מתמור בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8971/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8971/02 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור (בדימוס) כבוד המשנה לנשיא א' מצא כבוד השופטת מ' נאור המערערת: מתמור בע"מ נ ג ד המשיב: בנק דיסקונט לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת.א. 1528/99 מיום 15.7.2002 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג תאריך הישיבה: כ"ד בשבט תשס"ד (16.02.2004) בשם המערערת: עו"ד אהוד סול בשם המשיב: עו"ד שפלר ישראל; עו"ד שולי זסלבסקי פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערערת, מתמור בע"מ (להלן – מתמור או המערערת) העבירה לידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן גם – המשיב או הבנק) מסמך שכותרתו היא "תעודת פיקדון". על פי התעודה, קיבלה מתמור לאחסון גרעיני תירס והתחייבה שלא לשחררם בלא אישור בכתב של הבנק. מתמור שחררה את גרעיני התירס בלי לקבל אישור מהבנק. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' קלינג) חייב אותה לפצות את הבנק על הנזק שנגרם לו, ועל כך מערערת מתמור בפנינו. העובדות: 2. ביום 6.3.1997, פנתה צובר חברה למסחר בע"מ (להלן – צובר), חברה אשר עסקה בייבוא, הפצה ושיווק של גרעיני מספוא, לבנק דיסקונט בבקשה לקבל אשראי בסך של 2,350,000$. בקשתה נענתה בחיוב. כשלושה שבועות לאחר מועד מתן ההלוואה, ייבאה צובר 5,000 טונות של תירס לנמל אשדוד. משלוח התירס הגיע לאשדוד על אונייה בשם "”Liberty Wave”. 3. בשלב זה נעשה הסכם משולש שהצדדים לו היו הבנק, צובר וחברה לנאמנות (ועמיל מכס) בשם "ג'סקו חברה כללית להשגחה" (להלן – ג'סקו). על פי ההסכם (ת/23), נקבע כי צובר תמסור את שטרי המטען של משלוח התירס לידי ג'סקו. שטר מטען הוא מסמך קנייני (Document Of Title) המקנה למחזיק בו את הזכות לדרוש ולקבל את החזקה במטען הרשום בו (ראו ע"א 6260/97 Polska Zeglugla Morskaנ'Banque Nationale de Paris, New York, פ"ד נז(5) 193, 209-208). לפיכך, שטרי המטען משמשים כמשכון בידי הבנק, אשר יכול להבטיח באמצעות החזקתם את תשלום חובותיו של הלווה כלפיו. ג'סקו, שקיבלה את שטרי המטען, התחייבה לפעול עבור הבנק "כנאמנים ושליחים ... לשם שחרור המשלוח הנ"ל מהנמל ואחסון הטובין במחסן ערובה". כן התחייבה ג'סקו למסור לידי הבנק, "מיד עם ביצוע הפעולות הנ"ל את תעודת הפיקדון במחסן הערובה". צובר ציינה על גבי אותו הסכם את הסכמתה. אציין כי לפי הנוהג המסחרי, תעודות פיקדון(Warehouse Receipts) , בדומה לשטרי מטען, יכולות אף הן – על דרך העיקרון – לשמש כבטוחה כנגד הלוואות שמעמיד הבנק ללקוחותיו (ע"א 264/89 בנק לאומי לישראל נ' נייר גרף (תעשיות) בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(1) 433). על ההסכם בין הבנק, צובר וג'סקו נרשמו בכתב יד, לאחר פירוט התנאים, המילים "להפקדה במתמור!!". מתמור בע"מ היא חברה אשר מפעילה מכון תערובת סמוך לנמל אשדוד המייצר מזון לבעלי חיים. בין יתר פעולותיה, עוסקת מתמור גם באחסנת גרעינים. בהתאם לאמור בהסכם, איחסנה ג'סקו את משלוח התירס של צובר אצל מתמור. 