בנק לאומי לישראל בע"מ נ. גניה חזן

פסק-דין בתיק ע"א 898/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 898/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: בנק לאומי לישראל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. גניה חזן 2. אריה חזן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ה"פ 1228/00 שניתן ביום 29.12.02 על ידי כבוד השופט נ' ישעיה בשם המערער: עו"ד ליאת עיני-נצר בשם המשיבים: עו"ד מרדכי גלוסקה ועו"ד מירית נגר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: ואלה תולדות: הרקע העובדתי 1. ערעור זה מעורר שאלה בפרשנות חוזה שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לתוכנו. בראשית הדברים, ביום 30.12.1997, העמיד בנק לאומי (להלן: המערער או הבנק) לרשותו של מר עמי חזן, בנם של המשיבים, הלוואה בסך 13 מיליון ש"ח. ההלוואה נועדה להיפרע בעשרה תשלומים שנתיים שווים החל מיום 30.12.1998. 2. על מנת להבטיח את פרעון ההלוואה דרש הבנק העמדת בטחונות בשווי מלוא סכומה. המשיבים ערבו להלוואת בנם בסכום של 1.9 מליון ש"ח לערך. שאר הבטחונות הועמדו על ידי הלווה עצמו, וחברת "אריה חזן ובנו בע"מ" (להלן: החברה), הקשורה למשיבים. להבטחת ערבותם חתמו המשיבים על "כתב קיזוז מיוחד", מסמך שהוכן על ידי הבנק בטופס סטנדרטי המשמש אותו. בכתב זה מתחייבים הערבים שלא לבצע כל שינוי בפקדונות המפורטים בו, והוא מאפשר לבנק לבצע כל פעולה שנדרשת לו לצורך קיזוז סכום הערבות, לרבות עיכוב תשלום כספי הפקדונות. כתב הקיזוז מפרט את הפקדונות והחשבונות הספציפיים מהם בידי הבנק להיפרע, ולפיכך כל שינוי בפרטי החשבונות מחייב חתימה על כתב קיזוז חדש. בכתב הקיזוז נקבע גג הסכומים המובטחים, היינו הסכום המירבי אותו יכול לעכב הבנק, וזאת בהתאם לגובה הסכום בכתב הערבות. שווי הפקדונות בכתב הקיזוז היה זהה לסכום הערבות של המשיבים. 3. בתקופה שבין נטילת ההלוואה ליום 26.10.1998 שונו פעמיים פרטי הפקדונות שהעמידו המשיבים כביטחון, ומדי פעם חתמו המשיבים מחדש על "כתב קיזוז מיוחד", בהתאם לפרטי הפקדונות השונים שהועמדו כבטחונות. ביום 26.10.1998 כלל סל הבטחונות לערבות המבקשים פקדונות בסך כולל של 1.905.000 ש"ח. ביום 26.10.1998 ביקשו המשיבים לשנות שוב את הפקדונות שישמשו כבטחונות, ושוב התבקשו לחתום על "כתב קיזוז מיוחד". ברם, הפעם התנו את חתימתם במתן מספר התחייבויות בכתב מאת הבנק, ובכללן ההתחייבות נשוא הדיון שבפנינו, לפיה: "סכומים שיופקדו ויקטינו חוב בחשבון מס' 470500/65 ע"ש עמי חזן יקטינו במקביל את סכום התבססות הבנק על כתבי הקיזוז שבנדון בסכום שהופקד". על פניו, משמעות ההתחייבות - שנוסחה על ידי הבנק - היא כי לכספי המשיבים מעין 'זכות קדימה', ולפיה בכל מצב בו יוקטן החוב (עקב תשלומי הפירעון השנתיים), תבוצע ההקטנה המקבילה של הבטחונות על ידי שחרור הפקדונות הרשומים על שמם של המשיבים, ולא על ידי שחרור בטחונות אחרים. לפי דרך זו, תשלום הפירעון הראשון אמור היה לשחרר את הרוב המכריע של כספי הפקדונות שהעמידו המשיבים כבטחונות. 4. אומר כבר כאן, כי סלע המחלוקת בין הצדדים הוא פירוש המילים "שיופקדו ויקטינו חוב", האם כטענת המשיבים כל הפקדה של כסף במשמע, כפי שאירע כאן שכסף מחשבונות "משועבדים" הוא שהופקד, או שמא, כטענת הבנק, הפקדה משמעה ממקורות חיצוניים, שאילולא כן עשית את ההתחייבות פלסתר. מתן התחייבות זו אינו חלק משגרת הפעילות של סניף הבנק, ובשל כך נועצה מנהלת הסניף, גב' טובה הראל, במחלקה המשפטית של הבנק. המו"מ סביב כתיבת המכתב נמשך מספר שעות, ובסופו נמסר למשיבים מכתב שנוסח על ידי הסניף בהתייעצות עם המחלקה המשפטית. 5. ביום 07.01.1999 ביקשו המשיבים לשנות שוב את פרטי הפקדונות שישמשו כבטחונות לערבותם, וחתמו על כתב קיזוז חדש, ובו פרטי הפקדונות החדשים. כמו במועד חתימתם הקודם ביקשו המשיבים, וקיבלו, מכתב התחייבות מאת הבנק. נוסח ההתחייבות נשוא הדיון זהה לנוסחה במכתב מיום 26.10.1998. נוכח מרכזיותו במשפט דנא, להלן נוסחו המלא: "הנדון: כתב קיזוז מיוחד מוגבל לסך מליון תשע מאות וחמישה אלף ש"ח שנחתם על ידכם ביום 7.1.99 1. הננו לאשר לכם כי אנו נפעיל את זכויותינו כלפיכם מכוח כתבי הקיזוז שבנדון, רק בגין חובותיכם והתחייבויותיכם לנו ו/או חובות והתחייבויות עמי חזן כלפינו בחשבון מס' 470500/65. 