שהאב חמד מנאסרה ואח' נ. אבו ליל ח'אלד סעיד עבד אלרחים ואח'

פסק-דין בתיק ע"א 8986/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8986/10 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. שהאב חמד מנאסרה ואח' 2. סעיד מוחסן מנאסרה 3. מסעיד מוחסן מנאסרה 4. עלי מוחסן מנאסרה 5. מוחמד קאסם מנאסרה נ ג ד המשיבים: 1. אבו ליל ח'אלד סעיד עבד אלרחים ואח' 2. מינהל מקרקעי ישראל - מוז צפון 3. מועצה מקומית עין מאהל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 2.11.2010 בת"א 858/09 תאריך הישיבה: כ"ג בחשוון התשע"ג (8.11.2012) בשם המערערים 1-2: עו"ד ויסאם אסמר בשם המערערים 3-5: עו"ד סמאח מנאסרה בשם המשיבים 1: עו"ד יוסף כרמל מילר, עו"ד משה אמסלם בשם המשיב 2: עו"ד אלעד נווה בשם המשיבה 3: עו"ד נאסר חביבאללה פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 858-09, כב' השופט ז' הווארי), שבו נדחתה על הסף תביעתם של המערערים. התביעה בה עסקינן הוגשה לבית המשפט המחוזי בדצמבר 2009. המערערים עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של חלקות 5, 22 ו-23 בגוש 16945, ולשינוי רישום החלקות. בנוסף התבקש בית המשפט לבטל את פסקי הדין שניתנו בת"א 802/07 ובת"א 1852/70, יחד עם כל ההסכמים שנערכו בעבר בין המשיבים למדינה ביחס למקרקעין השנויים במחלוקת. תביעת המערערים נדחתה, כאמור, על הסף, מטעמים שיפורטו להלן. על מנת לפשט את הצגת הדברים, להלן יכונו המערערים ומורישיהם "המערערים"; משיבים 1 ומורישיהם - "המשיבים"; משיב 2 - "המנהל"; ומשיבה 3 – "המועצה". העובדות הצריכות לעניין 2. חלקה 1 בגוש 16945 עברה הליכי הסדרה בשנת 1943. בהמשך נערכה פרצלציה בחלקה, והיא פוצלה לשלוש חלקות: 22, 23 ו-24. התיק שלפנינו מתמקד, כאמור, בשתיים מבין שלוש החלקות – 22 ו-23, ובנוסף על כך בחלקה 5 באותו גוש. בשנות ה-70' הגישו המערערים תביעה לבעלות בחלקה 1. פקיד ההסדר דחה את התביעה, והחלטתו אושרה בשנת 1978 על ידי בית המשפט העליון (ע"א 155/76 מדינת ישראל נ' מנאצרה, פ"ד לב(2) 645 (1978)). בשנת 1979 הגיעו המשיבים, המועצה והמנהל להסכם פשרה. הוסכם ששטח של 130 דונם – חלקה 5, חלקה 22 וחלקה 23 - יירשם על שם המשיבים. להסכם ניתן תוקף של פסק דין בבית משפט השלום (ת"א 1852/70). המערערים לא צורפו כצד להסכם הפשרה או לפסק הדין. במאי 2005 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי, נגד המנהל ונגד המערערים 10-8 ו-12 (ת"א 641/05). זאת לשם אכיפת פסק הדין שניתן בת"א 1852/70, שעיקרו – כאמור – הסכם פשרה לרישום 130 דונם על שם המשיבים. באוקטובר 2005 הגישו המערערים 7-1 בקשה להצטרף כנתבעים נוספים, ובית המשפט קיבל את הבקשה. במאי 2006 הגישו המשיבים והמנהל בקשה למחיקת התביעה, מאחר ומתנהל ביניהם מו"מ לסיום המחלוקת. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות. בנובמבר 2007 הגישו המשיבים תביעה נוספת כנגד המנהל לבית המשפט המחוזי (ת"א 802/07). עילת התביעה הייתה זהה לזו של התביעה בת"א 641/05, אשר דרשה כאמור לאכוף את פסק הדין בת"א 1852/70. בינואר 2008 ניתן פסק דין אשר אישר את הסכם הפשרה, כמבוקש. המערערים לא צורפו כצד לתביעה. בשנת 2008 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים, בדרישה לקבל את הבעלות על החלקות השנויות במחלוקת (ה"פ 80/08). התביעה נמחקה באוקטובר 2009, בהסכמת המערערים. בד בבד נקבע כי המערערים יהיו רשאים להגיש תביעה חדשה, בכפוף לכך שהעילות יתבססו אך ורק על עובדות מאוחרות לפסק הדין של בית המשפט העליון משנת 1978. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 1981 הגיעו המערערים להסדר, שניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט השלום (ת"א 501/79). על פי ההסדר, המערערים התחייבו לסלק בתוך שלוש שנים את ידם מחלקה 1 (שבתוכה כלולות כאמור חלקות 22 ו-23). בהמשך, ביולי 2005, הגיעו המשיבים והמערערים להסדר בבית משפט השלום (ת"א 3248/05). בהסדר נקבע בין היתר כי המערערים יהיו רשאים להשתמש בחלקה 5 וחלקה 22 לצורך שמירה על הקיים בלבד. 3. התביעה הנוכחית בה עסקינן הוגשה, כאמור, לבית המשפט המחוזי בדצמבר 2009. המערערים דרשו לרשום על שמם את חלקות 5, 22 ו-23 בגין שלוש עילות. ראשית, לשיטתם בשנת 1986 הוסכם על ביצוע הסדר חליפין בינם לבין המנהל. במסגרת ההסדר ויתרו המערערים על כ-200 דונם (מקצת מחלקה 24 וחלקות 11 ו-14 בשלמותן), בתמורה לסיום ההליכים המשפטיים נגדם ביתר החלקות. שנית, מאז שנת 1979 ועד שנת 2005 לא תפסו המשיבים חזקה במקרקעין, ולא נקטו פעולה כלשהי למימוש הסכם הפשרה שנחתם בת"א 1852/70. זאת בעוד שהמערערים החזיקו בקרקע והשתמשו בה ברציפות מאז שנת 1949, לרבות מגורים בקרקע מאז שנת 1964. שלישית, בטרם ניתן פסק הדין בת"א 802/07 התקיימו הליכי סולחה, במסגרתם הודו המשיבים שהמקרקעין השנויים במחלוקת שייכים למערערים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף, לבקשת המשיבים, בשל מספר טעמים. ראשית, המערערים הסתירו מבית המשפט את העובדה שבשנת 1966 התבצעה עסקת חליפין, במסגרתה העביר אביהם של מערערים 8-12 את הבעלות בחלקה 5 לידי המִנהל. בנוסף, בשנת 1996 נחתמו עם חלק מהמערערים הסכמי פינוי מחלקה 23. התנהלות זו של המערערים נגועה בחוסר תום לב ובהעדר נקיון כפיים. שנית, המערערים ידעו כבר בשנת 2005 על קיומו של הסדר הפשרה בין המדינה למשיבים בת"א 1852/70. ישיבת המערערים בחוסר מעש, מאז שנת 2005 ועד להגשת התביעה בה"פ 80/08 בדצמבר 2008 – מהווה שיהוי ניכר. בנוסף, המערערים מתבססים על הסכם שנכרת לשיטתם כבר בשנת 1986 – ובכל זאת המתינו 22 שנים, שבמהלכן הורע מצבם של המשיבים: חלק מהמשיבים העבירו את זכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים. בינתיים אף נפטרו כמה עדים רלוונטיים, ובהם אחד הנתבעים וחלק מעובדי המדינה שהיו מעורבים בהסכם הפשרה ובתביעה לסילוק יד. מדובר, אפוא, בשיהוי ניכר שהביא להרעה ממשית במעמד המשיבים וגרם להם נזק ראייתי. כמו כן צוין שהדרך לביטולו של פסק דין שניתן בחוסר סמכות הינה הגשת תביעה לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין – וכך לא נעשה בענייננו. בד בבד דחה בית המשפט את ה"טענות המקדמיות" של המערערים. ראשית, יש לדחות את טענת המערערים כאילו יש להם חזקת שנים במקרקעין. מדובר במקרקעין מוסדרים, שלא ניתן