פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 8974/12 בבית המשפט העליון בע"מ 8974/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלונית 4. פלונית 5. פלונית 6. פלונית בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום בתיק עמ"ש 034966-10-10 שניתן על-ידי כב' סגני הנשיאה א' קובו ומ' רובינשטיין וכב' השופטת ע' צ'רניאק בשם המבקשת: עו"ד ישראל פפר; עו"ד ציפי וייס בשם המשיבים 2-1: עו"ד ברוך כצמן; עו"ד נדב יריב בשם המשיבות 4-3: עו"ד מאיר כהן פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מהו היקפו של סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיו אסור לקיים עסקאות בירושה? זוהי אחת מבין מספר שאלות משפטיות ופרשנויות העולות מתוך העניין המונח לפנינו – בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (עמ"ש 34966-10-10, כב' סגני הנשיאה א' קובו, ו-מ' רובינשטיין, וכב' השופטת ע' צ'רניאק). מדובר באישה (המבקשת) שתבעה את אחיה (משיבים 2-1 (להלן: המשיבים)) על רקע סכסוך ירושה. מסכת ההתדיינות בין הצדדים החלה את דרכה הענפה, הארוכה ובעיקר המצערת לפני 15 שנה. בשנת 1999 הוגשה תביעה מטעם המבקשת נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. התביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה באותו מחוז (תמ"ש 4650-99). ב-2007 ניתן פסק-דין הדוחה את תביעת המבקשת. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור. רקע 2. אביהם של הצדדים נפטר בשנת 1972, ואילו אמם נפטרה בשנת 1991. בהליך דנא בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בירושת שני ההורים. במסגרת זו, הצדדים התמקדו בשתי חברות שהינן משיבות 4-3 (להלן: החברות). לעמדת המבקשת, אחיה קיפחו אותה במשך שנים רבות, וגרעו ממנה את זכויותיה בעיזבון הוריה. מהחומר עולה כי למסקנה האמורה הגיעה המבקשת בסמוך להגשת התביעה, לאחר שעבדה משך כשנתיים באחת החברות. מנגד, גישת המשיבים היא כי לא רק שלא גרעו מאחותם את זכויותיה, אלא שבמרוצת השנים היא קיבלה סכומים העולים מעל ומעבר לחלקה בעיזבון. לאחר הגשת תביעת המבקשת, הגישו המשיבים תביעה שכנגד להשבת סכומי כסף שקיבלה המבקשת, לשיטתם, מעבר לסך המגיע לה מכוח זכויותיה בירושה. פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה עסק ברובו בקביעות עובדתיות, ובעיקר בשאלת בעלות המבקשת בחברות מכוח ירושת האב. במסגרת בירור העובדות דחה בית המשפט את כל טענות המבקשת הנוגעות לבעלותה במניות החברות מכוח ירושת אביה. אף ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי, נדחה. אין צורך במסגרת בקשה זו להיכנס לפרטיו של הבירור העובדתי ביחס לירושת האב, שכן הבקשה הנדונה עוסקת בירושת האם. תביעת המשיבים אף היא נדחתה, בטענה שהם נתנו את הכספים העודפים כמתנה, והם אינם זכאים לתבוע אותם בחזרה. על הכרעה זו לא הוגש ערעור מטעם המשיבים. תביעת המבקשת בנוגע לירושת האם 3. נקדים את העובדות הרלוונטיות לירושת האם. בשנת 1972, זמן קצר לאחר פטירת אבי המשפחה, הוקם עסק בשותפות בין האם המנוחה לבין בנה, משיב 1. חלקו של משיב 1 היה 70%, וחלקה של האם 30%. בשנת 1975 הצטרף משיב 2 לשותפות, ובשנת 1978 נרשמה השותפות כעסק רשום. השותפים הרשומים היו האם, המבקשת, והמשיבים. בשנת 1981 הפך העסק לחברה בע"מ, בתבנית של משיבה 3 (להלן: החברה). לפי הרישום ברשם החברות, מניות החברה חולקו בשווה בין האם (100 מניות), משיב 1 (100 מניות) ומשיב 2 (100 מניות). המבקשת קיבלה מניה אחת בלבד. בשנת 1982 הוקמה משיבה 4 (להלן: החברה הנוספת). לאור דרישת המינהל, נעשה הרישום בחברה הנוספת כתמונת ראי לרישום בחברה, זאת על-מנת שלא יראו בהקמתה עסקה במקרקעין (כך נקבע בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עמ' 7). ההבדל היחיד בחלוקת המניות בין שתי החברות הוא שהמבקשת לא קיבלה אף מניה בחברה הנוספת. האירוע המשמעותי הבא במסכת העובדות הוא חתימת הסכם בשנת 1988, שכותרתו "סיכום דברים". האם יזמה את חתימת ההסכם כדי "לסיים את המחלוקת בין ילדיה על רקע טענותיה של [המבקשת], כי היא לא קיבלה את חלקה בעיזבון אביה" (עמ' 8 בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה). לפי הכתוב בהסכם, בתמורה לסך 87,750$ הסכימה המבקשת להעביר "את חלקה מכח הירושה [בחברות] וכל הקשור בהן ליתר השותפים". עוד נכתב בהסכם כי הסכום הנ"ל ניתן למבקשת "תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד". יצוין שבתביעתה לבית המשפט לענייני משפחה טענה המבקשת שהסכם זה בוטל, ושהכספים שהועברו לה הוחזרו למשיבים. בית המשפט לא קיבל את טענתה, וקבע כעובדה שההסכם מעולם לא בוטל. כפי שיובהר, פרשנות ההסכם ותוקפו עומדים ביסוד המחלוקת בין הצדדים. בעקבות