2. כן הננו לאשר לכם כי סכומים שיופקדו ויקטינו חוב בחשבון מס' 470500/65 ע"ש עמי חזן יקטינו במקביל את סכום התבססות הבנק על כתבי הקיזוז שבנדון בסכום שהופקד. 3. מובהר בזה כי מסמך זה הינו מסמך נלווה לכתבי הקיזוז שבנדון וכתבי ערבות מתמדת ושיפוי שנחתמו על ידכם ביום 2.1.98 מוגבל לסך מליון ומאה אלף ש"ח וביום 26.10.98 מוגבל לסך שמונה מאות וחמישה אלף ש"ח. מסמך זה מבטל מכתבנו מיום 26/10/98 שהעתקו מצ"ב ואת כל כתבי הקיזוז הקודמים. בכבוד רב, בנק לאומי לישראל בע"מ סניף נתניה" 6. ביום 30.12.1999 חל מועדו של תשלום הפירעון השני, וחשבונו של מר עמי חזן חויב בסכום של 1.9 מליון ש"ח לערך. ביום 03.01.2000 העבירה החברה את מלוא הסכום לחשבונו של מר עמי חזן. ההעברה בוצעה מתוך חשבון אשר שועבד להבטחת ההלוואה, ונמצא כי כמו במועד הפירעון הראשון, גובה הבטחונות ירד בשיעור זהה לירידת יתרת החוב, תוך שמירה על זהות בין גובה יתרת החוב לגובה יתרת הבטחונות. 7. הפעם עשו המשיבים מעשה שלא עשו בפעם הקודמת. ביום 12.4.2000 פנה בא כוח המשיבים לבנק על מנת לממש את זכותם הנטענת על פי המכתב מיום 7.1.1999, ולשחרר לזכותם בטחונות בהתאם לסכום שהופקד בחשבונו של מר עמי חזן. נטען כי לחשבונו של מר עמי חזן הועבר סכום המקטין את החוב, ולכן יש להקטין את סכום התבססות הבנק על כתבי הקיזוז שבידו בשיעור זהה. הבנק סרב לעשות כן, וטען כי כיון שתשלום הפירעון בוצע מתוך כספי בטחונות, לא חלה ההתחייבות המופיעה במכתבו מיום 7.1.1999. ההליך בפני בית המשפט קמא 8. המשיבים פנו לבית המשפט קמא בבקשה למתן פסק דין שיצהיר כי המשיבים יהיו זכאים שכתב הקיזוז המיוחד שנחתם על ידיהם ביום 7.1.1999 יוקטן בסכום של 1.9 מליון ש"ח לערך, וכן עתרו להורות לבנק לשחרר לזכותם את הבטחונות ששועבדו בגובה הסכום כאמור. 9. המערער טען בפני בית המשפט קמא כי הפירוש שמבקשים המשיבים להעניק למכתב ההתחייבות מיום 07.01.1999 אינו נכון. לשיטתו כוונת ההתחייבות היתה שבמידה שהחוב ייפרע ממקורות חיצוניים (שאינם בטחונות המשועבדים להלוואה) תוקטן, בראש וראשונה, ההתבססות על כספם של המשיבים כבטחונות. נטען, כי קבלת הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים תביא למצב בו תפחת יתרת הבטחונות מיתרת החוב, שכן כיוון שתשלום הפירעון בוצע מתוך פיקדון שהיה משועבד להלוואה, הקטנת הסכום בכתב הקיזוז תביא להקטנה כפולה של סכום הבטחונות. עוד נטען, כי כוונת הצדדים היתה לשמור על התאמה מלאה בין גובה הבטחונות לגובה יתרת החוב, ולאור כוונה זו יש לפרש את לשון המכתב מיום 07.01.1999. עיקר טיעוניו של בא כוח המערער עסקו בדרך הפרשנות הראויה במקרה שלפנינו, ובעיקר על העדפת תכלית החוזה על פני לשונו. 10. המשיבים טענו בפני בית המשפט קמא, כי מעולם לא התכוונו לערוב להלוואת בנם עד מועד פרעונה לאחר עשר שנים, ושכל כוונתם היתה לערוב עד שתשלום, מכל מקור שהוא, יבטל את כתב הקיזוז. 11. (א) בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים במלואה, בקבעו כי לשון המכתב ברורה וחד משמעית, ואינה טעונה פרשנות כלל; נקבע עוד, כי המכתב, שנוסח בקפידה על ידי היועצים המשפטיים של הבנק, אינו מתייחס למקור הכספים שיופקדו בחשבון לצורך פריעת החוב, ואין לקרוא הגבלה זו לתוך לשונו הברורה של המכתב. (ב) בהמשך נקבע, כי אף אם נקבל את טענת המערער כי יש להתייחס לנסיבות כריתת החוזה, ולא רק ללשונו, אין סיבה להניח שכוונת הצדדים היתה מוגבלת אך ורק להפקדת כספים ממקורות "חיצוניים" לבטחונות. מניתוח נסיבות מתן ההתחייבות ותכליתה הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי בעת מתן ההתחייבות התכוונו שני הצדדים להחילה על הפקדת כספים מכל מקור שהוא. (ג) נוכח חד-משמעיות לשון החוזה בעיני בית המשפט קמא, והעובדה שהוא נוסח על