פלוני נ. קרנית- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8991/21 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים והמשיבים שכנגד: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלוני 4. פלוני 5. פלונית 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני 9. פלוני 10. פלוני 11. פלוני 12. פלוני 13. פלוני 14. פלונית נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 39188-01-19 מיום 3.11.2021 שניתן על ידי כב' השופט חננאל שרעבי תאריך הישיבה: כ"א בתמוז התשפ"ב (20.7.2022) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד רון פסקא עו"ד יובל ראובינוף; עו"ד שירן וקנין פסק-דין השופט י' עמית: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ח' שרעבי) בת.א 39188-01-19 מיום 3.11.2021, במסגרתו פסק בית המשפט פיצויים למערערים ולמשיבים בערעור שכנגד (להלן: המערערים). רקע עובדתי וההליך בבית משפט קמא 1. א.א. ז"ל (להלן: המנוח), יליד 1980, נהרג ביום 28.12.2018 בתאונת דרכים, והמערערים הם תלוייו – המערערת 1 היא רעייתו ואם שמונת ילדיהם הקטינים (המערערים 9-2), והמערערת 10 היא רעייתו השנייה ואם ארבעת ילדיהם הקטינים (המערערים 14-11). המנוח נהג ברכבה הפרטי של המערערת 1 בעת קרות התאונה, שלא היה מבוטח בביטוח חובה תקף, ועל כן, בהתאם לסעיף 7ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד), הוגשה לבית משפט קמא התביעה נגד המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה). 2. ביום 12.11.2020 המשיבה הודתה בחבות, והמחלוקת שנותרה בין הצדדים נסבה על הנזק. המערערים טענו, בין היתר, כי המנוח עסק במספר עיסוקים שהניבו לו שכר – משנת 1998 ועד ליום פטירתו עבד כשכיר בעבודות שונות, ועד לשנת 2014 השתכר בממוצע בין 8,000 ₪ ל-10,000 ₪; החל משנת 2014 הפחית בהיקף משרתו כשומר שכיר בשעות הלילה בשכר חודשי של 4,500 ₪; ובארבע השנים האחרונות לחייו, המנוח גידל ומכר עופות בלולים שהקים במתחם מגוריו. בהקשר זה נטען כי מרבית ההכנסה של המנוח הייתה מגידול העופות ומכירתם, הכנסה אשר לא דווחה לרשויות המס ועמדה על למעלה מ-50,000 ₪ נטו בחודש לאחר ניכוי הוצאות; וכי המשיך בתעסוקתו כשומר במקביל לעסקי העופות שכן זו הייתה הכנסה מדווחת, וכנהוג בקרב בני המגזר הבדואי, המנוח דיווח לביטוח לאומי על מנת שזכויותיו הסוציאליות יישמרו. עוד נטען כי המערערים עמדו בנטל ההוכחה המוגבר לשם חישוב הפיצויים עבור התלויים מהכנסתו הלא מדווחת; כי חישוב רווחי המנוח מעלה שאלו גבוהים משילוש השכר הממוצע במשק; כי המנוח ניהל שני משקי בית נפרדים ומרובי ילדים, שנותרו כעת ללא אב מפרנס, ועל כן יש לפסוק פיצוי בגין "אובדן שירותי אב" בסך 800,000 ₪; וכי לכל הפחות, המערערים זכאים לפיצוי בשיעור של 25% לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). 3. המשיבה טענה, בין היתר, כי במרבית חייו עבד המנוח בעבודות מזדמנות וללא רציפות או קביעות בהן, והחל מחודש נובמבר 2015 ועד לחודש מאי 2018 לא עבד כלל; כי למנוח עבר פלילי ורקע של התמכרות לסמים ואלכוהול; כי הכנסתו הלא מדווחת של המנוח לא הספיקה למחייתו ולמשפחתו, שכן על פי הצהרתו בשנת 2014 התקיימו מקצבאות המל"ל; כי בהינתן שהמנוח עבד רק חמישה חודשים, ובהינתן שהכנסתו המדווחת לשנת 2018 עמדה על 21,159 ₪, יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח, בהתאם לשכרו הממוצע בשנת 2018, על 1,763 ₪; כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח את היקף הכנסתו הלא מדווחת של המנוח מעסקי העופות; כי על הפיצוי בגין "אובדן שירותי בעל ואב" לעמוד על 100,000 ₪, הואיל ובמרבית הזמן המנוח לא נכח בביתו, והמערערת 1 התגוררה עם ילדיהם בבית