ווחיד עוואלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9009/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9009/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: ווחיד עוואלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בת.פ. 6027/07 , מיום 24.9.08, שניתן על ידי השופט א' רזי תאריך הישיבה: ג' בשבט התש"ע (18.01.10) בשם המערער: עו"ד בריק פארס בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות של סחיטות באיומים, גניבה, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בהמשך, נדון המערער לחמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעלו במצטבר, שני עונשי מאסר על-תנאי שעמדו נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על שש שנים וארבעה חודשים. 2. העובדות שהובאו בכתב האישום והיוו בסיס להרשעת המערער, היו אלו: בתאריך 22.2.07, בשעות הלילה, נהג אלכס זולוטריוב (להלן: המתלונן), שוטר במשטרת ישראל, ברכבו, כאשר הבחין במערער ושניים מחבריו – עלא עזאם (להלן: עזאם) וקאסם עיסאווי (להלן: עיסאווי), אשר עוררו את חשדו. המתלונן הלך לקראת המערער וחבריו וביקש לקבל הסבר על מעשיהם, והמערער השיב לו "מה אתה רוצה, מה אתה מכניס את האף שלך". בהמשך, הציג המערער את עצמו ואת חבריו כ"עבריינים כבדים", והוסיף כי רכבו של המתלונן פגע ברכבו-שלו וגרם לו נזק, ועל כן דרש פיצוי בסכום של 1500 ש"ח. המתלונן, שהכחיש כי פגע ברכבו של המערער, הציע לו להחליף פרטים, אולם המערער עמד על דרישתו לקבל פיצוי במזומן. בעקבות כך הוסיף המתלונן והציע למערער וחבריו לנסוע עמו לביתו שם ישלם להם את הפיצוי, אולם הם דרשו בתגובה כי יפקיד בידיהם תעודה מזהה. כל אותה עת ניסה המתלונן להתקשר למשטרה, ומשהבחין בכך המערער הוא חטף מידיו את הטלפון הסלולארי. בעקבות כך הזדהה המתלונן כשוטר, והציג לבני שיחו את התעודה שהוא נושא עמו, והודיע להם כי הם עצורים באשמת סחיטה. על כך הגיב המערער באגרופים ששלח לפניו של המתלונן ובבעיטות לאשכיו. במצב זה מיהר המתלונן לרכבו, משם נטל מכשיר מתכת המשמש לפתיחת גלגלים ורץ לעבר תוקפיו, אולם הם נמלטו. משהחל המתלונן עושה את דרכו חזרה לרכבו, שבו המערער וחבריו לזירה ותקפו אותו. הם הכו אותו במוט ברזל בכל חלקי גופו, והסתלקו משם כשהם נוטלים עמם את ארנקו ואת מכשיר הטלפון שלו. כתוצאה מאותה תקיפה אובחנו אצל המתלונן חבלות חמורות בראש, בגפיים, בשק האשכים ובאשך שמאל, חתך בקרקפת ושבר מרוסק באגודל ימין. 3. במהלך משפטו טען המערער כי בליל האירוע הוא נסע עם חבריו ברכב ועצר בצומת מרומזר. לפתע, הגיע המתלונן עם רכבו ופגע בו מאחור ובעקבות דברים שהחליפו ביניהם, הסכים המתלונן לפצותו על הנזק שגרם בסכום של 1,500 ש"ח. המערער היה מוכן לנסוע עם המתלונן לכיוון ביתו כדי לקבל את הפיצוי, וביקש כי יפקיד בידיו תעודה למקרה שיימלט. או אז ניגש המתלונן לרכבו, נטל משם מכשיר מתכתי ורץ לעבר המערער וחבריו תוך שהוא מכריז כי הוא שוטר. המערער טען עוד, כי המתלונן הלם בו עם המכשיר, ובעקבות כך הוא, המערער, נמלט לזמן מה ומשחזר למקום שב המערער ותקף אותו, ועל כן הוא וחבריו נאלצו