ידי יועציו המשפטיים של המערער, וכיון שלדעתו אף בחינת כוונתם של הצדדים באותה העת אינה מביאה למסקנה שונה, ניתן סעד הצהרתי לפיו סכום ההתבססות של המערער על כתב הקיזוז מיום 07.01.1999 יופחת בסכום של 1,874,384 ש"ח, וכפועל יוצא, ישחרר המערער את הבטוחות שהעמידו המשיבים. מכאן הערעור שבפנינו. הטענות בערעור 12. (א) המערער טוען כנגד גישתו המשפטית של בית המשפט קמא. את גישת בית המשפט הוא מתאר כדבקות ב"תורת שני השלבים" בפרשנות חוזים, קרי, תחילה הרובד הלשוני וככל שהוא ברור אין צורך בבירורים נוספים, הכרוכים בנסיבות החיצוניות - תורה שחלף זמנה. לדעת המערער, ההלכה דהאידנא שונה, ועניינה כי אין בית המשפט כבול לרובד המילולי אלא עליו לפרש את החוזה על פי תכליתו, אף אם היא מצויה לכאורה בניגוד למלים מפורשות. המערער תומך יתדותיו בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2), 265. (ב) לשיטת המערער, המלים "כספים שיופקדו ויקטינו חוב" במסמך מ-7.1.1999 משמען כספים חדשים, שלא היו מופקדים כבטחונות קודם לכן. ועוד, לדעתו פסק הדין מבוסס על עדות אחת בלבד, זו של המשיבה 1, שהיה צורך לפי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, לנמק את ההסתמכות עליה, וללא הידרשות לראיות המערער. המערער משיג על דברי בית המשפט קמא כי ב-26.10.1998 לא קיבלו המשיבים מכתב דומה לזה של 7.1.1999. למען הסדר הטוב יצוין כבר כאן כי לכאורה לא דק בית המשפט קמא עובדתית בעניין זה, שהרי ב- 26.10.1998 נתבקש, ונתקבל, מכתב דומה למכתב מ-7.1.1999 ועליו נוהל המו"מ (ראו עדויות גב' הראל (ע' 13) וגב' שניידר (ע' 15), כי ב-7.1.1999 לא היה מו"מ והמו"מ נערך ב-26.10.1998. כן ראו צילום המכתב מיום 26.10.1998 שצורף כנספח ח' לתצהירה של הגב' שניידר בבית המשפט קמא). ועוד, לטענת המערער התעלם בית המשפט קמא מכך שהמשיבה לא העידה באשר לכוונת הצדדים וכן מתכלית ה"עסקה", שכל כולה היתה הבטחת בטחונות מלאים, ואילו תוצאתה לפי פסק הדין היא הקטנת הבטחונות, קרי, שאותו סכום ייגרע פעמיים מן הבטחונות. 13. לשיטת המשיבים בסיכומיהם המדובר בבנק שיועציו המשפטיים ניסחו את המסמכים מול לקוחות קשישים שלא היו מיוצגים במו"מ. הלכת אפרופים אינה מאפשרת לשנות מהותו של מסמך, בודאי בחוזים צרכניים השונים מחוזים רגילים. לדעתם, תכלית ההסכם אינה האינטרס של הבנק בלבד, אלא גם זה של המשיבים. את החוזה יש לבדוק בראש וראשונה על פי לשונו הטבעית והרגילה, ויש לפרשו לרעת המנסח, לא כל שכן בחוזים צרכניים. לדעתם מצאה התכלית האובייקטיבית של החוזה את ביטויה במסמך הכתוב ואין להוסיף עליו. 14. בסיכומי תשובה טוען המערער, כי קבלת עמדתם של המשיבים, ופסק הדין, מביאה לתוצאה אבסורדית שלפיה מלכתחילה קיבל בטוחה חסרת ערך ונפקות, המלים "סכומים שיופקדו ויקטינו חוב" יכולות להצביע רק על כספים שלא היו מופקדים לפני כן, והמקטינים בפועל את החוב. דיון 15. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות" וכבר פורש הסעיף בפסק הדין מדינת ישראל נ' אפרופים הנזכר, מפי המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק (עמ' 312-311) כי: "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו... לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה". ולהלן נאמר: "התכלית הסוביקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים ... אכן, לעתים אין בידינו לגבש את אומד דעתם של הצדדים. יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסוביקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסוביקטיבי המשותף לשניהם, או לפחות כוונה (סוביקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא בסיס להבנת החוזה על ידי הצד האחר" (עמ' 312). ואולם "אם אומד הדעת (הסוביקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סוביקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה... על פי תכליתו האוביקטיבית... המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (עמ' 313). אכן, "התכלית הסוביקטיבית היא התכלית