הוריה בשל יחסיה המורכבים עמו; וכי אין להתחשב בעובדה שהמנוח ניהל שני משקי בית, שכן על פי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, חל איסור להינשא ליותר מבת זוג אחת. 4. לאחר בחינת הראיות והעדויות שהובאו בפניו, בית המשפט המחוזי אמד את נזקי המערערים וקבע, בין היתר, כי עובר למועד התאונה, שכרו של המנוח מהכנסתו המדווחת עמד על 4,200 ₪; כי ההלכה הפסוקה לעניין הכנסה לא מדווחת מטילה נטל מוגבר להוכחת אותה הכנסה; כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לעניין ההכנסה הלא מדווחת ממכירת תרנגולי הודו, הגם שהוכיחו כי המנוח גידל עופות בלולים המצויים בסמוך לביתו. בשורה התחתונה העריך בית המשפט את שיעור ההכנסה החודשית מעסקי גידול ומכירת העופות בסך של 3,750 ₪ ובהתאם לכך העמיד את הכנסתו החודשית הכוללת של המנוח (מדווחת ולא מדווחת) על 7,950 ₪. בית משפט קמא הכיר בבת הזוג השנייה של המנוח כידועה בציבור הזכאית להכרה כתלויה, וחישב את הפיצויים המגיעים לתלויים וליורשים על בסיס שכר של 7,950 ₪ לחודש כאמור לעיל. את הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב העמיד בית המשפט על 250,000 ₪. סך כל נזקי המערערים המוכחים הוערכו על ידי בית משפט קמא בסך של 2,057,434 ₪. סכום זה נבלע לאחר ניכוי קצבת שארים המשולמת לשתי הנשים בסכום כולל של 2,468,000 ₪ ומשכך, בשורה התחתונה, נקבע כי המערערים זכאים ל-25% מסכום נזקיהם, והפיצוי הועמד על 514,359 ₪. על פסק דין זה נסב הערעור והערעור שכנגד. טענות הצדדים בערעור דנן 5. המערערים סקרו בפירוט את העדויות שהובאו על ידם להוכחת השתכרותו הלא מדווחת של המנוח מעסק הלולים, תוך פירוט מחזור הגידול של העופות ומחיר המכירה שבו מכר המנוח, לטענתם, את העופות. לשיטת המערערים, מחזור המכירות החודשי של המנוח עמד על כ-76,500 ₪ ומסכום זה יש לנכות את עלות האפרוחים, התערובת, שכר העבודה, תמותת אפרוחים והוצאות נוספות בסכום חודשי כולל של כ-23,500 ₪, כך שהסכום החודשי נטו שהשתכר המנוח מהעסק לאחר ניכוי הוצאות עמד על 51,500 ₪. מכאן, שהיה על בית המשפט להעמיד את הכנסתו הלא מדווחת של המנוח על שילוש השכר הממוצע במשק ובהתאם להגדיל את היקף הפיצוי למערערים. עוד נטען כי רמת המחיה של שתי משפחות המנוח תואמת את הכנסותיו הגבוהות; וכי הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב שהועמד על 250,000 ₪ אינו משקף את המציאות שבה המנוח הותיר אחריו שתי אלמנות ו-12 יתומים, חמישה מתוכם מתחת לגיל 10, והיה מעורב בחיי היומיום של משפחותיו. 6. במסגרת הערעור שכנגד נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט קמא עת שהכיר בהכנסה הלא מדווחת של המנוח, שכן המערערים לא עמדו בכללי האצבע שנקבעו בע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית (10.2.2021) (להלן: עניין לסקוב); כי בהתאם, בסיס השכר שנקבע לחישוב הפסדי התמיכה שגוי הואיל וכלל את ההכנסה הלא מדווחת של המנוח; כי יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח בגין הכנסה מדווחת על 1,763 ₪ בלבד, ולא על 4,200 ₪ כפי שקבע בית משפט קמא; כי בהיעדר רצף תעסוקתי של המנוח, אין לפצות את המערערים בהפסדי תמיכה בגין זכויות סוציאליות, ולכל היותר, הפסדי התמיכה היו צריכים להיקבע על פי השכר המדווח בפועל, העומד על 1,763 ₪; כי יש להפחית את הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב ל-100,000 ₪, שכן יחסי המנוח עם בת זוגתו הראשונה היו רעועים והיא התגוררה בבית הוריה; וכי עדותן של שתי האלמנות ביחס לרמת החיים הגבוהה שלהן, אינן אמינות כלל ואינן מהוות אינדיקציה להשתכרותו של המנוח. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בערעור ובתגובה לו, ובערעור שכנגד, ולאחר שהתקיימה בפניי ישיבת קדם ערעור שבה נשמעו טענות הצדדים בעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעורים על יסוד החומר בכתב שלפנינו בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אקדים ואומר כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. 8. המחלוקת העיקרית שנתגלעה בין הצדדים נסבה על בסיס השכר של המנוח, ובפרט הכנסתו הלא מדווחת וחישוב הפסד התמיכה לתלויים על פיה. 9. הדילמה המתעוררת במקרים שבהם הניזוק טוען להכנסה לא מדווחת אינה חדשה במחוזותינו (ראו: ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), פסקה 5 (25.9.2011) (להלן: עניין אסייג); ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר (11.11.2013); ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3), 489, 498 (1995) (להלן: עניין אררט)). על פי ההלכה הפסוקה, המעוגנת בכלל של השבת המצב לקדמותו שבבסיס דיני הנזיקין, יש לגזור את הפיצוי לניזוק על פי הכנסתו האמיתית ו"אין להעניש אותו, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו" (ע"א 9813/07 נעים נ' אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פסקה 4 (16.8.2009) (להלן: עניין נעים)). עם זאת, נטל ההוכחה המוטל על הניזוק הטוען להכנסה לא מדווחת הינו גבוה במיוחד, מן הטעם ש"מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (עניין אררט, שם). אך לאחרונה קבעתי בעניין לסקוב כי בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים במקרים מהסוג האמור, עליו לבחון מספר "כללי אצבע": "(-) על הניזוק-התובע נטל הוכחה מוגבר להוכחת גובה השתכרותו הלא מדווחת. (-) אין מקום להשתמש בנקודות מוצא כמו שכר מינימום או שכר ממוצע במשק לצורך הערכת גובה ההכנסה הלא מדווחת. (-) גם משהוכחה ההכנסה הלא מדווחת, יש להפחיתה לצורך חישוב הפיצויים, ולו במעט לאור השיקולים האמורים לעיל. (-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר למצג פוזיטיבי של אי השתכרות כלפי הרשויות (למשל, דיווח כוזב לבית המשפט בהליך אחר או דיווח כוזב לביטוח הלאומי לשם קבלת קצבה) להבדיל מאי דיווח 'פסיבי', בבחינת מעין יישום של דוקטרינת ההשתק השיפוטי. (-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר לאי דיווח של עצמאי מאשר לאי דיווח של שכיר שמעבידו לא הנפיק לו תלוש משכורת. (-) יש להתייחס בחומרה רבה יותר לניזוק החי מאשר לתביעת אלמנה ותלויים" (פסקה 8). 10. במקרה דנן, הצדדים חלוקים באשר לקביעותיו של בית משפט קמא, כך שלשיטת המערערים התבצעה הערכת חסר של הכנסתו הלא מדווחת של המנוח, ולעמדת המשיבה שגה בית המשפט שעה שמלכתחילה הכיר בה וכלל אותה בחישוב הפסדי התמיכה למערערים. אף אם הסכום שנפסק לזכות המערערים בגין הכנסתו הלא מדווחת של המנוח מעסקי העופות אינו על הצד הגבוה, הרי שלא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. התחשיבים שערכו המערערים בערעורם נחזים כאילו היינו בערכאה הדיונית ולא בערכאת הערעור, והם נסמכים על עדויות עדים שהביאו, על אף שבית משפט קמא ציין כי הוא מתקשה ליתן אמון בעדותם (כך לדוגמה, לגבי עדותם של מסעד, נימר אזברגה ונשותיו של המנוח), ועל אף שבית המשפט ציין כי לא הובאו לעדות ולא הוצגו מסמכים רלוונטיים שניתן היה להביאם. כלל ידוע הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וזו תיעשה במקרים חריגים בלבד. איני סבור כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם המקרים. במישור העקרוני – אם נקבל טענת המערערים בדבר היקף ההכנסה הלא מדווחת, הרי שענייננו במקרה קיצוני של העלמת הכנסות תוך יצירת מצג בפני הרשויות לצורך קבלת קצבת הבטחת הכנסה. במישור הערכת ההכנסות – הרי שבית משפט קמא בחן בקפידה את