פטירת האם, הוציא בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו ירושה בשנת 1991, לפיו עיזבון האם יחולק בין שלשת ילדיה בחלקים שווים. לעניין זה יצוין שבשנת 2010 מחק בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב את צו הירושה, והכריז על קיום צוואת המנוחה (בתובענה שהוגשה על-ידי המבקשת). התפתחות זו לא השפיעה בפועל על זכויות הצדדים, שכן גם על-פי הצוואה יש לחלק את עיזבון האם בין שלשת ילדיה בחלקים שווים. המבקשת נרשמה כמחזיקה בשליש מתוך מניות האם בחברה, דהיינו 107 מניות. להשלמת התמונה העובדתית יובהר כי למשקיע זר רשומים 50 מניות, ושאר המניות מתחלקות בין המשיבים. באשר לחברה הנוספת, עד היום לא נרשמה בעלות לזכותה של המבקשת, על אף שעל שם האם רשומה בעלות ב-100 מניות (מתוך 300). התביעה לערכאה הדיונית נסובה סביב טענות המבקשת ביחס לירושת האם, נוסף על טענותיה הענפות הנוגעות לירושת האב. לגישתה (כתב התביעה המתוקן שהוגש, עמ' 13), "בעקבות פטירת האם ירשה התובעת 1/3 מזכויותיה של האם ולפיכך לא יכולה להיות מחלוקת שלתובעת זכויות בחברות השונות לפחות כדלקמן". בהמשך הדברים פירט כתב התביעה את חלקה הרשום של המבקשת בחברה (107 מניות), ואת חלקה בחברה הנוספת בהתאם לצו הירושה והצוואה (33.33 מניות מתוך 100 המניות של האם). המשיבים חלקו על טענה זו, והעלו במסגרתה שני טיעונים מהותיים. הטיעון האחד, שהועלה בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה (סעיף 39), הוא שלאם לא הייתה כל בעלות בחברות. לגישת המשיבים, "[המבקשת] ידעה כמובן שלמרות שעל שמה של אמא רשומות מניות בשתי החברות אזי גם אמא הצהירה לא אחת שזה עסק רק שלנו, ואין לה חלק בבעלות בו". רישום המניות על שם האם לא שיקף, לדברי כתב ההגנה, אמת עובדתית-עסקית, כלשונו (סעיף 52): "כעולה מן המקובץ מהבחינה העסקית והכלכלית הטהורה אמא לא יכלה להוריש יותר ממה שהיא עצמה ירשה מאבא.... אמא... לא יזמה יוזמות עסקיות חדשות, לא הזרימה הון אישי נוסף ובאופן טבעי עבודתה בחברה כמבקרת החשבונות הלכה והצטמצמה". הטיעון השני של המשיבים הוא שגם בהנחה שהייתה לאם בעלות בחברות, הרי שהמבקשת ויתרה על בעלות זו בחתימתה על סיכום הדברים האמור משנת 1988. לפי ההסכם קיבלה המבקשת כאמור סכום קצוב (87,500$) "תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד". לדברי המשיבים, "בעת חתימת ההסכם אמא ז"ל היתה כבת 76 וכאמור לעיל ביקשנו כי הסכם זה ישים קץ אחת ולתמיד לכל דרישותיה של [המבקשת] ולכל טענות פוטנציאליות עתידיות של [המבקשת] ולכן ההסכם כלל גם את מה שעתיד ליפול בחלקה של [המבקשת] לאחר מאה ועשרים של אמא" (כתב ההגנה, סעיף 40). על אותה הדרך, נאמר בכתב עיקרי הטיעון מטעם המשיבים שהוגש לבית המשפט המחוזי (סעיף 43): "ממילא במסגרת סיכום הדברים [המבקשת] ויתרה על כל הזכויות אשר אולי היו להן בשתי החברות, בין אם מכוח עיזבון האב ובין אם מכוח עיזבון האם". הטיעון האחרון עורר מחלוקת משפטית בין הצדדים סביב הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה. סעיף 8(א) קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". לדעת המבקשת חל הסעיף על ההסכם, באופן שגם אם ההסכם כלל את ירושת האם העתידית – פרשנות שאינה מקובלת על המבקשת – ההסכם בטל לנוכח לשון הסעיף. מנגד, לדעת המשיבים סעיף 8(א) לחוק הירושה אינו חל על המקרה שלפנינו, ולכן הסכמת המבקשת לוותר על חלקה בירושת האם תקף (ראו סיכומי תשובה מטעם הנתבעים 2-1 שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה, עמ' 38-34). בית המשפט לענייני משפחה קיבל את שתי הטענות שהעלו המשיבים. בנוגע לבעלות האם על המניות הרשומות על שמה, נאמר בפסק-הדין כי "ממכלול הראיות עולה כי האם לא הייתה פעילה בעת ההיא (בהיותה בת 72 שנים) בפעילות החברה, בקבלת החלטות בהשקעות, במשכון נכסים, וכיו"ב" (עמ' 22 לפסק-הדין). בהמשך לכך נקבע: "המסקנה מהאמור: הרישום של זכויות האם היה פורמאלי, ואך מתוך רחשי כבוד של הבנים לאמם, ודרישת המינהל, נותרה הקצאת המניות כרשומה על שם האם המנוחה. לפיכך אין לה ל[מבקשת] כל זכויות "לרשת" ככל שמדובר ברישומה של האם המנוחה כבעלת מניות בחברה, או באשכול החברות אף מכוח עיזבון אמה" (שם). באשר למחלוקת המשפטית שבין הצדדים ביחס לסעיף 8(א), גם בכך הכריע בית המשפט לענייני משפחה לטובת המשיבים, בקובעו כי ההסכם תקף אף ביחס לירושת האם. המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בדחיית הערעור הדגיש בית המשפט המחוזי את הממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור הוסיפה כי "פסק הדין התמקד בנחוץ דיון נימק אותו כדבעי וגם במסקנותיו המשפטיות הצריכות לעניין" (שם). מכאן הבקשה שלפנינו. טענות הצדדים 4. במרכז