4. מתמור עצמה אינה צד להסכם ת/23. ביום 14.4.1997, חתמה מתמור, לטובת הבנק, על מסמך המכונה "תעודת פיקדון" שזו לשונו: " לכבוד תאריך 14.4.97 בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף ראשי ת"א, רח' יהודה הלוי 27 תל-אביב הנדון: תעודת פיקדון אנו מאשרים שקיבלנו לאחסנה במחסנינו את הטובין המפורטים להלן. הטובין מאוחסנים בהתאם לתנאים הכלליים הקיימים במחסנינו ואשר אושרו ע"י בית הדין לחוזים אחידים. תא מספר סוג הגרעין ציון המשלוח כמות (טון) תירס 4/97 אניה L. weve 1. תעודה זו אינה ניתנת להעברה. 2. כל הוצאות האחסנה והביטוח יכוסו ע"י צובר חברה למסחר בע"מ. 3. שחרור חלקי או מלא של הסחורה ע"פי אחסנה זו יעשה ע"פי אישורכם בכתב בלבד. בכבוד רב, מתמור בע"מ (תעודה זו מבטלת תעודות קודמות שנשלחו)." אין חולק כי מתמור שחררה את הטובין סמוך לקבלתם בלי לקבל את אישורו של הבנק. בערכאה הראשונה נמסרו שלל הסברים למעשה זה. על כך – להלן. 5. כחלוף שנה ומחצה, נקלעה צובר לחובות, חלקם כלפי הבנק. ניתן נגדה בינואר 1999 צו הקפאת הליכים ונתמנה לה נאמן. בבקשתה להקפאת הליכים אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הודתה צובר בחוב כלפי הבנק בסך של "כ-10 מליון ₪". בחודש ספטמבר 1999 ניתן צו פירוק נגד צובר. 6. ביום 11.4.99, הגיש הבנק תביעה כנגד מתמור בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בתביעתו זו, תבע הבנק את שוויו של משלוח התירס, אשר לטענתו, נכון ליום הגשת התביעה, עמד על למעלה משלושה מליון ₪. בתביעתו טען הבנק כי תעודת הפיקדון "שימשה בטוחה לפירעון חובה של צובר", כי מתמור שחררה בטוחה זאת ללא אישור, ולפיכך מתמור חייבת לפצות אותו על אובדן הבטוחה. 7. בהליך שהתקיים בבית המחוזי, העלתה מתמור שלושה קווי הגנה עיקריים. הראשון, כי הטובין נשוא התביעה היוו רק חלק מעסקה רחבה יותר. לפי הטענה, נערכה עסקת חליפין בין מתמור לבין צובר בחודשים מרץ-אפריל 1997 (להלן – עסקת החליפין). במסגרת העסקה, הוסכם בין שתי החברות כי צובר תעביר לבעלות מתמור 5,000 טונות של תירס שייבאה צובר לנמל אשדוד (אשר מפעל מתמור שוכן לצידו) – הטובין נשוא התביעה הנוכחית. בתמורה למשלוח תירס זה, היתה מתמור אמורה להעביר לבעלות צובר 5,000 טונות של תירס אשר נשלחו לנמל חיפה. עסקה זו נעשתה, לפי הטענה, מסיבות עסקיות ומטעמי נוחות וחסכון. ואולם, מכיוון שמשלוח התירס נשוא התביעה הגיע לאשדוד לפני שהמשלוח המקביל הגיע לחיפה, וכדי להבטיח שמתמור לא תעשה שימוש בתירס נשוא התביעה בטרם תקבל צובר את משלוח התירס שהובטח לה בתמורה, הוציאה מתמור את תעודת הפיקדון. תעודת הפיקדון נועדה, לפי הטענה, רק לתקופת ביניים זו. טענתה השנייה של מתמור בפני בית המשפט המחוזי היתה כי תעודת הפיקדון לא נחתמה על ידי הגורמים המוסמכים לחייב אותה. התעודה נחתמה בחתימה אחת בלבד של גזבר החברה מר בר-לבב עם חותמת החברה, ולמעשה נדרשו שתי חתימות. לטענת מתמור, הבנק ידע, ומכל מקום היה עליו לדעת כי לא די בחתימה היחידה שנמצאת על המסמך כדי לחייב אותה. טענתה השלישית היתה כי גרסת הבנק, לפיה מתמור התחייבה להחזיק את התירס לתקופה בלתי מוגבלת, אינה מתקבלת על הדעת. זאת, מכיוון שחיי המדף של תירס מאפשרים החזקתו רק לתקופה מוגבלת. פסק הדין נשוא הערעור: 8. בפסק דינו מיום 15.7.2002, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת הבנק. בפרשו את התעודה, קבע בית המשפט כי "תעודת הפיקדון נדרשה על ידי הבנק על מנת שהתירס יהווה בטוחה לאשראי שניתן לצובר". כן קבע בית המשפט כי: "תעודת הפיקדון אינה התחייבות במובן