פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8975/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8975/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 11.9.07, בתיק פל. 40017/07 שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: ב' בניסן התשס"ח (07.04.08) בשם המערערת: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: בשם שרות המבחן: עו"ד ג'ויה שפירא גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערערת היא אם לארבעה ילדים, וביניהם ס', ילידת חודש יולי 2004 (להלן: הילדה). ביום 8.1.2007 התארחה בדירתה של המערערת חברתה דניאלה וקנין (להלן: דניאלה). בשלב כלשהו החלה הילדה לבכות, ועל פי גרסת המשיבה צעקה עליה המערערת והכתה אותה באחוריה. דניאלה ניסתה למנוע מהמערערת להכות את בתה, ועל כך הגיבה המערערת בזעם, דחפה את דניאלה וביקשה ממנה לצאת למרפסת העורפית של הדירה. לטענת המשיבה, נטלה המערערת בשלב כלשהו את ילדתה, יצאה עמה למרפסת הקדמית, והטילה אותה מעבר למעקה הנמצא בגובה של כ-4 מטרים מעל הקרקע. כתוצאה מהנפילה נחבלה הילדה ברגלה ובירכה. המשיבה סבורה כי המערערת נהגה כך מתוך כוונה לפצוע את בתה או לגרום לה חבלה, ועל כן ייחסה לה עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1997. במהלך משפטה הכחישה המערערת מכל וכל את המעשה שיוחס לה. לטענתה, היא נמה את שנתה עד שלפתע שמעה דפיקות על דלת הדירה, ורק אז הודיעו לה שכנים ואחרים כי בתה נפלה מהמרפסת. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו, ובסופו של יום הרשיע את המערערת וגזר לה 5 שנות מאסר. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. בדרכה של המערערת הטוענת לחפותה, ניצבת משוכה גבוהה בדמות ההלכה הנוהגת מימים ימימה, לפיה אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה, ומה נעשה וזהו המאפיין המרכזי של השגות המערערת כנגד הכרעת הדין. אכן, להלכה זו נקבעו בפסיקה חריגים, אולם לאחר שבחנו את הראיות עליהן נסמכה המשיבה, שוכנענו כי הרשעת המערערת בדין יסודה, ולהלן נביא את הנמקתנו: א) אין מחלוקת כי בעת האירוע בו עוסק ערעור זה לא שהה בדירה איש זולת המערערת, חברתה דניאלה וס'. האפשרות שהילדה הצליחה לעלות על המעקה בכוחות עצמה וליפול לקרקע, נדחתה על ידי בית המשפט נוכח נתוני הזירה. גובה מעקה המרפסת הוא 0.84 מ', וזהו פחות או יותר גובהה של הילדה. אולם, יש לזכור כי מדובר במי שהיתה אותה עת בת שנתיים וחצי בלבד, ואף אנו מתקשים להניח שהיא הצליחה להניף את עצמה ולדלג מעל למעקה מבלי להסתייע בחפץ כלשהו, וכזה לא היה במרפסת. ב) אותה אפשרות לפיה הילדה הפילה את עצמה מעל למעקה, נשללת מכיוון אחר. יוסף עורקבי, תושב אותה שכונה, רכב בעת האירוע על אופנועו, וראה את מה שהגדיר כ"בובה" הנזרקת מבעד לחלון. עד מהרה הבין יוסף כי לא בבובה מדובר אלא בילדה רכה בשנים, ולשאלה אם היא נפלה מהמרפסת השיב: "אני זכרתי שראיתי שהיא נזרקה ולא נפלה. ראיתי לפי התעופה... המיקום של הילדה היה רחוק מהמרפסת... היה מרחק של 5-6 מטר ולא מתחת למרפסת". באותה "בובה" אשר עפה מתוך הדירה, הבחין גם עופר מימון שנסע באותו מקום עם רכבו, וכאן המקום להדגיש, כי הילדה נמצאה מוטלת במרחק של למעלה מ-3 מטרים מחזית המרפסת, וזהו נתון השולל את האפשרות כי הילדה נפלה מהמרפסת, ומאידך, תומך בגרסת המשיבה לפיה הילדה נזרקה מתוך הדירה. ג) השאלה הנוספת היא, כמובן, מי השליך את הילדה. כאמור, טענה המתלוננת כי עובר לנפילת בתה היא ישנה, והתעוררה רק כאשר שמעה אנשים מתדפקים על דלת הדירה. גרסה שונה לחלוטין נשמעה מפיה של דניאלה. עדה זו טענה, כאמור, כי לא זו בלבד שהמערערת היתה ערה, אלא אף דרשה ממנה לצאת למרפסת העורפית, ולאחר שעשתה זאת היא נעלה את הדלת בעקבותיה. נפילת הילדה התרחשה סמוך לאחר אירוע זה, ומאחר וכאמור בדירה היו הנשים לבדן, המסקנה המתחייבת היא שהיתה זו המערערת ולא אחרת אשר השליכה את בתה לרחוב. אכן, עדותה של דניאלה עוררה קשיים, הואיל ואת הגרסה המפלילה היא חשפה בפני החוקרים רק בהודעה הרביעית אשר נרשמה מפיה, בעוד שבהודעות קודמות היא תמכה בגרסת המערערת. אולם, במהלך עדותה הסבירה דניאלה כי היא נמנעה מלספר את אשר התרחש בפועל, מתוך כוונה שלא לסתור את דברי חברתה, ועקב החשש שאם תנהג אחרת, יבולע לה. נוכח אישיותה הבעייתית של דניאלה צריך היה לבחון את דבריה בזהירות רבה, והרי כך נהגה הערכאה הדיונית, שבסופו של יום שוכנעה לתת אמון בגרסה המפלילה שמסרה עדה זו. לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להתערב באותה החלטה, אדרבא, מאחר ועתה שוב אין ספק כי הילדה לא נפלה אלא הושלכה לרחוב, ומאחר ודניאלה עצמה אינה חשודה בביצוע המעשה, היחידה שהיתה יכולה לעשות זאת היא המערערת, שככל הנראה נהגה כך עקב סערת הנפש בה היתה נתונה באותם ימים, נוכח החשש שילדיה יילקחו ממנה. לאור האמור, אנו סבורים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המערערת, מושתתת על מארג ראיות בעל משקל מכריע, ומכאן דעתנו כי יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 3. הערעור כנגד העונש – המערערת חטאה בהתנהגות קשה מאין כמותה. במקום לגונן על ילדתה מפני כל פגע, היא היתה זו שכמעט וקיפחה את חייה או היתה גורמת לה נזק בלתי הפיך. התנהגות זו כלפי פרי בטן חסר ישע, חייבה תגובה עונשית קשה, ולא מצאנו כי בעונש גלומה חומרה יתרה המצדיקה את התערבותנו. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן, היום ג' בניסן התשס"ח (8.4.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07089750_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il