הרצל שמעיה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 9004/10 בבית המשפט העליון רע"פ 9004/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקש: הרצל שמעיה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.11.10 בעפ"ת 14219-07-10 שניתן על-ידי השופטת חנה בן עמי בשם המבקש: עו"ד יוסף מאיר אלבז בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש פסק-דין א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן עמי) מיום 23.11.10 בתיק עפ"ת 14219-07-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופט ד"ר טננבוים) מיום 7.6.10 בת"ד 2806-09. רקע והליכים ב. המבקש (יליד 1951), נהג מונית במקצועו, הורשע על פי הודאתו בנהיגה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; גרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; ואי מתן זכות קדימה ברמזור אדום, עבירה לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה. על המבקש הושתו פסילה מהחזקת או קבלת רשיון נהיגה למשך 10 חודשים, וכן פסילה מנהיגה ברכב שנדרש עבורו רשיון מסוג D, 1D, 2D או 3D הכולל, בין היתר, מוניות או הסעת נוסעים בשכר (להלן רכב ציבורי). ג. כעולה מכתב האישום, ביום 6.12.07 פנה המבקש שמאלה בצומת מרומזר, אף שהאור ברמזור בכיוון נסיעתו הורה לעצור. כתוצאה התנגש המבקש ברכב אחר. בעקבות התאונה נחבל נהג הרכב, וכלי הרכב המעורבים בתאונה ניזוקו. ביום 6.5.10 הורשע המבקש על פי הודאתו, וביום 7.6.10 נגזר דינו. כעולה מפרוטוקול הדיון (מיום 6.5.10) ומגזר הדין, בטיעוניה לעונש עתרה המשיבה להשית על המבקש פסילה בפועל לתקופה של שנה, פסילה מותנית וקנס. בבואו לגזור את דינו של המבקש ציין בית המשפט, כי לחובת המבקש 23 עבירות בתחום התעבורתי, כאשר 5 מתוכן נוספו לאחר העבירה בתיק זה. צוין גם, כי זו למבקש הפעם השמינית שבה הוא מעורב בתאונת דרכים. נוכח האמור נקבע, כי אין ליתן משקל מכריע לנסיבותיו האישיות של המבקש ולפגיעה האפשרית בפרנסתו כנהג מונית. למעשה אף נאמר במפורש, "כי עדיף שהנאשם ימצא לו מקצוע אחד בו יוכל להתפרנס בכבוד". נוכח האמור הושתו על המבקש העונשים האמורים. ד. בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נטען, כי הודאת המבקש היא הודאת שווא, אשר ניתנה במסגרת הסדר טיעון - שהמבקש הסכים לו בשל ייעוץ משפטי בעייתי. המבקש עתר לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, ולחלופין נטען לגבי חומרת העונש, אשר - כנאמר - חרג מטווח הענישה המוסכם ומהמקובל בעבירות מסוג זה. ביום 23.11.10 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. לאחר סקירת המקרים בהם תותר חזרה מהודאה נקבע, כי הבקשה הוגשה לאחר שתקוותו של המבקש "לקבל עונש לא חמור - נכזבה" - ואין להיעתר לה. עוד נקבע, כי לא הוכח שההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, ולפיכך נדחתה טענת המבקש, כי לא הוזהר כנדרש על ידי בית המשפט בטרם התקשר בהסדר טיעון. נקבע, כי נוכח חומרת העבירות והסכנות הנשקפות מהן - אין ליתן משקל מכריע לנסיבותיו האישיות, ויש להעדיף את האינטרס הציבורי. בית המשפט הזכיר גם את עברו הפלילי המכביד של המבקש בתחום התעבורה. טענות הצדדים ה. בבקשה (שהוגשה ביום 7.12.10) חזר המבקש על טענתו, לפיה לאחר התאונה עמד על חפותו והודאתו במיוחס לו ניתנה רק בעקבות הלחץ שהפעיל עליו בא כוחו דאז. עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו, כי לא קמה לבית המשפט חובה להזהירו שבית המשפט אינו כבול בהסדר ורשאי להשית ענישה מחמירה יותר. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט בהרשיעו את המבקש באין ראיה נוספת להוכחת אשמתו. ו. בתגובתה מיום 19.1.11 התנגדה המשיבה לבקשה למתן רשות ערעור. נטען, כי בפסיקה נקבע שהמלצת סניגור לנאשם להודות במיוחס לו אינה מקימה עילה למתן היתר לחזרה מהודיה, ובפרט כאשר הבקשה מוגשת לאחר מתן גזר הדין. עוד נטען, כי המבקש לא הצביע על ראיה שיש בה להעיד על קיומו של הסדר טיעון, ולכן גם לא קמה לבית המשפט חובה להזהירו כי אינו כבול להסדר. לבסוף נטען, כי בית המשפט לתעבורה מוסמך לחרוג לחומרה מהעונש לו עתרה התביעה, וכי בנסיבות העניין מדובר בעונש ראוי והולם. הכרעה ז. לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לבקשה ככל שהמדובר בהכרעת הדין ובחזרה מן ההודיה, אך להיעתר לה בעניין גזר הדין בחלקו על-ידי מתן רשות ערעור והתיחסות לבקשה כאילו הוגשה כערעור על פי הרשות שניתנה. במסגרת זו אציע לאפשר למבקש, אם יעתור לכך כפי שיפורט, החזרת התיק לבית משפט השלום לתעבורה בנקודה אחת - כדי שתינתן לו אפשרות לטעון לגבי פסילתו מנהיגת רכב ציבורי (מן הסוגים המנויים בפסקה ב' לגזר הדין מיום 7.6.10). ח. ואלה נימוקי: אשר להרשעה והבקשה לחזרה מהודיה, לא ראיתי להלום את טענות המבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין כל תימוכין לטענה שהודיית המבקש ניתנה במסגרת הסדר טיעון, ולא הובאה לכך כל ראיה. המינימום המתבקש היה, כי תובא תגובתו של בא כוחו הקודם של המבקש, שהבקשה מטיחה בו חטא הטעיה. אך דבר זה לא נעשה (ראו ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); ומנגד המשיבה מסרה "כי רישומיה הפנימיים, פרוטוקול הדיון וגזר הדין עצמו, אינם מעידים על קיומו של הסדר טיעון" (סעיף 8 לתגובה; ההדגשה הוספה - א"ר). ומעבר לכך, הכיצד היה על בית המשפט לתעבורה להזהיר את המבקש - אם בהודייתו, כעולה מפרוטוקול בית המשפט מיום 6.5.10, לא נאמר דבר על הסדר. אפילו נניח, והדבר עולה בקנה אחד עם נסיון החיים, כי היתה הידברות בין הסניגור לתובעת, אך בהיעדר כל ראיה אחרת אין סיבה לחשוב שהיא כללה הסדר טיעון מוסכם. ט. מנגד, אשר לעונש, כאן רואה אני קושי שעניינו חובת ההגינות. משביקשה התביעה פסילה של שנה, ומאחר שבית המשפט לא הזהיר את המבקש (אף לא היתה עליו חובה לעשות זאת בנסיבות שאינן הסדר טיעון), כי אינו כבול לעונש שביקשה התביעה - יתכן שהמבקש לא הפנים את מלוא הסיכון אשר מבחינתו היה על הכף; ומבחינות מסוימות לא ידע מפני מה עליו להתגונן (השוו רע"פ 8614/10 טסמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, בית המשפט אינו כבול לרמת הענישה שהתביעה מבקשת, "האחריות המשפטית והמוסרית להטלת העונש היא של בית המשפט" (ע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - הנשיא שמגר). כך במקרים של ענישה מוסכמת (ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ו(1) 543; ע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 14) קל וחומר באותם מקרים - אשר דומה כי אינם שכיחים - בהם התביעה נוקבת במידת ענישה ספציפית גם שלא במסגרת הסדר טיעון. ואולם, כשם שחובה על בית המשפט להזהיר נאשם המבקש להודות במסגרת הסדר טיעון, כי בית המשפט אינו כבול לענישה שהוסכמה בין הצדדים; כך ראוי, שבית משפט המבקש לסטות מרמת ענישה קונקרטית שביקשה התביעה, והוא (בית המשפט) מתרשם שהנאשם לא הביא אפשרות זו בחשבון, "יזהיר" את הנאשם או ינחה אותו למצות את הגנתו (לדמיון רעיוני, ראו סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982). י. חובת הגינות זו של בית המשפט אינה "קשיחה" במישור הפורמלי כחובתו להזהיר נאשם המודה במסגרת הסדר טיעון. היא כמובן תלוית נסיבות, ובעיקר היא מתעוררת כאשר מצטרפים שני יסודות: (1) כאשר בית המשפט מבקש לסטות באופן ניכר מרמת הענישה שביקשה התביעה; (2) כאשר בית המשפט מתרשם, שהנאשם הסתמך על עמדת התביעה, ולא מיצה את הגנתו. על כן המדובר בשיקול דעת; אך גם אם אין החובה קמה מניה וביה בכל מקרה בו בית משפט מחמיר יותר מעמדת התביעה, ובודאי העדר "אזהרה" אינו מקים עילה אוטומטית להתערבות ערעורית, על בית המשפט ליתן דעתו, ככל שעולה מלפניו מחשבת החמרה מעבר לבקשת התביעה, לצורך ליתן לנאשם את "יומו הטיעוני". בענייננו, בכל הנוגע ליכולתו של המשיב להתפרנס כנהג מונית, העונש שהושת חמור פי שלושה מהעונש שהתביעה עתרה לו. ובנוסף, שמא כיון שהניח כי הרף העליון של הענישה הוא עמדת התביעה - טיעוני המבקש לעונש היו תמציתיים ביותר, וזאת אף שמדובר (כנטען) בנכה צה"ל אשר הנהיגה במונית היא עבורו חלק מהליך השיקום. אטעים: דברי מסבים עצמם על הצד הדיוני והזכויות הדיוניות, ואיני מביע לעת הזאת דעה על ההחלטה לגופה. אגב, יתכן שהטיעון באולם היה מפורט יותר, אך כך עולה מהטופס הסטנדרטי המצוי בתיק (לטופס בעייתי דומה התייחסתי בבג"צ 266/05 פילנט נ' אל"מ דני עפרוני - סגן הפרקליט הצבאי, פ"ד נט(4) 707). ארשה לעצמי לציין, כי בטופס יש אך מעט מקום לטיעוני הצדדים, ואף לגזר הדין (שבמקרה זה אמנם ניתן בנפרד באופן "מרווח"), ואולי ראוי ל"רווחו" יותר במבט לעתיד. י"א. סוף דבר, כאמור, איני מביע דעה באשר להחלטה לגופה, וער אני לכך שעברו התעבורתי של המבקש כבד - ובמיוחד מכבידה העובדה, שגם אחרי האירוע נשוא הליך זה המשיך המבקש ועבר חמש עבירות נוספות. גישתי נובעת מכיבוד הזכויות הדיוניות כראוי. מסיבה זו אציע לחברי לאפשר למבקש להגיש לבית המשפט לתעבורה הודעה אם עותר הוא לקיים דיון נוסף לצורך העלאת טענותיו לגבי חומרת העונש בנושא הפסילה מנהיגת רכב ציבורי בלבד. בית המשפט יקיים דיון, המשיבה תוכל להשיב, ובית המשפט יוכל לבחון מחדש את החלטתו, ולשקול אם הוצגו בפניו נתונים שיש בהם כדי להצדיק שינוי מגזר דינו, בלא שאטע כל מסמרות. ככל שלא תוגש בקשה כאמור מצד המבקש בתוך 30 יום, ייחלט פסק הדין הנוכחי והעונש יעמוד על כנו. הערעור מתקבל חלקית לפי האמור. ניתן היום, כ"א בשבט תשע"א (26.1.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10090040_T04.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il