מציינת כי עוד בטרם ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה של המערערת היא הגישה לא פחות מחמש עתירות שונות בנושא שנדחו על ידי בית המשפט פעם אחר פעם, תוך קביעה כי עסקינן במעשה בית דין. 25. המשיבה טוענת, בניגוד לטענת המערערת, כי האחרונה העלימה שמאות שנערכה במקרקעין שבבעלותה על ידי השמאי טור סיני כחודש לפני מועד ההפקעה, על שטח של 1,224 דונם. לטענת המשיבה, שמאות זו נערכה בהסכמת המערערת כדי לקבוע את היטל ההשבחה שיחול על המקרקעין, זאת במידה ותאושר תוכניתה של המערערת בשיתוף הרל"י. המשיבה טוענת כי השמאי סיני קבע כי שווי המקרקעין ערב ההפקעה, בגילום הציפיות הנובעות ממנה, הינו 22-20$ למ"ר. זאת, כאשר לקח בחשבון משתנים שונים כמו גודל הקרקע, תוכניות שונות לפיתוחה, עלויות הפיתוח, מיקום הקרקע והמבנה הטופוגרפי שלה. המשיבה טוענת כי בניגוד לשמאות זו, שומתה של המערערת לצורך התביעה עומד על כ-600$ למ"ר, לעומת אותם 20$ למ"ר המוסכמים עליה לצרכי מס. 26. השמאי לוי קבע כי שווי המקרקעין נכון למועד ההפקעה הינו 20-15$ למ"ר. לטענת המשיבה, חוות דעתו נסמכה על בדיקה יסודית ומעמיקה של כל המידע הרלוונטי, בהתאם לכל העקרונות השמאיים המקובלים והמקצועיים, ולא נסתרה במהלך כל חקירתו הנגדית. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי אימץ את עדות השמאי לוי וקבע כי השטח נשוא השומה נמצא באזור שהושפע מהאינתיפאדה, אשר הוכח בפניו כי התרחשה בין השנים 1993-1987 וגרמה להקטנת הביקוש ולירידת ערך הנכסים באזור. לפי המשיבה, הגם שהמערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי אימץ עסקאות שאינן מתאימות כעסקאות להשוואה, היא מציינת בסיכומיה רק עסקה אחת כזו בעניין ברגר. ואולם, לטענת המשיבה עסקה זו כלל לא הייתה חלק מהעסקאות אותן בחן השמאי לוי. 27. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המערערת התבססה על חוות דעת שמאית אחת, של השמאי קול אשר התעלם משומות הסותרות את מסקנותיו, וכי שאר חוות הדעת שהגישה המערערת התבססו עליה. לטענת המשיבה, שמיטת הקרקע מתחת לחוות דעתו של השמאי קול מאיינת את כל חוות הדעת אשר התבססו עליה. כמו כן, השמאי קול הסתמך לטענתה של המשיבה על ראיות שלא נתקבלו, בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי ותוך שהוא מתעלם בחוות דעתו מכך שלא הושגה הסכמת הבעלים של המקרקעין במתחם לשם התארגנות לבנייה ומ"העדר זמינות לבניה". 28. עוד טוענת המשיבה כי המערערת ביקשה להשוות את המקרקעין שבבעלותה למקרקעין בלתי רלוונטיים על ידי שימוש בשיטת החילוץ וההיוון. לטענתה, לפי שיטה זו בחרה המערערת שכונה דמיונית שבנייתה הושלמה וחילצה ממנה את שווי הקרקע. המשיבה טוענת כי השמאי לוי הסביר שאין להשתמש בשיטת החילוץ כאשר קיימות עסקאות להשוואה, וכי די בשינוי קטן באחד הנתונים בשיטה זו כדי לגרום לשינוי גדול בערך הקרקע. כמו כן, המשיבה מציינת בסיכומיה עסקאות שונות שהתבצעו טרם ההפקעה לשם השוואה למקרקעין נשוא התביעה, כאשר בכולן שווי המקרקעין למ"ר היה נמוך משמעותית מ-25$ - סכום הפיצוי ששולם למערערת. בקשות להוספת ראיה 29. במסגרת הליך זה הגישה המערערת שלוש בקשות להוספת ראיה. הבקשה הראשונה, שכותרתה "בקשה להתבסס בערעור על עובדות המוכיחות מרמה", היא למעשה בקשה להוספת ראיה, כפי שאף התייחס אליה הרשם ג' שני. עניינה של הבקשה השנייה הוא בשני מסמכים. האחד, מכתב שכתבו באי כוח המשיבה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והשני מכתב מאת שר האוצר. הבקשה השלישית עוסקת בשני מכתבים של המנהל. המערערת טוענת בבקשותיה כי מדובר בעובדות שנתגלו לה אחרי הגשת כתב הסיכומים וכי הן עשויות להכריע את גורל הערעור. יש לציין כי שלושה חודשים לפני הגשת הבקשה השנייה הגישה המערערת בקשה זהה להוספת אותן הראיות. הרשם ג' שני שדן בבקשה הקודמת קבע כי על המערערת להמציא למשיבה את המסמכים עליהם התבססה