עמרם בן נעים נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8991/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8991/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: עמרם בן נעים נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מועצת פועלי חדרה 3. הפועל חדרה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אמנון מ' שילה פסק-דין השופטת א' חיות: זוהי עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בו נדחה ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. 1. העותר עבד במשך שנים כאפסנאי במועדון הכדורגל הפועל חדרה, ובשנת 2000 פוטר מעבודתו. בעקבות הפיטורים הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נגד המשיבות 2-3 (להלן: המשיבות) ובה דרש תשלום פיצויי פיטורים, שעות נוספות, דמי חופשה שנתית, דמי נסיעות, תשלום הודעה מוקדמת, הפרשות לקופת גמל, דמי הבראה, פיצוי בשל פיטורים בחוסר תום לב וכן פיצויי הלנת שכר. התביעה התייחסה לשנים שבין 1993 ועד 2000. העותר טען, בין היתר, כי עבד שבעה ימים בשבוע, כי במהלך שנות עבודתו חלו שיבושים במועד תשלומי שכרו וכן כי לאחר פיטוריו נדרש לחתום על כתב ויתור שבו נאמר כי תמורת קבלת סכום של 20,000 ש"ח לא יהיו לו תביעות או דרישות כלפי המשיבה 3 או מי מטעמה, אך הוא סירב לעשות כן. המשיבות טענו, מנגד, כי העותר עבד אצלן כעובד מחליף זמני לתקופות קצרות בלבד עד שנת 1996 וכי בשנה זו נמסר לו מכתב המודיע לו על סיום העסקתו ושולמו לו פיצויים ודמי פדיון חופשה כחוק. ככל שהתביעה נוגעת לשנת 1997 ואילך, נטען כי דינה להימחק מחוסר יריבות שכן מאותה עת עברה קבוצת הכדורגל לבעלותם של יזמים פרטיים. 2. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (כב' השופט מ' שפיצר, נציג העובדים ע' בריל ונציג המעבידים ע' ברטל) קיבל באופן חלקי את התביעה בקובעו כי המשיבות היו מעסיקותיו של העותר במהלך כל תקופת עבודתו וכי העותר אכן פוטר. יחד עם זאת קבע בית הדין כי העותר לא הוכיח מה הייתה שגרת עבודתו ואף ציין כי העותר חתם על מכתב ובו הוא מאשר כי קיבל את כל המשכורות עד ליום 4.2.1998, ועל כן דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לתשלום עבור שעות נוספות. כמו כן דחה בית הדין האזורי את התביעה לפיצויי הלנת שכר עקב התיישנות ואף בשל כך שאצל המשיבות נפלה טעות כנה ביחס לשכרו וחלק משכרו שולם במזומן. מטעמים דומים דחה בית הדין את התביעה בכל הנוגע להלנת פיצויי הפיטורים. בית הדין הוסיף וקבע כי לא הוכח שהייתה הסכמה בין הצדדים לפדיון דמי נסיעה והפרשות לגמל ועל כן דחה את התביעה ביחס לעילות אלה. לעומת זאת קיבל בית הדין את התביעה ככל שהיא נוגעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת ולתשלום פיצויי פיטורים, אך קבע כי לא הוכח שהפיטורים בוצעו בחוסר תום לב. בנוסף קיבל בית הדין את התביעה לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית. 3. העותר וכן המשיבות ערערו על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 688/06; ע"ע 707/06) וזה דחה את שני הערעורים בפסק דינו מיום 23.7.2007 (כב' השופטים ע' רבינוביץ, י' פליטמן ונ' ארד, נציג העובדים מר י' קרא ונציב המעבידים מר י' קאול) בקובעו כי התוצאה הסופית אליה הגיע בית-הדין האזורי נכונה. 4. מכאן העתירה שלפנינו בה טוען העותר כי שגה בית הדין הארצי לעבודה בכך שדחה את הערעור בהסתמך על מבחן התוצאה בלבד, בניגוד להוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה). לטענת העותר, בתי הדין התעלמו מטענתו לפיה חלה בעניינו חוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות, חוקה אשר יש בה כדי לגבור על הסכם העבודה שנחתם בינו לבין המשיבות ואשר בין היתר מחייבת את המשיבות להפריש 6% משכרו לגמל. העותר מוסיף וטוען כי הפיטורים בוצעו בלא נימוק מהותי, בלא שניתנה לו זכות שימוע ולאחר שנדרש לחתום על כתב הוויתור שלא כדין, ועל כן מן הראוי היה לקבוע שהם נגועים בחוסר תום לב ולחייב את המשיבות בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. עוד טוען העותר כי עבודתו בשעות נוספות, בשבת ובחג הוכחה כדבעי ומכאן שראוי היה לפסוק לו שכר בגינן כנדרש על-פי חוק. כן טוען העותר כי בהסכם העבודה לא נקבע מפורשות שהשכר כולל החזרי נסיעות ומכאן שהיה מקום לחייב את המשיבות בתשלומם. לבסוף טוען העותר כי משזכה בחלק ניכר מתביעתו בבית הדין האזורי, ראוי היה לפסוק לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על הכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהחלטותיו של בית הדין רק מקום שבו נתגלתה בהן טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003)). הטענות שמעלה העותר בעתירה דנן הן טענות ערעוריות מובהקות ואין הן מצדיקות את התערבותנו. בית הדין הארצי דחה את הערעור כסמכות שהוקנתה לו בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה ולאחר שעיין בטענות הצדדים ומצא כי הן אינן מצדיקות את התערבותו אף כערכאת ערעור. לעותר היה, אפוא, יומו בפני שתי ערכאות של בית הדין והעתירה שבכאן אין לה מקום. אשר על כן, העתירה נדחית. ניתן היום, ט' אדר ב', תשס"ח (16.03.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07089910_V01.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il