חומר הראיות והעדויות שהובאו בפניו, ובין היתר את כמות העופות שגידל המנוח בלוליו, הכנסתו נטו, ניכוי הוצאותיו ושיעורי התמותה בכל מחזור גידול. לאחר ששקל את מכלול הנתונים, הגיע למסקנה כי הכנסתו הלא מדווחת של המנוח מעסקי העופות עמדה על 3,750 ₪ לחודש בלבד. כאמור לעיל, התערבות בקביעה כגון דא תיעשה במשורה, ולא עלה בידי המערערים, ואף לא בידי המשיבה, להצביע על טעות בולטת בסכומים שנפסקו. אוסיף ואומר כי גם בהנחה שהיה מקום להגדיל את אומדן הכנסתו החודשית הלא מדווחת של המנוח, אין בכך כדי לשנות מהותית את התוצאה הסופית (כך, גם תוספת של כ-2,000 ₪ לחודש הייתה מגדילה את הפיצוי בסכום של כ-100,000 ₪ בלבד בהתחשב שגם לאחר תוספת זו, הנזק נבלע בגמלאות המל"ל). בהינתן האמור, ובהינתן שמדובר בהכנסות "בשחור" ואין מקום לרוחב יד בנושא, לא מצאתי להתערב בקביעה זו המסורה לערכאה הדיונית. 11. אוסיף ואומר כי החישובים שערכו המערערים לוקים בכשל בסיסי מאחר שלא לקחו בחשבון את "עשר מיתות בית דין", שהיה המנוח לוקה בהם אם עיסוקו ב"שחור" היה נחשף בפני רשויות המס (ראו פסק דיני בת.א. (חי') 514/00 אורפלי נ' ג'ורבאן (12.4.2005)). משנחשף עיסוקו זה לצרכי התביעה, אין להתעלם מכך, ובין היתר, יש לקחת בחשבון שומה לפי מיטב השפיטה לצד תשלום 17% למע"מ; תשלום לביטוח לאומי כעצמאי; תשלום למס הכנסה על פי מדרגות המס; קנסות מס הכנסה בגין פיגורים ואי דיווח; קנס בשיעור 1% מסך כל מחיר עסקאותיו של המנוח לפי סעיף 95(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, ועוד (כל זאת רק במישור האזרחי). אם ניקח בחשבון את כל אלה, אזי הסכומים שהיו נותרים בכיסו של המנוח, אם בכלל, היו מן הסתם זעומים למדי. 12. אף לא מצאתי ממש בטענות הצדדים – זה להקטנת הפיצוי וזה להגדלתו – לגבי שיעור הפיצוי של 250,000 ₪ בראש הנזק של "אובדן שירותי אב ובעל". כידוע, ראש הנזק "אובדן שירותי המנוח" נועד לפצות את תלויי המנוח בגין נזקים ממוניים שנגרמו להם בעקבות פטירתו. בבסיסו, עומדת ההבנה כי מלבד אובדן הכנסות השכר של המנוח, נגרם נזק ממוני נוסף, שכן פטירתו תדרוש מתלוייו לממן את עבודות הבית שאותן נטל על עצמו לבצע (ע"א 4579/07 עזבון המנוחה בחירי נוואל נ' קופת החולים כללית, פסקה י"ח (24.6.2009); רע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 7 והאסמכתאות שם)). הסכום שנפסק בראש נזק זה הוא סביר ומקובל בפסיקה. מכל מקום, בית משפט קמא שקל את טענות הצדדים לכאן ולכאן וקבע כי יש להעמיד את הפיצוי על הסך של 250,000 ₪. מחד גיסא, עמד על כך שלא ניתן לשלול את מעורבות המנוח בחיי היומיום של ילדיו וכי לא נראה שלמנוח הייתה בעיית התמכרות לאלכוהול וסמים כנטען על ידי המשיבה. מאידך גיסא, נשקלו יחסיו המורכבים עם בת זוגתו הראשונה, שבגינן היא אף עברה להתגורר לתקופות מסוימות בבית הוריה עם ילדיהם המשותפים, וכן נשללה ההצדקה הנטענת לפיצוי כפול בשל ניהול שני משקי בית נפרדים. מהאמור לעיל עולה כי בית המשפט שקל את השיקולים הצריכים לעניין, והכריע בהתחשב בעדויות ובראיות שהוצגו בפניו. משכך, לא ראיתי להתערב בקביעה זו. 13. לבסוף, אין מקום להתערבותנו אף באשר לתשלום יתרת האגרה. המערערים הגישו תביעתם לבית המשפט המחוזי, ובהינתן הסכומים המשולמים להם על ידי המל"ל, נטלו על עצמם סיכון באשר לגובה הפיצוי שייפסק לזכותם. 14. משאלו הם פני הדברים, שני הערעורים נדחים. המשיבה קיבלה המלצת בית המשפט והייתה נכונה למשוך ערעורה כנגד משיכת ערעור המערערים. משעמדו המערערים על ערעורם, ישאו בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשפ"ב (‏19.9.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 21089910_E06.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1