להתגונן. גרסה זו של המערער לא זכתה לאמונו של בית משפט קמא, ועל כך הוא מלין בערעור שבפנינו. המערער הוסיף וטען, כי חקירת הפרשה לקתה בכשלים רבים, ובעיקר בכך שמרביתה בוצעה על ידי היחידה המרכזית של מרחב חוף, היא היחידה אליה משתייך המערער, אף שפקודות המשטרה מחייבות כי במקרה שכזה צריכה לבצע את החקירה יחידה אחרת. להשקפת המערער די היה במחדל זה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום, ולחלופין, נכון היה לזכותו מחמת הגנה מן הצדק. כמו כן, מלין המערער על העונש שהושת עליו. 4. ערעור זה מופנה בעיקרו כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. אכן, להלכה זו נקבעו בפסיקה חריגים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. אדרבא, אנו סבורים כי הרשעת המערער התבקשה נוכח מארג ראיות אמין המצביע על אחריותו בפלילים, כפי שיפורט להלן: א. המערער, על פי גרסתו-שלו, הצליח להימלט מהזירה כאשר המתלונן רץ לעברו כשהוא מחזיק במכשיר מתכת. והרי ההיגיון מחייב כי לאחר שהצליח להימלט על נפשו הוא יזעיק את המשטרה כדי לעצור את התוקף, ולמצער, כדי לחלץ את רכבו שנותר מאחור. אולם לא זו בלבד שלא נהג כך, אלא הוא שב לזירה וביחד עם חבריו הכו את המתלונן וחבלו בו בצורה קשה. לתקיפה זו היו שני עדי ראיה - מתן כהנוב וכרמית כהן, וכך תועדו דבריו של כהנוב בעת שהזעיק טלפונית את המשטרה: "אחד שוכב ומרביצים לו מכות רצח ועוד שניים מכים אותו... הבן אדם מפוצץ במכות, יש לו דם, יורד לו דם מהראש ... שבורה לו היד" (ראו ת/8 הכולל תיעוד דומה של דברי כרמית כהן). תיאור דומה נשמע מפיו של כהנוב בעדותו בבית המשפט (ראו עמ' 103), לאמור "מה שאני ראיתי אדם רוכן ומרביץ למישהו בתנועות שנראות כמו הכאה עם סוג של חפץ כהה כמו לום או אלה ואדם אחר לאחר מכן בועט..." (לעניין זה ראו גם עדותה של כרמית כהן בעמ' 107). ב. עלאא חג אחמד, חברו של המערער, מסר בהודעה מיום 23.2.07 כי פגש את המערער בליל האירוע ואת שיחתם תיאר כך (ראו ת/41, עמ' 2): "התחיל להסביר לי מה היה, הוא אמר לי שהשוטר נכנס באוטו שלו מאחורה והם ירדו... מהאוטו... הלכו לשוטר, ואמרו לו אנחנו רוצים 100 ש"ח על האוטו, אז הוא אמר להם אני שוטר והראה להם תעודה אמר להם בואו אתי הביתה ואני נותן לכם את הכסף שם. הם ביקשו ממנו תעודת זהות שהוא לא יברח להם, השוטר פתח את הבגז' והוציא לום ונתן לאחמד מכה על הכתף; שלשתם קפצו על השוטר נתנו לו מכות רבות עם לום וירד לו דם והוא נשכב על הרצפה ושלושתם הרביצו לו שהוא על הרצפה ואז ברחו עם האוטו והם גם לקחו לו את הפלאפון ואת הארנק שלו". אכן, עלאא חזר במהלך עדותו מהדברים שנרשמו בת/41, אולם בית המשפט החליט להעדיף את ת/41 על פני עדותו (ראו עמ' 22), ולא ראינו מקום להתערב בהחלטה זו. נוכח דבריו של עלאא שוב אין ספק כי המערער וחבריו ידעו כי בן-שיחם הנו שוטר, ממש כפי שעלה מגרסת המתלונן. ג. תאור האירועים כפי שהובא מפיהם של כהנוב, כרמית כהן ועלאא חג אחמד, רחוק מלהשתלב בהגנה הקבועה בסעיף 34י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מטרתו של הסייג בדבר הגנה עצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין שהעמידה את המותקף או זולתו בסכנת פגיעה מוחשית, תוך שתגובת המותקף צריכה להיות סבירה (סעיף 34 ט"ז לחוק העונשין). כיצד משתלב התיאור הקשה שנשמע מפיהם של כהנוב וכרמית – היינו, שהתוקפים הלמו ובעטו באדם חסר אונים שהיה מוטל על הקרקע – עם הגנה עצמית, למערער הפתרונים. העולה מהאמור הוא, כי גם אם היה ממש בטענת המערער לפיה המתלונן תקף אותו ואת חבריו, התגובה לכך רחוקה מלהיחשב כפעולת הגנה, ויאה לה ההגדרה של פעולת ענישה (לעניין הגנה עצמית, ראו ע"פ 20/04 אבי קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80 (2004)). ד. נוכח הטענה לפיה רכבו של המתלונן פגע ברכב אשר שימש את המערער וחבריו, נבדקה מכונית אחרונה זו על ידי רפ"ק חיים חלפון ששימש אותה עת קצין פיקוח תנועה מחוזי, שבהכשרתו הוא גם בוחן תנועה. עד זה ערך את המוצג ת/29 והצילומים ת/27, ומסקנתו היתה "כי רכב זה לא עבר לאחרונה תאונת דרכים, וסימני הנזק הנראים עליו אינם תוצאה של תאונה". העד הביע את הדעה כי הנזק במכסה תא המטען מקורו בלחץ מתוך הרכב החוצה. באשר לפגיעה בפגוש, לא שלל חלפון את האפשרות כי מקור הנזק בפגיעה על ידי רכב אחר, אולם הוסיף (ראו עמ' 129): "אם היתה נגרמת תאונה בסמוך היה נזק נוסף בתא המטען, מה שלא קיים. לכן, ההנחה שלי שאם נגרמה תאונה בפגוש היא לא התאונה המדוברת ביום האירוע". ה. ככל שהיה ממש בגרסתו של המערער לפיה הותקף על ידי המתלונן על רקע הדרישה לקבל פיצוי על הפגיעה ברכבו, ההיגיון מחייב כי משנוטרלה הסכנה והמתלונן נותר שרוע חסר אונים בזירה, היה המערער ממהר ללכת למשטרה כדי להגיש תלונה על אשר עולל לו המתלונן. ולא זו בלבד שהוא לא נהג כך, אלא שכאשר הגיעו שוטרים לבית גרושתו כדי לעצרו, נאמר להם שהוא אינו בדירה, אולם במהלך חיפוש שנערך שם הוא נתגלה מסתתר מתחת לאחת המיטות. 5. סיכום האמור עד כה מלמד, כי המערער וחבריו בדו את גרסת הפגיעה ברכבם מלבם במטרה לסחוט כסף מהמתלונן. בהמשך, ולאחר שהמתלונן הציג עצמו כשוטר, תקפו אותו השלושה, הפליאו בו את מכותיהם ונטשו אותו בזירה מדמם וחבול. אנו סבורים כי נוכח כל אלה הרשעת המערער בידי בית המשפט המחוזי היתה במקומה, ואין מקום לשנות ממנה. 6. גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. המערער חטא בעבירות אשר חומרתן מופלגת, והוא וחבריו לא היססו לפגוע בקורבנם גם לאחר שנודע להם כי מדובר בשוטר. אם תוסיף לאלה את עברו הפלילי של המערער, והעובדה שבעת האירוע עמדו נגדו שני מאסרים על-תנאי ברי-הפעלה, שוב אין ספק כי בעונש שהושת עליו אין חומרה כלשהי. עם זאת, נפלה שגגה בגזר הדין, הואיל ובדיעבד התברר כי אחד מהמאסרים על-תנאי שהופעלו - זה שנגזר בתיק ת"פ 1100/06 של בית משפט השלום בחיפה, הופעל בעבר בתיק אחר (ת"פ 1603/07) של בית משפט השלום בעכו. לפיכך, ינוכו ששה חודשים מתקופת המאסר שנגזר למערער בתיק זה, כך שתקופת מאסרו הכוללת תעמוד על שבעים חודשים. למעט התיקון האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, ה' בשבט התש"ע (20.1.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08090090_O04.doc אז+הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il