הבקשה מעמידה המבקשת את הסוגיה המשפטית של תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה על ההסכם האמור. לדעתה, זוהי סוגיה עקרונית, בעלת אופי משפטי כללי, אשר סובלת מאי-בהירות ניכרת בפסיקת בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. יש להבחין לגישתה בין הסכם שהמוריש עצמו שותף אליו, לבין הסכם שאין המוריש שותף לו. במצב לפיו המוריש שותף להסכם, בו אחד היורשים מוותר לטובת יורש אחר על זכותו בחלק מהירושה, נטען כי יש לקבוע שהסכם זה מעביר זכות בירושה. הסכם כזה מהווה אפוא עסקה פסולה בירושה לפי סעיף 8(א). בניגוד לכך, כאשר המוריש אינו שותף להסכם כאמור, נטען כי יש לראות את ההסכם כעסקה בעיזבון ולא בירושה, ולהכשירו. ומן הכלל אל הפרט, טוענת המבקשת שכיון שהאם הייתה שותפה בולטת בהסכם שנערך בין המבקשת למשיבים (עובדה המוסכמת על הצדדים), הרי שיש לראות את ההסכם כעסקה פסולה בירושה, ולבטלו. בהנחה שההסכם בטל, אין מקום לשלול מן המבקשת את זכויותיה בחברות, אותן ירשה מאמה. על-פי קו זה, שגה בית המשפט לענייני משפחה בנקודה זו, ואילו בית המשפט המחוזי כלל לא דן בעניין. נוסף על טענה זו, לדעת המבקשת יש לקבוע כי ההסכם אינו מתייחס לירושת האם, שהייתה בעצמה שותפה אליו, וכי עניינו מתמצה בירושת האב בלבד. עוד טוענת המבקשת כי מניותיה של האם בחברות הן תקפות ובנות הורשה. המשיבים טוענים מנגד שאין כאן אלא ניסיון לתקוף ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות, תוך שימוש בגלימה משפטית. לדבריהם, השאלה המשפטית באשר לפרשנות סעיף 8(א) ותחולתו על ההסכם במקרה דנא אינה אלא תיאורטית, ותלויה בהתערבות בית המשפט בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות. כוונתם שהואיל ונקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה שלאם כלל לא היו מניות בחברות, הרי שבקשת רשות הערעור מתייחסת בראש ובראשונה לממצא עובדתי, ולכן אין מקום לקבלה בגלגול שלישי. לגישת המשיבים השאלה של תחולת סעיף 8(א) אף לא מהווה שאלה משפטית כבדת משקל. לדעתם מדובר בהלכה ברורה שאין בה אלא שאלה של יישום, ושאינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי. המשיבים ממשיכים וטוענים שגם בשאלת יישום הסעיף, צדקו בתי המשפט הקודמים בהכרעתם שסיכום הדברים במקרה דנא אינו נפסל על-פי סעיף 8(א) לחוק הירושה. דיון והכרעה 5. ההכרעה בעניין שלפנינו מורכבת משלש תתי-הכרעה –כשלש "קומות" הבנויות אחת על-גבי חברתה בסדר ברור. תחילה תוצגנה השאלות הפרטיות עצמן – שלש הקומות – ומשם להכרעה. הקומה הראשונה מבין השלש היא מעמדה של האם כבעלת מניות בחברות. האֵם הייתה רשומה כבעלת שליש המניות בחברות. על אף זאת, לטענת המשיבים רישום זה אינו משקף את האמת העובדתית. כאמור לעיל, טענה זו התקבלה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ואושרה על-ידי בית המשפט המחוזי. משמעות קבלת הטענה היא שהמניות בחברה חוזרות לבעליהן האמיתיים – הם האחים. ואילו הכרעה על-יסוד המסקנה שהמניות אכן היו שייכות לאם, תביא לידי כך שהמבקשת תזכה לחלק במניות החברות – חלק תשיעית, שכן חלק השליש של האם יתחלק בשווה בין שלשת ילדיה. מחלוקת זו נוגעת לדיני החברות. ודוק: קבלת הממצא שנקבע על-ידי בתי המשפט קמא "חותכת" את ההכרעה כבר בשלב זה. המניות עוברות למשיבים יען כי בפועל האם מעולם לא החזיקה בהן. האם אינה יכולה להוריש את מה שאינו ברשותה. לעומת זאת, אם ייקבע כי האם החזיקה במניות כדין – כעמדת המבקשת ובניגוד לממצאי בתי המשפט קמא – או אז נידרש להכריע בקומות 2 ו-3. המשותף לקומות אלו הוא התייחסות להסכם שנערך ביום 18.1.1988 בין הצדדים (המבקשת, המשיבים והאם), ממנו עשוי להשתמע כי המבקשת ויתרה על חלקה בחברות בתמורה לתשלום חד-פעמי של 87,750$. השוני בין הקומות הוא כי השנייה עוסקת בשאלת פרשנות ההסכם, על-פי דיני החוזים, ואילו השלישית עניינה סעיף 8(א) לחוק הירושה. השאלה הקודמת לפי סדר הדברים היא הפרשנית, ועניינה אם ההסכם מתייחס גם לירושת האם, או שמא אינו מתייחס אלא לירושת האב. אם ההסכם אינו מתייחס כלל לחלק המבקשת בחברות, אזי ההסכם אינו רלוונטי לזכויות המבקשת במניות מכוח ירושת האם. אף מתייתר הצורך לבחון את ההסכם לאורו של סעיף 8(א) לחוק – הקומה השלישית. כך אכן נטען על-ידי המבקשת באריכות (ראו עמ' 237-227 בסיכומים מטעם התובעת שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה). מנגד, אם ההסכם מתייחס אף לחלקה של המבקשת בירושת האם, אזי נצטרך להידרש לפרשנות הסעיף. דהיינו: שאלת תוקפו של ההסכם לנוכח סעיף 8(א) לחוק הירושה. הקומה הראשונה: בעלות האם במניות 6. בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה נקבע כי "האם המנוחה לא נחשבה כבעלים, למרות הרישום בפועל כבעלת 