בזק - החברה הישראלית לתקשורת נ. שמעון מרדכי בעמ

פסק-דין בתיק ע"א 9005/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9005/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערערת: בזק - החברה הישראלית לתקשורת נ ג ד המשיבה: שמעון מרדכי בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.7.03 בת"א 47/94 שניתן על ידי כבוד השופט יהונתן עדיאל תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשס"ה (7.3.05) בשם המערער: עו"ד בירגר שמואל, עו"ד עמוס תיבי המשיב: בעצמו פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) בו נדחתה תביעה שכנגד שהגישה המערערת לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה על ידי המשיבה. עיקרי העובדות 1. הצדדים שבפנינו התקשרו בחוזה לביצוע עבודות תשתית באזור בית חורון (חוזה זה יכונה להלן: החוזה או החוזה הראשון). במסגרת התקשרות זו נטלה על עצמה המשיבה, חברת מרדכי שמעון בע"מ, לבצע עבודות חפירה של תעלות באורך של 9,600 מטר, דיפונן, הטמנת כבלים בתוכן וסגירתן. מועד סיום ביצוע העבודות נקבע, כך על פי החוזה, לפרק זמן של שלושה חודשים שמניינם החל ביום 6.6.93. משנסתבר לצדדים, כי ביצוע העבודות יארך מעבר לשלושת החודשים כאמור, החליטו הצדדים במשותף על הארכת המועד לביצוע העבודות בשלושה חודשים נוספים. במהלך תקופה זו, נוכח עיכובים נוספים בביצוע העבודות, החליטה המערערת, בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, לבטל את החוזה. כתוצאה מכך הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בה ביקשה להורות על השבת שווי העבודות אותן הספיקה לבצע עד למועד ביטול החוזה בסך 623,002 ש"ח. המערערת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד, בה נתבקש בית המשפט להורות על מספר סעדים, לרבות תשלום פיצויים בגין ההפרש שבין המחיר החוזי של העבודה אותה התחייבה המשיבה לבצע ובין המחיר ששולם לקבלן שהחליף את התובעת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. הצדדים הסכימו, כי המשיבה ביצעה עבודות חציבה וחפירה לשם פריצת דרך באורך של 5,900 מטר, חציבה וחפירה של תעלות ללא פינוי החומר החפור באורך 2,750 מטר וחציבה וחפירה של תעלות כולל פינוי חומר באורך של 2,000 מטר. בהסכמת הצדדים, העביר בית המשפט את הדיון לבורר, וזאת לשם קביעת שווי השוק של העבודות שביצעה המשיבה כמפורט. עוד נתבקש הבורר להכריע בשאלה, האם העבודות לצורך פריצת דרך לאורך 5,900 מטר, כמפורט, כלולות בחיובים אותם נטלה על עצמה המשיבה במסגרת החוזה, או שמא אלה עבודות נוספות שבוצעו לבקשת המערערת. הבורר נתן את החלטתו ביום 20.9.2001 וקבע שערך ביצוע עבודות פריצת הדרך עומד על 13.5 ש"ח למטר אורך דרך, ערך חפירת תעלות ללא פינוי נקבע על 8.25 ש"ח למטר ואילו ערך חפירת תעלות כולל פינוי נקבע על 10.3 ₪ למטר. עוד קבע הבורר, כי ביצוע עבודות פריצת הדרך אינו נכלל בחוזה בו התקשרו הצדדים ולכן על המערערת לשאת בתשלום נוסף בגין ביצוע עבודות אלה (להלן: העבודות החורגות). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי המשיבה אכן הפרה את החוזה בו התקשרו הצדדים. כמו כן אימץ בית המשפט את הכרעת הבורר לפיה, על המערערת לשאת בעלויות ביצוע עבודות הפריצה היות ואינן נכללות בעבודות אותן התחייבה המשיבה לבצע במסגרת החוזה. יחד עם זאת, נקבע שעל המשיבה לשאת בעלויות ביצוע עבודות אלה בתוואי של 4,300 מטר בלבד (מתוך 5,900 מטר בהם בוצעו עבודות הפריצה). זאת, נוכח העובדה שביתר 1,600 המטרים בהם בוצעו עבודות הפריצה סטתה המשיבה מהתוואי שנקבע בין הצדדים. סיכומם של דברים, על בסיס קביעותיו של הבורר בדבר מחיר השוק של ביצוע העבודות השונות, פסק בית המשפט, כי המערערת תשלם למשיבה סך של 101,337 ש"ח בגין העבודות שהספיקה זו האחרונה לבצע עובר לביטול החוזה. אשר לתביעה שכנגד. בתביעה זו עתרה המשיבה למספר סעדים כספיים שונים. ענייננו אנו באחד מראשי הנזק אותם נתבקש בית המשפט לפסוק לטובת המערערת – פיצויים בגובה ההפרש בין המחיר החוזי שנקבע בחוזה שבין המערערת למשיבה ובין המחיר החוזי שנקבע בין המערערת לקבלן אחר אשר נבחר להשלים את ביצוע העבודות לאחר שבוטל החוזה בין הצדדים דכאן (להלן: החוזה השני). הפרש זה עמד על סך של 256,393 ש"ח. בית המשפט דחה את התביעה שכנגד ועיגן הכרעתו במספר נימוקים עליהם אתן דעתי בהמשך הדברים. בסופו של יום קבע בית המשפט המחוזי, בהקשר זה, כדלקמן: "הואיל והעבודה שנמסרה לקבלן השני שונה מזו שנמסרה לתובעת ובהעדר ראיות המסבירות את הפער שבין מחירי שתי העבודות, יש לדחות את התביעה שכנגד בגין העלות הנוספת בה נשאה הנתבעת עקב הפרת החוזה על-ידי התובעת והצורך למסור את ביצוע העובדות [כך במקור – ע.א.] לקבלן אחר". מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 3. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא פסק לזכותה פיצויים בגין ראש נזק אחרון זה מכוח סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: החוק). לדבריה, גם בנסיבות בהן החוזה השני כולל ביצוע עבודות אשר לא נכללו במסגרת החוזה הראשון, הרי שלאור קביעת הבורר אשר לשווי השוק של ביצוע עבודות אלה, היה על בית המשפט להפחית את עלות ביצוע העבודות ולהורות על תשלום פיצויים בהתאם. קרי, על פי פסיקת הבורר, שווי השוק של עבודות פריצת הדרך במועד הרלוונטי מסתכם ב - 13.5 ש"ח למטר. במסגרת החוזה השני התקשרה המערערת עם קבלן לביצוע עבודות פריצה כאמור בתוואי שאורכו 9,600 מטרים (בעלות של 40 ש"ח למטר). אשר על כן, לשיטת המערערת, היה על בית המשפט להורות על תשלום פיצויים בשיעור השווי החוזי שנקבע בחוזה השני, לאחר שיופחת ממנו הסכום העודף בסך 129,600 ש"ח, מכפלת אורך התוואי ב- 13.5 ש"ח למטר. לחלופין מבקשת המערערת כי התיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי לצורך חישוב מחדש של הפיצויים. 4. המשיבה מצידה מבקשת לדחות את הערעור. הטיעון העיקרי אותו מעלה המשיבה עניינו בהוכחת מחיר השוק בגין ביצוע העבודות במועד ביטול החוזה. על פי הנטען, השווי החוזי של החוזה השני בו התקשרה המערערת אינו בהכרח שווי השוק של ביצוע העבודות. לדידה, על התובע על פי סעיף 11(א) לחוק החוזים להוכיח את ההפרש בין שווי החוזה שבוטל ובין שווי השוק במועד הביטול ומשלא עמדה המערערת בנטל ההוכחה בעניין זה, לא היה מקום לפסוק לזכותה של המערערת פיצויים כאמור. דיון המסגרת הנורמטיבית 5. כאמור, ענייננו בסעיף 11(א) לחוק הקובע כך: "הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה". מקום בו הופר חוזה על ידי צד לו, פתוחות בפני הנפגע המעונין לתבוע פיצויים מספר אפשרויות