הריאלית המשותפת שהיתה בפועל לצדדים לחוזה, לעומתה, התכלית האוביקטיבית הינה התכלית ההיפותטית שהיתה לצדדים, אילו פעלו כאנשים סבירים והוגנים" (רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נ"ב (4), 145, 158). הרצון ההיפותטי של הצדדים הוא "אומד דעתם של הצדדים, אילו נתנו דעתם לשאלה הפרשנית הניצבת בפני השופט" (ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, 534). דברים אלה מסכמים את המצב המשפטי הנוהג בנושאי פרשנות חוזים. עלינו ליישמם לעובדות הפרשה דנן. 16. אכן "אין בנמצא חוזה שאינו טעון פירוש. כשם שכל טקסט מצריך פרשנות כך טעון כל חוזה פירוש" (ג' שלו, דיני חוזים, תשנ"ה, 298). בית המשפט קמא פתח את פסק דינו בניתוח לשון החוזה. זו היא כמובן האינדיקציה הראשונה לגבי משמעותו של כל מסמך, שהרי הלכה היא שהפרשנות "אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפרשנות" (ע"א 554/83 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטוב, פ"ד מא(1) 282, 304). ביחס ללשון ההתחייבות דנא קבע כבוד בית המשפט קמא - ובצדק בכל הכבוד - כי "אין כל התייחסות בהתחייבות הנ"ל לאופי או סוג הכספים שיופקדו בחשבונו". 17. ברם, אין הלשון חזות הכל, ואף בית המשפט קמא עבר לדון בכוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, קרי: בתכלית הסוביקטיבית. ביחס למשיבים קבע בית המשפט קמא כי בעת ניסוח המכתב מ-7.1.1999 כוונתם היתה להחיל את ההתחייבות על הפקדת כספים מכל מקור שהוא, ואינדיקציה לכך מצא בדברי המשיבה בדבר כוונתם לערוב לחוב בנם רק לתקופה קצרה, "שנה או שנתיים", וזאת נוכח גילם המתקדם, שלה ושל בעלה. למסקנה זהה הגיע בית המשפט קמא גם ביחס לכוונה הסוביקטיבית של המערער: מכך שהמו"מ על מכתב ההתחייבויות מיום 26.10.1998 ארך מספר שעות וכלל התייעצות במחלקה המשפטית, הסיק כי הבנק היה מודע לסיכון שהוא נוטל במתן ההתחייבות, וזו התייחסה להפקדה מכל מקור שהוא, לאו דווקא ממקור חיצוני. 18. אכן, עידן שיטת "שני השלבים" בפרשנות חוזה נשתנה בחילופי העיתים, ותחתיו בא עידן הפרשנות התכליתית (ראו גם ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, עמ' 29-28) ואף אם בית המשפט קמא הלך בדרך פרשנית שכיום נסללו תחתיה דרכים מתחדשות, מכל מקום עיגן את מסקנתו הפרשנית הן בגוף המכתב נשוא המחלוקת, והן בניתוח רוחו ונסיבות יצירתו. לכן גם אם ניתן לחלוק על הקביעה, הגורפת משהו, לפיה "לשון הכתוב ברורה, לדעתי, ומובנת ואין כלל צורך לפרשה ולבחון לשם כך את אומד דעתם של הצדדים... פרשן החוזה נדרש לבחינת אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה ומשתמע מלשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו (מהלך המו"מ והתנהגות הצדדים לאחר כריתתו), אם וכאשר החוזה, או אחד מתנאיו, אינו ברור, או נתון לפרשנויות או משמעויות שונות אפשריות", בפועל ניתח בית המשפט קמא הן את נסיבות התיק הן את כוונת הצדדים שמעבר ללשון הכתוב. 19. בא כוח המערער טען, כזכור, כי בית המשפט קמא הכריע את הדין על סמך עדות יחידה של המשיבה, גב' חזן. לשיטתו, הכרעה זו מהווה פסיקה על סמך עדות יחידה של בעל דין, המחייבת לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות הנמקה מפורטת. חוששני כי אין בטיעון זה ממש. עדותה של המשיבה שימשה שיקול פרשני אחד מני רבים (ובהם לשון ההתחייבות ונסיבות נתינתה). הוא הדין באשר לטענות בדבר עדות בעל פה אל מול מסמך כתוב; אין מניעה להביא עדות כזאת: "לרשות הפרשן עומדות כל דרכי ההוכחה ... על כן אין כל מניעה להזקק לעדות בעל פה כדי להניח תשתית ראייתית ראויה באשר לנסיבות" (ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, 469). 