1/3 מהמניות אשר הוקצה לה עם הקמת החברה, ורישומה כמנהלת ביחד ולצידו של [משיב 1]" (עמ' 7 לפסק הדין). בכך קיבל בית המשפט לענייני משפחה את עמדת המשיבים. בית משפט המחוזי לא התערב בקביעה. לדעתי, שאלת בעלות האם בחברות אינה שאלה עובדתית גרידא – אין מחלוקת כי האם הייתה רשומה בחברות כבעלת מניות – אלא שאלה משפטית ביסודה. בית המשפט לענייני משפחה לא קבע לפי איזו קונסטרוקציה משפטית ניתן לשלול מן האם את בעלותה במניות החברות בהן היא רשומה כבעלים. בכתב התשובה שהוגש לבית משפט זה מטעם החברות (עמ' 15-14), וכך ב"סיכומים מטעם הנתבעים 2-1" שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה (עמ' 75-73), הועלו שני עיגונים משפטיים התומכים, לפי גישת המשיבים, בעמדת בית המשפט. האחד הוא העיקרון של "הסכם שבכבוד". כאסמכתא לדבר הובאו דברי המלומדת גבריאלה שלו: "הסכמים שבכבוד יכולים להיערך, ואף נערכים בפועל, בכל תחום מתחומי החיים והכלכלה. הם מוכרים הן במגזר החברתי-משפחתי והן במגזר המסחרי-עסקי. בכל מקרה שבו נערכים הסכמים כאלה מסתמכים הצדדים על תחושת מחויבות פנימית, הנובעת ממערכות חיצוניות למערכת המשפט ומנורמות וסנקציות חוץ-משפטיות כמו מוסר, דת, מצפון והגינות אנושית בסיסית" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 25). עיגון נוסף שהציעו המשיבים הוא "חוזה למראית עין", כהגדרתו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973: "חוזה שנכרת למראית-עין בלבד – בטל". כוונת ההוראה התבארה על-ידי בית משפט זה: "בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה... גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד, בטל... הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל" (ע"א 630/78 יוסף ביטון נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 582-581 (1979)). באשר ל"הסכם כבוד", ראוי לעמוד על טיבו. האלמנט של "כבוד" אינו מתייחס למניע של פלוני לכרות הסכם עם אלמוני. המניע, יהא זה כלכלי, רגשי או כבוד, אינו גורע מתוקפו המשפטי של הסכם. אלא, המונח הרלוונטי הוא הסכם על בסיס כבוד שהופך אותו ל"חוץ-משפטי" (Gentlemen's Agreement). ההסכמה היא שתוקף ההסכם אינו משפטי אלא על-בסיס וולונטארי. הקושי ביישום החריג של "הסכם כבוד" על המקרה הוא במספר מישורים. הראשון הוא במישור העובדתי. אין מחלוקת כי הפעולה המשפטית של רישום מניות על שמה של האם נעשתה. כמו כן, אין טענה כי תקנון החברה נתן ביטוי כלשהו לכך שישנה אבחנה בין סוגי מניות שונים בחברה – כאילו יש מניות מסוג א' ומסוג ב'. כך לא הובאה כל ראיה לקיומה של הבנה לפיה חייבת האם להחזיר את המניות בחייה או במותה. ההיפך הוא הנכון. החברה (משיבה 3) היא גלגולה האחרון של עסק משותף אליו הייתה האם שותפה מלאה, ואין סיבה להניח שרישומה של האם כבעלת מניות נעשה אך מטעמי כבוד. כך הוא אף בנוגע לחברה הנוספת (משיבה 4), שהוקמה למעשה כנגזרת מהחברה (משיבה 3) – באופן שיהיה זה מלאכותי לערוך אבחנה בין החברות ביחס לבעלות האם במניות. מישור נוסף הוא כי גם אם אכן מדובר ב"הסכם כבוד" – וכפי שהובהר ויובהר, הראיות אינן תומכות בכך – פרופ' שלו מציינת בספרה האמור את העמדה הבאה: "בפסיקה כמעט לא נמצא דיון בהסכמים שבכבוד", אך נראה כי פסיקת בית משפט זה "מתיישבת היטב עם נטייתם של בתי המשפט להתערב במערכות יחסים שבכבוד ולטפל בהן במסגרת דיני החוזים" (שם, עמ' 38). כך ביתר שאת במקרה דנא, כאשר לא הונחה כל תשתית שעל-בסיסה יש להחריג את המקרה מבחינתו המשפטית. הרי עסקינן בפעולה משפטית מחייבת, לפיה המניות נרשמו על שם האם. הצדדים היו מודעים לכך שצעדו בנדון במסלול משפטי. לכן קשה יהיה לקבל את הטענה לפיה כל העניין שוהה מחוץ למסגרת המשפטית הרגילה. המשיבים אף לא הצביעו על כל יסוד לאיין עובדה משפטית זו מתוקפה המחייב. המישור השלישי הוא כי נראה שגם לשיטת המשיבים לא מדובר ב"הסכם כבוד" במובן של הסכם חוץ-משפטי. מסקנה זו נובעת לא רק מקיומן של המניות הרשומות על שם האם, אלא מתוך העובדות עצמן. ייתכן שמתוך רגשי כבוד רשמו המשיבים את אמם כבעלת המניות, מבלי לדרוש ממנה פעילות באותה רמה שהם פעלו בעסק. קיים פער בין כיבוד אם המוביל לפעולה משפטית, לבין "הסכם כבוד" המשולל כל תוקף משפטי. מישור אחרון הוא כי אף בהנחה שהמשיבים פעלו במסגרת "הסכם כבוד", הם לא הסבירו מדוע הם אינם רוצים לכבדו. באשר ל"חוזה למראית עין", דומה שאף אין ליישם דוקטרינה זו במקרה דנא. נקבע בפסיקה שעל הטוען לבטלות חוזה במסגרת סעיף 13 לחוק החוזים מונח הנטל להוכיח את טענתו: "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין – עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית. מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1996)). בנידון