ועד מקומי עבדון נ. ממשלת ישראל

25 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9/24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרים: 1. ועד מקומי עבדון 2. ועד מקומי אבירים 3. מועצה מקומית פסוטה 4. ועד מקומי ריחאניה 5. מועצה מקומית חורפיש 6. עלמה – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ 7. אגודת כרם בן זמרה 8. ועד מקומי מנות 9. ועד מקומי מצפה הילה 10. ועד מקומי כפר סאלד 11. אגודת מתיישבי כפר בלום 12. אגודת שמיר 13. קיבוץ עמיר 14. אגודה קהילתית גונן 15. אורטל זיו, גשר הזיו 16. סיגל ששון, גשר הזיו 17. שגית שי, גשר הזיו 18. אבישי מנדלוביץ שקד, גשר הזיו 19. קרן לחיאני, גשר הזיו 20. טלי אוחנה, שדה נחמיה 21. יאיר אוחנה, שדה נחמיה 22. מקסים פיקס, שדה נחמיה 23. נדיה פיקס, שדה נחמיה 24. משה גיל סיבוני, שדה נחמיה 25. מרים דוארי, שדה נחמיה 26. משה דוארי, שדה נחמיה 27. שון דוארי, שדה נחמיה 28. בר סורוקה, שדה נחמיה 29. חן חמו יוגב, שדה נחמיה 30. אורן יוגב, שדה נחמיה 31. אורי גולן, שדה נחמיה 32. אוריאל עצמון, שדה נחמיה 33. דביר עצמון שתיל, שדה נחמיה 34. ימית בסון שליימוביץ, שדה נחמיה 35. זאב שליימוביץ, שדה נחמיה 36. עדי יוגב, שדה נחמיה 37. קים דוארי, שדה נחמיה 38. מאי דוארי, שדה נחמיה 39. יואל שלמה, שדה נחמיה 40. אליס שלמה, שדה נחמיה 41. יפעת ארז אלון, שדה נחמיה 42. נרקיס שדה, שדה נחמיה 43. רונית קורן, שדה נחמיה 44. אבידן גדעוני, שדה נחמיה 45. רונית אלבז, נוה זיו 46. מרק לויסמן, נאות מרדכי 47. אליה לויסמן, נאות מרדכי 48. שירי מילצ'ן, להבות הבשן 49. רוית פרנק, להבות הבשן 50. פנינה כהן, להבות הבשן 51. ימית זהבי, להבות הבשן 52. מוטי זהבי, להבות הבשן 53. שור ישראל נגד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. ראש הממשלה 3. שר הביטחון 4. שר האוצר 5. שר הפנים 6. רשות החירום הלאומית 7. מדינת ישראל התנגדות לצו על-תנאי תאריך ישיבה: כ"ג באדר א' התשפ"ד (3 במרץ 2024) ח' בתשרי התשפ"ה (10 באוקטובר 2024) ג' באב התשפ"ה (28 ביולי 2025) בשם העותרים: עו"ד הרן רייכמן; עו"ד אפרת לופו-מוסקוביץ; עו"ד דיקלה נסימי בשם המשיבים: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט אלכס שטיין: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת ממשלה מספר 975 מיום 18.10.2023 "תכנית פעולה לאומית לביצוע פינוי אוכלוסייה בגזרת הצפון (5-0 ק"מ מהגבול) וקליטתה – מלחמת 'חרבות ברזל'" (להלן: החלטה 975), מכוחה הוחלה תכנית פינוי יישובי הצפון אשר ממוקמים במרחק 3.5-0 ק"מ מגבול לבנון. במסגרת עתירה זו, התבקשנו להחיל את תכנית הפינוי, על כל ההטבות הניתנות במסגרתה, גם על העותרים, תושבי היישובים אשר ממוקמים במרחק שבין 7-3.5 ק"מ מגבול לבנון. כסעד חלופי, ביקשו העותרים כי תיקבע תכנית סיוע לתושבים שהחליטו להתפנות באופן עצמאי מהיישובים הללו, אשר תחול בדיעבד מיום 7.10.2023 או מיום 18.10.2023. כפי שיפורט להלן, משעה שתכנית הפינוי הגיעה לקיצה, והתושבים שפונו מכוח ההחלטה הממשלתית חזרו לבתיהם; וכן משניתן צו על-תנאי אשר גידר את יריעת המחלוקת – העתירה נסובה כיום אך על זכאותם של תושבי היישובים העותרים להטבות שניתנו לתושבים שנכללו בתכנית הפינוי הממשלתית של יישובי הצפון או להטבות דומות אחרות. רקע הדברים ביום 7.10.2023 פרצה מתקפת טרור רצחנית נגד מדינת ישראל ותושביה, אשר הובילה למלחמה ממושכת במספר חזיתות. בעקבות המלחמה, שגרת חייהם של תושבים רבים פסקה. תושבים רבים נאלצו להתפנות מבתיהם לנוכח הסיכון הביטחוני הממשי אשר נשקף להם באזור מגוריהם. ביום 16.10.2023, יישובים אשר נמצאים במרחק של עד 2 ק"מ מגבול לבנון פונו באופן יזום על-ידי צה"ל. כעבור יומיים, ביום 18.10.2023, התקבלה החלטה 975 אשר הסדירה את תכנית הפינוי של היישובים הממוקמים במרחק של 5-0 ק"מ מגבול לבנון. בגדרי החלטה זו הוסמך שר הביטחון לקבוע, בהתבסס על שיקולים מבצעיים, ובתיאום עם ראש הממשלה, את העיתוי להפעלת תכנית הפינוי. בהמשך, החליט שר הביטחון, מכוח הסמכות שהוענקה לו, ובהתאם להמלצת גורמי הביטחון, לפנות 43 יישובים נוספים מתוך רשימת היישובים המנויים בהחלטה זו, אשר מצויים במרחק עד 3.5 ק"מ מגבול לבנון (לרבות שלושה יישובים שמרחקם מהגבול עולה בקמעא על 3.5 ק"מ) (להלן: היישובים המפונים). בעניינם של יתר היישובים המנויים בהחלטה 975, אשר ממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מגבול לבנון, הוחלט כי חרף הקושי הכרוך במגורים בסמוך לאזור בו מתנהלת לחימה ממושכת, אין הצדקה ביטחונית לפינויים. גורמי הביטחון סברו כי ניתן לשמור על שלומם וביטחונם של תושבי היישובים האמורים באמצעות הקפדה על הנחיות פיקוד העורף. כפי שעולה מתשובת המשיבים, ההבחנה שעמדה בבסיס קביעת קו הגבול בין היישובים שפונו לבין אלה שלא פונו נבעה משיקולים ביטחוניים מובהקים. כפי שיוצג להלן בהרחבה, תושבי היישובים המפונים (להלן: זכאי ההטבות או זכאי הפינוי) היו זכאים, מעבר לפינוי עצמו, לשלל הטבות, לרבות תמיכות כספיות ישירות, מענקי עבודה, הנחה בארנונה, וכיוצא באלה. העותרים, לעומת זאת, לא נהנו מהטבות זהות או דומות, והמענים שניתנו להם היו, על-פי רוב, בדמות תוספות תקציביות לרשויות המקומיות ולמועצות האזוריות לטובת שיקום אזור הצפון. מכאן העתירה שלפנינו, שבבסיסה טענת השוויון: לדברי העותרים, אין כל שוני מהותי בינם לבין זכאי ההטבות, ולפיכך מן הדין להורות למשיבים להקנות לעותרים הטבות מלחמה זהות או דומות. הדיון בעתירה ביום 3.3.2024 התקיים דיון ראשון בעתירה למתן צו על-תנאי במסגרתו עדכנו באי-כוח המשיבים כי המדיניות ביחס ליישובי העותרים נשקלת, ויכול שיקודם "קול קורא" בעניין. לאור האמור, בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט (השופטים נ' סולברג, א' שטיין ור' רונן) אשר קבעה כדלקמן: "לאור עמדת המדינה לפיה נעשתה חשיבה מחדש על דרך של 'קול קורא', בין היתר ביחס לישובים העותרים, תוגש הודעת עדכון מטעם המשיבים בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מיום 3.5.2024, ביחס לבעיות המייחדות את הישובים העותרים, והאם הוצעו פתרונות אפשריים בהקשר זה". ביום 