הרגיל. אין במסמך התחייבות של מתמור לשלם סכום כלשהו. כל שנאמר הוא שהטובין מצויים ברשותה של מתמור וכי לא ישוחררו אלא על פי אישורו בכתב של הבנק. דומה הדבר להודעה שניתנת לחייב על המחאת החוב. אישור קבלתה של ההודעה על ידי החייב [הכוונה למתמור – מ' נ'] אינו עולה כדי התחייבות חדשה של החייב. כל שיש כאן הוא קביעה כי פירעון החוב ייעשה לנמחה [הכוונה לבנק – מ' נ'] תחת שיהיה לממחה [הכוונה לצובר – מ' נ']". עוד קבע בית המשפט כי, על פי הבקשה להקפאת הליכים, צובר הודתה בחוב לבנק בסכום של 8,694,157 ₪. בית המשפט פסק כי מתמור, בשחררה את התירס ללא אישור הבנק, התרשלה בקיום התחייבותה על פי התעודה, והפרה את חובת הזהירות שלה כלפי הבנק שהסתמך על תעודת הפיקדון. באשר לפיצויים, קבע בית המשפט, על פי הראיות לפניו, כי עבור התירס נשוא התביעה שולם סך של 130$ לטון. לאור זאת, חייב בית המשפט את מתמור לשלם לבנק סך של 2,621,450 ₪. בית המשפט קבע כי מתמור לא הוכיחה כי תעודת הפיקדון היוותה חלק מעסקה רחבה יותר, וכי היא היתה קשורה עם עסקת חליפין שנערכה בינה לבין צובר. שנית, לעניין תוקפה של תעודת הפיקדון, נקבע כי מתמור התרשלה באפשרה לעובד בכיר מטעמה לחתום לבדו על מסמך בתחום עיסוקו, ולפיכך מתמור איננה יכולה "להטיל דופי" בהתנהגותו של הבנק שהסתמך על התעודה. עוד קבע בית המשפט בהתאם לעדויות שהוצגו לפניו, כי מתמור שימשה כ"בנק לתירס" - ולפיכך משלוחי התירס השונים שהופקדו בידיה אוחסנו יחדיו. כנגד הגרגירים שהפקידו, היו זכאים לקוחותיה של מתמור לקבל כמות גרגרים זהה - לאו דווקא את הגרגרים הספציפיים שהפקידו. לפיכך, פסק בית המשפט, אין ממש בטענת מתמור לפיה היא לא התחייבה לשמור על התירס ללא הגבלת זמן הואיל וגרעיני התירס עתידים היו להתקלקל. בנוסף דחה בית המשפט טענות נוספות של מתמור לפיהן יש להפחית מסכום הפיצויים את הוצאות האחסון, וכי למתמור עומדת זכות עיכבון בטובין. טענות הצדדים: 9. מתמור טוענת כי טעתה הערכאה הראשונה הן בפסיקתה המשפטית והן בקביעותיה העובדתיות. המערערת משיגה על פירוש התעודה כהסכם בטוחה, על הקביעה כי מעשיה נעשו באופן רשלני וכן על מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לפנינו מקרה של "המחאת החוב". לטענתה, לתעודת הפיקדון לא היה ערך קנייני או חוזי. לפיכך, לבנק לא היתה "זיקה כלשהי לסחורה", ובמילים אחרות, "לא בעלות, לא שעבוד, ולא זכות אחרת". יתר על כן, לטענת מתמור, מהראיות בתיק עולה "בבירור כי התירס לא היווה ולא יכול היה להוות בטוחה לאשראי שניתן כביכול לצובר". על כן, לטענת מתמור, אף אם היא התרשלה בשמירת התירס לא נגרם נזק לבנק: ממילא לא היתה לבנק שום זכות בתירס. עוד טוענת מתמור כי פסיקת בית המשפט, לפיה היא חייבת לבנק בגין רשלנותה, עומדת בניגוד לקביעת בית המשפט כי היא שימשה כ"בנק לתירס". לפי הטענה, אם מתמור היתה רק חייבת להחזיר כמות מסוימת של תירס – ולא אותם גרגירים שהופקדו אצלה – לא ייתכן שהיא התרשלה בכך שהיא שחררה את התירס המקורי. מוסיפה מתמור וטוענת כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא הבהיר מהו הקשר הסיבתי בין רשלנותה של מתמור ובין הנזק שכביכול נגרם לבנק. כאמור, המערערת חולקת אף על הקביעות העובדתיות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי. לטענת המערערת, לא הוכיח הבנק כי הוא העמיד לצובר אשראי – בין אשראי כללי