הייגאנא אג'זריאן נ. ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 9001/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9001/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל העותרת: הייגאנא אג'זריאן נ ג ד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. פאייז עלי מוסא קאלותי 3. עבד אלקרים ראג'ב קאלותי 4. פארוק עלי מוסא קאלותי ו- 18 אח' עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד נאסר ג'יאת' פסק-דין השופט י' עדיאל: העותרת מבקשת בעתירתה לקבוע כי התיקון לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק- אי תחולת השיעורים המרביים וההפחתות) (תיקון), התש"ס-2000 (להלן – התיקון לתקנות הגנת הדייר), אשר פורסם ביולי 2000 ונכנס לתוקף ב – 15.3.2002, "הותקן בחוסר סמכות (ultra verse), ולפיכך הוא בטל מעיקרא void))". סעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] קבע דמי שכירות מרביים לבתי עסק המושכרים בשכירות מוגנת. סעיף 52א(ה) לחוק קבע כי "הממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק שסעיף זה לא יחול עליהם". מכוח סעיף זה התקינה הממשלה את תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג – 1983, אשר קבעו סוגים של בתי עסק שעליהם לא יחולו השיעורים המרביים של דמי השכירות. על פי התיקון לתקנות הגנת הדייר דלעיל, נקבע כי "בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח" ייכלל אף הוא על בתי העסק עליהם לא תחול הוראת סעיף 52א לחוק ולא יחולו עליהם דמי השכירות המרביים מכוח הוראת חוק זו. העותרת היא תושבת ירושלים העובדת יחד עם אמה כתופרת בחדר ששכרה בשכירות מוגנת, בלא ששילמה דמי מפתח, מהמשיבים 2-22 (להלן – המשיבים). העותרת ביקשה למכור את זכויותיה במושכר לאחר, אך המשיבים הודיעו לה כי הם רוצים להחזיר את המושכר לעצמם. בד בבד, דרשו המשיבים להעלות את שכר הדירה מכוח התיקון לתקנות הגנת הדייר הנזכר לעיל, שהוציא את המושכר, שלא שולמו בגינו דמי מפתח, מגדרם של בתי העסק עליהם חלים דמי השכירות המרביים. משלא נענו, הגישו המשיבים נגד העותרת ביום 20.2.04 תביעה להעלאת דמי השכירות בבית הדין לשכירות בירושלים. הטעם העיקרי עליו מבססת העותרת את טענת הבטלות, הוא כי בית עסק שבגינו לא שולמו דמי מפתח אינו נופל בגדרם של "סוגים של בתי עסק" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 52א(ה) לחוק הגנת הדייר, שרק אותם רשאית הממשלה להוציא בתקנות מתחולת בתי העסק בגינן נגבים דמי שכירות מרביים. טענות נוספות שמעלה העותרת בעתירתה, הן: התיקון לתקנות הגנת הדייר בטל בהיותו פוגע שלא כדין ובניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בזכות הקניין; התיקון פוגע בזכות חופש העיסוק לפי חוק יסוד: חופש העיסוק והוא גם בלתי סביר לגופו. כעולה מהעתירה, העותרת ביקשה לתקוף את חוקיות התקנות בפני בית הדין לשכירות, וכך היא גם עשתה במסגרת כתב הגנתה. "אולם בסופו של דבר", מוסיפה העותרת ומסבירה בעתירתה, "סוכם כי העותרת תפנה לבית משפט נכבד זה (היינו, בית המשפט העליון), בדרך המלך על דרך התקיפה הישירה". דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. כפי שהעותרת עצמה מציינת בעתירתה, לא הייתה מניעה כי תעלה את כל טענותיה בדבר בטלות התיקון לתקנות הגנת הדייר בפני בית הדין לשכירות במסגרת הדיון בתביעת המשיבים להעלאת שכר הדירה. כך היא אכן עשתה. בנסיבות אלה, משקיים לעותרת סעד חילופי, איננו רואים מקום להביא את הסוגיה לפתחו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. העתירה נדחית. ניתן היום, ז' בטבת תשס"ה (19.12.2004). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04090010_I01.docהג מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il