20. בית המשפט קמא נתן אמון בעדותה של המשיבה באשר למשאלתה ומשאלת בעלה, "לערוב להלוואות שקיבל בנם - עמי - למשך פרק זמן קצר (שנה ואולי שנתיים) עד שייפרעו התשלומים הראשונים של חוזה ההלואה על ידי בנם. לא היה בכוונתם לערוב להחזרי ההלוואות על ידי בנם במשך כל תקופת הפרעון הארוכה (ההלוואה אמורה היתה להפרע ב-10 תשלומים שנתיים), מפאת גילם המבוגר והצורך להבטיח את עתידם הכלכלי" (עמ' 4 לפסק הדין). אכן, בית המשפט קמא ייחס את חוסר האמון שנוצר בין המשיבים למערער למו"מ שנערך לפני המסמך מ-7.1.1999, וכאמור המועד המדויק - בכל הכבוד - לייחוסו הוא כריתת המסמך מ-26.10.98. אך אולי ראיה לבעייתיות שנוצרה ביחסי הצדדים, עוד לפני 26.10.1998, היא מכתב המשיבה אל המערער (לידי גב' שניידר) מיום 1.10.1998, שצורף לתצהיר הגב' הראל והגב' שניידר בהמרצת הפתיחה (כנספח י"ז) ובו נאמר, כי בעקבות מכתב קיזוז מ-29.9.1998 "הובטח לי כי תעבירו אלי מייד מכתב המאשר כי הערבות מוגבלת כנגד החוב של עמי חזן ע"ס 13,800,000 ש"ח בלבד ולא כנגד חובות אחרים... אבקשכם להעביר אלי ללא דיחוי את המכתב/האישור הנ"ל כמוסכם... הנני לציין כי חתמתי על כתב הקיזוז המוגבל על סמך אבטחה (כך במקור - א"ר) של גב' שושי להעביר אלי את המכתב/האישור באופן מיידי...". תוכן המכתב וסגנונו מדברים בעדם, ומצביעים לכאורה על פער בתפיסות הסוביקטיביות של הצדדים. 20. (א) כאמור, בית המשפט קמא קבע כעובדה כי שני הצדדים התכוונו להחיל את ההתחייבות באשר להפקדת כסף מכל מקור שהוא. כשלעצמי, סבורני כי במישור הסוביקטיבי הדעת נותנת שאילו נשאלו אנשי הבנק בשעה שנחתמו המסמכים האם כוונתם להגביל את ההתחייבות רק לכספים ממקורות חיצוניים, היו משיבים בחיוב, ואם טעון היה הדבר לשיטתם הבהרה היו מתכבדים ומבהירים. ומנגד, אילו היו המשיבים נשאלים על כך, היו משיבים "לא כי, אלא כל הפקדה במשמע" - כפי שאכן טענו, ובית המשפט קיבל. אלא ששאלה זו לא נשאלה במועד ההוא, ולכן לא הוסדרה, ולא נוצר איפוא מפגש רצונות בעניין זה. נותר איפוא לבחון את הדברים במישור האוביקטיבי, לפי פרשנות לשון החוזה ולפי שאר הנסיבות. (ב) אכן, "מן הבחינה התיאורטית ידה של התכלית הסוביקטיבית על העליונה... מן הבחינה המעשית, ידה של התכלית האוביקטיבית על העליונה. הטעם לכך הוא פרגמטי: בדרך כלל יקשה על בית המשפט למצוא כוונה שהיא משותפת לשני הצדדים" (ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, עמ' 54). כאן בא מקומה של התכלית האוביקטיבית: "הצורך להבחין בין תכלית לכוונה נובע בשל אותם המקרים שבהם אין קיים רצון סוביקטיבי משותף לצדדים. במקרים אלה אין משמעות לקביעה כי החוזה יפורש לפי כוונתם המשותפת ('אומד דעתם') של הצדדים, שכן כוונה זו אינה קיימת. במצב זה יש להכיר בכך שאמת המידה לפרשנות החוזה אינה כוונתם הסוביקטיבית של הצדדים, אלא אמת מידה אוביקטיבית. מצבים אלה מתקיימים, בין השאר, שעה שהצדדים כלל לא חשבו על הבעיה המתעוררת בפני בית המשפט, אם משום שהבעיה לא ניתנה לחיזוי, ואם מפני שהצדדים התרשלו בכך שלא חזו אותה. ייתכן גם שהצדדים ראו לנגד עיניהם מציאות אחרת, ועל כן לא נתנו דעתם לבעיה המשפטית המתעוררת" (ברק, שם, עמ' 388-387). 22. כיצד נזהה במקרה דנן את התכלית האוביקטיבית, "התכלית ההיפותטית שהיתה לצדדים אילו פעלו כאנשים סבירים והוגנים"? בידי אנשי הבנק נפלה ככל הנראה טעות, ולא העריכו כי המסמך מיום 7.1.1999 יפורש כפי שפורש. לא אומר כי לא גונבה ללבי הסברה, שאילו עמד הבנק על המכשלה והיה מתנה את מתן ההלוואה בפרעון בהפקדות חיצוניות שרק הן יקטינו את סכום ההתבססות על כתבי הקיזוז, היו המשיבים נענים. אך הבנק הוא שניסח את המסמכים, ולא באה בפנינו עדות על שקלא וטריא בין הסניף לבין הייעוץ המשפטי שנדרשה לנקודה זו. ובנסיבות, אין לו לבית המשפט קמא ואין לו לבית משפט זה אלא מה שעיניהם רואות וקוראות במסמכים, ומה שמצוי בתוכן נתמך בעדות המשיבה ובהתרשמות בית המשפט, ובנסיבות של בעיות אמון - שנוצרו על פי הראיות - כבר בספטמבר 1998. אכן, נשאלת השאלה מדוע לא העלו המשיבים את דרישתם לאחר התשלום הראשון לפרעון ההלוואה שבוצע ב-30.12.1998 ולא רק לאחר התשלום השני שבוצע ב-30.12.1999. המשיבה לא נשאלה על כך בעדותה, אך גם אם נתעוררו המשיבים בשלב מאוחר יותר, עדיין אין בכך כדי לשלול את ממצאי בית המשפט קמא במהותם. 