דנא נטל זה לא הורם. המשיבים לא הוכיחו שהחלק שניתן לאם בחברות הינו חסר משמעות. ודוק: נראה כי המשיבים רצו לכבד את אמם, בגדר מניע, אך השאלה היא האם בשל כך הרישום הינו חסר משמעות. לא הוכח, ולו לכאורה, שהבעלות שנרשמה על שמה של האם מטעם זה הייתה פיקטיבית – רישום "כלפי חוץ" בלבד ולא לפי האמת. ודוק: המבקש לשהות בצילו של סעיף 13 לחוק החוזים אינו יכול להסתפק בהוכחת המטרה העומדת מאחורי החוזה; עליו להוכיח שבשל המטרה הנטענת יש לראות את החוזה כפיקטיבי – למראית העין בלבד. כאמור, לא ראיתי בחומר המונח בפני, לרבות הממצאים שנקבעו בערכאות קמא, אינדיקציה לכך שהחוזה לפיו נרשמה האם כבעלים בחברה אינו משקף אמת עובדתית ומשפטית. מבחינה אנאליטית, אף לא ברור מהי מראית העין בענייננו. אין מחלוקת שהאם נרשמה כבעלת המניות, ולא הוכח כי המשיבים התנגדו לרישום. נהפוך הוא, הם אלו אשר רשמו את האם – ומשנרשמה, נוצרו השלכות משפטיות. החסר בתשתית העובדתית פוטר את בית המשפט מלדון בווריאציות אחרות של רישום בחברה שמהווה "מראית עין". למשל, רישום אדם כבעלים ב-10% בלבד מתוך מניות החברה, כאשר מוסכם בין הצדדים שהוא בעלים ב-51%. דיון בעניין זה עשוי להידרש להתנגשות בין דיני החברות, מעמדו המשפטי של רישום במרשם המניות, ודיני החוזים. אולם, לענייננו אין בו צורך, ודי באמור כדי להוביל למסקנה שלא היה מקום לשלול את מעמדה של האם כבעלים במניות שנרשמו על שמה. תשתית עובדתית העשויה לערער במסקנה זו אינה בנמצא. הקומה השנייה: פרשנות ההסכם 7. הקביעה לפיה האם הייתה בעלים במניות של החברות, משמעותה כי יש לעלות לקומה השנייה של ההכרעה: פרשנות ההסכם. בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה אין ניתוח ישיר בשל השאלה אם ההסכם התכוון לירושת האם או לא (עולה כי פסק-הדין מניח שהתשובה היא בחיוב). אף בית המשפט המחוזי לא נדרש לסוגיה, והיא נותרה אפוא ללא דיון כלשהו בפסקי-הדין. אדרש אפוא לשאלת פרשנות ההסכם, שהרי אם ההסכם אינו מתייחס לירושת האם, אין לו כל רלוונטיות לנדון דנא. מהצד האחר, אם ההסכם מתייחס לירושת האם, או אז יקום הצורך לעלות לקומה השלישית, שהיא תחולת סעיף 8(א), אשר תקבע מבחינה משפטית אם ההסכם בעל תוקף לפי דרישות חוק הירושה. לשם מלאכת פרשנות ההסכם יוצג נוסחו במלואו: "מאחר שהתגלו חילוקי דעות בין הצדדים לגבי הגדרת גובה חלקה של [המבקשת] ב-[חברה] להיום, וזאת בהתאם לחלקה המקורי שהיה בזמנו על פי צו הירושה. והיות ובמשך 15 שנה לא נערכה כל התחשבנות, הגיעו הצדדים להבנה דלקמן: [המבקשת] תקבל תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד, סכום של 87,750$ (יציג) ב-13 תשלומים. סכום זה הנו בנוסף לכל הסכומים ש[המבקשת] קיבלה מפעם לפעם עד היום. עם קבלת התשלומים הנ"ל [המבקשת] מוכרת ומעבירה את חלקה מכח הירושה ב-[חברה ובחברה הנוספת] וכל הקשור בהם ליתר השותפים. נ.ב. כל האמור לעיל אינו כולל המגרש במסמיה ושאר הנכסים הרשומים ע"ש [המבקשת] ע"פ חלקה בשותפות". שני ביטויים בהסכם מהווים מונחי מפתח. האחד, "חלקה מכח הירושה", והאחר "כולל העבר והעתיד". האם ההתייחסות המפורשת ל"חלקה מכח הירושה" מתכוונת לירושת האב הקיימת, או שמא אף לירושה העתידית מכוח האם? עוד יש לשאול: האם הביטוי "כולל העבר והעתיד" מתייחס לירושת האם העתידית, או שמא לפירות עתידיים שיתקבלו מכוח ירושת האב? באשר לביטוי "מכח ירושה", על-פני הדברים הואיל והאם עדיין הייתה בחיים בשעת עריכת ההסכם, לשון ההסכם מתפרשת כמתייחסת לירושת האב בלבד. בנוסף, הקשר הדברים בהסכם: "עם קבלת התשלומים הנ"ל" – 13 במספר – "מעבירה את חלקה מכח הירושה", מחזק את המסקנה כי לא מדובר בירושת האם, שאף הייתה שותפה לניסוחו. ביחס למילים "חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד": מחד גיסא, ניתן לומר שהמילה "והעתיד" מתכוונת לכלול ויתור לעד על חלקה בחברות של המבקשת, לרבות החלק האפשרי שתקבל מכוח ירושת האם. מאידך גיסא, ניתן לומר כי אזכור חלקה העתידי של המבקשת אינו מתייחס לירושת האם, אלא לפירותיהן העתידיים של החברות בהם הייתה המבקשת זוכה מכוח ירושת האב. הקושי המילולי נותר בעינו, גם מן הטעם שהביטוי "ירושת האם" כלל אינו מופיע בהסכם. המסקנה היא שלשון ההסכם, ובפרט המונח "והעתיד", עשויה לתמוך בשתי האפשרויות. במצב זה מלאכת הפרשנות אינה מסתכמת בבחינת הלשון: "בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, 818 (1992)). בבוא הפרשן לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה, הוא "מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (11.5.2006), פסקה 9 לפסק-דינו של השופט ריבלין; ראו גם באסמכתאות המובאות שם). כניסוחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), במועד