לרכוש בהם בעלות מכוח חזקה נוגדת. שנית, יש לדחות את הטענה כאילו פסק הדין בת"א 1852/70 ניתן בחוסר סמכות עניינית. הטענה מועלית באיחור רב, לאחר שהמשיבים והמדינה פעלו למימוש אותו פסק דין. בנוסף, גם כאשר המערערים ידעו על אותו הסדר פשרה, בשנת 2005, הם המתינו עד לשנת 2008 כדי לתקוף אותו. נוסף על כך, ללא קשר לפסקי הדין שניתנו, מדובר בהסכם בר-תוקף בין המשיבים לבין המנהל, והפעולות והרישומים שנעשו מכוחו שרירים וקיימים. בנוסף, בית המשפט המחוזי – שהוא בוודאי מוסמך – אישר את ההסדר בשנת 2008 בהליך עצמאי ונפרד, בת"א 802/07. הערעור שבפנינו מופנה נגד ההכרעה של בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה על הסף. טענות הצדדים בערעור 4. המערערים קובלים על כך שבית המשפט המחוזי דחה את תביעתם על הסף, מבלי לבחון לגופו של עניין את הטענות שהועלו. הודגש כי המשיבים הם שנגועים בחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים: פסק הדין הראשון משנת 1979, בת"א 1852/70, ניתן בחוסר סמכות עניינית, משום שהוא עוסק בתביעה לבעלות על מקרקעין ולכן צריך היה להתברר בית המשפט המחוזי (ולא בבית משפט השלום). פסק הדין אף ניתן מבלי שהמערערים צורפו כצד לתביעה. פסק הדין השני משנת 2008, בת"א 802/07, ניתן אף הוא מבלי לצרף את המערערים כצד לתביעה, ורק בעקבותיו הצליחו המשיבים להעביר את הזכויות במקרקעין על שמם. לכן לא היה שיהוי מצד המערערים, אלא אדרבה – המשיבים הם שפעלו בשיהוי. הוסבר כי עסקת החליפין בחלקה 5 נעשתה בשנות ה-60' על ידי אבי המערערים 8-12 בלבד ולגבי שטח של כ-9 דונם בלבד מתוך 130 דונם ששנויים במחלוקת. המועצה מצטרפת לעמדת המערערים, ומבהירה כי למיטב ידיעתה המערערים מחזיקים במקרקעין עוד לפני קום המדינה, בעוד שלמשיבים אין ולא הייתה כל זיקה למקרקעין. המשיבים מאמצים את קביעות בית המשפט המחוזי. נטען כי כבר בשנת 1978 דחה בית המשפט העליון את תביעת המערערים לזכויות בעלוּת בחלקה 1, כך שהשיהוי של המערערים הוא משמעותי מאוד. טענת חוסר הסמכות העניינית שבפי המערערים הועלתה באיחור של 30 שנה, ולכן אין להידרש לה. אף לגופו של עניין אין בטענה זו ממש, שהרי פסק הדין רק נתן תוקף להסכם הפשרה ולא נדרש לדון או להכריע בשאלת הבעלות במקרקעין. המנהל מצטרף לעמדת המשיבים, ומצביע בעיקר על כך שהמערערים הסתירו מבית המשפט עובדות מהותיות: עסקת החליפין מ-1966, הסכמי הפינוי מחלקה 23 משנת 1996, ופסק דינו של בית המשפט העליון משנת 1978. דיון והכרעה 5. בתביעה למתן סעד הצהרתי רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, את מידת ניקיון כפיו של מבקש הסעד. העדר ניקיון הכפיים יכול לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים, כגון ניצול לרעה של הליכי המשפט (ראו למשל ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ''ד מ(3) 29, פסקה 17 לפסק דינו של השופט ד' לוין (1986)). מבחינה עיונית, הסיבה לכך היא שמקורו של הסעד ההצהרתי הוא בתורת דיני היושר (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 505 (2009))). מכוח כלל זה שמים המשיבים את יהבם על הפגמים הרבים שנפלו, לשיטתם, בהתנהלות המערערים. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף בהתבסס על שיהוי מצידם של המערערים והסתרת עובדות מהותיות. יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבים למעשה בית דין, וזאת מאחר שתביעתם של המערערים נשענת על אירועים שהתרחשו לשיטתם לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון משנת 1978. ואולם, הכרעת בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה על הסף מצויה בצומת בין שיקול הדעת שמוענק לו במסגרת פסק דין הצהרתי – המהות הדיונית, לבין שיקול הדעת שיש להפעיל בדחייה על הסף – העיתוי הדיוני. צומת זה דורש כי כל אחד מהמרכיבים הדיוניים יידון על פי אמות המידה הרלבנטיות. אלה דרישות מצטברות. על הנתבע להוכיח לא רק שדין התביעה להידחות בשל שיקולים שביושר, אלא כי הכרעה זו מקומה אף בשלב המקדמי של ההליך מבלי שייערך בירור עובדתי. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אכן מאפשרת לבית המשפט לדחות בכל עת תביעה על הסף. זאת, בין היתר, בגין "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". נימוק שכזה יכול להיות, למשל, חוסר תום לב קיצוני של התובע, מעשה בית דין או העדר יריבות. אלא שעל בית המשפט לנקוט זהירות רבה בבואו לעשות שימוש בסמכות זו. הטעם לכך הוא שדחיית התביעה על הסף מונעת בירור של התובענה לגופה, תוך הגבלה מסוימת של זכות הגישה לערכאות, ואף יוצרת בדרך כלל מעשה בית דין אשר חוסם את התובע מכאן ולהבא (ראו: ע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (29.1.2012); רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני (18.7.2011); ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ (5.5.2011); גורן, בעמ' 177). לשון אחרת, עסקינן בדחייה על הסף של תובענה, ולא בבירור התובענה לגופה. במקרה כזה נקודת האיזון היא שונה. נדרש שחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים של המערערים יהיה ניכר ברמה ובבהירות כזו, על סמך כתבי הטענות בלבד, שתצדקנה אי-שמיעה של טענותיהם לגופן. 6. טוענים המשיבים, שהמערערים לא פרשו בפני בית המשפט המחוזי את מלוא התמונה העובדתית. הפרטים העיקריים שהושמטו הם עסקת החליפין שהתבצעה בשנת 1966 ביחס לחלקה 5, והסכם הפינוי מחלקה 23 שנחתם בשנת 1996. "טענת ההשמטה" אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, כנימוק בעל חשיבות לדחיית התובענה על הסף. כמובן, מה שלא נמצא בתובענה – לא נמצא, ועל כן המערערים אינם חולקים על טענת ההשמטה שנטענה נגדם. אלא שלשיטתם בירור עובדתי, או קביעת עובדות נוספות, תראה כי המשקל המשפטי של הפרטים המושמטים איננו גבוה: ספק אם יש לכך השפעה על התוצאה הסופית ביחס לכל הצדדים, ובכל מקרה מדובר על מקרקעין בהיקף קטן יחסית לכלל התביעה. בהתחשב במורכבות התמונה, שעולה מן ההליכים הקודמים, לא נראה כי ניתן לדחות את עמדת המערערים על הסף. טענה נוספת נגד המערערים היא שתביעתם הוגשה בשיהוי ניכר. גם כאן, ספק אם העובדות הבסיסיות שנויות במחלוקת: הסדר הפשרה בין המדינה למשיבים בת"א 1852/70 נחתם כבר בשנת 1979, ואילו המערערים הגישו את התביעה בה"פ 80/08 בדצמבר 2008. המערערים אינם מכחישים זאת, אלא