בבקשתה. בתגובה ביקשה המערערת כי יעיין מחדש בהחלטתו, ולאחר שלא ראה לנכון לעשות זאת, ערערה על החלטתו לבית משפט זה. בבש"א 4491/10 דחה השופט נ' הנדל את ערעורה ובשלב זה המערערת ביקשה מהרשם למחוק את בקשתה, והוא נעתר לה. 30. לפי ההלכה הפסוקה והספרות המקצועית, ככלל אין בעל דין רשאי להגיש ראיות נוספות בערעור, ולכן קבלת בקשה להגשת ראיות בשלב הערעור ניתנת במשורה. קיימת הבחנה בין עובדות שקדמו למתן פסק הדין בערכאה הדיונית לבין עובדות שאירעו אחריו. ככל שמדובר בעובדות מהסוג הראשון, ניתן להתיר הגשתן אם המבקש פעל בתום לב, לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה. בנוסף, החלטת בית המשפט צריכה לקחת בחשבון גם את שיקולי ההגינות, היעילות והתועלת [ראו: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1308-1305 (מהדורה חמש עשרה, 2007); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (לא פורסם, 3.2.2009) בפסקאות ט"ז-כ"א; ע"א 3690/07 ירדני נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.8.2009) בפסקאות ל"ו-ל"ט]. 31. משלוש הבקשות עולה כי הראיות שהמערערת הייתה יכולה בוודאות להשיג טרם מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי הן: נסח רישום של חלקה הקרויה "שטח 2"; ותצהיר של האדריכל דן סתיו מתוך תשובת המשיבה בה"פ 554/95 משנת 1995, הליך באשר לעסקה שערכה המשיבה בדרך חברון. המערערת לא הראתה טעם מספיק מדוע לא יכולה הייתה להציג ראיות אלה בפני בית המשפט המחוזי. זאת, לאור כך שנסח הרישום של "שטח 2" עודכן עוד טרם מתן פסק הדין ואת תשובת המשיבה בה"פ 554/95 יכולה הייתה המערערת לבקש במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי. ביחס לעסקה שערכה המשיבה בדרך חברון נראה כי המערערת מנסה שוב ושוב לצרף מסמכים בנושא עסקה זו, זאת לאחר שבקשותיה בנדון נדחו הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית משפט זה ברע"א 7921/07 שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי. כמו כן, משלוש הבקשות שהגישה המערערת עולה כי הראיות אותן ייתכן שלא הייתה יכולה להשיג טרם מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי הן: מכתב מאת שר האוצר משנת 2002, שקיבלה לטענתה רק ביום 24.5.2010 מרו"ח יורשם אברמזון; ושני מכתבים מטעם ממ"י – האחד, מכתב משנת 2004 שנשלח לעו"ד א' נביאי, והשני, מכתב משנת 2006 שנשלח לעו"ד א' גבע, בא כוח המערערת שייצגה בפני בית המשפט המחוזי. המערערת טוענת כי מכתבים אלו נמסרו לה על ידי עו"ד א' גבע רק בעת הגשת הערעור. המשיבה טוענת שאין לקבל את טענה זו, משום שלא ייתכן כי המכתב השני מוען לבא כוח המערערת בבית המשפט המחוזי כבר בשנת 2006, אולם נמסר לה רק בשנת 2009. לאחר עיון בראיות אלה הגעתי לכלל מסקנה כי אין לאשר את צירופן בשלב הערעור. גם אם אקבל את טענת המערערת כי היא לא ידעה אודותן בטרם הגשת הערעור, או שלא יכולה הייתה לגלותן בשקידה ראויה, וגם אם היתה מאושרת הגשתן של הראיות בשלב זה, לא היה בהן כי לתרום לבירור המחלוקת בערעור, לא היה בכוחן להשפיע על החלטתנו ובוודאי שאין להן נפקות ממשית שתאפשר הפיכת הקערה על פיה בשלב הערעור. ביחס לבקשת המערערת לצרף לערעור מכתב ששלחו באי כוח המשיבה למספר עורכי דין לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור, הרי שמדובר בעובדה שאירעה לאחר מתן פסק הדין, שאף בה אין כדי לתרום לדיון בערעור, ולכן אין לאשר קבלתה, אף כי לא נכחד, שמכתב זה טוב היה אם לא נשלח, מכל מקום באותו שלב. לסיכום, לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שלוש הבקשות להוספת ראיה. ביני לביני אציין כי אין עוררין כי למערערת היה יומה בפני בית המשפט המחוזי והתאפשר לה להעלות בפניו את טענותיה ולהגיש חוות דעת רבות. ברע"א 7921/07, בו ביקשה המערערת מבית משפט זה רשות לערער על החלטות בית המשפט המחוזי הנוגעות להגשתם של מסמכים מטעמה, התייחס השופט א' גרוניס להתנהלותה וקבע כי: "הרושם המתקבל הוא שהמבקשת (המערערת – י.