2.5.2024 עדכנו המשיבים כי נערכה עבודת מטה לגיבוש הצעת החלטה שתיתן מענה לצרכי יישובי הצפון, וכן כי משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי (להלן: משרד הנגב והגליל) התכוון לפרסם קול קורא, כאמור בדיון בעתירה מיום 3.3.2024, אולם בסופו של יום, ובשים לב לעבודת המטה שנעשתה, הוחלט כי משרד הנגב והגליל יפעל בהתאם להחלטת הממשלה, לכשתתקבל. לאור האמור, ביקשו המשיבים להגיש הודעה משלימה בעניין. ביום 4.6.2024 הוגשה הודעת עדכון מטעם המשיבים, במסגרתה צוין כי ביום 27.5.2024 התקבלה החלטת ממשלה מספר 1786 "תכנית למענים בטווח המיידי והקרוב וקידום מתווה רב-שנתי לשיקום ופיתוח הצפון" (להלן: החלטה 1786), אשר קובעת באילו תחומים נדרשים מענים מיידיים עבור היישובים המנויים בהחלטה 975 (דהיינו: היישובים הממוקמים במרחק של 5-0 ק"מ מגבול לבנון). כן נקבע במסגרת ההחלטה על העקרונות לקידום מתווה רב-שנתי לפיתוח ושיקום הצפון. עוד הוחלט על הקמת מטה יישום במשרד ראש הממשלה שתפקידו, בין היתר, עריכת פיקוח ובקרה על יישום התכנית. בהודעת המשיבים הובהר כי הגם שהחלטה זו אינה חלה במישרין על יישובי העותרים הממוקמים בין 7-5 ק"מ מהגבול, מאחר שהם אינם מנויים בהחלטה 975 – היא צפויה לסייע להם באופן עקיף, הואיל וחלק מהמענים יינתנו ברמת הרשויות המקומיות אליהן הם משתייכים. המשיבים הוסיפו כי החלטה 1786 קובעת כי תיערך בחינה של הצורך במתן מענים גם ליישובים בצפון שלא נכללו בהחלטה 975, ובכלל זאת יישובי העותרים שממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מקו הגבול, ובמידת הצורך תתקבל החלטת ממשלה נוספת בעניינם. ביום 22.7.2024 הגישו העותרים הודעה מטעמם במסגרתה הלינו על התנהלות המשיבים. העותרים הבהירו כי בניגוד לדברים שנאמרו בדיון מיום 3.3.2024, לא קודם קול קורא בעניינם; וכן כי החלטה 1786 עוסקת בעיקר בתכניות עתידיות לשיקום האזור, חלף תכניות סיוע מעשיות ומיידיות לתושבים. זאת ועוד: העותרים הבהירו כי חרף הצהרת הממשלה בהחלטה 1786, לא נאספו נתונים אודות מצבם של היישובים שלא נכללו בהחלטה 975, ובכלל זאת יישובי העותרים, שממוקמים בין 7-5 ק"מ מהגבול, ולא נעשתה הערכה בעניין הצורך שלהם במענים הולמים. העותרים הוסיפו כי המצב הביטחוני בסביבת היישובים שלא פונו הוחרף, והם נאלצים להתמודד עם איומי כטב"מים, רקטות וטילי נ"ט, לעיתים אף ללא מיגון מתאים בבתים. כמו כן, הוסבר כי התושבים מתקשים לנהל שגרת חיים סבירה לצד מדיניות פיקוד העורף באזור המורה על פעילות מוגבלת, מניעת התקהלויות ושהייה לצד מרחבים מוגנים. עוד טענו העותרים כי לאור המלחמה, פעילות מערכת החינוך ביישובי העותרים, מתקיימת באופן חלקי, וכן לא ניתנים באופן סדור, אם בכלל, שירותים מוניציפליים בסיסיים כמו שירותי בריאות, שירותים ממשלתיים ושירותי בנקאות. עוד נטען כי המצב הכלכלי של תושבי העותרים נפגע קשות לנוכח פגיעת המלחמה בעסקים. לאור כל האמור, התבקש בית המשפט להוציא צו על-תנאי, או לחלופין לקבוע דיון נוסף בעתירה. ביום 8.10.2024 הגישו המשיבים הודעה מעדכנת מטעמם, במסגרתה פירטו אודות המהלכים שקודמו אשר נועדו לתת מענה לקשיים עימם מתמודדים יישובי העותרים. בעיקרו של דבר, הובהר כי גובשו תכניות רוחב לשיקום יישובי הצפון בדגש, בעיקר, על חיזוק החוסן הקהילתי ושיקום מערכת החינוך – וזאת, על-ידי מתן תוספות תקציביות לרשויות המקומיות ולמועצות האזוריות. ביום 10.10.2024 התקיים דיון המשך בעתירה, אשר לאחריו, ביום 13.10.2024, החליט בית משפט זה (השופטים סולברג, ע' גרוסקופף ושטיין) להוציא צו על-תנאי, בזו הלשון: "ניתן בזאת צו על-תנאי לפיו ינמקו המשיבים מדוע לא תוענקנה לתושבי היישובים העותרים הטבות אשר ניתנות לזכאי פינוי בעקבות מלחמת 'חרבות ברזל' בשינויים המחוייבים. תשובה לצו על-תנאי ובה יפורטו ההטבות הניתנות לזכאי פינוי בהשוואה לאלו המוענקות לתושבי היישובים העותרים, תוך מתן הסבר לשוני ביניהם, תוגש בתוך 40 יום". ביום 29.1.2025 המשיבים הגישו תצהיר תשובה, במסגרתו סקרו את ההטבות השונות אשר ניתנו לתושבים זכאי ההטבות, מחד גיסא, ואת המענים שניתנו לתושבי הצפון אשר לא פונו מבתיהם, מאידך גיסא. בתמצית, התושבים שפונו היו זכאים למענקים כספיים ישירים שניתנו על רקע הפינוי; לסיוע בקשר לפינוי, לרבות אפשרות ללון במלונות ודמי כלכלה; למענקים כספיים שניתנו על רקע השיבה לבתים; למענקי תעסוקה שונים; למתווה פיצויים מלא לעסקים שנפגעו; להסדרי נסיעה חופשית בתחבורה ציבורית; לפטור מתשלום ארנונה והקלות בהליכי גבייה של רשות המיסים והמוסד לביטוח לאומי; לסיוע תקציבי לרשויות של היישובים המפונים ושל היישובים הקולטים; וכן לסיוע תקציבי לשיקום מערכת החינוך. לעומת זאת, המענה שניתן לתושבים של יישובי הצפון שלא פונו כלל קידום תכניות סיוע שונות לשיקום וצמיחת יישובי הצפון; וכן מתן תמיכות תקציביות שונות לרשויות המקומיות ולמועצות האזוריות של יישובי הצפון לטובת חיזוק הביטחון והחוסן הקהילתי, קידום רווחת התושבים, שיקום מערכת החינוך ותכנון תשתיות ציבוריות. ביום 28.7.2025 התקיים דיון בהתנגדות למתן צו-על תנאי, שלאחריו ניתנה החלטת בית המשפט (המשנה לנשיא סולברג, השופט י' אלרון והשופט שטיין), כמפורט להלן: "בגמר הדיון אתמול, ולפני כתיבת פסק הדין, ראינו לנכון להציע למשיבים לשקול להחליט על זכאות העותרים ל'מענק חזרה' שניתן למפונים, בשינויים המחוייבים מכך שהעותרים אינם מפונים שהתפנו מבתיהם בהתאם להחלטות הממשלה. על פני הדברים, לכאורה, יש הצדקה למתן מענק שכזה לעותרים". ביום 24.11.2025 הודיעונו המשיבים כי הם אינם נעתרים להצעת בית המשפט. טענות הצדדים טענות העותרים לטענת העותרים, מלחמת חרבות ברזל, ובפרט המבצע "חיצי הצפון" שהחל ביום 19.9.2024 עם תקיפת צה"ל את ראשי חיזבאללה, הפך את יישובי העותרים לאזור משותק. במהלך המלחמה, כך נטען, התושבים נאלצו להתמודד עם מגבלות חמורות שהטיל פיקוד העורף, נוכח המציאות של 0 שניות התראה מפני ירי טיל, רקטה או כטב"ב במרבית היישובים, ולכל היותר 15 שניות התראה ביתר היישובים. עוד נטען כי הרציפות התפקודית של היישובים שלא פונו קרסה לחלוטין, ובכלל זאת חדלו לתפקד מערכות השירותים המוניציפליים