ובין אשראי ספציפי עבור ייבוא התירס. בהיעדר הוכחה לקיום חוב, לא הוכח כי נגרם לבנק נזק כתוצאה משחרור הבטוחה. מוסיפה המערערת וטוענת כי על אף טענת הבנק בכתב התביעה שצובר חבה לו כספים בשנת 1998 – ואף חוב זה, לטענתה, לא הוכח – הבנק לא הוכיח כי צובר הייתה חייבת לו כספים אלה כאשר הוא הגיש את תביעתו הנוכחית. שאר טענותיה העובדתיות והמשפטיות של המערערת חוזרות על השגותיה בהליך בבית המשפט דלמטה. תעודת הפיקדון, לטענתה, היוותה רק חלק מעסקה רחבה יותר שבמסגרתה נעשתה עסקת החליפין. לפי הטענה, אין להתייחס לתעודה לחוד, מבלי לראותה כחלק מהעסקה הכוללת. כן טוענת היא כי החתימה על המסמך אינה מחייבת אותה. זאת, משום שלשם מתן תוקף להתחייבויות מהסוג של תעודת הפיקדון יש צורך בחתימת שני מורשי חתימה. יתר על כן, הבנק היה אמור לדעת – ואף ידע בפועל – כי החתימה היחידה על המסמך אין בה כדי לחייב את המערערת. עוד טוענת מתמור כי הבנק לא היה יכול להסתמך על התירס כבטוחה בהתחשב בחיי המדף הקצרים של גרגרי התירס. על כן, אפילו הייתה הסחורה עדיין בידיה היה הבנק זוכה לגרגרים מעופשים, חסרי ערך. טענתה המהותית האחרונה של מתמור עוסקת בזכותה שלה (לכאורה) בגרגרים. על פי טענתה, אף אם היתה לבנק זכות בתירס המאוחסן, זכותו בתירס לא קדמה לזכויותיהם של נושיה האחרים של צובר. במיוחד, טוענת מתמור, זכותה לעכבון בתירס – כלומר, זכותה לעכב את התירס או לקזז משוויו כנגד חובה של צובר כלפיה. זכות זו גוברת על זכותו של הבנק. בנוסף לטענותיה באשר לאחריותה, משיגה המערערת גם על היקף הפיצוי שהשית עליה בית המשפט המחוזי. לטענתה, טעה בית המשפט בחשבו את שווי התירס על פי הסכום ששולם עבורו, ולא על פי שוויו ביום שדרש הבנק לממש את הבטוחה. 10. טענותיו של המשיב, בקליפת אגוז, הן כדלהלן: ראשית, טוען המשיב כי על פי תעודת הפיקדון התחייבה מתמור שלא לשחרר את התירס אלא בהסכמתו. הבנק אינו חולק על טענת מתמור כי התעודה איננה מעניקה לו זכויות קנייניות בתירס. תביעתו נשענת, כך מסביר הוא, על עילה חוזית ונזיקית: הוא הסתמך על התחייבותה של מתמור, מתמור הפרה את התחייבותה ובעקבות זאת נגרם לו נזק. מוסיף הבנק וטוען כי התחייבותה של מתמור בתעודת הפיקדון שימשה כבטוחה להבטחת אשראי שהועמד לצובר לשם רכישת תירס, כי בפועל הבנק הסתמך על התעודה כעל בטוחה להעמדת האשראי, וכי אשראי זה לא נפרע. באשר לטענות מתמור בדבר עסקת החליפין, טוען הבנק כי מהעדויות בפני בית המשפט המחוזי עולה כי אין כל קשר בין תעודת הפיקדון לבין עסקה אחרת שנעשתה כביכול בין מתמור לצובר. יתר על כן, טוען הבנק, לא נרשם בתעודה שהיא מוגבלת בזמן, או שבקיום תנאים מסוימים היא מבוטלת. מתמור, לטענתו, לא ביקשה את החזרת התעודה עם הגעת המשלוח שיועד לצובר לנמל חיפה. באשר לחתימה שעל התעודה, טוען הבנק כי חתימה זו מחייבת את מתמור – הן מכח דיני השליחות הנחזית והן מכח דיני השליחות הממשית. כן טוען הבנק כי הוא לא ידע אודות הפגם הנטען בחתימה. באשר לחיי המדף של התירס המאוחסן טוען הבנק כי, נוכח הממצא העובדתי של הערכאה הראשונה לפיו מתמור שימשה כ"בנק לתירס", אין בשאלה זו כדי להגביל את חובתה של מתמור כלפיו. מכל מקום שאלת חיי התירס הינה בנסיבות הענין אקדמית. זאת, לאור העובדה שמתמור שחררה את התירס מיד לאחר קבלת המשלוח. באשר לזכות העכבון של מתמור בתירס, טוען הבנק כי זכות עכבון פוקעת עם שחרור