ד.) ניצלה עד תום את סלחנותו של בית המשפט המחוזי להתנהגותה הדיונית" (עמוד 3 להחלטה). דיון והכרעה 32. כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. מרבית טענותיה של המערערת מתייחסות לממצאים העובדתיים ולממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לערכאה הדיונית יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, זאת משום שלה היכולת והאפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם הנגדית ולבחון לעומק כל ראיה וחוות דעת. לכן, התערבות בקביעות הערכאה הדיונית שמורה אך ורק למקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998) (להלן: עניין בראשי); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון (לא פורסם, 26.1.2005) בפסקה 21]. יתרה מכך, לעניין התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית כבר נפסק כי: "על אחת כמה וכמה ראויים הדברים להיאמר, כאשר פסק הדין של הדרגה הראשונה מושתת, במידה רבה, על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו, וכאשר לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" [ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 673, 684 (1983) וכן ראו: עניין בראשי, בעמוד 594; ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594, 598; ע"א 4664/08 משעל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, 11.7.2010) בפסקה 13] לדעתי, אין מקרה זה נופל בגדר המקרים הקיצוניים בהם יש צידוק להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית - ההיפך הוא הנכון. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתפרס על פני עשרות עמודים, בהם מובאות בפירוט טענות הצדדים והתשתית הראייתית עליה ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו. מקריאת פסק הדין עולה כי סגן הנשיא חבש צלל למעמקי העובדות ושקל כל חוות דעת בכובד ראש. כאמור, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בקביעות כלליות והוא ראה לנכון להתייחס לכל טענות הצדדים, וכך עשה. 33. בית המשפט המחוזי סקר נתונים בדבר מחירי מ"ר קרקע בחלקות אחרות במתחם, שנמכרו או הוצעו למכירה טרם ההפקעה, וכן בחלקות מחוץ למתחם שנמכרו לאחר ההפקעה והושפעו מבנייתה של שכונת הר חומה. לאחר סקירה זו הגיע בית המשפט לכלל מסקנה בנוגע למחיר הקרקע: "ממוצע מחירו של מ"ר קרקע באזור 'הר-חומה' עובר להפקעה נאמד בכ-5.4 דולר למ"ר בעוד שממוצע המחירים שלאחר ההפקעה היה 27.5 דולר למ"ר, וזאת בשל בניית השכונה 'הר-חומה' והקמתן של תשתיות מפותחות באזור. בנסיבות אלה, כשלא ניתן היה לבצע דבר בקרקע, עובר להפקעתה, היה המחיר שהוצע לתובעת (המערערת – י.ד.) (20 דולר למ"ר) סביר בהחלט" (פסקה 135 לפסק הדין). השמאי לוי העריך את שווי הקרקע המופקעת בטווח שבין 20-15$ למ"ר, נכון למועד ההפקעה. בית המשפט המחוזי קבע כי הערכה זו סבירה ביותר. כן קבע בית המשפט כי חוות דעתו של השמאי לוי, בשונה מחוות דעתו של השמאי קול, נסמכה על עקרונות השמאות המקצועיים והמקובלים. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי השמאי לוי בחן את העסקאות הרלוונטיות להשוואה, תוך התחשבות בשיקולים הבאים: הצורך בהשגת הסכמת כלל הבעלים בתחום ההפקעה; מאמציה של המערערת לשינוי ייעוד המקרקעין; גודל הקרקע; המבנה הטופוגרפי; המיקום הגיאוגרפי; הסכם הרל"י; ומועד המכירה. ביחס לשמאי קול קבע בית המשפט כי הוא אמד את תעריפי מכירת הקרקע, תוך שיצא מנקודת הנחה בלתי הגיונית ובלתי מבוססת, כי הקרקע הייתה מוכנה לבנייה, על כל המשתמע מכך. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את חוות הדעת של השמאי לוי על פני חוות הדעת של השמאי קול מקובלת עליי. אין ספק כי בית המשפט המחוזי העמיק בשתיהן, בחן אותן לאור שיטות השמאות המקובלות, בדק על אלו נתונים הן מסתמכות והעניק לכל אחת את המשקל הראוי לה. לאור כל זאת אין ממש בטענת המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הוריד את ערך המקרקעין בניגוד לראיות בתיק. כן אין לקבל את טענתה כי המשיבה פעלה במזיד להורדת ערך המקרקעין. מהתנהלות המשיבה עולה כי ייתכן שניסתה לקדם את הבנייה במתחם בדרכים שונות, אולם מרגע שהובהר לה כי אין מנוס מלרכז את הבנייה תחת שרביטה, פעלה כראוי נוכח נסיבות העניין והצורך הגובר ביחידות דיור לעולים החדשים. כן אין לקבל את טענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא התחשב בנתונים הנובעים מן הסכם שכרתה עם חברת הביטוח מגדל. הסכם זה הותנה בקיומם של תנאים רבים, היה תלוי ברובו בצדדים שלישיים, והמחיר שנקבע בו היה עבור קרקע זמינה לבנייה מיידית. כאמור, במועד כריתת הסכם זה המקרקעין עוד היו בבחינת קרקע "עירומה" ואדמת טרשים הרחוקה מלהיות זמינה לבנייה, וכשם שנפסק בעתירות שהגישה המערערת לא היה לה סיכוי לבנות את שכונת המגורים בכוחות עצמה. 34. המערערת טענה בפני בית המשפט המחוזי כי על המשיבה לשלם לה פיצוי בסך 50$ למ"ר, כפי שהוצע לה בתנאי שתצטרף להסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו הינה בלתי סבירה עקב התעלמותה מנסיבות כריתת ההסכם ומתכליתו. מסכים אני עם קביעה זו של בית המשפט המחוזי. דעתי היא כי פרשנות ההסכם כפי שמציעה המערערת הינה בלתי מתקבלת על הדעת. נהיר כי הסכם הפשרה שהוצע לה בזמנו לא שיקף את שווי השוק של המקרקעין, אלא את רצונה של המשיבה לקדם במהרה את פרויקט שכונת המגורים לאור גל העלייה הצפוי. המערערת בחרה שלא להצטרף להסכם זה במועד, וכעת, לאחר שחלון ההזדמנויות שהוצע לה לתקופה קצובה חלף - וכך גם הצורך הממשי בהקמת השכונה - מבקשת היא למעשה כי בית המשפט יכיר בה כמי שהסכם הפשרה חל עליה. בנסיבות אלה, אין למערערת אלא להלין על עצמה. 35. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המערערת לפיה המשיבה הפרה חובה חקוקה. זאת, משום שקבע כי המערערת היא זו שלא קיימה את חובתה למסור למשיבה את מלוא המידע הדרוש כדי לקבוע אם היא זכאית לפיצוי, בחרה להתעקש על פיצוי בעין ופתחה בהליכים משפטיים, הגם שאותה עת לא היו רשומות הזכויות במקרקעין על שמה. בית המשפט המחוזי ציין כי לאחר שאותרה המערערת כבעלת הזכויות, בעקבות הסדר דיוני שהושג בין הצדדים ביום 31.5.1999, העבירה לרשותה המשיבה את שיעור הפיצוי בהתאם לחוק. לאור השתלשלות עניינים זו מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הנתבעת לא הפרה הוראה חוקית, ופעלה בצורה סבירה בהתנהלותה מול המערערת. 36. בית המשפט המחוזי אף דן בטענות המערערת ביחס להפרשי הריבית וההצמדה שאותם יש לצרף לסכום הפיצוי ודחה אותן לגופן. זאת, לאחר שקבע כי אין להתיר לה לנסות ולהיבנות כעת מבחירתה המכוונת שלא להעביר את החומר הרלבנטי מבעוד מועד. כן ציין בית המשפט המחוזי כי יש בטענות אלה כדי ללמד על חוסר תום ליבה של המערערת. 37. לסיכום, איני רואה כל סיבה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי השתכנע, ובצדק, כי למערערת לא הייתה במועד הרלבנטי היכולת להקים בעצמה שכונת מגורים במקרקעין; היא בחרה שלא להצטרף להסכם הפשרה שהוצע לה, ופתחה בהליכים משפטיים שנמשכים זה שנים. יתר על כן, סכום הפיצוי שהוצע למערערת, לאור התנאים הפיזיים והסביבתיים של המקרקעין נכון למועד ההפקעה, נמצא סביר בהחלט על ידי בית המשפט המחוזי ואיני רואה מקום להתערב בקביעתו זו. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהורות למערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן ביום, כ"ח בתשרי תשע"א (6.10.2010). תוקן היום, כ"ד בחשון תשע"א (1.11.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09090110_W23.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il