והממשלתיים, מערכת הבריאות, מערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית, וכן עסקים רבים. לדברי העותרים, האיום התמידי לביטחון תושביהם אשר לא נכללו בהחלטת הפינוי – כאשר לחלק גדול מהם אין מיגון אפקטיבי – הוביל רבים מהם, בסופו של יום, להתפנות מבתיהם באופן עצמאי. העותרים מטעימים כי תושבים אלה נאלצו לשלם מחיר כלכלי כבד, שעה שנאלצו לשאת בתשלומים כפולים עבור מגורים וארנונה, לצד אובדן הכנסה הנובע מעזיבת מקום מגוריהם. בשל מצב דברים זה, כך נטען, נדחקו תושבים רבים ליטול הלוואות או לחזור להתגורר בבתיהם חרף הסיכון הכרוך בכך. העותרים מטעימים כי לבד מהאתגרים הביטחוניים והכלכליים המובנים מאליהם, נאלצו התושבים להתמודד גם עם אתגרים נפשיים וחברתיים מורכבים. העותרים טוענים כי המדינה לא אספה את מלוא התשתית העובדתית הרלבנטית בעניינם, ולא בחנה מהם תנאי המחייה ביישובים שלא פונו ואילו פתרונות הולמים נדרשים כדי לסייע ברמה האזרחית לתושבים. עוד נטען כי המענים שניתנו, ניתנו בעיקרם לרשויות המקומיות, כך שיישובי העותרים, כאינדיבידואלים, לא יכלו ליהנות מהם באופן אפקטיבי; ומקום שבו ניתנו תמיכות ליישובי העותרים באופן ספציפי – הסכומים היו נמוכים ולא מספקים. העותרים מוסיפים וטוענים כי המענה שניתן על-ידי המדינה לתושביהם צופה פני עתיד, דהיינו: מכוון לשיקום האזור בטווח הרחוק – זאת, במקום לסייע לתושבים בהתמודדות עם האתגרים שניצבים בפניהם בטווח המיידי. העותרים מבקשים להבהיר כי המענים שניתנו לתושבי העותרים, אשר נשאו בנטל חריג של השלכות המלחמה, זהים למענים שניתנו ליתר האוכלוסייה בישראל שאינה מתגוררת באזורי קו העימות בצפון הארץ או בדרומה, ואשר היה ביכולתה לקיים חיי שגרה סבירים בתקופת המלחמה. לשיטתם, הימנעות ממתן מענה ייחודי ומותאם לתושבי העותרים, אשר חיו תחת מגבלות קשות וייחודיות, מלמד על הפליה ברורה של תושבים אלו בהשוואה לזכאי ההטבות. לטענת העותרים, מדובר בפגיעה בלתי מוצדקת ובלתי מידתית בעותרים, אשר דורשת את התערבות בית המשפט. כמו כן, נטען כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה לא ניתן לזכות את תושבי העותרים במנגנון ההטבות שניתן לזכאי הפינוי, הואיל ומדובר בשתי אוכלוסיות שונות הדורשות מענים שונים. לטענת העותרים, ניתן היה לקבל טענה זו לו היה מגובש מנגנון הטבות חלופי שיש בו מענה ממשי לקשיים ולנזקים שספגו תושבי העותרים; ברם, משעה שהדבר לא נעשה, הפתרון ההולם הוא השוואת ההטבות בשינויים המתחייבים. במילים אחרות: תושבי העותרים וזכאי ההטבות – חד הם. טענות המשיבים מנגד, המשיבים טוענים כי הסיוע שניתן לזכאי ההטבות קשור קשר הדוק לעצם הפינוי של אותם תושבים זכאים ולכך שנמנע מהם להוסיף להתגורר בבתיהם. נטען כי בניגוד לעותרים, התושבים שפונו נדרשו לקורת גג, נאלצו להתקיים ללא רכושם, ובמקרים רבים להימצא הרחק ממקום עבודתם – מצב שהצדיק מתן מענה ייחודי ויחס שונה מזה שניתן לתושביהם של העותרים. המשיבים מטעימים כי משאביה הכספיים של המדינה מוגבלים מעצם טיבם, ובהתאם לכך מוגבלת יכולת המדינה ליתן מענה כלכלי לכל מי שנפגע מהמלחמה. משכך הוא, נטען כי המדינה מוכרחה לתעדף את כספי הסיוע הציבורי. המשיבים מבהירים כי חלוקת תקציב הסיוע היא עניין של מדיניות חברתית-כלכלית הנמצא בליבת שיקול-דעתה של הממשלה, בו בית משפט זה אינו נוהג להתערב. בנדון דידן נטען כי התעדוף שנעשה מבוסס כולו על שיקולים מקצועיים וענייניים, אשר לא מקימים עילה להתערבות שיפוטית. המשיבים סבורים כי אין להיעתר לדרישת העותרים למתן פיצוי למי שהתפנו מבתיהם באופן עצמאי, מבלי שהיו זכאי פינוי ומבלי שהוכרו כזכאי ההטבות. המשיבים מבהירים כי המדינה החליטה להעניק ליישובים העותרים מענה הולם מטעמה, אשר כולל מתן תוספות תקציביות לרשויות המקומיות הרלבנטיות חלף סיוע כלכלי לתושבים כפרטים. דיון והכרעה הסוגיה שמונחת לפתחנו סבוכה וקשה להכרעה. בעתירה זו נדרשים אנו לבחון את המענה שניתן לתושביהם של היישובים העותרים אשר התגוררו בסמוך לגבולה הצפוני של המדינה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". במסגרת זו, מוטל עלינו לברר האם שיקול הדעת שהופעל בעניינם של העותרים תואם את כללי המשפט המנהלי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שהוצגו לפנינו באריכות, בכתובים ובעל-פה, הגעתי למסקנה כי בהחליטה על מדיניות הסיוע ליישובי הצפון, המדינה לא הציבה לנגד עיניה את כלל השיקולים הרלבנטיים, ובפרט לא שקלה את עניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, בשים לב למצבם המיוחד של תושבי יישובים אלה כאוכלוסייה מאוימת. כמו כן, המדינה לא שקלה את עניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מקו הגבול, כפי שהתחייבה לעשות בהחלטה 1786. משכך הם פני הדברים, סבורני כי מחובתנו להעניק לעותרים סעד בדמות צו מוחלט – כפי שיפורט ויוסבר להלן. מלחמת "חרבות ברזל" הסבה פגיעה עמוקה וממושכת לאזרחים רבים בחברה הישראלית. המלחמה יצרה קשיים ביטחוניים, כלכליים, חברתיים ונפשיים, והשפעותיה תמשכנה ללוות אותנו גם עוד שנים רבות. עוד מראשיתה של המלחמה, ניהלה המדינה מערכה משמעותית של לחימה בחזית הצפונית שלה, ותושבי האזור נאלצו להתמודד עם איומים ביטחוניים משמעותיים. עסקינן במענה שניתן ליישובים העותרים הסמוכים לגבול הצפוני של מדינת ישראל, על רקע האתגרים הביטחוניים והכלכליים שעימם נאלצו תושביהם להתמודד במהלך המלחמה. לאורך תקופה זו – ובפרט במהלך שנה ושלושה חודשים בה הלחימה באזור הייתה עצימה – יישובים אלה חיו תחת איום קיומי מתמיד, אשר נבע מירי רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים, וספגו פגיעות רבות בגוף, בנפש וברכוש. איומים ביטחוניים אלה הביאו להחמרה של מדיניות פיקוד העורף אשר אסרה על התקהלויות, והנחתה על שהייה לצד מרחבים מוגנים נוכח קיומן של 0 שניות התראה מהשמע האזעקה במרבית מהיישובים. מדיניות זו יצרה אתגרים ברורים וקשים עבור התושבים, החל מהפסקת הפעילויות הקהילתיות והחברתיות, עובר לפגיעה בתפקודם של מערכת החינוך ומקומות העבודה, וכלה בהפסקת מתן השירותים המוניציפליים והממשלתיים, לרבות שיתוק שירותי הבריאות