שונות. כך, מכוח סעיף 10 לחוק, יוכל התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרתו של החוזה ושיעורו (ראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800; רע"א 2371/01 אינשטיין שריר נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787, 792). לחילופין, עומדת לנפגע האפשרות לתבוע פיצויים בשיעור עליו הסכימו הצדדים מבעוד מועד, כקבוע בסעיף 15 לחוק. אפשרות שלישית, והיא הרלוונטית בענייננו, הנה תביעת פיצויים מכוח הוראת סעיף 11 שנוסחו הובא למעלה. תביעה כאמור פוטרת את התובע מהוכחת קיומו של נזק כלשהו וצפיותו על ידי מפר החוזה, כאמור בסעיף 10 (ע"א 355/80 הנ"ל, בעמ' 807; א' ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ה), 106; ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה), 587; ע"א 140/73 שרם נ' גרינברג, פ"ד כט(1) 194, 196; ע"א 815/80 הרלו אנד ג'ונס ג.ט.ב.ה. נ' אדרס חמרי בנין, פ"ד לז(4) 225, 229; ע"א 146/88 "אזורים"-חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ נ' כהן, פ"ד מד(3) 374, 381-382; ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3) 639, 642). אשר על כן, עשויים פיצויים מכוח סעיף זה לעלות באופן ניכר על הנזק הממשי שנגרם לנפגע או לחילופין, לעמוד על שיעור נמוך ממנו (ע"א 601/75 אריאל נ' קירשבאום, פ"ד לא(3) 102, 105). כמו כן פטור התובע מכוח סעיף זה מלפעול לשם הקטנת נזקיו כקבוע בסעיף 14 לחוק (רע"א 2371/01 הנ"ל). תכליתו המרכזית של המנגנון הקבוע בסעיף 11(א) לחוק הנה להגן על אינטרס הנפגע כי החוזה בו התקשר ייצא אל הפועל, תוך הפעלת מנגנון פשוט, באופן יחסי, מבחינתו של הנפגע-התובע. משהופר החוזה על ידי הנתבע והנפגע נאלץ לבטלו ולהתקשר בחוזה חלופי, ראוי להטיל את הסיכון לתמורות במחיר השירות בפרק זמן זה על מפר החוזה, זה שמעשיו או מחדליו (הפרת החוזה), חייבו את הנפגע להתקשר בהסכם חלופי מאוחר יותר (ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (חלק ב, תשנ"א) 997; שלו, שם בעמ' 588). בכך אף קיים דמיון בין תרופתו של הנפגע לפי סעיף זה ובין תרופת האכיפה: "מטרת סעיף 11(א) היא פסיקת פיצוי, קל יחסית לחישוב, על נזק שנחזה מהפרת סוג מסוים של חוזים, כשהנזק מחושב לפי ההפרש בין שווי הנכס ביום הביטול לבין מחירו בהסכם. התרופה מיועדת להעמיד את הנפגע במצב דומה לזה של תובע המצליח בתביעה לאכיפת החוזה. בשני המקרים יועמד התובע במצב דומה לזה שהיה מתהווה אלמלא הופר החוזה. השאיפה צריכה להיות איפוא לעצב את הדין באופן שתיווצר סימטריה בין שתי התרופות" (ע"א 146/88 הנ"ל, בעמ' 382-383). כמו כן, העובדה שהתובע אינו נדרש להוכיח את קיומו של הנזק שנגרם לו, את צפיותו על ידי המפר ואף לא את הקשר הסיבתי שבין הפרת החוזה לקרות הנזק בגינו נתבעים הפיצויים, מקנה יתרון מוסדי ממשי לשימוש במנגנון הקבוע בסעיף 11(א) לחוק היות ויש בו כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר. לצד אלה, עשויה להישמע הטענה שיש בסעיף משום הגנה יתרה על הנפגע. קרי, העובדה שהנפגע זכאי לממש את זכותו לפיצויים מכוח סעיף 11(א) האמור, אף אם לא התקשר בפועל בחוזה חלופי להספקת נכס או שירות לאחר ביטול החוזה הראשון, עשויה להביא לפיצויו ביתר בנסיבות בהן אכן לא נגרם כל נזק לתובע כתוצאה מהפרת החוזה ובמקרים בהם הפרש שווי הנכס או השירות, כאמור, גבוה מהנזק שנגרם לו בפועל (רע"א 2371/01 הנ"ל, בעמ' 794). 