אסלאם נתשה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק עמ"מ 8967/14 בבית המשפט העליון עמ"מ 8967/14 לפני: כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק 60621-11-14 שניתנה ביום 2.12.2014 על ידי כבוד השופט אהרון פרקש תאריך הישיבה: כ' בטבת התשע"ה (11.1.2015) בשם המערער: עו"ד עמרי אפשטיין בשם המשיבה: עו"ד ברגות טארק פסק דין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש) בת' 60621-11-14, בגדרה אישר צו מעצר מינהלי שהוציא שר הבטחון כנגד המערער, שתוקפו לכ-5 חודשים מיום 28.11.2014 ועד ליום 23.4.2015, וזאת מכח סמכותו על פי סעיף 4 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: החוק או חוק מעצר מינהלי). 1. המערער נעצר ביום 25.11.2014 בבית הוריו באזור הכפר ענאתא, שטחB המצוי בשליטה ביטחונית ישראלית ובשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. בצו המעצר נרשם כי החשדות נגד המערער הינם השתייכות לארגון טרור ופעילות במסגרתו. 2. בית משפט קמא בחן את חומר הראיות הגלוי והחסוי שהועמד לעיונו, והשתית את החלטתו על אמת המידה המקובלת לבחינת תקפותו של צו מעצר מינהלי, קרי: ודאות קרובה לסכנה לבטחון המדינה הנשקפת מן העצור. לאחר שבחן את החומר שהוגש לעיונו, ובכלל זה את החומר החסוי, נאמר בהחלטתו של בית משפט קמא כדלקמן: "הגעתי לכלל מסקנה והשתכנעתי כי קרוב לוודאי שהמשיב יבצע את המיוחס לו, עבירות חמורות ביותר, לרבות פיגוע הקרבה, אלא אם כן תוגבל חירותו על ידי המעצר". בית משפט קמא השתכנע במהימנות מקורות המידע השונים המלמדים על מידת מסוכנותו של המערער באופן שאינו מותיר אפשרות אחרת, אלא לאשר את תוקפו של צו המעצר המינהלי. משכך, אישר בית משפט קמא את צו המעצר המינהלי, והורה כי עיון מחדש בעניין המעצר יתקיים לא יאוחר מיום 25.2.2015 על כך נסב הערעור שבפניי, ואקדים ואתייחס לשתי טענות מקדמיות שהעלה המערער. 3. הטענה הראשונה נוגעת לסמכותו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי מאחר שהמערער מתגורר למעשה בשטח B, הרי שהסמכות להוצאת צו מעצר מינהלי נגדו נתונה למפקד הצבאי ולביקורתו של בית המשפט הצבאי בשטחים. דין הטענה להידחות. המערער הוא תושב ירושלים, בעל תושבות קבע הנושא תעודת זהות כחולה, והאירועים בגינם הוצא צו המעצר המינהלי אמורים היו להתבצע בתחום מדינת ישראל. מכאן שהסמכות להוצאת צו המעצר המינהלי מסורה לשר הביטחון, כאמור בסעיף 2(א) לחוק מעצר מינהלי, והביקורת השיפוטית על צו המעצר מסורה לבית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 4(א) לחוק (למקרה בו נדון צו מעצר מינהלי שהוצא כנגד תושב מזרח ירושלים על פי חוק מעצר מינהלי, ראו החלטתו של השופט צ' זילברטל בעמ"מ 5302/14 מדינת ישראל נ' פלוני (7.8.2014) (להלן: עניין פלוני)). 4. הטענה המקדמית השניה שהעלה המערער נוגעת לתוקפו של צו המעצר המינהלי. וזו דרך הילוכו של המערער, ככל שירדתי לסוף דעתו: סעיף 1 לחוק קובע כי "החוק לא יחול, אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף אכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948" (להלן: פשס"מ). סעיף 9 לפשס"מ בוטל בסעיף 59 לחוק יסוד: הממשלה משנת 1992, ובמקומו נקבע בסעיף 49 לחוק היסוד, שכותרתו "הכרזת מצב חרום", כי הכנסת רשאית להכריז על מצב חירום, כי תקופת תוקפה של ההכרזה לא יעלה על שנה והכנסת רשאית לחזור ולהכריז על מצב חירום כאמור מעת לעת. בחוק היסוד נקבעה הוראת מעבר בסעיף 64(ג) ולפיה "כל חיקוק שמדובר בו במצב חרום שהוכרז לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, יראו כאילו מדובר במצב חירום שהוכרז על פי סעיף 49(א) לחוק יסוד זה". חוק יסוד: הממשלה משנת 1992 בוטל על פי סעיף 46 לחוק יסוד: הממשלה בנוסחו משנת 2001 (להלן: חוק היסוד החדש). סעיף 38 לחוק היסוד החדש, שכותרתו "הכרזת מצב חרום", חוזר מילה במילה על סעיף 49 לחוק יסוד: הממשלה בנוסחו הקודם. אלא, שבחוק היסוד החדש אין הוראת מעבר המתייחסת לסעיף 9 לפסש"מ, כפי שהיה בסעיף 64(ג) לחוק יסוד: הממשלה הקודם, ומכאן טענת המערער כי כל הכרזה על מצב חרום היא חסרת תוקף, וממילא נשמט הבסיס להפעלת חוק מעצר מינהלי. דין הטענה