23. הדברים האמורים באשר לתכלית יפה כוחם לענייננו. מכתב ההתחייבויות הנדון נכתב לבקשת המשיבים על מנת להגביל את יכולת הבנק להיפרע מהם; זו היא תכליתו. המערער היה מודע לתכלית זו, ולכן נדרש במקרה דנן למו"מ, ולעצת המחלקה המשפטית. המטוטלת שביקשה סוביקטיבית לנוע לכאן ולכאן, מוצאת לה מנוחה אוביקטיבית בסקירת הראיות, קרי עדות המשיבה שהיתה מקובלת על בית המשפט קמא, והייעוץ המשפטי שנתקבל. ברם, כלל הוא בידינו כי בבואו לפרש חוזה ישקול בית המשפט אם הפרשנות המובאת בפניו "עומדת במבחן ההגיון המסחרי, ואם אין היא מביאה לתוצאה אבסורדית" (ע"א 565/85 בנימין גד נ' אברהם נביאי ואח', פ"ד מב(4) 422, 430). האם, כטענת המערער, מכתב ההתחייבות מ-7.1.1999 שניתן בצמוד לכתב קיזוז, מבטל למעשה את כתב הקיזוז, ונמצא שמסמך הקיזוז ומכתב ההתחייבות אינם אלא "שטר ושוברו בצידו", ולא הועילו חכמי הבנק בתקנתם כל עיקר? אכן, בחינת התכלית האובייקטיבית חייבת לכלול 'מבט על', המתייחס לשני המסמכים שיצאו מתחת ידי הבנק באותו יום ובאותו הקשר, מסמך הקיזוז ומכתב ההתחייבות. ואולם בסופו של יום סבורני כי קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים, הנתמכת בכך שהמערער הוא שניסח את כל המסמכים; אינה מביאה לתוצאה אבסורדית או בלתי הגיונית מבחינה כלכלית, והיא מצויה במתחם הסביר של מו"מ בין מלווה לערב, אף אם ניתן לחשוב ולפרש אחרת. 24. (א) כתב הקיזוז נועד להקל על הבנק בבואו לממש את כתבי הערבות עליהם חתמו המשיבים ביום 2.1.1998 וביום 26.10.1998. באמצעות כתב זה מבטיח הבנק שפקדונות מסוימים יעמדו תחת שליטתו, כך שבכל "מקרה שהלקוחות לא יסלקו לבנק סכום כלשהו מהסכומים המובטחים במועדו", כנאמר בכתב הקיזוז, יוכל לגבות את חובו. בית משפט זה עמד בעבר על חשיבותו של הסדר הקיזוז ואף העניק לו, במקרים מסוימים, עדיפות על פני נושים אחרים (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט(1) 177). אכן, הפרשנות המוצעת למכתב ההתחייבות מצמצמת את יעילותו, אך אינני סבור שמדובר בתוצאה שהיא - אוביקטיבית - אבסורדית בנסיבות ספציפיות אלה. גם לפי פרשנות המשיבים היה הבנק רשאי לממש את אפשרות הקיזוז ככל שהלווה היה "נעלם" בטרם תשלום הפירעון הראשון. כמו כן, לפי הפרשנות המוצעת, ובהתאם לתנאים המופיעים בכתב הקיזוז, יכול היה הבנק לסרב לבצע תשלומי פירעון מכספי הבטחונות, ובכך לחייב את המשיבים לשלם ממקורות חיצוניים; ולבסוף, כתב הקיזוז אינו אלא מכשיר להקלה על מימוש כתב הערבות. לא בלתי סביר - אוביקטיבית - כי בתנאי שוק חופשי, מו"מ בין הצדדים יביא את הבנק להסכמה על תנאי קיזוז שאינם מבטיחים באופן מלא את כתב הערבות, אף אם הדבר מפחית את הבטחונות שבידו במידה מסוימת. הפרשנות שמציע בית המשפט קמא מצויה איפוא כאמור בתוך מתחם אפשרי במו"מ עסקי, ולכן אינה בגדר אבסורד המסכל את תכלית ההתחייבות, כטענת המשיבים. (ב) כל זאת, לא כל שכן שעה שלשון המסמך ברורה ומפורשת, ונוסחה ע"י אנשי המקצוע של הבנק. מקום מרכזי בהכרעת המחלוקת הפרשנית יש ליתן לעובדה שהבנק הוא שניסח את המסמך, ואנשיו שלטו בתוכנו במידה רבה. כפי שהעידו הגב' הראל, מנהלת הסניף, והגב' שניידר מן הסניף, מכתב זה אינו חלק משגרת הפעילות של הבנק, ולפיכך היה מקום, לצורך ניסוחו לפנות לאישור המחלקה המשפטית של הבנק. "כלל פרשנות ידוע הוא כי חוזה הניתן לפירושים שונים יש לפרשו לרעת המנסח" (ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, 634). היות אנשי הבנק מנסחי ההתחייבויות מטילה עליהם את האחריות לבהירותן, ומבחינה זו אין למערער אלא להלין על עצמו. בכל הכבוד, קשה להלום את טענת המערער לפיה הגבלת ההתחייבות לכספים "חיצוניים" בלבד היא בבחינת מובן מאליו שאין לציינו. ובהיות הבנק, ואנשי הייעוץ המשפטי, שלו הצד המקצועי בניסוח ההתחייבויות, חזקת הפרשנות לרעת בעל השליטה במסמכים מתחזקת. 