הרלוונטי: "יש לפרש את אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות" (ראו רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (26.2.2012)). אם נפנה לפרשנות תכליתית של ההסכם, תוך בחינת הקונטקסט שבו נחתם, דומה שנמצא תמיכה של ממש לכך שההסכם כולל את ירושת האם. מתוך החומר שהונח לפני הערכאות קמא עולה כי מטרת ההסכם הייתה להפריד "סופית" בין המבקשת לבין המשיבים בנוגע לחברות. אין ספק שכך היה רצונה של האם, יוזמת ההסכם, שביקשה להשכין שלום בין בני המשפחה הניצים. פרשנות לפיה ההסכם מתייחס אך לירושת האב, ואינו מתייחס לירושת האם, עלולה להביא לידי התוצאה שההסכם לא יקיים את תפקידו ולא יממש את ייעודו. בחזרה לניסוחו של ההסכם, די במבט קצר כדי להיווכח שצורתו וסגנונו שונים בתכלית מחוזה משפטי קלאסי. בשל הבדלים אלו עמד משיב 2 על ההדגשה שלא מדובר ב"הסכם" כי אם ב"סיכום דברים" (ככותרתו של המסמך). משיב 2, שהינו עורך-דין במקצועו, התקשה במהלך חקירתו במשפט להגדיר את ההבדל בין "סיכום דברים" לבין "הסכם". אולם, התמצית העולה מתוך דבריו היא שלא במקרה נכתב ההסכם על חצי עמוד נייר, בלשון שאינה מחודדת ואינה משפטית מובהקת, וכשהמסמך כלל אינו נושא את חתימות הצדדים, למעט חתימת המבקשת. הסיבה לכך עשויה להיות שהמסמך בא לתת ביטוי כתוב להסכמה "בתוך המשפחה" שתוכנה היה ברור: ניתוק מוחלט בין המבקשת לבין כל חלק שעשוי או עלול להיות לה בחברות. כמו שהסכום שעליו הוסכם – 87,750$ – לא שיקף חישוב מדויק של ערך חלקה של המבקשת בחברות (כעדותם של המשיבים). כך לא הושקע מאמץ מיוחד בניסוח וחתימת ההסכם שבכתב. נראה כי מטרת ההסכם ותכליתו הסובייקטיבית הייתה נהירה לכל הצדדים, והיא שהמבקשת תקבל סכום כסף גלובאלי, ובכך תיפרדנה דרכיהם של המבקשת ושל אחיה לצמיתות בכל הנוגע לשותפות בחברות. ניסוח ההסכם, סגנון כתיבתו ואופיו הכללי, מחזקים אפוא את הפרשנות האמורה לאור תכלית ההסכם. כך גם משתמע מהנכתב בפסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה, והובא על-ידי בית המשפט המחוזי: "ההסכם שם קץ בצורה ברורה לטענותיה בעבר, וכך לעתיד, בדבר זכויותיה שהגיעו לה ויגיעו לה" (ראו עמ' 7 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי). התוצאה היא שיש לקבוע כי ההסכם מתייחס אף לחלקה של המבקשת מכוח ירושת האם, ולפרש בהתאם את המילה "והעתיד" כבאה לכלול מובן זה. התמונה אינה מלאה, ובמיוחד לנוכח זאת שהערכאה המבררת לא קבעה ממצאים ברורים בדיון שבפניה. עם זאת, התוצאה המסתברת יותר, על-פי מכלול הנסיבות, לרבות קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, היא שההסכם התייחס גם לירושת האם. מתוך פרשנות זו של ההסכם, יש לעלות לקומה השלישית, והיא השאלה המשפטית של עסקה בירושה כלשון סעיף 8(א). הקומה השלישית: עסקה בירושה 8. מאחר וקבעתי שההסכם חל על הירושה העתידית מכוח האם (הקומה השנייה), ושהאם הייתה בעלים כדין על מניות בחברה (הקומה הראשונה), בכדי להכריע בבקשה יש להידרש לקומה השלישית. זוהי הקומה העליונה על-פי המתווה שהוצג לעיל. קומה זו מציבה את השאלה – האם יש לראות את ההסכם כתקף או כבטל ביחס לירושת האם לנוכח סעיף 8(א) לחוק הירושה? שאלה זו היא משפטית באופייה. נקדים את לשון הסעיף על שני חלקיו: "8. עסקאות בירושה עתידה: (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים. (ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". פסק-הדין הבסיסי בקביעת היקף תחולת הסעיף הוא הלכת יקותיאל (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757 (1975)). פסק-הדין עומד על כך שסעיף 8(א) מגביל את חופש החוזים, וקובע שמשכך יש לפרשו על דרך הצמצום. כלשון השופט ח' כהן: "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה" (שם, עמ' 762). לפי קו זה נפסק כי יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת זכות ירושה, בין אם בהענקה ובין אם בשלילה, לבין עסקאות שעניינן העברת נכס בעיזבון. עסקה מהסוג הראשון הינה אסורה על-פי הסעיף, ואילו עסקה מהסוג השני – מותרת. כדי להבין את השוני העומד בבסיס ההבחנה, ניתן להיעזר בדוקטרינה אנאליטית הלקוחה מתוך המשפט העברי. הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק (המאה ה-19; סבו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק) הנהיג מהפכה אנאליטית בהבנת התלמוד, הידועה כ"שיטת בריסק". אחד הכלים הידועים שפיתח הוא ההבחנה בין דינים שיסודם ב"גברא" לבין אלו שיסודם ב"חפצא". דין שב"גברא" מתייחס להלכה שתחולתה על האדם, ואילו "חפצא" להלכה הקובעת את מעמדו המשפטי של נכס מסוים (ראו למשל ר' חיים סולובייצ'יק, חידוש רבנו חיים הלוי (בריסק, תרצ"ו), עמ' 12, בעניין איסור חמץ בפסח). העברת