להידחות, בין היתר, נוכח הוראת סעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובע כי "איזכור של חיקוק בחיקוק אחר – כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר". לכן, העובדה שסעיף ההסמכה הועתק (תרתי משמע) מחוק יסוד: הממשלה משנת 1992 אל סעיף אחר בחוק היסוד החדש, אינה מעלה ואינה מורידה. בחוק היסוד החדש אין הוראת מעבר, כדוגמת סעיף 64(ג) לחוק יסוד: הממשלה משנת 1992, מן הטעם הפשוט, שבאותו חוק יסוד המחוקק ביטל לראשונה את הוראת סעיף 9 לפסש"מ, ולכן נוצר הצורך בקביעת הוראת מעבר. משכך, כבר לא היה צורך בהוראת מעבר בחוק היסוד החדש. עוד בהקשר זה אפנה לבג"ץ 3091/99 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (8.5.2012), שם עמד בית משפט זה על גלגוליו של סעיף 9 לפסש"מ עד למקור הסמכות הקבוע כיום בסעיף 38 לחוק היסוד החדש. לא למותר לציין כי הכרזה על מצב חירום במדינה לתקופה של שנה, בהתאם לסעיף 38 לחוק היסוד החדש, נתקבלה לאחרונה בכנסת בישיבתה מיום 8.12.2014 (י"פ 6950 מיום 24.12.2014). סופו של דבר, שגם טענתו המקדמית השניה של המערער דינה להידחות. 5. על תכליתו המניעתית של צו המעצר המינהלי על פי חוק סמכויות חירום, על הוראות החוק ועל אופן הביקורת השיפוטית על הצו, עמד בית משפט זה בהרחבה במספר החלטות ופסקי דין ועל כן לא אאריך בנושאים אלה (ראו, לדוגמה, דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הבטחון, פ"ד נד(1) 721 (2000) הידוע במקומותינו כעניין קלפי המיקוח; פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעמ"מ 860/04 פחימה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 258, עמ' 264-262 והאסמכתאות שם (2004); עמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שאול מופז, שר הבטחון (5.11.2003); עניין פלוני). 6. ומהתם להכא. המערער טען, בין היתר, כי אין בידי המשיבה כל מידע המבסס את החשדות בגינם הוצא צו המעצר המינהלי כנגדו; כי פרסומים בעמוד הפייסבוק שלו נבעו ממצבו הנפשי הקשה בעקבות מות אחיו שנהרג בפיצוץ ואינם מעידים על כוונה לפגוע בבטחון המדינה (לטענת המערער המדובר בפיצוץ "תמים" של מיכל גז, אך לטענת גורמי הבטחון הפיצוץ אירע ככל הנראה במהלך הכנת מטען חבלה); כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן במהלך החקירה הקצרה והתמציתית שהתנהלה בצורה מגמתית ולמראית עין בלבד; וכי ניתן היה להעמידו לדין במסלול פלילי רגיל בעבירות של הסתה, ככל שיש בפרסומים בפייסבוק לגבש עבירה זו. 7. בהתאם לסעיף 9 לחוק מעצר מינהלי, הדיון בבית משפט קמא ובערעור בפניי נערך בדלתיים סגורות, חלקו נערך שלא בנוכחות המערער ובא-כוחו. בחלק זה של הדיון, הוצג בפני החומר החסוי שלא ניתן לחשפו בפני המערער, וניתנו הסברים ותשובות לשאלותיי מפי אחד מאנשי שירות הביטחון הכללי. אציין כי כפי שהובהר למערער ולבא כוחו, אין מייחסים למערער השתייכות ארגונית לחמאס כפי שנכתב באחד המסמכים. לגופו של עניין, ובמידת הזהירות הראויה, אומר כי יש בחומר כדי להעמיד בפני גורמי הביטחון ובית המשפט דילמה וחשש ממשי לגבי מסוכנותו העתידית של המערער, שיש בה כדי להצדיק לעת הזו את שהותו של המערער במעצר מינהלי. אין מדובר אך בהתבטאויותיו הקיצוניות של המערער בפייסבוק, שכמותם לצערי אינם נחלתו בלבד, אלא גם באינדיקציות נוספות שאינן מאפשרות בשלב זה נקיטה במסלול הפלילי הרגיל. לא למותר לציין כי גורמי הביטחון משתמשים בכלי של מעצר מנהלי לגבי תושבי מזרח ירושלים במשורה, ובשנים האחרונות לא נעשה כלל שימוש בכלי זה. הצו מושא הערעור לא הוצא בחלל ריק, ויש לראותו גם בהקשר הרחב של ההתדרדרות במצב הביטחוני בכלל ובירושלים בפרט. 8. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומותיר צו המעצר המינהלי על כנו. כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, צו המעצר יובא לעיון נוסף בפני בית המשפט המחוזי ביום 25.2.2015, בחלוף שלושה חודשים לאחר אישור הצו, כמצוות סעיף 5 לחוק. ניתן היום, כ"א בטבת התשע"ה (12.1.2015). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14089670_E02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333; אתר אינטרנט, www.court.gov.il