25. המשיבים העלו טענה, כי בחוזה צרכני יש מקום מוגבר לפירוש נגד המנסח (סיני דויטש, "דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים; עיוני משפט כג(1), 181). טענה זו תיתכן כשהמדובר במסמכים בעלי אופי סטנדרטי שלעתים הם חוזים אחידים. בנסיבות המקרה דנן אין צורך להכריע בנקודה זו. על המשפט העברי ופרשנות החוזה 26. (א) נוסיף, כי פרשנות החוזה לפי תכליתו, אף מקום שזו אינה משתמעת מלשונו, אינה זרה למשפט העברי. אמנם בדרך כלל מקפיד המשפט העברי על דבקות בלשון החוזה, ו"דברים שבלב אינם דברים" כדברי האמורא רבא (בבלי קידושין מ"ט ע"ב, שולחן ערוך חושן משפט סימן ר"ז סעיף ד'); אך כלל זה אינו מוחלט: "אף על פי שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר, או מה שהותנה בפירוש, אין הדבר מוחלט כל כך, אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח (=אומד מוכח) דנין אחריו (קרי, פותחים את העניין לדיון - א"ר )" (ר' מנחם המאירי, צרפת המאות הי"ג-י"ד, פירושו קידושין מט ע"ב; בעניין זה ראו גם הגהת הרמ"א, שולחן ערוך חושן משפט, שם). (ב) פירוש החוזה במשפט העברי, ואפילו קריאת תניות לתוכו, מתבססים בדרך כלל על בירורו של "אומד דעת הצדדים" כפי שזה משתמע מן הנסיבות (הכוונה הסוביקטיבית). וכך אנו מוצאים: "מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני... הרי זה כמוכר על תנאי... המוכר סתם אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר... אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים..." (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ז סעיפים ג-ד). לפעמים כוונת המוכר ברורה כל כך עד שאפילו אמירה אינה נדרשת, וכך אנו מוצאים לגבי מתנה: "לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו" (שם, משפט סימן רמ"ו סעיף א). זו ה"אומדנא דמוכח" שמדברים בה המאירי והרמ"א - ר' משה איסרליש (על "דברים שבלב" ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך ז', ק"ע; להשלכות בדיני ממונות ראו שם, קע"א-קע"ב. ראו גם א' גולאק, יסודי המשפט העברי א' 76, המנסח את הכלל "כי טעמי העסק אינם משפיעים על קיום העסק, אם היו במחשבת הנושאים והנותנים בלבד, משום שדברים שבלב אינם דברים"). (ג) באשר לאומד דעת הצדדים, בית הדין לענייני ממונות שעל יד הרבנות הראשית לירושלים נדרש לכלל התלמודי "הולכים אחר לשון בני אדם", וביאר - בפרשנות שטר - כי שעה שיש "אומדנא דמוכח", קובעת כוונת הדברים אף אם סותרת היא את הלשון שבשטר, אך כשלשון השטר אינה חד משמעית "הכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה". בית הדין הוסיף: "וכתב בעבודת הגרשוני סימן ג', שאם הלשון סובל פירוש אחר, אף על פי שלפי כוונת רוב השומעים הוא להיפך, מכל מקום אזלינן בתר (הולכים אחר - א"ר) פירושו של הנותן או המתחייב, וכלל בדין: המוציא מחברו עלו הראיה, עד כאן לשונו, היינו שאף על פי שהוא מוחזק בשטר, אינו מוחזק אלא עד כמה שהשטר מחייב ולא מעבר לכך" (תיק 602-נא, בהרכב הרבנים הרב דוד עובדיה, אברהם דב לוין ושמואל ביבס, פסקי דין מבית הדין לדיני ממונות, בעריכת הרב א"ד לוין, תשנ"ג, רל"ה, רל"ו). ראו גם הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק "בעניין כוונה ורצון בגירושין", ביאורים בחידושי הגאון ר' חיים סולוביצ'יק על הרמב"ם, קונטרס דברי סופרים, מ"ד-מ"ה, הכותב "...דברים שבלבו ובלב כל אדם דלא מהני (שאינם מועילים - א"ר) אלא היכא דאינו (במקום שאינו - א"ר) סותר דבריו, אבל בסותר דבריו לא מהני (אינו מועיל - א"ר) אפילו בדברים שבלבו ובלב כל אדם..." (עמ' מ"ד). (ד) אוסיף, כי הרב דוד בס ("חוזים על פי דיני התורה", כתר א', תשנ"ו, 121-120), מבאר שהכלל "פירוש נגד המנסח" אינו מוכר בהלכה, והכלל ההלכתי העיקרי בפירוש חוזים הוא "יד בעל השטר על התחתונה" (שולחן ערוך חושן משפט סימן מ"ה סעיף ה'), ובמקרה של אי בהירות מפסיד התובע המעוניין להסתמך על השטר ומרויח הנתבע; אך הוא מציין (הערה 283 בעמ' 121), כי לכלל זה יוצאים רבים מן הכלל, ולעתים מכריעים ומפרשים את הלשון המשתמעת לשתי פנים לפי אומדן דעת הצדדים, ואף לטובת התובע ונגד בעל השטר (שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קפ"ו; שולחן ערוך שם, סעיף ט'). (ה) אכן, גם מקומה של התכלית האוביקטיבית כשיקול פרשני לא נפקד במשפט העברי, ולעתים