שלטענתם השיהוי איננו כה גדול כפי שהוא נראה במבט ראשון. זאת משום שבפועל נודע להם על פסק הדין משנת 1979 – שאליו הם לא צורפו כצד - בשלב מאוחר מאוד. לשיטתם הם הגישו את המרצת הפתיחה משנודע להם על פסק הדין הבטל, ועל כך שהמשיבים נוקטים בהליכים מעשיים על סמך אותו פסק דין. על פני הדברים, התנהלותם של המערערים בתיק זה איננה חפה מפגמים. ברם לא נראה שעוצמת הפגמים היא כה חמורה, זועקת ונהירה, עד כדי כך שתצדיק דחייה על הסף של התובענה בשלב המקדמי. חלק מן הקושי לקבל טענה זו נובע מן הערפל העובדתי שמאפיין את התיק: במשך שלושים שנה לפחות היו המקרקעין מוקד לסכסוך בין משפחת המערערים ומשפחת המשיבים. על המקרקעין "הועמסו" במשך השנים פסקי דין, הסכמים והסדרים ממינים שונים, שהיחס ביניהם איננו מבואר עד תום. המארג המסועף איננו מאפשר קביעת מסקנות דיוניות על הסף. יתירה מכך, ניתן לטעון שאף המשיבים אינם בהכרח "טלית שכולה תכלת". למשל, לא הובהר באופן ממצה מדוע המשיבים לא צירפו את המערערים כצד לכל הסכמי הפשרה ופסקי הדין. היבט נוסף של חוסר הבהירות קשור לכך שבמשך שנים לא מעטות המשיבים, לכאורה, לא פעלו למימוש זכויותיהם במקרקעין השנויים במחלוקת. קביעת ממצאים בנושאים אלו עשויה להשליך על הערכת התנהגות המערערים. במילים אחרות, בהעדר בירור עובדתי – קשה להעריך את מידת חוסר תום הלב וחוסר ניקיון הכפיים של הצדדים. יש לזכור, כפי שהודגש לעיל, שעסקינן בשלב המקדמי של דחיית התובענה על הסף. לא הוכח באופן משביע רצון שהשמטת העובדות והשיהוי הנטענים הינם כה חמורים, עד שיש בכוחם לשלול מן המערערים את האפשרות לנהל משפט לגופה של תובענה. ויודגש: איננו קובעים בשלב זה מסמרות ביחס למשקלם של הפרטים המושמטים, ואף לא ביחס לטענות השיהוי וחוסר תום הלב. ניתן יהיה להכריע בשאלות אלו רק לאחר שיושלם הבירור העובדתי. לא מן הנמנע שלהכרעה כזו יהיה משקל גם ביחס לשאלה האם להעניק למערערים את הסעדים המבוקשים, ובהם הסעד ההצהרתי. ייתכן, וכך נראה, ששימוש יעיל בכלי של קדם-משפט עשוי להוביל למוסכמות עובדתיות. אך קיים פער בין עובדה מוסכמת לבין עובדה שלא הוכחה. נודה כי תוצאה זו איננה נוחה. מוטב להימנע מהחזרת התיק לבית המשפט המברר. בהתחשב בדרך המיוחדת והארוכה בה צעדו ההליכים בתיק זה, ובהיסטוריה הדיונית שהתובענה נושאת על גבה, הדברים נכונים ביתר שאת. ועדיין, משנפתח ההליך – אין מנוס אלא להכריע בו. המנגנון של דחייה על הסף איננו תואם את סלע המחלוקת בין הצדדים, כפי שהיא מופיעה בכתבי הטענות. אשר על כן, ומשום שנראה שלא ניתן להתעלם מהחסר הקיים במארג העובדתי במספר רבדים בעלי משקל, אין מנוס מלהחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שידון בתובענה לגופה. התמונה העובדתית תתבהר לאחר שבית המשפט ישמע את הצדדים ויבחן את הראיות או את ההסכמות אליהן עשויים הצדדים להגיע. 7. לנוכח האמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל. התיק יחזור לבית המשפט המחוזי לשם המשך הדיון בתובענה. ניתנה היום, י' שבט התשע"ג (21.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10089860_Z27.doc יק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il