הסחורה. כן הוא טוען כי מתמור לא הוכיחה כי צובר חבה לה כספים, ואין אדם יכול לטעון לזכות עיכבון בלי לפרט את הסכום הנדרש. יתר על כן, טוען הבנק, מתמור מנועה מלהעלות טענה זו הואיל וידעה כי לבנק עשויות להיות טענות ביחס לתירס. באשר לגובה הפיצויים, טוען הבנק כי צדקה הערכאה הראשונה בקובעה כי המועד הנכון לבחון את שוויו של המשלוח הוא חודש אפריל שנת 1997, דהיינו מועד חתימת תעודת הפיקדון והמועד בו מכרה מתמור את התירס. זאת, מכיוון שהאשראי שהעמיד לצובר על ידי תעודת הפיקדון "היה מימון ביניים בלבד, עד למכירת הסחורה ... [ו]כשהסחורה נמכרה למערערת על ידי צובר המשיב היה זכאי לקבל את תמורתה". יתר על כן, בבואו להעמיד אשראי לצובר, הסתמך הבנק על שווי הבטוחה בידו כפי שהיה באותה עת. 11. הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעורה של מתמור. אפרט את נימוקי. חתימת מר בר-לבב על תעודת הפיקדון: 12. תעודת הפיקדון נחתמה בחתימה אחת של גזבר מתמור מר בר-לבב עם חותמת החברה. מתמור טוענת שנדרשות שתי חתימות כדי לחייב אותה. טענה זו נשענת, ראשית, על טענת מתמור לפיה הבנק היה מודע לכך שמר בר-לבב לא היה מורשה חתימה לבדו, ושנית, כי אפילו לא ידע הבנק בפועל כי התעודה הוצאה בחוסר סמכות, היה עליו לדעת זאת. באשר לטענות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי "מתמור אפשרה לעובד בכיר שלה לחתום על מסמך בתחום עיסוקו ועתה מנסה היא להטיל דופי בהתנהגותו של הבנק שסמך על מסמך זה". נוכח זאת, ראה בית המשפט את התעודה כחוזה מחייב. מתמור היתה לקוחה של הבנק בסניף שלו באשדוד, ולסניף זה היתה ידיעה על הצורך בשתי חתימות. עמדתי היא שאין לייחס לסניף הבנק בתל-אביב את הידיעה כי מר בר-לבב לבדו לא היה מורשה חתימה, ואף אין לומר כי היה על הבנק לדעת זאת. מתמור טוענת כי על הבנק מוטלת חובת זהירות, וכי עליו היה לחקור בדבר סמכותו של מר בר-לבב לחתום על תעודת הפיקדון, ולפיכך עליו היה לדעת כי מר בר- לבב לא היה, לבדו, מורשה חתימה. בסיכומיה כאן, מתמור איננה מצביעה על מקור חובת הבנק לערוך חקירה ודרישה כזו. היא מסתפקת באמירות כלליות בדבר חובת הבנק להתנהג כ"בנק סביר". היא מסתמכת על דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר א' כחולי ואח', פ"ד מז(5) 31. עניינה של פרשת ברקליס היה בפעולות בנקאיות שנעשו בחריגה מההרשאה שניתנה על ידי לקוח הבנק. בפרשה זו קבע השופט חשין (ברוב דעות עם השופטים ברק ואור) כי "בגדרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו ... על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו" (שם, בעמ' 47). כן נקבע כי חובת זהירות של הבנק נגזרת מסוג הפעולה – ככל שמדובר בפעולה בנקאית שגרתית, או פעולה אשר דורשת מהירות ויעילות על ידי הבנק – פרעון שיקים, למשל – חובת הזהירות של הבנק "מצומצמת". ואולם, ככל שמדובר בפעולות "מיוחדות" – פעולות אשר "מהוות מעין צמתים ביחסיו" של הבנק עם לקוחו, ואשר "אין הכרח לבצען במהירות, ולרשות הבנק פנאי" לחקור ולברר – תדרש מהבנק חובת זהירות מוגברת (שם, בעמ' 59-60). בין הפעולות הדורשות כי הבנק יחקור את מהותן, נמנים "פתיחת חשבון, יצירת שעבוד, המחאת זכויות, [ו]הוצאת כתב-ערבות". העולה מפסק הדין הוא שחובת הזהירות של הבנק כלפי לקוחותיו נגזרת משיקולים רבים, ובעיקרם – היעילות והמהירות הנדרשים מחד, וחובת הזהירות מאידך. במקרה