זכות בירושה, הנפסלת לאור סעיף 8(א), עניינה הזכות לרשת – דהיינו, המעמד של "יורש". לפי הדוקטרינה האמורה, הסעיף מתייחס ל"גברא". עסקה בכגון דא, בעוד המוריש בחיים, פסולה. מנגד, עסקה בעיזבון או בנכסי המוריש, עניינה ל"חפצא". עסקה כזו מותרת. להלן יתבאר הטעם העומד בבסיס ההבחנה. דברים אלו משתלבים היטב עם ההבחנה היסודית בסעיף 8(א), כפי שהוצגה בפסיקה: "המחוקק מבחין היטב בין "ירושה" מכאן לבין "עזבון" מכאן: "הירושה" היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש "העיזבון" לידי יורשיו (סעיף 1). בסעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעיזבון, אלא הוא אוסר עסקאות "בירושה" (שים לב גם לכותרת השוליים וגם לדיבור "ירושתו" שבגוף הסעיף): מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעיזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עיזבון" (הלכת יקותיאל, עמ' 762). 9. לפי ההבחנה האמורה בין עסקה בירושה לבין עסקה בעיזבון, לכאורה יש להכשיר את ההסכם, עליו חתמה המבקשת, גם בנוגע לתחולתו על ירושת האם העתידית. ההסכם אינו מבקש לעשות את מי שאינו יורש ליורש, או להפקיע יורש ממעמדו כדין. אלא, ההסכם מתייחס לעסקה ספציפית בעיזבונה העתידי של האם: בכל הנוגע לחברות, רכשו המשיבים את חלקה של המבקשת (כולל חלקה בירושת האם) בתמורה לתשלום חד-פעמי. מול זאת, מדגישה המבקשת פן אחר של העניין. לטענתה, במצב בו המוריש עצמו שותף להסכם, אשר עניינו העברת זכותו בירושה של פלוני לאלמוני, יש לסווג את ההסכם כעסקה בירושה – ולא בעיזבון. על-פי גישה זו של המבקשת, די בכך שמוריש שותף להסכם המשפיע על זכויות יורש כדי להביא לידי ביטולו (ראו להלן, פסקה 11). עמדה זו של המבקשת מעוררת שאלה משפטית נוספת, ביחס לסעיף 8(א) לחוק. תובא שוב לשון הסעיף: (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים. האם יש נפקות בזהותו של עורך ההסכם? האם הכוונה למוריש, ליורש, או שמא לשניהם? כפי שמדגישה המבקשת, המורישה בענייננו (האם) הייתה שותפה להסכם. יש אפוא משמעות, במקרה הקונקרטי, לשאלה האם הסעיף חל כאשר הסכם נערך על-ידי המוריש או בשותפות עמו. כדי להכריע בשאלה זו, יש מקום להציג את הגישות השונות באשר לרציונאל העומד ביסודו של סעיף 8(א). כפי שיבואר, יש קשר בין טעמה של הוראת הסעיף, לבין שאלת זהותו של עורך ההסכם. מתברר כי יש יותר מגישה אחת בדבר הטעם העומד בבסיס הסעיף. בדברי ההסבר לחוק הירושה נאמר כי "יש לראות כספקולציה בלתי רצוייה ואף בלתי מוסרית, הסכם בדבר ירושה עתידה וויתור על ירושה כזאת" (משרד המשפטים, הצעת חוק הירושה (תשי"ב), עמ' 48). לפי טעם זה ראה המחוקק עסקה בירושה כסוג של "הימור" הכרוך במיתתו של אדם, וקבע את בטלותו בחוק מטעמי מוסר ותקנת הציבור. ואולם, הנמקה זו לא התקבלה על-ידי הפסיקה. תחת זאת, הטעם המרכזי המופיע בפסיקת בית המשפט הוא הסברו של השופט י' קיסטר ביחס לסעיף 8(א), לפיו העיקרון המנחה הוא חופש המצווה. דבריו מביעים עמדה ברורה אף בשאלת זהותו של עורך ההסכם: "ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו. לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה" (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974)). בפרשייה נוספת בה נדון הסעיף התבטא הנשיא ברק ש"גם הנמקה זו אינה נקייה מספקות" (ד"נ 39/80 ברדיגו ואח' נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בעמ' ואח', פ"ד לה(4) 197, 214 (1981)). עם זאת, הפסיקה אימצה אותה כעיקר, כפי שנקבע על-ידי הנשיא שמגר (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 483 (1991)) ובפסיקה מאוחרת (ראו למשל בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.2012), פסקה 4; בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל (4.2.2007), פסקה 4). לפי הרציונל המוזכר בדברי ההסבר, המציינים כאמור שיקולי מדיניות ומוסר, עיקר תחולתו של הסעיף תהיה על היורשים ועל צדדים שלישיים, ולא על המוריש עצמו. לגישה זו אין זה מן המוסר ומן הראוי שאנשים יערכו הסכמים שביצועם תלוי במותו של אדם – נימוק שמרחיק את מוקדו של הסעיף מן המוריש, שאינו חשוד על הימור במות עצמו. בספרו של המלומד ד"ר ה' שטראוס, שיצא לאור שנים ספורות לאחר חקיקת חוק הירושה, אכן נאמר שההסכם המדובר בסעיף 8(א) לחוק הוא "כנראה הסכם בין היורשים העתידים", וכמו כן הוויתור המדובר בו הוא ויתורו של "היורש העתיד כלפי המוריש העתיד על ירושתו" (ה' שטראוס, דיני הירושה בישראל (1970), עמ' 39; ראו הלכת יקותיאל, עמ' 673). מנגד, הרציונל שהועלה בפסיקה נוטה לתחולת הסעיף על המוריש דווקא. כיון שכוונת הסעיף היא להבטיח את חופש המצווה להנחיל את נחלתו על-ידי צוואה, מן הצורך להקפיד שלא יוכל המוריש להגביל