זו אף גוברת על התכלית הסוביקטיבית, כגון הכלל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". במקרה זה, אע"פ שברי שאין כוונתו הסוביקטיבית להסכים - אנו מניחים כי כוונת כל אדם לקיים את המוטל עליו על פי דין. וכך הם דברי רבי יוסף טראני (המהרי"ט, צפת המאה הי"ז): "אפילו אם הקדוש ברוך הוא מעיד על מה שבלבם כיון דבפיהם אומרים רוצה אני, אף על פי שאנו יודעין דמפני האונס מגרשין (= שמפני הכפיה נותנים גט לנשותיהם - א"ר)... כל דאיכא למתלי דצייתי לדינא ומגרשין ברצון לשמוע דברי חכמים, אעפ"י שהיה ע"י כפיה אין אנו חוששין" (=כל מקום בו יש לתלות שמצייתים לדין, ומגרשים בהתאם לרצון חכמים, אף על פי שהדבר נעשה בכפיה, אין אנו חוששים לדברים שבלב, לכוונתם הסובייקטיבית - א"ר) (שו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים, סימן ב'). (ו) עינינו הרואות, שאף המשפט העברי מוכן להעדיף את תכלית החוזה על פני לשונו, ובנסיבות מסוימות מבכר הוא את התכלית האוביקטיבית על פני התכלית הסובייקטיבית, ואף במקרה בו דורשת ההלכה הסכמה מרצון. (ז) בדומה לפרשן המודרני מתמודד גם המשפט העברי בין הקביעה העקרונית "דברים שבלב אינם דברים" לבין נכונותו לפרש את החוזה על פי נסיבותיו ותכלית כריתתו. יפים לכך דברי ספר היראים כפי שהם מובאים ע"י הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, ספרד, המאה הי"ג-הי"ד), הקובעים מתי נעדיף את הכלל "דברים שבלב אינם דברים": "ואין קורין דברים שבלב, אלא כשהוא סותם דבריו ומוסרן למחשבת לבו, במה שדרכן של בני אדם שיהיו מפרשין לשונם ואינם סותמין דבריהם כמו שסתמן זה" (חידושי הרשב"א, קידושין, נ ע"א דיבור המתחיל ואסיקנא). כלומר, כשבנושא שרגילים לפרש בו, אותו אדם סותם ואינו מפרש, הרי אלה דברים שבלב; הפניה לכוונת הלב נעשית רק מקום בו מניחים שהצדדים לחוזה לא חשו צורך להעלות את הדברים על הכתב בשל היותם מובנים מאליהם. לעומת זאת, בעניין שדרך בני אדם להסדירו בפירוש בחוזה, נטען כלפי הצדדים "דברים שבלב אינם דברים" (לשאלה מתי דברים שבלב דברים הם, ראו בפסק דינו של השופט משה זילברג ע"א 130/50 עמל בע"מ נ' יהושע שינדלר, פ"ד ו(1) 710, 715, ש"הקדים את זמנו" בקביעה כי אין, ע"פ דיני ישראל, "כל מניעה להיזקק לכוונתם האמיתית הנסתרת של הצדדים המתקשרים, ל"דברים שבלב" שלהם, אם אלה באים לפרש, לכאן או לכאן, את מובנו האמביגיוזי (המעורפל - א"ר) של הדבר הדבור"). (ח) במקרה שלפנינו טוען המערער כי למרות העדר התייחסות במסמך המוסכם יש לתת לו נפקות רק ביחס להפקדת כספים "ממקורות חיצוניים". בניגוד לדוגמאות לגבי מוכר שדהו, ברי שמדובר בנושא שאינו בבחינת "מובן מאליו", ולפיכך שתיקת ההסכם בעניין זה תתפרש על פי המשפט העברי כדברים שבלב שאינם דברים. אילו היתה מתקבלת טענת המערער כי הפירוש שמציעים המבקשים אכן אבסורדי, היה גם המשפט העברי נכון לקבל אותם "דברים שבלב". לבסוף אציין, כי יתכן שפני הדברים היו שונים אילו לא היה מדובר בכספי בטחונות אלא בעצם פריעת ההלוואה, מקום בו היינו יכולים לפנות על פי המשפט העברי לתכלית האוביקטיבית ולטעון שחזקה על הלווים שרצונם לקיים "פריעת בעל חוב מצווה" (ראה בבלי כתובות פ"ו ע"א). אולי אפשר להוסיף לכך גם את החשש "שלא תינעל דלת בפני לווין", כמאמר התלמוד הבבלי (בהקשר אחר) "שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו ויושב במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לווין" (כתובות פ"ח ע"א, חשש כזה הביא גם להקלה בדרישות הראייתיות (בבלי סנהדרין ג' ע"א, ל"ב ע"ב). אין זה המקרה בענייננו. כללם של דברים, על בטוחה בנסיבות אלה כבר אמר המקרא "ואבד העושר ההוא בעניין רע" (קהלת ה', כ"ו). סוף דבר, 27. על פי כל האמור, אציע לחברי להותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט קמא. המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ד בחשון תשס"ה (8.11.2004). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03008980_T08.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il