ואי-אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים. מצב דברים זה הוביל, מטבע הדברים, לפגיעה במצבם הכלכלי, החברתי, הנפשי והרגשי של התושבים. עוד יוער כי רבים מהתושבים בחרו בסופו של יום להתפנות באופן עצמאי מבתיהם, ונשאו, על-כורחם, בעול הכלכלי הכרוך באחזקת שני מקומות מגורים ובפגיעה בפרנסה. החלטה 975 המציאות הביטחונית בראשית המלחמה בחזית הצפונית של מדינת ישראל הובילה את צה"ל, ביום 16.10.2023, לפנות באופן יזום יישובים אשר נמצאים עד 2 ק"מ מגבול לבנון. בהמשך, ביום 18.10.2023, התקבלה החלטה 975 אשר התייחסה ליישובים שנמצאים במרחק 5-0 ק"מ מגבול לבנון ואשר קבעה ביחס אליהם כך: "בהמשך להחלטת הממשלה מס' 4877 מיום 6.7.2012 [...] ולאור האיום הקיים על האוכלוסייה המצויה בסמוך לגבול הצפוני של מדינת ישראל במסגרת מלחמת 'חרבות הברזל'; נוכח ירי טילים וחדירת גורמים עוינים אל שטח ישראל ומשלא ניתן לשמור על שלומה של האוכלוסייה או להבטיח אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים עבורה אלא באמצעות פינוי המאורגן: [...] ב. להסמיך את שר הביטחון, בתיאום עם ראש הממשלה, להורות על עיתוי הפעלת תוכנית הפינוי, במסגרת מלחמת 'חרבות הברזל' וכאמור בהחלטה זו, על פי שיקולים מבצעיים. קליטת המפונים תבוצע בתוך 24 שעות ממועד ההחלטה על הפעלת התוכנית". מעיון בהחלטה זו עולה כי המדינה סברה לנכון בראשית המלחמה, להגדיר את היישובים סמוכי הגבול אשר ממוקמים במרחק של 5-0 ק"מ מגבול לבנון, כיישובים מאוימים, אשר יכול וצריך יהיה לפנותם אם וכאשר שר הביטחון יורה כאמור, בהתאם לסמכותו הקבועה בהחלטה, ובהתבסס על שיקולים מבצעיים. המדינה הכירה בכך שקרבתם של היישובים לגבול חושפת אותם הן לאתגרים ביטחוניים – ובכלל זה ירי טילים וסכנת חדירה של גורמים עוינים – והן לאתגרים הכרוכים בקושי להבטיח אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים לאזור. גם בהחלטה 1786, החלטת המשך להחלטה 975, נקבע ב"רחל ביתך הקטנה" בסעיף ההגדרות כי "האוכלוסייה המאוימת" היא "האוכלוסייה שהתגוררה או מתגוררת ביישובים המנויים בנספחים להחלטה 975"; וכי "האזור המאוים" הוא "המרחב שאליו מתייחסת החלטה 975, 'גזרת הצפון (5-0 ק"מ מהגבול)', שבה ממוקמים ושוכנים היישובים והאוכלוסייה המאוימים". הווה אומר: המדינה הצהירה במסגרת החלטות ממשלה כי קבוצת היישובים אשר מנויה בהחלטה 975 – יישובים שממוקמים במרחק 5-0 ק"מ מגבול לבנון – היא אוכלוסייה בעלת מאפיינים ייחודיים לאור האיום הביטחוני אליו היא חשופה. עובדה זו הינה בעלת משקל רב לעניין המענה שניתן לאותם יישובים. בהמשך, מכוח סמכותו המנויה בהחלטה 975, החליט שר הביטחון להפעיל את תכנית הפינוי ביחס ליישובים המנויים בהחלטה שממוקמים עד 3.5 ק"מ מגבול לבנון. בתוך כך, וחרף האיום הביטחוני על יתר היישובים המנויים בהחלטה, אשר ממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מקו הגבול, הוחלט שלא לכלול אותם בתכנית הפינוי – זאת, מאחר שנקבע כי הגנה על שלומם וביטחונם של תושבי יישובים אלה תתאפשר גם ללא פינוי. הבחנה בין יישובי העותרים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מגבול לבנון לבין יישובי העותרים הרחוקים 7-5 ק"מ מגבול לבנון נבהיר כבר עתה כי, הלכה למעשה, החלטת 975 יצרה חוצץ בין היישובים העותרים שממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול, לבין היישובים מושא החלטה 975 שממוקמים במרחק של 5-0 ק"מ מהגבול – אשר עימם נמנים חלק מהיישובים העותרים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מקו הגבול. זאת, הואיל והקבוצה הראשונה של היישובים לא נכללה בהחלטה הנדונה, ולא נקבע לגביה כי יישובים השייכים לקבוצה זו מאכלסים בתוכם חלק מהאוכלוסייה המאוימת. החלטה 975 היא החלטה ביטחונית באופייה, וכידוע הלכה היא כי בית משפט זה לא ייטה להתערב בשיקולים ביטחוניים אלא בהתקיים פגם ברור בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת (ראו: בג"ץ 5212/16 גונן נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 12 (7.7.2016)). פגם כאמור לא הוכח במקרה דנן וממילא אינו בנמצא, ועל-כן החלטה זו היא נקודת המוצא בענייננו. מן האמור עולה כי היישובים העותרים בעתירה שלפנינו אינם מקשה אחת; ואם כך הוא הדבר, בבואנו לבחון את המענים שנתנה המדינה ביחס ליישובים אלה, עלינו לבחון את עניינם של היישובים העותרים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול במנותק מעניינם של היישובים העותרים אשר ממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול. משהובהרה נקודה חשובה זאת, דרך הילוכי תהיה כדלקמן: תחילה אעמוד על המענים שנתנה המדינה ליישובי הצפון על רקע המלחמה. מענים אלה כוללים מענה ייעודי ומתוחם שניתן רק לתושבים זכאי ההטבות על רקע פינויים מבתיהם; וכן מענה כללי יותר שניתן ליישובים שונים בצפון המדינה. בהמשך, אעבור לדון בעניינם הייחודי של היישובים העותרים שממוקמים בין 5-3.5 ק"מ מהגבול, ולאחר מכן בעניינם של היישובים העותרים שממוקמים בין 7-5 ק"מ מהגבול. לבסוף אעבור לדון בעניין הסעד הנדרש, לטעמי, בנסיבות העניין. המענה שניתן לתושבים זכאי ההטבות מנתונים שמסרו המשיבים עולה כי עם הפעלת תכנית הפינוי, ניתנו מענקים והטבות לתושבים זכאי הפינוי וההטבות, כמפורט להלן: זכאי הפינוי קיבלו מענקים כספיים ישירים, ובכלל זה מענק צרכים ראשוניים, מענק התארגנות לצורך הצטיידות לעונת החורף ולחידוש מלאי המזון שפג תוקפו לנוכח הפינוי, ומענק לצורך הצטיידות והיערכות לחגים. ניתן סיוע תקציבי לרשויות של היישובים המפונים וכן לרשויות של היישובים אשר קלטו מפונים. הוצעו מספר אפשרויות סיוע בקשר לפינוי: אפשרות ללון במלונות ואכסניות וזכאות ל-3 ארוחות ביום, או, לחלופין, אפשרות לינה בדירות Airbnb ללא מתן דמי כלכלה. כמו כן, ניתן מענק אכלוס למי שלא התאכסן במתקני הלינה למפונים, וכן ניתן מענק אכלוס עצמאי למפונים סיעודיים. זכאי הפינוי קיבלו מענקים כספיים לעידוד יציאה מהמלונות, הכוללים מענקי עידוד לעזיבת מתקני ההארחה, מענקי הסתגלות לשיבה לבתים, ומענקים בשל נזקים שנגרמו לחפצים הביתיים במהלך תקופת הפינוי. הוצעו מספר אפשרויות סיוע בקשר לתעסוקה: ניתן