שלפנינו לא היתה חובה על הבנק לפעול בזהירות "מוגברת". מתמור, לצורך הענין, לא היתה לקוח של הבנק. מתמור התקשרה עם הבנק בפעולה עסקית, והתחייבה לשמור על גרעיני התירס המופקדים אצלה. חוזה זה לא נועד ליצור יחסי בנק-לקוח, ולהטיל על הבנק חובות מיוחדות כלפי מתמור. בנוסף לכך, תעודת הפיקדון איננה מהווה "עסקה מיוחדת" – כהגדרת המונח בפרשת ברקליס. הוצאת תעודות פיקדון היתה מפעולותיה העסקיות השגרתיות של מתמור, אשר עסקה, בין היתר, בשמירת גרעינים. בנסיבות אלה אין להכיר בחובת זהירות מוגברת. מתמור ניסתה להוכיח כי לבנק היתה ידיעה בפועל, וזאת בעקבות פקס שהיא שיגרה לסניף אשדוד של בנק דיסקונט, ובו פירטה את מורשי החתימה בחברה. על פי מסמך זה, נדרשות שתי חתימות ל"פעולות בנקאיות" או "פעולות מימוניות" (מע/11), ולפיכך מר בר-לבב לא היה מורשה להוציא את תעודת הפיקדון ללא חתימה נוספת. ואולם, פקס זה שוגר, כאמור, רק לסניף הבנק באשדוד בעוד שתעודת הפיקדון נשלחה למחלקת סחר חוץ של הבנק, הנמצאת בסניף הראשי שבתל-אביב. השאלה היא, איפוא, האם יש לייחס לסניף הראשי של הבנק (בקשר לפעולה עסקית) את המידע שהיה ברשותו של סניף אחר של הבנק (בקשר ללקוחותיו). בע"א 143/78 בנק הפועלים בע"מ נ' רם, פ"ד לג(1) 288, בית משפט זה דן בשאלה האם יש לייחס לסניף אחד של בנק הפועלים את הידיעה, שהיתה בידי סניף אחר של אותו בנק, לפיה לקוח של הבנק משך שיק ללא כיסוי. שם, מוכן היה השופט ברק להניח כי "סניף של בנק אינו אישיות משפטית נפרדת מאישיותו המשפטית של הבנק" (שם, בעמ' 291). עם זאת, קבע השופט כי "הרי לצורך מספר עניינים" – וידיעה בדבר פרעונם של שיקים ביניהם – "מן הראוי הוא לראות בכל סניף יחידה בפני עצמה". הוא ציין כי קביעה זו נעשתה על פי "המציאות המסחרית" (שם). בנסיבות המקרה, אין לייחס מידע הנמצא ברשותו של סניף בנק באשדוד, למחלקת סחר חוץ של הבנק השוכנת בסניף הראשי בתל אביב. מתמור מסרה את המידע הרלוונטי לסניף הבנק באשדוד בתור לקוחה של אותו סניף. ברם, במקרה זה, מתמור התקשרה בחוזה עסקי עם הבנק. במצב דברים זה דעתי היא כי אין מתמור יכולה לטעון כי "המציאות המסחרית" דורשת כי נייחס לבנק את המידע בעניין לקוחותיו הנמצא בכל סניף וסניף. הבנק לא ידע בפועל – ולא היה אמור לדעת – כי מר בר-לבב (לבדו) לא היה מורשה חתימה באשר לעסקה הנדונה כאן. במצב דברים זה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה "מתמור אפשרה לעובד בכיר שלה לחתום על מסמך בתחום עיסוקו", והיא איננה יכולה לבוא בטענות לבנק, אשר הסתמך על כך. לבר-לבב היתה סמכות נחזית. עסקת החליפין: 13. מתמור טוענת כי העסקה הנשקפת בתעודת הפיקדון הינה רק חלק מעסקה רחבה יותר, ואין לאכוף חלק מהחוזה בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי, אם אכן היה קשר בין שתי העסקאות, "הרי היה עליה [מתמור – מ' נ'] לדאוג ולסייג את תעודת הפיקדון ולקשרה לעסקת החליפין" (סעיף 5 לפסק הדין). 