חופש זה על-ידי הסכמים עם יורשים או עם צדדים נוספים. הסכם שנעשה בין היורשים לבין עצמם, ללא צירופו של המוריש, אינו פוגע – ודאי שלא באותה עוצמה – בחופש הצוואה שלו. הדגש על המוריש בא במפורש בדברי השופט קיסטר המובאים מעלה (כפי שצוינו על-ידי הנשיא שמגר): "ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם, אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו". גם לשון הסעיף תומכת בפרשנות לפיה הנמען הוא המוריש. סעיף 8(ב), הנקרא יחד עם סעיף 8(א), מתייחס מפורשות ל"מותו של הנותן" – קרי, המוריש. כיון שה"נותן" של סעיף 8(ב) הוא המוריש עצמו, מתחזקת המסקנה שאף עורך ההסכם של סעיף 8(א) הוא המוריש. לפי דרך זו, יש מקום להסתפק שמא הסכם שערכו היורשים, ללא כל מעורבות מצד המוריש, אינו נכלל בהוראת הסעיף. דברי השופט קיסטר האמורים מורים שהסעיף מתייחס למוריש בלבד. מנגד, בהלכת יקותיאל נאמר כי ייתכן שהסעיף מתייחס הן למוריש והן ליורשים: "נכון הוא שגם הסכם בין היורשים לבין עצמם יכול ויהיה בגדר ההסכם האסור לפי סעיף 8 (א), ויכול וגם ויתור כלפי המוריש יכול ויהא בגדר הוויתור האמור שם; אבל אין ספק שניתן לעשות הסכם "בדבר ירושה", כמשמעותו המצומצמת של דיבור זה, גם בין המוריש והיורשים או מקצתם, גם בין המוריש לבין צד שלישי, וגם בין יורשים לבין צד שלישי, ולא רק בין יורשים לבין עצמם – כשם שהוויתור יכול וייעשה לאו דוקא כלפי המוריש בלבד" (הלכת יקותיאל, עמ' 763). נראה כי גישה זו משתלבת עם לשון סעיף 8(א), כמו גם עם פרשנות תכליתית משולבת של הסעיף. 10. מעניין לציין כי בקודיפיקציה החדשה (הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011) נקבע בסעיף 702 ניסוח חדש לסעיף 8 בחוק הקיים, כשסעיפים-קטנים (א) ו-(ב) מתאחדים להוראה אחת: "702. (א) פעולה משפטית שבה מתחייב אדם להקנות נכס לאחר, ופטירתו של המתחייב מהווה תנאי או מועד להקניה, לרבות התחייבות לעשות צוואה או להימנע מלעשותה – בטלה". בניסוחו החדש, נראה לכאורה, מבלי לקבוע בכך מסמרות, כי הסעיף מתייחס בפירוש למוריש – ולמוריש בלבד. דברי ההסבר מאמצים את הרציונל של ההקפדה על חופש הציווי של המוריש: "בבסיסה של ההוראה קיימת העדפה ברורה של חופש הציווי של המוריש, במובן זכותו להורות מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו וזכותו לשנות מהוראות אלה עד מותו, על פני חופש החוזים". כאמור, רציונאל זה מטה את התמקדות הסעיף לכיוון המוריש. להשלמת התמונה יצוין כי דברי ההסבר אינם מעלים את השאלה האם הסעיף חל על היורשים או על המוריש בלבד. עוד יודגש כי לשון הסעיף החדש, לפיה "פעולה משפטית שבה מתחייב אדם להקנות נכס לאחר", מתייחסת בפירוש ל"נכס" – ולאו דווקא למעמדו של אדם כיורש. אף עניין זה לא הועלה בהצעת החוק. כמובן שאין בכוונתי להכריע בסעיפים שאינם בתוקף. 11. העניין בו עסקינן אינו מחייב הכרעה בשאלה אם הוראת סעיף 8(א) בניסוחו כיום מתייחסת אף להסכם הנערך בין יורשים, או רק להסכם שהמוריש שותף לו – ואניח אותה לעת הזאת בצריך עיון. די להכרעה בענייננו בקביעה כי סעיף 8(א) מתייחס למוריש. העולה מן האמור כי סעיף 8(א) חל על המקרה, הואיל והמוריש (האם) היה שותף להסכם. האם יש בכך סוף פסוק? התשובה הינה בשלילה. טעם הדבר הוא קביעת הפסיקה לפיה הסעיף מתייחס אך ורק לעסקה בירושה, ולא לעסקה בעיזבון. זאת, כפי שהוסבר לעיל, משום שבסעיף 8(א) מופיע המונח "ירושה" בלבד – ירושה, ולא עיזבון. לאמור, ההבדל בין "עסקה בירושה" לבין "עסקה בעיזבון" מתייחס להסכם שאליו שותף המוריש (ראו ע"א 6567/99 אריאל שטרנשיין נ' עו"ד יששכר פישר (22.5.2002); ע"א 289/97 טלילה אחירם נ' לוניה אחירם (11.1.1999)). ההסכם במקרה דנא אינו דן במעמדו של אדם כיורש – מצב שיכול להביא לידי ביטולו, אלא בנכס מתוך נכסי העיזבון (מניות בחברות) – דהיינו הסכם מותר ותקף. התוצאה המתבקשת היא שסעיף 8(א) לא יביא לביטול ההסכם. ההבחנה האמורה, בין עסקה בירושה לבין עסקה בעיזבון, לא קיבלה את משקלה הנכון בעמדת המבקשת, ששמה דגש שגוי על היות המוריש שותף להסכם. הקביעה לפיה ההסכם בתוקף, משמעותה שהמבקשת ויתרה על המניות בחברות תמורת הסכום הכספי שקיבלה. מכאן שלא נפלה כל טעות בתוצאה שאליה הגיעו בתי משפט קמא – לפיה תביעת המבקשת לרשת את מניות החברות, דינה להידחות. סוף דבר 12. נוכח כל האמור הייתי מציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כערעור על-פי הרשות שניתנה, ולדחות את הערעור. בנסיבות העניין הייתי מציע לחייב את המבקשת בהוצאות משיבים 2-1 כאחד בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"ד (26.1.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12089740_Z08.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il