מענק כספי חודשי לעובדים שמקום עבודתם באזור מפונה או שגרים באזור מפונה, ואשר המשיכו להגיע לעבודה באופן פיזי; הובטח תשלום שכר לעובדים שפונו ונעדרו מעבודתם גם אם עבודתם אינה מתקיימת במקום מפונה; ניתן מענק אבטלה חודשי עבור תושבים מפונים מובטלים שמיצו את זכאותם לדמי אבטלה; וכן היה איסור פיטורין של תושבים זכאי פינוי החל מחודש אוקטובר 2023 ועד חודש פברואר 2025. כלל התושבים זכאי הפינוי היו זכאים למתווה פיצויים מלא לעסקים. במסגרת זאת, הם היו זכאים להגיש תביעות פיצויים בגין נזק עקיף לעסק במסלול האדום, אשר אינו מוגבל בתקרת פיצוי או באופן החישוב או, לחלופין, במסלול מחזורים, אשר מאפשר פיצוי לעסקים בגין אובדן הכנסות עד לתקרת פיצוי של 2,500,000 ש"ח – וזאת, לפי בחירתם. זכאי הפינוי קיבלו הסדרי נסיעה חופשית בתחבורה ציבורית. ניתן סיוע תקציבי לפתיחה ותפעול של מוסדות החינוך והמכללות ביישובים המפונים. זכאי הפינוי קיבלו הנחה בשיעור של 100% בתשלום הארנונה עד לתום תקופת הפינוי. זכאי הפינוי היו זכאים להקלות ודחיות בהליכי גבייה של רשות המיסים והמוסד לביטוח לאומי. מעיון בחומרים שהונחו לפנינו עולה אפוא כי ההטבות לתושבים זכאי הפינוי ניתנו הן בצורת מענקים כספיים ישירים לצרכים שונים – אשר היקפם עולה כדי אלפי שקלים לכל משפחה – והן כזכויות אישיות שונות כמו פטור מתשלום ארנונה והקלות בתשלומי מיסים וביטוח לאומי. לא למותר להדגיש כי יישובי הצפון שלא פונו, ובכללם היישובים הנמצאים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, וכן יתר היישובים העותרים אשר ממוקמים במרחק 7-5 ק"מ מהגבול, לא היו זכאים למנגנון הטבות כאמור או להטבות דומות אחרות. המענים שניתנו ליישובי הצפון במקביל למענה שניתן ליישובים המפונים על רקע הפינוי, ניתן גם מענה כללי ליישובי הצפון – מענה שניתן הן ליישובים המפונים והן ליישובים העותרים – וזאת, על רקע האתגרים הכלליים שניצבו בפני תושבי הצפון נוכח המלחמה, כמפורט להלן: ביום 27.5.2024 התקבלה החלטת ממשלה 1786 אשר קובעת באילו תחומים יש לתת מענים עבור האוכלוסייה המנויה בהחלטה 975 (קרי: יישובים במרחק 5-0 ק"מ מהגבול). מכוח החלטה 1786 הוקם מטה יישום במשרד ראש הממשלה שפועל לגיבוש תכנית ארוכת טווח של 5 שנים לשיקום וצמיחה ביישובי הצפון. ביום 1.8.2024 פורסם קול קורא לתמיכה ביישובים בגזרת הצפון. התמיכה ניתנה ל-18 רשויות מקומיות, בין היתר ביחס ל-9 מהיישובים העותרים. מחצית מתקציב התמיכה יועדה לסיוע עבור מרכיבי בטחון, ומחציתו יועדה למרכיבי חוסן אזרחי – הכל בהתאם לתכנית עבודה שתוגש על-ידי הרשות המקומית ותאושר על-ידי משרד הנגב והגליל. במהלך חודש דצמבר 2023, הוקמה מנהלת במשרד הביטחון אשר אמונה על חיזוק התשתית האזרחית ברשויות המקומיות ושיפור מרכיבי הביטחון ביישובי הצפון שממוקמים עד 9 ק"מ מהגבול הצפוני. בין היתר, פועלת המנהלת לחימוש כיתות הכוננות, מיגון מוסדות חינוך, וכן מתן מענה ושיפוי לתושבים ולמועצות האזוריות על שימוש כוחות צה"ל בנכסי התושבים ובמשאבים שלהם. המנהלת פועלת במרחב של יישובים עד 9 ק"מ מהגבול הצפוני וחלה על 17 מתוך 19 יישובי העותרים. במהלך המלחמה פורסמו מספר נהלי תמיכות למועצות אזוריות ויישובים בצפון, אשר יועדו לחיזוק החוסן הקהילתי, ולתכנון תשתיות ציבוריות. משרד הרווחה השתתף בתקצוב שירותי רווחה שונים במחלקות לשירותים חברתיים הפועלות ברשויות המקומיות בצפון. משרד החינוך העניק תמיכות תקציביות ל-12 הרשויות המקומיות בצפון אשר מנויות בהחלטה 1786, אשר נועדו להביא לשיקום וצמיחה של מערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית באזורים אלה. ביום 22.10.2023 הוחלט להקצות תקציבים לרשויות מקומיות שבתחומן יישובים מפונים, לצורך סיוע במימון הוצאות חירום בעקבות המלחמה. התקציבים ניתנו ל-9 רשויות מתוכן 4 רשויות שבתחומן נמצאים חלק מהיישובים העותרים. בין החודשים אוקטובר עד דצמבר 2023, היה באפשרותם של תושבי הצפון שלא פונו להגיש תביעות פיצויים בגין נזק עקיף שנגרם לעסקים – זאת, במסגרת המסלול האדום, אשר אינו מוגבל בתקרת פיצוי או באופן החישוב. החל מחודש ינואר 2023, תושבים אלה היו זכאים להגיש תביעות פיצויים במסלול הירוק, אשר בניגוד למסלול האדום מוגבל הן בתקרת הפיצוי והן באופן החישוב. מן האמור עולה כי במהלך המלחמה ניתנו מענים כלליים ליישובי הצפון, אשר בחלקם רלבנטיים גם לעותרים – כולם או חלקם. בעיקרו של דבר, המענים ניתנו כתוספות תקציביות למועצות האזוריות או הרשויות המקומיות לטובת שיקום אזור הצפון. כאמור, מענים אלה לא כללו מתן הטבות לפרטים שנפגעו. הכרעה בשאלה נושא דיוננו לאחר שעמדנו על התשתית העובדתית הצריכה לעניין, נחזור לשאלות המונחות לפנינו: האם בהחליטה על מדיניות הסיוע שתינתן ליישובים העותרים, המדינה עמדה בכללי המשפט המנהלי להם היא כפופה בכגון-דא; וככל שהתשובה לכך היא שלילית, מהו הסעד המתאים בנסיבות העניין. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי בנסיבות דנן, סבורני שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה. כלל נקוט בידנו כי ביקורת שיפוטית על החלטות שעניינן מדיניות כלכלית וסדרי עדיפויות להקצאת משאבים תיעשה במשורה ובמקרי-קצה, מתוך הכרה כי לרשות השלטונית מסור שיקול דעת רחב בנדון דידן. כפי שכבר נפסק בשורה של פסקי דין, בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, ואף לא יבחן אם ניתן היה לקבל החלטה ראויה יותר בנסיבות העניין (ראו: בג"ץ 7487/21 עיריית לוד נ' ממשלת ישראל, פסקה 10 (21.12.2021); בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 70 (1999)). ברם, חרף הממדים המצומצמים של ההתערבות בהחלטות כאלה, הן בוודאי אינן חסינות מביקורת שיפוטית. בקבלת החלטה על הקצאת משאבים, שומה על המדינה – כבכל החלטה מנהלית אחרת – לפעול בהתאם לכללי המשפט המנהלי. עליה לפעול בסבירות ובמידתיות, תוך שקילת שיקולים רלבנטיים וענייניים, ובהתבסס על תשתית עובדתית מלאה. בידוע הוא כי בהינתן פגם מהותי היורד לשורש העניין בשיקול הדעת של הרשות השלטונית, תיתכן התערבות שיפוטית בהחלטה (ראו: בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 498 (1999)). עניינם