6. מתן סעד הפיצויים על פי סעיף 11(א) לחוק מחייב את התובע להוכיח שלושה רכיבים שונים (רע"א 2371/01 הנ"ל, בעמ' 794; ע"א 146/88 הנ"ל, בעמ' 378). ראשית, על התובע להוכיח כי ביטל את החוזה כדין. ביטול החוזה על ידי הנפגע מהווה "כרטיס כניסה" אל תוככי הוראת סעיף 11(א) לחוק (ע"א 146/88 הנ"ל, בעמ' 378). לביטול החוזה על ידי הנפגע משמעות כפולה. ראשית, הוצאתו של כוח הביטול אל הפועל, כמפורט, הוא זה המאפשר לנפגע לתבוע פיצויים באמצעות המנגנון הקבוע בסעיף 11(א) לחוק. שנית, מועד ביטול החוזה בפועל הנו המועד הקובע לעניין שיעור הפיצויים לו זכאי התובע כאמור (קציר, שם בעמ' 1002). בהקשר זה יש לציין, כי התנאי בדבר ביטול החוזה אינו נזכר בהצעות החוק שקדמו לחקיקת חוק התרופות (ראו: חוק דיני החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה), תשכ"ה-1965, ה"ח 650, בעמ' 208; חוק דיני החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה), תשכ"ט-1969, ה"ח 857, בעמ' 396). הגיונו של התנאי אשר נקבע על ידי המחוקק, כך נראה, טמון ברצון למנוע מהתובע להשהות את ביטול החוזה עד אשר יביאו תמורות השוק לעלייה ניכרת בשווי הנכס או השירות (קציר, שם בעמ' 1006; ידין, שם בעמ' 107). רכיב נוסף, שני במספר, שעל התובע להוכיח הנו השווי החוזי של השירות או הנכס נשוא החוזה (ידין, שם בעמ' 108). ככלל, לא יתקשה התובע לעשות כן, היות והחוזה בו התקשרו הצדדים נוקב, בדרך כלל, את שווי התמורה אותה התחייב התובע להעביר לנתבע בתמורה למתן השירות או להעברת הנכס לידיו. הרכיב השלישי שעל התובע להוכיח הוא, כי ביום ביטול החוזה קיים הפרש כלשהו בין התמורה לפי החוזה ובין שווי הנכס או השירות נשוא החוזה שבוטל על ידו (ידין, שם בעמ' 108; קציר, שם בעמ' 1008). מקום בו לא הוכח קיומו של הפרש כאמור, לא יוכל התובע לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 11(א) לחוק ודין תביעתו להידחות (ע"א 278/78 אמפא נ' רום, פ"ד לג(1) 29, 33). אין חולקין שהוכחתו של היסוד האחרון הנזכר לעיל מהווה את המכשול העיקרי העומד בפני התובע. הדברים נכונים על דרך הכלל וכפי שאפרט להלן, נכונים הם במקרה דנן. בהקשר זה ייאמר, כי סעיף 11(א) הנ"ל אינו קובע במפורש מהן אמות המידה לקביעת שווי מתן השירות או הספקת הנכס ביום הביטול. יחד עם זאת, הוצע לקבוע שווי זה בדמות "המחיר שספק סביר השיג או יכול היה להשיג בזמן ביטול החוזה בעד אותו נכס או שירות (ידין, שם בעמ' 108; ע"א 440/85 יבולים ש. שרון בע"מ נ' אברהם נחמיאס, פ"ד מא (2) 517, 520). לחילופין, לעיתים הוערך על ידי בית המשפט הפרש השווי על פי מחיר השוק של הטובין או השירות ביום ביטול החוזה. לצורך כך נקבע כי לעניין זה ניתן להיעזר במחיר בו נמכר הנכס לצד שלישי לאחר שבוטל החוזה בין הצדדים (ע"א 146/88 הנ"ל, בעמ' 380-381; רע"א 2371/01 הנ"ל, בעמ' 794; ע"א 440/85 הנ"ל, בעמ' 520). מן הכלל אל הפרט 7. במקרה דנן, אין חולק כי המערערת ביטלה את החוזה כדין. התמורה החוזית אותה שילמה המערערת אף היא אינה שנויה במחלוקת. השגותיה של זו האחרונה מופנות, רובן ככולן לקביעתו של בית המשפט, לפיה לא עמדה המערערת בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח את שווי מתן השירות ביום ביטול החוזה. כנקודת מוצא, עמד בית המשפט על כך שהפרש התמורה בין שני החוזים נגזר, כמעט במלואו, ממחיר העבודה השונה שנקבע על פי כל אחד מהחוזים לגבי עלות חפירת התעלות. בעוד שעל פי החוזה הראשון נקבע מחיר של 14 ש"ח למטר אורך, בחוזה השני עומד מחיר זה על סך של 40 ש"ח למטר אורך. פער משמעותי זה נבע מכך שבמסגרת החוזה השני, להבדיל מזה הראשון, נכללו עבודות פריצת דרך, אותן עבודות שבית המשפט קבע שאינן מהוות חלק מהחוזה הראשון ואשר שוויין הועמד על 13.5 ש"ח למטר על ידי הבורר. כאמור, לב ליבו של הערעור שבפנינו בטענת המערערת כי אין בכך כדי למנוע ממנה פיצוי מכוח סעיף 11(א) לחוק. לפיכך, היה על בית המשפט, כך על פי הנטען, להפחית את שווי העבודות החורגות (13.5 ש"ח למטר) משווי החוזה התמורה החוזית הכוללת ששילמה המערערת במסגרת החוזה השני (40 ש"ח למטר) ולהורות על תשלום פיצויים בהתאם. בית המשפט המחוזי סירב לילך בדרך זו ונימק החלטתו בשלושה נימוקים שונים. למען הדיוק ומפאת חשיבות הדברים אבקש להציגם בלשון בית המשפט: "שקלתי את האפשרות לנכות ממחיר חפירת התעלות לפי החוזה השני את עלות פריצת הדרך כפי שנקבעה על ידי הבורר....אולם, הגעתי לכלל מסקנה שאין לעשות כן. ראשית, איש מהצדדים לא הציע לנקוט בשיטת חישוב זו. שנית, הנתבעת לא נתנה הסבר של ממש להפרש העלויות בין שני החוזים. היא אמנם טענה, שההפרש נובע מכך שהקבלן החדש נאלץ לתקן את הנזקים שגרמה התובעת. אלא שהסבר זה נטען בסיכומים והוא לא נתמך בראיות. יתירה מזו, לא ברור אלו תיקונים נאלץ לבצע הקבלן השני. אמנם, טענת הנתבעת, כי עובדי בזק פעלו כדי להעשיר את הקבלן המחליף ולמסור לו את העבודה במחיר כמעט כפול מהמחיר המקורי, לא הוכחה. עם זאת, קיימים בהקשר זה נושאים המעוררים תמיהה. שהרי מוסכם גם על הנתבעת שהתובעת חפרה 4,750 מטר תעלות מתוך 9,600 מטרים של תעלות שהיה עליה לחפור לפי החוזה, כאשר ב-2,000 מטרים מתוכם היא אף הוציאה ופינתה את חומר החפירה. לאור כך, לא ברור מדוע היקף החפירה שנקבע בחוזה עם הקבלן השני כלל אף הוא 9,600 מטר חפירה ומדוע לא נוכה מעבודה זו אותו חלק של החפירה שבוצעה על ידי התובעת. שלישית, הערכת הבורר לא חייבה את הקבלן החדש ואין להוציא מכלל אפשרות שבקביעת המחיר שנדרש על ידו עבור פריצת הדרך הוא הביא בחשבון מחיר גבוה יותר". על בסיס האמור מצא בית המשפט לדחות את תביעת המערערת. איני רואה כל טעם לשנות מהחלטתו, כפי שיבואר להלן. 8. הטענה העיקרית שבאה מפיה של המערערת היא זו: "המחירים שהיו בפני בית המשפט הינם מחיר שוק, מחד מחיר שוק שנקבע ככזה על ידי הבורר ושאומץ על ידי ביהמ"ש ומצד שני מחיר שנקבע במכרז, שאף הוא למעשה משקף מחיר שוק...השאלות והתמיהות שהעלה ביהמ"ש בעמ' 12 לפסק דינו בהקשר זה, לא היו צריכות להיות מועלות כלל בשעה שנתבע פיצוי ללא הוכחת נזק" [ההדגשות במקור-ע.א.]. בכך נתפסו באי כוח המערערת לכלל טעות. כמפורט, גם "בשעה שנתבע פיצוי ללא הוכחת נזק", כלשון באי כוח המערערת, אין התובע פטור מלהוכיח את שווי השירות ביום ביטול החוזה. לצורך הוכחת רכיב הכרחי זה עשוי התובע להיעזר במחיר אותו נאלץ לשלם לספק חלופי עמו התקשר לאחר ביטול החוזה הראשון. יחד עם זאת, מדובר באמת מידה בלבד. הוכחת שווי התמורה ששולמה לצד שלישי אינה מקימה חזקה חלוטה, כי זהו אכן שווי השירות לעניין חישוב הפיצויים לפי סעיף 11(א) לחוק. אכן, וזאת יש לומר, ייתכנו מקרים בהם שווי התמורה עליה הוסכם במסגרת חוזה חלופי עולה בקנה אחד עם שווי השירות (או הנכס) במועד ביטול החוזה. יחד עם זאת, אין זו אלא ראייה אחת מני רבות אשר יכול ויובאו בפני בית המשפט. לבית המשפט מוקנה שיקול דעת נרחב ועליו לקבוע את המשקל שיש להעניק לראיה זו, בדומה לכל ראיה אחרת המובאת בפניו. אשר על כן, אין תימה כי במקרים מסוימים עשוי בית המשפט לקבוע, כי התמורה החוזית שנקבעה בחוזה בו התקשר התובע עם צד שלישי, לאחר ביטול החוזה הראשון, משקפת נכונה את שווי השירות ביום ביטול החוזה הראשון ואילו במקרים אחרים לפסוק ההפך, הכל בהתאם לתמונה שנפרשה בפני בית המשפט ולהתרשמותו מהראיות ומהעדים. הנימוק המרכזי העומד בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנו נימוק ראייתי. רוצה לומר, המערערת כשלה מלהוכיח, כי המחיר החוזי עליו הוסכם עם הקבלן השני משקף את מחיר השוק במועד ביטול החוזה הראשון. זאת, אף בשים לב לעובדה שעלותו הנוספת של החוזה השני נגזרת גם מהיקף עבודות נרחב יותר שבוצעו במסגרתו. השגות המערערת מבקשות לערער את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן, הלכה למעשה, לא הוכח קיומו של פער בשווי השירות בין מועד ההתקשרות בחוזה הראשון ובין מועד ביטולו. בהקשר זה, ההלכה ידועה ולפיה, ככלל, תמשוך ידה ערכאת הערעור מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594). הגיונה של הלכה זו ביתרונה הברור של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בקביעת העובדות - בפניה הובאו ראיות הצדדים, בפניה נשמעו עדויות הנוגעים בדבר ובפניה התנהל הליך ההוכחות. נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות סטייה מכלל זה ולטעמי באי כוח הצדדים אף לא העלו בטיעוניהם כל טעם המצדיק לעשות כן. במקרה דנן סבר בית המשפט שהוכחת הפרש כה ממשי בין שני החוזים לו טענה המערערת מחייבת תשתית ראייתית רחבה ומוצקה יותר מזו שהוצגה בפניו ואיני מוצאת כל טעם להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. למעלה מן הנדרש אציין, כי משנמצא כי הערעור מבוסס על טענות נגד ממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי, נשמטת ממילא הקרקע תחת טענתה הנוספת של המערערת, לפיה משמצא בית המשפט המחוזי דרך לחשב את הפיצויים המגיעים לה בגין הפרשי המחירים היה עליו לעשות כן, בעוד הוא נמנע מכך מאחר שאף אחד מן הצדדים לא הציע לנקוט בדרך חישוב זו. בית המשפט המחוזי העלה אמנם בפסק דינו דרך אפשרית לחישוב הפיצויים, אך לא מצא לילך בה נוכח הקשיים הראייתיים והשאלות העובדתיות שנלוו לדרך זו, אשר נותרו תלויים באוויר ללא מענה, כפי שפורט בפסק דינו. הנה כי כן, שוב מתנקז העניין להשגותיה של המערערת על ממצאי העובדה ובאלה, כאמור, איני סבורה כי יש להתערב. סיכומם של דברים, לא מצאתי כי יש מקום לשנות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ודין הערעור להידחות. המערערת תשא בהוצאות המשיבה. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, כ' בכסלו תשס"ו (21.12.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03090050_B07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.