14. קביעה זו מקובלת עלי. אפילו נקבל את טענת מתמור לפיה קשורה עסקת החליפין עם פיקדון התירס, אין בכך כדי לפטור את מתמור מאחריותה כלפי הבנק. עסקת החליפין הנטענת נערכה בין מתמור לבין צובר. לפי הטענה, התירס נשוא התביעה היה בבעלות צובר לימים ספורים, כך שהוא לא יכול היה לשמש כבטוחה ביד הבנק. ואולם, מתמור העבירה לבנק תעודת פיקדון בלתי מותנית בתנאים ובלתי מוגבלת בזמן. מתמור התחייבה לא לשחרר את התירס ללא אישור. לפיכך, אפילו נתנה צובר את הסכמתה לשחרור התירס על פי עסקת החליפין, עדיין היתה מתמור חייבת להשיג את הסכמת הבנק. ביחסים בין מתמור והבנק יצרה מתמור מצג, המחייב אותה ביחסיה עם הבנק, מצג עליו הסתמך הבנק. התירס כבטוחה מתכלה: 15. כפי שציינתי, טוענת המערערת כי הבנק לא היה יכול להסתמך על התירס כבטוחה, וזאת משום שאת גרעיני התירס ניתן לאחסן לתקופה מוגבלת בלבד. לפי הטענה, לאחר מספר חודשים מתחילים גרעיני התירס להתקלקל. כיוון שכך, טוענת מתמור כי, הואיל והבנק דרש לממש את הבטוחה רק כשנה וחצי לאחר הפקדת המשלוח - זמן בו הגרעינים מתעפשים - הרי שלא נגרם לבנק נזק. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתה של מתמור, אלא קבע כי מתמור שימשה מעין "בנק לתירס". על פי קביעתו, "במתמור לא היו רשומים בנפרד תירס של לקוח כלשהו. התירס היה מתערבב עם התירס של אחרים, וללקוח היתה שמורה הזכות לכמות שהפקיד אצל מתמור אך לא לגרעינים מסוימים". על כן קבע בית המשפט המחוזי כי במצב דברים זה, אין חשיבות לאורך חיי המדף של גרעיני תירס. מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מעוגנת בעדויות של עובדי מתמור, ועל כן אין יסוד להתערב בה. מכל מקום: כפי שהסתבר לבנק בדיעבד, מתמור הוציאה את התירס מידיה עוד באפריל 97', בסמוך להוצאת תעודת הפיקדון. היא לא הראתה כי שמרה עבור הבנק תירס אחר מסוגו, חדש יותר, ואף לא הציעה לבנק תירס אחר. לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתמור התרשלה בשמירתה על התירס. חובה של צובר לבנק: 16. הבנק הלווה סכום של 2,350,000$ לצובר (מש/6); צובר, מצדה, בגין הלוואה ספציפית זו, העמידה את התירס לידי הבנק, "בהתאם למסמכי האשראי הנדון", בתור בטוחה (ת/23). פקידי הבנק שהעידו לא נחקרו על האפשרות שההלוואה נפרעה. טענת העיכבון: 17. אין ממש בטענתה של מתמור שהיתה לה זכות עכבון. מתמור לא הוכיחה שצובר היתה חייבת לה כספים. ועוד: אם גרגרי התירס אינם בידי מתמור, ממילא אין זכות עיכבון. מסקנת ביניים: 18. לאור כל האמור צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי מתמור התרשלה כלפי הבנק. אוסיף ואומר כי היא גם הפרה כלפי הבנק התחייבות חוזית. תעודת הפיקדון – זכות שאינה קניינית: 19. ציטטתי לעיל את תעודת הפיקדון כלשונה. מן הראיות שבתיק עלה כי בעקבות קריסתה של חברה אחרת, אמיגה שמה, בתחילת 1998 נכנס הייעוץ המשפטי של הבנק לעובי הקורה, והציע לשנות את נוסח "תעודות הפיקדון" שהבנק מקבל במקרים כמו אלה שבפנינו, באופן שתובטח זכותו הקניינית בטובין. כדוגמא הוגש המוצג נ/3 שהוא "נוסח חדש" של תעודת פיקדון שהוצא באוקטובר 98': "תעודת פיקדון מס' _________ תאריך האחסנה (date of deposit) : 5.10.98 ______________ מס' תיק (file no): _______________________________ רכוש מס'/תא מס' (lot no.): _________________________ המאחסן (depositor): צובר בע"מ_____________________ הכתובת (address): ______________________________ מאשרים שקבלנו לאחסנה במחסנינו לידינו הנאמנות את הטובין המפורטים להלן וידוע לנו כי הסחורה בבנק במשכון ובשעבוד בדרגה ראשונה ובלעדית באופן שהבנק הוא נושה מובטח ובדין קדימה ביחס לסחורה המופקדת בשלמותה. כל הזכויות בסחורה מוקנות לבנק וכך אף השליטה בסחורה היא בידי הבנק בלבד כך שלא תבוצע פעולה, דיספוזיציה ושיחרור כלשהם ללא הסכמת הבנק ואישורו על כך בכתב ומראש." 20. במהלך 1998, ולאחר שהסתבר לעובדי הבנק באמצעות הייעוץ המשפטי כי עדיף לנסח את תעודות הפיקדון באופן אחר (דוגמא נ/3) נדרשה צובר להוציא נוסח מתוקן של תעודת הפיקדון נשוא הדיון. היא התחייבה לעשות כן עד ספטמבר 98, ולא עשתה כן. באמצע נובמבר 98' פנה הבנק למתמור ונענה כי אין ברשותה גרגרי תירס מופקדים עבורו. בינואר 99' נכנסה צובר להקפאת הליכים, והתביעה הוגשה באפריל 99'. מתמור טוענת כי הדרישה שהופנתה לצובר להוציא תעודת פיקדון חדשה מלמדת כי לתעודה הקודמת, התעודה נשוא הדיון שבפנינו, אין כל ערך. טענה זו אין בידי לקבל. 21. הבנק הבהיר עוד בסכומיו בערכאה הראשונה כי אין הוא תובע את מתמור בעילה קניינית או מתוקף שעבוד כלשהו. תביעתו היא מכח התחייבותה החוזית כלפי הבנק בתעודת הפיקדון, התחייבות שהיתה, לטענתו, ונותרה בעינה גם אם אין לה תוקף קנייני כלפי צדדים שלישיים. עילות התביעה היו הפרת חוזה או התחייבות, רשלנות, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, גזל ותרמית. בית המשפט המחוזי לא ראה צורך לדון בכל העילות, ובצדק. כאמור מתמור הפרה את התחייבותה כלפי הבנק, וגם התרשלה כלפיו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 22. אכן, על פי נוסח תעודת הפיקדון נשוא הערעור לבנק אין זכות קניינית בתירס, והוא לא טוען אחרת. עם זאת מקובלת עליי מסקנתה של הערכאה הראשונה ולפיה הפרת החובה של מתמור כלפי הבנק גרמה לבנק נזק ועליה לשפות את הבנק על נזק זה. לבנק זכות לאשר (או שלא לאשר) את הוצאת הסחורה לשם מכירתה. זכות זו מאפשרת לו פיקוח ומעקב. הבנק מימן את רכישת התירס והשליטה הנתונה לו על הוצאתו של התירס ממחסניה של מתמור מאפשרת לו לוודא כי תמורת המכירה תועבר אליו לשם פרעון ההלוואה ולא לידים זרות. כך הוא אף אם נניח, לשיטתה של מתמור, כי במסגרת עסקת חליפין הועברה הסחורה לידי צובר. בין אם עברה הסחורה לצובר ובין אם עברה לאחר, העיקר הוא שהפרת החובה של מתמור ורשלנותה לא איפשרו לבנק לדאוג לכך שהתמורה לסחורה תימסר לידיו. גובה הנזק: 23. גם בענין גובה הנזק לא ראיתי מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הראשונה. מתמור הוציאה את הסחורה מחזקתה בסמוך למועד קבלתה באפריל 97'. הבנק לא ידע על כך בזמן אמת, אך זהו המועד בו התגבש הנזק בשל ההפרה. על כן הסכום בו נקנתה הסחורה הוא קנה מידה נכון להערכת הנזק. סיכום: 24. על כן אציע לחברי לדחות את הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות הערעור ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 40,000 ₪. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור: כמו חברתי, אף אני סבור שדין הערעור להידחות. הוכח הן שהמערערת הפרה התחייבות והן שנהגה ברשלנות. כן הוכח הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מאלה. נזק זה הוא, בנסיבות המקרה, כשיעור שוויים של גרעיני התירס ביום בו המערערת חדלה להחזיק בהם, שאז נולדה עילת התביעה של המשיב נגדה. המשנה-לנשיא המשנה לנשיא א' מצא: אני מסכים. המשנה-לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ח בסיוון תשס"ד (7.6.2004). המשנה לנשיא (בדימ') המשנה לנשיא ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02089710_C14.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il