של היישובים שממוקמים בין 5-3.5 ק"מ מקו הגבול הלכה היא עמנו כי בקבלת החלטותיה, על הרשות המנהלית לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים, ואין היא רשאית להתעלם משיקול שהוא ממן העניין (ראו: בג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 67 (21.5.2025); בג"ץ 36/18 ארגון מגדלי הפירות בישראל נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 13 (27.11.2018); בג"ץ 3823/22 נתניהו נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (17.7.2023)). בגדר בחינת השיקולים הרלבנטיים, לא פעם מחויבת המדינה לאסוף נתונים עובדתיים ולעבד אותם לכדי ממצאים ומסקנות. ההקפדה על תקינותו המנהלית של ההליך אינה עניין של מה-בכך. הליך זה מבטיח כי ההחלטות תתקבלנה באופן הגון ומטעמים ענייניים (ראו: בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 35 (9.6.2011)). כפי שעולה מהעתירה, וכפי שגם השתכנענו בדיונים, תושבי העותרים התמודדו עם אתגרים קשים מנשוא במהלך תקופת המלחמה. דומני שעל כך אין חולק. בקצירת האומר, נציין כי התושבים נאלצו להתמודד עם איום בלתי פוסק של ירי רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים, וכן היו נתונים תחת מגבלות חמורות שהטיל פיקוד העורף הכוללות שהייה מתמדת לצד מרחבים מוגנים. המגורים בסמוך לאזור לחימה פעיל הובילו לפגיעה ישירה בחיים הקהילתיים והכלכליים – עסקים רבים קרסו, היה קושי בקיום פעילות קהילתית, מוסדות חינוך חדלו מלתפקד, וכן היה קושי באספקת שירותים ומוצרים בסיסיים. מצב דברים זה הוביל תושבים רבים להתפנות מבתיהם באופן עצמאי, תוך שהם נושאים בנטל כלכלי עצום הכרוך באחזקת שני מקומות מגורים. לא יכול להיות חולק כי אחד מתפקידיה העיקריים של המדינה הוא הגנה על תושביה מפני איומים ביטחוניים, וכן מתן סיוע לתושבים על רקע האתגרים הנלווים למצב הביטחוני (ראו: בג"ץ 5019/14 אבו עפאש נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 5 (20.7.2014)). חובה זו חלה ביתר שאת מקום שבו מדובר באיום ביטחוני קיומי קונקרטי. נקודת המוצא בענייננו, כאמור לעיל, היא כי במסגרת החלטה 975, המדינה הכירה ב"רחל ביתך הקטנה" בקיומו של איום ביטחוני משמעותי אשר נשקף ליישובים שממוקמים במרחק של 5-0 ק"מ מהגבול. החלטה זו לא ניתנה בחלל ריק. היא משקפת עמדה ביטחונית-מקצועית שהתקבלה על-ידי הממשלה, שבבסיסה איום ביטחוני משמעותי ומיידי ליישובים מושא החלטה 975. החלטה זו משליכה אפוא על חובותיה של המדינה: משעה שהמדינה הכירה באוכלוסייה זו כאוכלוסייה מאוימת, מוטלת עליה חובה כללית לפעול להגנת אותה אוכלוסייה; וכן לתת סיוע לתושבים על רקע האתגרים שתושבים אלה חווים עקב המצב הביטחוני. המסקנה המתבקשת מהמקובץ היא כי עניינם של היישובים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, כמי שנאלצו להמשיך להתגורר בבתיהם חרף האיום הקיומי שנשקף להם – איום אשר קיבל הכרה רשמית מהמדינה במסגרת החלטות ממשלה – הוא שיקול רלבנטי שהיה על המדינה לשקול בהחליטה על מדיניות הסיוע ליישובי הצפון. במילים אחרות: משעה שהמדינה עצמה הכירה באוכלוסייה זו כאוכלוסייה ייחודית, אשר חשופה לאיום ביטחוני קשה מנשוא, היה עליה לשקול בנפרד את מצבה, ולבחון אילו מענים קונקרטיים יש בידה להעניק כדי לסייע להם. זאת, בדומה לאופן בו פעלה המדינה כאשר שקלה את עניינם של היישובים זכאי הפינוי והעניקה להם ולתושביהם מענה ייחודי, אשר מותאם לקשיים הקונקרטיים שאלה חוו על רקע הפינוי. דא עקא, עיון בחומר שהונח לפנינו מלמד כי בעוד שעניינם של היישובים זכאי הפינוי נשקל וקיבל מענה מקיף ומניח את הדעת – לא כך הוא ביחס ליישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול. לא הובאו בפנינו נתונים המלמדים כי צרכיהם של תושבי היישובים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ – אשר נאלצו, על-כורחם, להמשיך להתגורר בבתיהם הממוקמים באזור מאוים כפי שהגדירה המדינה בעצמה בהחלטה 975 – כלל נשקלו. לא הוצגה כל תשתית עובדתית בעניין תושבי יישובים אלה, אשר מצביעה כי נעשתה הערכת מצב בעניינם. עינינו הרואות: המדינה כלל לא נדרשה לקשיים הקונקרטיים שעמדו בפני תושבים אלה נוכח הנסיבות הביטחוניות החריגות ששררו באזור מגוריהם במהלך המלחמה. לא התרשמנו כי הובאו בפני מקבלי ההחלטות נתונים אודות ההשלכות הכלכליות, הנפשיות, הקהילתיות והאישיות של המלחמה על תושבים אלה, אשר במשך תקופה בלתי-מבוטלת, נאלצו לנהל שגרת חיים תחת סכנת חיים בסמוך לאזור לחימה פעיל. כפועל יוצא מכך, אף לא נערכה בחינה בשאלה אילו מענים מיידיים נדרשים כדי לסייע ברמה האזרחית לתושבים אלה. הנה כי כן, קבלת ההחלטה בעניין מדיניות הסיוע לתושבי הצפון, מבלי שנשקל שיקול רלבנטי הנוגע לעניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, עולה כדי פגם יסודי בשיקול הדעת של המדינה. טענת נגד שעשויה להישמע היא שהמדינה שקלה את עניינם של יישובים אלה, ונתנה להם מענה במסגרת המענים הכלליים שניתנו ליישובי הצפון. לטעמי, טענה זו אינה יכולה לעמוד. ראשית, המענים הכלליים שהוענקו ליישובי הצפון לא ניתנו ליישובים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול באופן ספציפי, כי אם לכל אוכלוסיית יישובי הצפון (לרבות היישובים המפונים שממוקמים בין 3.5-0 ק"מ מהגבול). הממשלה לא קיבלה ולו החלטה אחת הנוגעת באופן ספציפי ליישובים שבהם עסקינן. כפועל יוצא מכך, המענים שניתנו ליישובי הצפון הם מענים כלליים, שאינם מותאמים לקשיים הקונקרטיים שניצבו בפני תושבי היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, אשר לא זכו להיכלל בתכנית הפינוי ונאלצו להמשיך להתגורר בבתיהם חרף האיום הקיומי שנשקף להם (כפי שהמדינה הצהירה בעצמה). ואם בכך לא סגי, מענים אלה כוללים בעיקרם תכניות עתידיות לשיקום אזור הצפון על-ידי מתן תקציבים לרשויות המקומיות או למועצות האזוריות, אשר חלקן אף טרם יושמו. אין לכחד כי מדובר במענים ראויים, שטוב שבאו לעולם, אולם בכך המדינה לא יצאה ידי חובתה. המענים שניתנו אינם מהווים תחליף למענים ישירים ואפקטיביים בטווח הזמן הקצר והמיידי, כאלה שיהיו מותאמים לאתגרים הקונקרטיים הניצבים בפני היישובים העותרים ותושביהם – זאת, בדומה לסיוע שניתן לתושבים זכאי הפינוי. אשר על כן, המסקנה המתחייבת מכל האמור לעיל היא כי נפל פגם יסודי בשיקול הדעת שהופעל ביחס ליישובים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מקו הגבול. ודוק: הפגם המנהלי שנפל בשיקול דעת המדינה לא היה בהבחנה שנעשתה בהחלטת הפינוי בין היישובים שפונו לבין היישובים שלא פונו. כאמור לעיל, החלטת פינוי היישובים שממוקמים במרחק של 3.5-0 ק"מ מהגבול נבעה משיקולים ביטחוניים-מבצעיים. בשיקולים אלה, לא נוכל, וממילא לא נרצה, להתערב – זאת, מאחר שגדרי התערבותו של בית משפט בהיבטים ביטחוניים-מבצעיים של החלטות שבמומחיות הינם מצומצמים עד-מאוד (ראו: בג"ץ 3003/18 יש דין מתנדבים לזכויות האדם נ' ראש המטה הכללי של צה"ל, פסקה 60 (24.5.2018); בג"ץ 28353-08-24 אריאל נ' שר הביטחון, פסקה 4 (22.9.2024)). השיקולים הביטחוניים עליהם הסתמך שר הביטחון בהחלטת הפינוי, מקיימים שוני רלבנטי המאפשר הבחנה בין היישובים שממוקמים במרחק של 3.5-0 ק"מ מהגבול לבין היישובים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, לעניין מהות המענה שיינתן. במילים אחרות: בשים לב לאתגרים השונים עימם כל קבוצת אוכלוסייה מתמודדת, לא מן הנמנע כי המענים שיינתנו לשתי הקבוצות הללו לא יהיה זהים. ברם, וזה שורש העניין, כדי לגבש מדיניות שתעמוד בכללי המשפט המנהלי, על המדינה מוטלת החובה לשקול את כלל השיקולים הרלבנטיים הקשורים לעניין. במקרה דנן, מקבלי ההחלטות לא נתנו דעתם למצבם המיוחד של היישובים שממוקמים 5-3.5 ק"מ מהגבול, למרות שהם בעצמם הכירו בתושביהם כאוכלוסייה מאוימת. עניינם של היישובים שממוקמים בין 7-5 ק"מ לקו הגבול עניינם של יישובים אלה שונה במקצת מעניינם של היישובים העותרים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול. עותרים אלה, אשר ממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול, לא נכללו בהחלטה 975 שגידרה את אזור האיום הביטחוני המיוחד עד 5 ק"מ מגבול לבנון. ברי הוא, כי אין הדבר מלמד על כך שמדובר באוכלוסייה שלא הייתה חשופה לאיום ביטחוני כאמור; אולם, משהמדינה בחרה שלא לכלול יישובים אלה בגדר האוכלוסייה המאוימת, ואחרי שנוכחנו לדעת כי מדובר בהחלטה מקצועית-ביטחונית, לא נוכל להתערב בה. יחד עם זאת, ביום 4.6.2024, באי-כוח המשיבים הודיעונו כי במסגרת החלטה 1786 התחייבה המדינה לקיים הערכה של הצורך במתן מענה הולם גם ליישובי הצפון שלא נכללו בהחלטה 975 – ובכלל זאת היישובים העותרים שממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול. וזאת לשונה של החלטה 1786: "כלל משרדי הממשלה אשר בידיהם נתונים רלוונטיים להערכת הצורך למענים המפורטים בהחלטה זו לגבי יישובים בצפון אשר לא נכללו בהחלטה 975, יעבירו נתונים אלה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, המשמש ראש צוות המנכ"לים לפי סעיף י(2) להחלטה זו, בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו. ככל שנתונים אלה יעלו צורך דומה למתן המענים גם בעניינם של יישובים אלה, יביא משרד ראש הממשלה, בהסכמת משרד האוצר, החלטה מתאימה לממשלה בתוך 45 יום ממועד קבלת החלטה זו" (ראו: שם, בסעיף יב1). משהתחייבה המדינה לשקול את עניינם של עותרים אלה, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי עניינם הופך להיות נתון רלבנטי שחייב לעמוד לנגד עיניי המדינה כאשר היא מחליטה על מדיניות הסיוע ליישובי הצפון. ברם, כפי שנוכחנו לדעת מדברי העותרים – ובשים לב לכך שדברים אלו לא נסתרו על-ידי המשיבים – המדינה, חרף התחייבותה, לא ערכה בחינה מעמיקה (אם בכלל) בעניינם של עותרים אלה. מעיון בחומר שהונח לפנינו עולה כי לא נאספו נתונים כלשהם אודות מצבם של היישובים הללו, ובהתאם גם לא נבחן האם קיים צורך במתן מענים כאלה או אחרים לתושביהם. משכך הוא, אין לי אלא לקבוע כי עניינם הקונקרטי של עותרים אלה אף הוא לא נשקל, ולמצער, לא נשקל כדבעי; והדברים שנאמרו ביחס לפגם שנפל בשיקול הדעת של המדינה נוכח אי-שקילת שיקול רלבנטי הנוגע לעניינם של היישובים העותרים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, יפים גם ביחס לעניינם של יתר היישובים העותרים אשר ממוקמים במרחק 7-5 ק"מ מהגבול. סעד המשיבים טוענים כי קבלת טענות העותרים תוביל לפריצת גבולות, שכן לא ניתן לתחום את קבוצת הזכאים להטבות מבלי לכלול בה קבוצות אוכלוסייה נוספות אשר מתגוררות גם הן באזורים שנפגעו בעקבות המלחמה. ברם, המדינה לא יכולה, תחת שיקולי תקציב, להתפרק מחובתה לשקול את כלל השיקולים הרלבנטיים הצריכים לעניין, ובמסגרת זאת לבדוק באופן רציני ויסודי את מאפייניהם של אוכלוסיית העותרים, ולקבל החלטה בעניינם אשר תהא בקשר עם הנתונים העובדתיים שנאספו. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ע' ארבל בבג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי עורכי דין נ' שר האוצר (23.9.2007): "שיקולי התקציב אינם חזות הכל. אין הם יכולים להצדיק כל מעשה, החלטה או פעולה של הרשות, כשאלה מנוגדים לעקרונות היסוד של שיטתנו. משקלם היחסי של שיקולים אלה ראוי לו שייקבע תוך איזון עם יתר השיקולים הצריכים לעניין" (ראו: שם, בפסקה 69; ההפניות הושמטו – א.ש.). כאמור לעיל, חובת המדינה לבחון את עניינם של יישובי העותרים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, צומחת מהחלטה 975 בה הכירה המדינה באוכלוסייה זו כאוכלוסייה מאוימת. מקור החובה ביחס ליישובים העותרים הממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול, צומח מהחלטה 1786, במסגרתה התחייבה המדינה לבדוק את הצורך במענים המפורטים בהחלטה זו גם ביחס ליישובי הצפון שאינם מנויים בהחלטה 975. משנמצא כי נפל פגם בשיקול דעת המדינה ביחס לאוכלוסיית העותרים שממוקמת במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, ואשר כפי שנקבע בהחלטה 975 הינה אוכלוסייה מאוימת, קמה עילה אפוא להתערבותנו. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון להשוות את ההטבות שניתנו לזכאי הפינוי גם לתושבי היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול. זאת, מאחר שההטבות שניתנו לתושבים שפונו קשורות בקשר הדוק לעצם הפינוי. בשים לב לעקרון הבטלות היחסית אשר קנה אחיזה במחוזותינו, סבורני כי עלינו להבחין בין הפגם שנפל בהחלטה המנהלית לבין תוצאות הפגם (ראו: בג"ץ 7647/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת התרבות והספורט, פסקה 81 (13.5.2020)). ההחלטה שבה קא-עסקינן היא בעניין קביעת המענים שיינתנו ליישובי העותרים. נוכח שיקול הדעת הרחב המסור למדינה בהחלטות תקציביות מהסוג דנא, סבורני כי הסעד המתאים הוא החזרת הסוגיה לשולחנם של משיבי המדינה, על-מנת שאלה יוכלו לשקול את עניינם של תושבי היישובים שממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול כנדרש, ולקבל החלטה ספציפית בעניין המענה שיינתן להם. מבלי לכבול את שיקול דעת המדינה ביחס לאופי המענה שיינתן, מובן כי החלטה בעניין צריכה להתקבל רק לאחר שהמדינה נדרשה למצבם של תושבי יישובים אלה על-ידי איסוף נתונים וגיבוש תשתית עובדתית מוצקה בעניינם. מבלי לקבוע מסמרות, מן הראוי הוא גם כי המענים שיינתנו יהיו פרקטיים ככל שניתן, כך שיאפשרו לתושבים אלה לגשר על אתגרי המלחמה ולהתחיל שיקום אמיתי – שעיקרו שיקום כלכלי, בנוסף לשיקום בהיבטים אחרים של איכות החיים. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, אעיר כי מוטב אם ההחלטות לגבי יישובי העותרים ותושביהם תתקבלנה מהר ככל שאפשר. ביחס לתושבי היישובים שממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מהגבול – על המדינה לבחון את עניינם, כפי שהתחייבה במסגרת החלטה 1786. אם יימצא כי הצרכים של תושבים אלה אינם שונים מצרכיהם של התושבים שממוקמים 5-3.5 ק"מ מהגבול, המדינה תיאלץ להעניק להם מענים זהים. מסקנה זו מתחייבת לאור עיקרון השוויון אשר חל בכל פעולותיה של המדינה, וביתר שאת כאשר המדינה מחליטה להקצות משאבים (ראו: בג"ץ 1113/99 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164, 171 (2000) (להלן: בג"ץ עדאלה)). בידוע הוא כי קביעת אמות מידה לחלוקת משאבים ותקציבים חייבת להתבסס על שיקולים ענייניים; וכפי שכבר צוין על ידי, המדינה לא יכולה להשתחרר מחובתה החוקית לפעול בשוויון מחמת אילוצים תקציביים (ראו: בג"ץ עדאלה, בעמ' 173-171). סוף דבר מהטעמים האמורים לעיל, נמצא כי בבואה לקבוע את מדיניות הסיוע ליישובי הצפון, המדינה נמנעה משקילת שיקולים רלבנטיים הנוגעים לעניינם של העותרים. בכך נפל פגם מנהלי מהותי בשיקול דעתה של המדינה, אשר מקים עילה להתערבותנו. הנני מציע אפוא לחבריי כי נהפוך את הצו שניתן למוחלט, ונחזיר את הסוגיה מושא דיוננו לשולחן המשיבים כדי שאלה ישקלו מחדש את עניינם של העותרים. כמו כן, אני מציע לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות העותרים בסך כולל של 15,000 ש"ח. בטרם חתימה אוסיף כי תושבי הצפון, כמו תושבים רבים אחרים, שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר בשל המגורים באזורי קו העימות במהלך המלחמה. כולי תקווה כי בעתיד הקרוב יוכלו תושבים אלה, וכן גם כל יתר נפגעי המלחמה, להשתקם שיקום אמיתי ולחזור מהר ככל שניתן לשגרת חייהם. אלכס שטיין שופט המשנה לנשיא נעם סולברג: אני מסכים. אכן, לא בנקל מתקבלות עתירות בעניינים מן הסוג מושא העתירה. דברים ידועים ושגורים הם, שבכגון דא הצרכים – מרובים, השׂמיכה – קצרה, והביקורת השיפוטית – מצומצמת. יחד עם זאת, הסעד שאליו הגיע חברי, השופט א' שטיין – קרי, הוראה לרשות לקיים בחינה נוספת לגבי עניינם של תושבי היישובים העותרים – מייצר איזון ראוי, לטעמי, בין מוּשׂכּלות יסוד אלה לבין נסיבותיו החריגות של העניין דנן. ביניהן, ניתן למנות את התמונה שהוצגה על-ידי חברי, לגבי הדרך שהובילה אל המצב שאותגר בעתירה, ובכלל זאת הצורך בעמידה על צרכיהם של תושבי היישובים העותרים; את החלטות הממשלה אשר מבטאות הכרה בסיכון הביטחוני ובאתגרים הקשים שהיו – ולצערנו, במידה לא מבוטלת עודם – מנת חלקם של אותם תושבים; וכן את העובדה שקיימים קשיים שהם יחודיים דווקא למי שנותר להתגורר בסמיכות לאזור הלחימה, מבלי שניתנה הוראה ממשלתית על פינויו, שעה ששלל שירותים, מוסדות חינוך ומקומות עבודה לא יכולים היו לפעול כבעתות שגרה. נדרש אפוא הצו המוחלט, כהצעת חברי, על מנת לשוב ולשקול אצל המשיבים את עניינם של העותרים. עוד נדע ימים טובים מאלה. נעם סולברג המשנה לנשיא השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט א' שטיין כי יש להחזיר את עניינם של העותרים לבחינה מחודשת של המשיבים. לצד זאת, מצאתי לנכון להוסיף דברים קצרים באשר לגדרי התערבותנו ולסעד האמור. איננו נכנסים לנעלי הרשות ואיננו מחליפים את שיקול דעתה של הממשלה במישור הביטחוני או הכלכלי, בשיקול דעתנו. הדברים נאמרים בפרט לנוכח המציאות הביטחונית המורכבת והאתגרים הלאומיים המגוונים העומדים לפתחה של הממשלה בעתות מלחמה. אף איננו מורים לפתוח את קופת המדינה ולהעניק לעותרים מענק כספי או הטבה ספציפית כזו או אחרת. הסעד שניתן על-ידינו הוא סעד הליכי, ומשמעותו מתן הוראה לרשות לקיים בחינה מקיפה, יסודית ושלמה, באשר לעניינם של תושבי היישובים העותרים. במסגרת זאת, עליה לבחון, בין היתר, האם המענים שניתנו ליישובים שלא פונו סיפקו מענה הולם למציאות החיים בקו העימות; מציאות קשה ומאתגרת כפי שהיטיב חברי לתאר. אוסיף כי הנימוק המרכזי המצדיק, ואף מחייב, החזרת הדיון לשולחן הממשלה נעוץ בהחלטות הממשלה עצמה; הוא אינו נשען על רצונו של בית המשפט להכתיב מדיניות פיצוי חלופית. המדינה היא זו אשר קבעה, במסגרת החלטות הממשלה 975 ו-1786, כי אוכלוסיית היישובים המצויים במרחק של 5-0 ק"מ מגבול הצפון היא "אוכלוסייה מאוימת" בעלת מאפיינים ייחודיים. המדינה היא גם זו שהתחייבה, במסגרת החלטה 1786, לערוך בחינה ואיסוף נתונים באשר לצורך במתן מענים ליישובים סמוכי גבול שלא נכללו בהחלטת הפינוי. משעה שהממשלה עצמה יצרה את המסגרת הנורמטיבית והצהירה על כוונתה וחובתה לבחון את הצרכים הייחודיים של יישובים אלו, עליה להשלים את המלאכה, לאסוף את הנתונים ולקבל החלטה סדורה על יסודם. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ו (12 מרץ 2026). נעם סולברג משנה לנשיא אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת