בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8958/96
ע"א 8964/96
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן
כבוד השופט א' ריבלין
המערערות בע"א 8958/96
והמשיבות
בע"א 8964/96
ובערעור
שכנגד: 1. יואל שוסטר בע"מ
2.
הידרו צינור בע"מ
נגד
המערערות בע"א 8964/96
והמשיבות
בע"א 8958/96
ובערעור
שכנגד: ציון
חברה לביטוח בע"מ ו17- אח'
המשיב
הפורמלי בע"א 8958/96
המשיב
בע"א 8964/96 והמערער
בערעור
שכנגד: ישראל פישר
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 31.10.96
בת.א.
3304/87
תאריך הישיבה: י"ב
באדר תשס"א (7.3.01)
בשם
המערער: עו"ד בטינה טאובר
בשם
המשיב 1: עו"ד בית הלוי אברהם
בשם
המשיב 2: עו"ד פישלר דב
בשם
המשיב 3: עו"ד וולץ (ברזניצקי) אסנת
פסק-דין
לפנינו שני ערעורים, שבאחד מהם ערעור שכנגד,
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ג' קלינג)
שדחה תביעת תחלוף של חברות ביטוח (להלן, ביחד עם יתר התובעות: המבטחות) כנגד מתקין
וכנגד ספקיות של צינור גז במכלית, שעקב דליפתו נגרמה התלקחות מכליות ושל מפעל,
שעלו באש.
תמצית העובדות
1. האירוע נשוא הערעורים התרחש בשעה שמכלית גז
(להלן: המכלית) פרקה גז פחמימתי מעובה למכלים במפעל שבבעלותה של חברת מפעלי זכוכית
ישראלים פניציה בע"מ (להלן: פניציה). בעת הפריקה, פרץ גז מצינור גמיש שהותקן
במכלית (להלן: הצינור). הגז התפשט בחלל האוויר וכשהגיע בסמוך למקור חשמל, התלקח
וכתוצאה מכך התפוצצו והתבקעו שלושה מכלים סטטיים שהיו בחוות מכלים שבמקום והמפעל
כולו עלה באש. כתוצאה מן השריפה ניזוקה כמות גדולה של זכוכית שהייתה בהליכי עיבוד
שונים, החל מכלי בית מוגמרים וכלה בזכוכית למיחזור. כן נגרם נזק למבנה, לכלי עבודה
ולמכלית ממנה פרץ הגז.
הצינור הותקן במכלית שתופעלה על ידי חברת
בורשטיין, שלא היתה צד לתביעה. הצינור הותקן במכלית על ידי ישראל פישר (להלן:
המתקין), בעל מסגריה עצמאי, שנתן שירותים למכליות. המכלית - כמו גם יתר המכלים
שהתלקחו בחוות המכלים - היתה בבעלותה של פזגז חברה לשיווק בע"מ (להלן: פזגז).
חוות המכלים היתה ממוקמת במפעל הזכוכית של פניציה. באותה העת, היו פניציה ופזגז
מבוטחות אצל חברות הביטוח המערערות.
עקב נזקי השריפה, קיבלו פניציה ופזגז תגמולי
ביטוח מהמבטחות לכיסוי הנזק למפעל ולמכלים. בגין תשלום חלק מתגמולים אלה ובגין
תשלום לשמאים ששׂמו את הנזקים, הגישו המבטחות תביעת תחלוף לבית המשפט המחוזי נגד
המתקין ונגד שתי ספקיות שעסקו באספקת צינורות והצינור הנדון בכלל זה. האחת - חברת
יואל שוסטר בע"מ. השנייה - הידרו צינור בע"מ. יצוין, כי בתחילה הוגשה
התביעה גם כנגד יצרנית הצינור, אלא שעם תחילת הדיונים בבית המשפט המחוזי הופרד
הדיון בתביעה זו מן הדיון בתביעה כנגד המתקין והספקיות. לא הוברר אם התביעה נגד
היצרנית הסתיימה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המבטחות.
תביעתן נגד ספקיות הצינור נדחתה מן הטעם שלא הוכח שהצינור סופק על ידן. מכל מקום
קבע בית המשפט, כי לא הובאה ראיה מספקת להוכחת קיומו של פגם בצינור. אשר לתביעה
נגד המתקין, קבע בית המשפט בהסתמך על חוות דעת מהנדס מטעם המבטחות, כי בדרך ההתקנה
של הצינור באופן מכופף מעבר למותר בתקן, הפר המתקין את חובת הזהירות שחב בה. אף
על-פי כן, נדחתה התביעה נגדו. תביעת המבטחות ככל שהדבר נוגע לנזק לפניציה נדחתה
מחמת אי הוכחת נזק. בית המשפט קבע כי דרכן של המבטחות בהוכחת נזקה של פניציה לא
הייתה ראויה, באשר הנזק לא הוכח לפרטיו אלא על דרך האומדן המדגמי. טענת המבטחות
בדבר העדר אפשרות להעריך את הנזק באופן מדויק בשל הקושי למיין את הזכוכית לסוגיה
השונים, נדחתה. נקבע, כי אין די בהוכחת הנזק על דרך של אומדן חלקי כדי לזכות
בפיצוי על הנזק והיה על המבטחות להוכיח את הנזק באופן פרטני ומדויק. בית המשפט
העיר, כי התברר שהיתה בידי המבטחות חוות דעת של מומחה לזכוכית שנערכה מטעמן במסגרת
המגעים בינן לבין פניציה, ובה ננקטה דרך ראויה להוכחת הנזק, אלא שחוות דעת זו לא
הוגשה לבית המשפט. תביעת המבטחות ככל שהיא נוגעת למכלית של פזגז, נדחתה, באשר הוטל
אשם תורם בשיעור של 100% על נהג המכלית ומעבידתו ובאשר נקבע כי התנהגותם היותה את
הסיבה המכרעת לנזק למכלית. בית המשפט קבע כי אלה יכלו למנוע את הנזק שנגרם למכלית
ולא נקטו בצעדים שיכלו לנקוט כדי למונעו. כן נדחתה תביעת המבטחות לתשלום הוצאות
ששולמו לשמאים בנימוק כי אין לפצות את המבטחות על הוצאות שהוציאו לצורך תשלום תגמולי
ביטוח. בית המשפט ציין, כי אף שעקרונית ניתן לפצות על הוצאות השמאים כחלק מהוצאות
המשפט, לא ניתן לעשות כן בענייננו משום שהמבטחות לא הפרידו בין מלאכתם של השמאים
שנעשתה לצורך תשלום תגמולי הביטוח ביחסים שבין המבוטחות למבטחות, לבין מלאכתם
לצורך התביעה, מה עוד, שלא הייתה תועלת בחוות דעת השמאים לענין התביעה. על פסק דין
זה הוגשו הערעורים והערעור שכנגד שלפנינו. ערעורן של המבטחות מופנה נגד שחרורן של
הספקיות מאחריות לנזק, ונגד אי פסיקת פיצויים בשני ראשים: נזק לפניציה ותשלומים
לשמאים. ערעורו שכנגד של המתקין נסב על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוא אחראי
לנזק וכן על כך שלא נפסקו לו הוצאות משפט. ערעורן של הספקיות נסב על גובה ההוצאות
שפסק להן בית המשפט המחוזי.
תמצית טענות הצדדים
3. טענותיהן של המבטחות מתמקדות בשני מישורים:
במישור האחריות, תוקפות הן את הקביעה בדבר העדר אחריות מצד הספקיות; ובמישור הנזק,
תוקפות הן את הקביעה כי נזקה של פניציה לא הוכח על ידן. במישור האחריות טוענות
המבטחות, כי בפני בית המשפט הובאו די ראיות שיש בהן כדי לבסס את המסקנה כי הצינור
סופק על-ידי הספקיות וכי הצינור שסופק היה פגום. מכל מקום טוענות הן, כי התקיימו
התנאים להעברת נטל השכנוע אל כתפי הספקיות מכוח החלת הכלל "הדבר מעיד על
עצמו" וכי הספקיות לא עמדו בנטל זה. במישור הנזק טוענות המבטחות, כי היות
ובתביעת תחלוף עסקינן, קמה חזקה כי סכום תגמולי הביטוח ששולם לפניציה הוא ראוי
וחזקה זו לא נסתרה באשר הסכום ששולם היה סביר בנסיבות העניין. עוד טוענות הן, כי
בשל אופי הנזק שנגרם, הדרך בה נקטו להוכחתו היא דרך ראויה. המבטחות מבהירות, כי
המדובר בנזק שהשתרע על פני שטח של 7 דונם שהכיל אלפי טונות של זכוכית. הערכה
מדויקת של הנזק חייבה מיון של הזכוכית, אלא שמיון כזה היה דורש את שיתוקו של המפעל
והוא אף לא היה כדאי כלכלית משום שעלות ביצועו הייתה עולה על גובה הנזק שנגרם. בשל
אלה, ננקטה שיטת מיון מדגמית להערכת הנזק ובנסיבות אלה אין למצוא בה פסול.
4. המתקין בערעורו שכנגד מלין כנגד הקביעה כי הוא
חב באחריות לפקיעת הצינור. לטענתו, אין בחוות דעתו של המהנדס מטעם המבטחות - שעל
בסיסה קבע בית המשפט כי הוא אחראי לנזק - כדי להוביל למסקנה בדבר אחריותו. טעם אחד
לכך הוא, שמן הניסוי שעל בסיסו - בין השאר - ניתנה חוות הדעת האמורה, עולה, כי אף
שהצינור כופף בעת התקנתו בניגוד לתקן, בפועל, מבחינת עמידותו בלחץ, עמד הוא
בדרישות התקן. טעם שני הוא, שהצינור שפקע החליף צינור קודם, אשר היה מותקן במשך
שנים בזווית כיפוף זהה, ללא כל תקלה. כמו כן, טוען הוא בהתבסס על חוות הדעת של
המהנדס מטעמו, כי על-פי מאזן ההסתברויות יש לקבוע כי קרוב לודאי שהצינור פקע עקב
פגם בייצור או עקב עיוות שנגרם לו מתאונה או מרעידות. לחילופין, טוען המתקין, כי
גם אם אופן התקנת הצינור הוא שהביא לפקיעתו, הרי שכיפוף הצינור היה בגדר אילוץ
שנבע ממבנה המכלית ומיקום המשאבה. עוד טוען הוא, כי הוכח שבמכלית היו ליקויי
בטיחות רבים, כמו גם בחוות המכלים וכן הוכחה רשלנות מצד נהג המכלית. בנסיבות אלה,
טוען המתקין, אפילו היתה התרשלות בהתקנת הצינור, הרי שאין קשר סיבתי בינה לבין
הנזק. מכל מקום, לטענתו, הוא היה הגורם המבצע בלבד ולא האחראי על בדיקות הבטיחות,
שנערכו באופן סדיר על ידי אחרים, ומשכך אין להטיל עליו את האחריות. לעניין הנזק
והוכחתו, מאמץ המתקין את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ומוסיף, כי הסדר הביטוח בין
המבטחות לבין פניציה לא נעשה בהגינות ובתום לב. לטענתו, הזכוכית שניזוקה הייתה
בגדר "מלאי מת" ואף על-פי כן הסכימו המבטחות לשלם תגמולי ביטוח - בניגוד
לחוות דעתו של מומחה הזכוכית מטעמן - משום פרמיות הביטוח הגבוהות המשולמות על-ידי
קונצרן "כור", שפניציה היא חלק ממנו. עוד טוען המתקין, כי היה על בית
המשפט המחוזי לפסוק לו הוצאות.
5. ערעורן של הספקיות מופנה כנגד מיעוט ההוצאות
שנפסקו לטובתן, כשלטענתן, הסכום שנפסק נופל מן הסכום הקבוע כתעריף מינימלי בכללי
לשכת עורכי הדין, שסטייה ממנו מחייבת טעמים מיוחדים שיירשמו.
דיון
אחריות המתקין
6. לדיון בערעורו-שכנגד של המתקין יש להקדים הערה
דיונית. תחת לקיים את סדר הגשת הסיכומים, כפי שנקבע בצו הסיכומים מיום 6.1.1998,
הגיש המתקין את סיכומיו רק לאחר שהוגשו סיכומיהם של יתר בעלי הדין; אף זאת באיחור
ניכר, ומבלי שטרח להגיב להחלטות מיום 2.12.1998 ומיום 22.11.1999. עקב זאת הגישו
המבטחות בקשה למשיכת סיכומיו. משהובאה בקשתן לפניה, החליטה כב' השופטת דורנר (ביום
16.3.2000), כי ההחלטה בבקשה תינתן על-ידי ההרכב שידון בערעור. אין ספק שהמדובר
במחדל דיוני חמור, אשר יש להתחשב בו לעניין ההוצאות. עם זאת, אין אנו רואים מקום
להיעתר לבקשת המבטחות ולהורות על משיכת הסיכומים. יש להצטער על כך שהמבטחות, אולי
בשל תקוותן כי סיכומי המתקין יימשכו, כמעט ולא התייחסו בסיכומיהן לשאלת אחריותו של
המתקין, וזאת על אף שמהחלטת השופטת דורנר היה עליהן להבין כי הן נדרשות לכך. אולם
בסופו של דבר לא נמצאו המבטחות בנחיתות דיונית בשל כך, שכן טענותיהן בשאלת אחריותו
של המתקין פורטו די הצורך בסיכומיהן בבית המשפט המחוזי.
מכאן לשאלת אחריות המתקין גופה.
7. אין חולק כי התקנת הצינור נעשתה בכיפוף חד,
תוך סטייה מהתקן המכונה SAE J517-100R3. אלא שמכך בלבד
לא התחייבה הקביעה כי המתקין התרשל. כדי לבסס קביעה כזאת היה על המבטחות להוכיח,
כי מסגר סביר, באותן נסיבות, היה פועל באורח שונה, ולכך לא הובאה כל ראיה. למסקנה
זו מצויים תימוכין בארבעה נימוקים עיקריים: ראשית, כלל לא הובררה מהותו של
תקן ה-SAE. האם זהו תקן מחייב? האם אומץ על-ידי גופי
תקינה ישראליים? האם הוא מוכר לבעלי מקצוע שאינם מהנדסים? האם נוהגים על-פיו בחיי
המעשה? מי אמור לפקח על יישומו? בחוות-דעתו ובעדותו של המומחה מטעם המבטחות, אין
כל התייחסות לשאלות אלה. שנית, לא הובאו ראיות אודות מקור אחר ממנו צריך
היה המתקין ללמוד אודות זווית הכיפוף המותרת. בכתב התביעה נטען כי הוא "התקין
את הצינור ... בניגוד להנחיות היצרן ו/או בניגוד להסכם שנכרת בין פזגז לבין
[המתקין]". אלא שהמבטחות לא הציגו כראיה את הוראות היצרן ואת ההסכם הנטען,
ובכך חדלו מהוכחת טענתן כי המתקין פעל בניגוד להנחיות שנכללו במסמכים האמורים. שלישית,
הוכח כי התקנת הצינור בכיפוף התחייבה מן המבנה הלקוי של המכלית, וממיקומה הגבוה
מדי של המשאבה שעל המיכל. לא הובאה כל ראיה לכך שמסגר סביר, אילו הועמד בפני
אילוצים אלה, היה מסוגל לאבחן כי מדובר בבעיה בטיחותית. מסקנה נגזרת מכך היא, כי
לא הונח בסיס לקביעה כי מסגר סביר היה מסרב להתקין את הצינור, או שוקד מיוזמתו על
חיפוש פתרונות הנדסיים (כגון, שינוי מבנה המכלית או שימוש בצינור השונה מהסוג
המקובל). התייחסות, כמדומה יחידה, בפרוטוקול, לסטנדרט הזהירות הראוי של מסגרים,
מצויה בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם המתקין:
ש:
נניח שאתה היית האיש שהיה מתבקש להתקין את הצינור אתה לא היית מתקין את הצינור
באותה צורה או לא משתמש באותו צינור?
ת:
אני לא הייתי מרכיב צינור בזווית כזו אבל אני מהנדס.
אלא שהמתקין איננו מהנדס. הכשרתו היא "השכלה של תיכון
מקצועי והסמכה ממשרד התחבורה לניהול מסגרות רכב" בלבד, ויש להניח כי חברת
פזגז, וכן החברה שתפעלה עבורה את המכלית, ידעו זאת בעת שבחרו להפקיד בידיו את
מלאכת ההתקנה של הצינור. רביעית, הוכח כי המכלית - על המבנה הלקוי שלה
והצינור המכופף - עברה בדיקות תקופתיות על-ידי אנשי מקצוע רבים, בכלל זה על-ידי
אנשי מכון התקנים (בדיקתם האחרונה נערכה חודשיים בלבד לפני האירוע), בוחני משרד
התחבורה, מכונים מורשים שונים, מומחי פזגז ואפילו נציג היצרן מארצות-הברית, אשר
ראה את המשאבה השבורה זמן קצר לפני החלפתה על-ידי המתקין. איש מהם לא העיר דבר
אודות הפגם במיקום המשאבה או בצינור, ועובדה זו אינה תומכת בטענת המבטחות (עמ' 14
לסיכומיהן בבית המשפט המחוזי) כי המדובר ב"התקנה המסוכנת על פניה והגלויה
לעין". על רקע זה לא ברור מה הניע את בית המשפט המחוזי להניח, כי דווקא
המתקין הוא שאמור היה לזהות את הבעיה ולטפל בה. העובדה שהמומחים אשר בדקו את
המכלית לא אבחנו את קיומה של בעיה בטיחותית עשויה להוות ראיה לכך שגם מסגר סביר לא
היה יכול או צריך לחשוד בקיומה. כדברי המתקין בחקירתו הנגדית:
ש: לא חשבת על האפשרות
שהזוית בה הוא מורכב יכולה להיות מסוכנת?
ת: לא. זה היה מורכב קודם
ככה ולא היתה לי סיבה לחשוב שעכשיו זה מסוכן.
המסקנה העולה מכל האמור היא, כי המבטחות לא
הוכיחו, במידת הוודאות הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות, את טענתן שהמתקין פעל
ברשלנות.
8. זאת ועוד: אף אילו הנחנו כי המתקין התרשל, וכי
מסגר סביר במקומו היה נמנע מיצירת הכיפוף בצינור, לא היינו מוצאים יסוד איתן
לקביעה שהתקיים קשר סיבתי בין הכיפוף לבין פריצת הגז. הנתון החשוב ביותר לעניין
זה, אשר לא זכה לכל התייחסות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא העובדה שצינור עם
כיפוף זהה היה מותקן במכלית לפחות במשך שנתיים קודם לאירוע ללא כל תקלה. בעדותו
הראשית ובחקירתו הנגדית - כמו גם בהודעותיו המוקדמות - הבהיר המתקין, שוב ושוב, כי
הצינור הקודם היה מותקן עם כיפוף זהה במשך שנים. בית המשפט המחוזי לא קבע כי אינו
מאמין לו, אלא פשוט התעלם מנקודה מרכזית זו בעדותו. הצורך בכיפוף נבע, כפי שאישרו
שני המומחים מטעם הצדדים, ממיקומה הגבוה מדי של המשאבה, אשר נקבע במועד בלתי ידוע,
זמן רב קודם לאירוע. אף העד בורשטיין, בעל החברה המתפעלת את המכלית, אישר כי מיקום
המשאבה, ובעקבותיו הכיפוף בצינור, לא שונו על-ידי המתקין. עניין זה הודגש גם
בחוות-דעתו של המומחה מטעם המתקין. יצוין כי עובדות אלה, שלא הובאה כל ראיה ממשית
לסתירתן, מתיישבות גם עם ממצאיו של המומחה מטעם המבטחות. כל שקבע מומחה זה
בחוות-דעתו, הוא, כי "נמצאו סימנים המעידים על כך שבעבר הותקנו במכלית משאבות
אחרות באופן שונה. בעבר היתה מותקנת משאבה כשפתח היציאה שלה יותר נמוך, דבר שמנע
את הצורך לכופף את הצינור הגמיש כמו במקרה הנדון". על כך אין חולק, שהרי
מוסכם כי המשאבה לא נמצאה במיקומה המקורי. אלא שלשאלה מתי בוצע שינוי
המיקום אין התייחסות בחוות הדעת, ואף בעדותו של המומחה מטעם המבטחות לא ניתנה לה
תשובה מבוססת. מהעדות עולה, כי בעת שהכין את חוות-דעתו לא ידע המומחה כי הצינור
הקודם היה מותקן באופן זהה, ולפיכך לא התייחס לכך במסקנותיו:
לשאלתך אם אני התעניינתי באורך החיים של הצינור שקדם לצינור שהיה מותקן
ביום התאונה, תשובתי היא שנאמר לי שנעשה שינוי במבנה בית המשאבה, לכן לא היה
רלוונטי הצינור הקודם. ...
בעיני יש חשיבות לכך שהחלפת המשאבה נעשתה זמן קצר לפני האירוע. כי אילו
היו באים ואומרים לי שההחלפה נעשתה זמן רב קודם לכן ושהמתקן פעל עם הכיפוף בזווית
החדשה במשך תקופה ארוכה, הרי לא הייתי מייחס דוקא לכיפוף הצינור את פריצת הגז.
ניכר כי העד מבלבל בין החלפת המשאבה - שאין חולק כי אכן
נעשתה זמן קצר לפני האירוע - לבין שינוי מיקומה, אשר, כאמור, נעשה שנים רבות קודם
לכן. מכל מקום, חשיבות הדברים היא במשפט האחרון שצוטט. אומנם מיד לאחר דברים אלה
ביקש קרסני "לתקן את הרישום", וטען כי "הקשר בין הפריצה לכיפוף הוא
חד משמעי, ללא קשר למשך הזמן שבו היה אותו צינור בשימוש", אולם לשאלה נוספת שהוצגה
לו השיב:
אין לי הסבר לכך ששני צינורות שאמורים להיות זהים, האחד מחזיק מעמד
שנתיים והשני מתפקע כעבור זמן קצר. זה מנוגד להגיון ההנדסי שלי.
יצוין כי טיפולו של המתקין במכלית, כחודש לפני האירוע, כלל,
אך ורק, את החלפת המשאבה הישנה במשאבה זהה חדשה, על-ידי חיבורה בארבעה ברגים במקום
הקודמת, והחלפת הצינור. מחיר הטיפול היה 200 ש"ח, והוא ארך כשעה וחצי בלבד.
בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון ברצינות כי הטיפול כלל גם את שינוי מיקומה של המשאבה,
פעולה שהיא מטבעה מסובכת וממושכת בהרבה, ושאין חולק כי המתקין כלל לא התבקש לבצעה.
9. נתון נוסף המעמיד בספק את הקשר הסיבתי הוא
הניסוי שערך המומחה מטעם המבטחות בצינור אשר כופף באופן דומה לצינור שפקע. הניסוי
העלה כי הצינור המכופף פקע בלחץ של 130 אטמוספירות במקום ב140- כפי שמצופה מצינור
ישר מסוגו. אלא שהלחץ המקסימלי האפשרי במשאבת המכלית, אליבא דכולי עלמא, אינו עולה
על 28.6 אטמוספירות. מעדותו של המומחה עולה שהתקן מחייב עמידת הצינור בלחץ סטטי
הגבוה פי ארבעה מלחץ העבודה המקסימלי, ונתון זה מתקיים, אפוא, גם לגבי הצינור
המכופף אשר נבדק בניסוי. עוד יצוין, כי הצינור שפקע בתאונה היה צינור חדש לגמרי,
אשר היתה זו הפעלתו השלישית בלבד (לאחר שתי הפעלות מבחן שבוצעו מיד לאחר התקנתו).
מחוות-דעתו ומעדותו של המומחה מטעם המבטחות עולה, כי הוא לא היה מודע לעובדה זו.
נכון, אומנם, כי לא הוכח קיומו של פגם בצינור, אך אפשרות זו גם לא נשללה. ועל רקע
היותו של הצינור חדש, מחד, והשנים שבהן לא אירעה כל תקלה בצינור הישן, מאידך, עולה
לכאורה כי הסבירות לכך אינה מבוטלת. אפשרות נוספת שהועלתה על-ידי מומחי הצדדים,
ואשר לא נשללה, היא כי פקיעת הצינור אירעה עקב פגיעה חיצונית בו לאחר התקנתו. אף
אחת מאפשרויות אלה לא הוכחה וכאמור, גם לא נשללה, במידת הוודאות הנדרשת להטלת
אחריות בשל רשלנות. לפיכך ספק רב אם ניתן לומר כי הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי
בין הכיפוף בצינור לבין פקיעתו. אפילו המומחה מטעם המבטחות, שכאמור לא היה מודע
לפרטים חשובים המקלים עם המתקין, לא טען בחוות-דעתו כי הכיפוף היה הגורם הוודאי
לכשל, ואף לא כי היה הגורם היחיד. עוד יצוין, כי המבטחות עצמן הודו כי "נכון
לומר בעניננו, שהנזק, ככל הנראה, לא היה מתהווה ללא השתתפותם ותרומתם של כל
הנתבעים לאירוע" (עמ' 16 לסיכומיהן בבית המשפט המחוזי).
אולם אף אם נניח את קיומו של קשר סיבתי עובדתי
(למשל, בשל סברתו של המומחה מטעם המתקין, לפיה כיפוף הצינור היה אחד הגורמים
לפריצה, אף אם לא העיקרי שבהם), עדיין אין מקום לקבוע את קיומו של קשר סיבתי
משפטי. כאמור, המכלית - על המשאבה והצינור המכופף שבה - עברה במשך השנים בדיקות
רבות, לרבות בדיקות בטיחות, על-ידי מומחים שונים. לאור בדיקות אלה רשאי היה המתקין
- שאינו מהנדס ואינו מומחה לבטיחות - להניח, כי כיפוף הצינור החדש באופן זהה לישן,
אשר נבדק פעמים רבות, הינו בטוח דיו. מבחינתו, לא היה כל הבדל ביכולת צפיית הנזק
בין השארת הצינור הישן המכופף במקומו ובין התקנת צינור חדש בכיפוף זהה.
מכאן לשאלת אחריותן של ספקיות הצינור.
אחריות הספקיות
10. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפטור את הספקיות
מאחריות לנזק, הן מן הטעם שלא הוכח כי הן אלה שסיפקו את הצינור שפקע והן מן הטעם
שלא הוכח קיומו של פגם בצינור. באשר לחברת הידרו צינור, לה יוחסה אספקת הצינור,
קבע בית המשפט כי היא שורבבה לתביעה כנתבעת על אף שאין לה קשר לענין נשוא התביעה.
לא מצאנו להתערב בקביעה עובדתית זו של בית המשפט המחוזי, באשר לא מצאנו תשתית
ראייתית כלשהי נגד חברה זו. אשר לחברת יואל שוסטר בע"מ (להלן: הספקית) אין
אנו רואים עין בעין עם בית המשפט המחוזי לענין קביעתו כי לא הוכח שהספקית היא
שסיפקה את הצינור. דעתנו היא, כי מן הראיות עולה במידת הסבירות הנדרשת במשפט אזרחי
כי הספקית היא שסיפקה את הצינור (הודעתו של מנהל הספקית - ת2/; עדותו של המתקין
בעמ' 69 לפרוטוקול, שורות 26-31; עמ' 70, שורות 11-17; עמ' 72 עמ' 21-25; עמ' 73
שורות 5-9; עדותו של בורשטיין, בעמ' 37 לפרוטוקול שורות 25-28; עמ' 42 לפרוטוקול
שורות 22-24). אלא שמאחר ומקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר אי הוכחת
פגם בצינור, אין בקביעה כי הצינור סופק על ידי הספקית כדי להטיל עליה אחריות
לאירוע. הראיות היחידות שהובאו לעניין קיומו של פגם בצינור היו חוות דעתו של
המומחה מטעם המתקין ועדותו של מנהל הספקית. המומחה חיווה דעתו כי קיים גורם נוסף
לפקיעת הצינור מלבד כיפופו, כאשר אותו גורם נוסף עשוי להיות פגם בצינור.
אלא שאין בכך כדי ללמד על קיומו של פגם כזה, מה גם שהמומחה כלל לא בדק את הצינור
שפקע. כך גם אין בעדותו של המנהל, לפיה בצינורות מן הסוג הגמיש כפי הצינור
בענייננו, "יש תמיד איזו שהיא נקודת תורפה", כדי להוכיח קיומו של פגם
בצינור.
משכך, הגענו לכלל מסקנה כי המבטחות לא השכילו
להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת מהן כי המתקין או הספקיות נושאים באחריות לנזק.
העברת נטל ההוכחה
11. המבטחות טענו, כי בנסיבות העניין היה על בית
המשפט המחוזי להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהטיל על המתקין ועל
הספקיות להוכיח כי לא התרשלו. לטענתן, אירוע הנזק מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות
מצד המתקין והספקית מאשר עם היעדרה. אין בידינו לקבל טענה זו, שכן אירוע הנזק
מתיישב יפה גם עם האפשרות שגורמים אחרים - ובראשם פזגז ופניציה עצמן - הם שהתרשלו.
לפזגז, כזכור, נקבע בבית המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור של 100% לנזק שנגרם
למכליתה. על קביעה זו לא השיגו המבטחות לפנינו בהודעת הערעור מטעמן, ולא בכדי.
אולם חשוב מכך. בהסכם השיפוי אשר נערך בין פניציה ומבטחתה (חברת "הסנה")
מצד אחד, לבין מבטחתה של פזגז (חברת "ציון") מצד שני, נכלל סעיף ויתור
בזו הלשון:
מבטחי פז-גז חברה לשווק בע"מ מצהירים כי הם בלבד ישאו בכל הנזקים
שנגרמו לחוות-מיכלי הגז של חב' פז-גז המצוי במפעלי פניציה, וכמו כן שלפז-גז לא
תהיינה כל תביעות בגין נזקי רכוש כלפי הסנה ו/או פניציה בכל ענין הנובע מן השריפה.
כזכור, שלושה מכלים סטטיים, שהיו בחוות המכלים של פזגז,
התפוצצו או התבקעו עקב השריפה (וגרמו, אגב כך, לחלק ניכר מהנזק למפעל הזכוכית).
מכאן, שגם לפזגז עצמה (ולמבטחיה) נגרם נזק בלתי מבוטל. משום מה, הנזק היחיד של
פזגז אשר נכלל בכתב התביעה הוא הנזק למכלית שממנה דלף הגז. עובדה זו, ביחד עם
"ראשית ההודאה" הכלולה בסעיף הויתור שלעיל, מעלה לפחות אפשרות סבירה כי
פזגז נושאת באחריות לאירוע, ואף מכירה בכך. אפשרות זו אינה מופרכת לאור ליקויי
הבטיחות במכלית ובחוות המכלים, אשר התבררו במשפט, וכן לאור האפשרות, שאף היא לא
נשללה, כי הכשל בצינור אירע בשל פגיעה חיצונית בצינור לאחר התקנתו. בנוסף, גם
לפניציה אשם תורם. פניציה עצמה, ומבטחיה, הודו בכך מפורשות בסיכומיהן בבית המשפט
המחוזי, בציינם כי "שמאים אשר העריכו את גובה הנזק, תוך ניכוי רשלנותה
התורמת של פניציה לאירוע העמידו את הנזק לפיצוי על 870,000$ של
ארה"ב" (ההדגש אינו במקור). אשם תורם זה מובן, בין השאר, על רקע ליקויי
הבטיחות האמורים בחוות המכלים אשר לחלקם אחראית, ככל הנראה, גם פניציה. סיכומה של
נקודה זו: אין מקום לומר כי התקיימו התנאים להעברת הנטל לכתפי הנתבעים להוכיח כי
לא התרשלו.
12. נוכח מסקנתנו כי לא הוכחה אחריותם של המתקין
ושל הספקיות לנזק, הרי שדין ערעורן של המבטחות להידחות, ואין לנו צורך להיזקק
לשאלות המתעוררות במקרה זה בנושא הוכחת הנזק בדרך של אומדן. עם זאת, למעלה מן
הדרוש, נאמר, כי על אף שככלל יש להוכיח את שיעורו של הנזק הכירה ההלכה הפסוקה
בחריג, לפיו במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, ובלתי אפשרי או
קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה, ניתן להקל ברמת ההוכחה הנדרשת,
ולאמוד את הנזק מתוך הראיות (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון
טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800; ע"א 531/71 נתן לכוביצר
נ' גדעון רודה, פ"ד כו(2) 113; ע"א 427/82 'השתיל' נ' אגן יצרני
כימיקלים, פ"ד מ(4) 309).
ערעוריהם של הספקיות והמתקין בנושא ההוצאות
13. אף שככלל, בית המשפט שלערעור נוטה שלא להתערב
בסכום ההוצאות הנפסק על-ידי הערכאה הדיונית, הרי שהמקרה שלפנינו הוא בבחינת יוצא
מן הכלל. סכום ההוצאות שנפסק לזכות הספקיות - 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ
לכל אחת - אינו עומד בכל יחס סביר לסכום התביעה (כעשרה מיליון ש"ח ביום מתן
פסק הדין) ולמורכבותה. בצדק ציינו הספקיות, כי פסיקת סכום הוצאות הנמוך משכר הטרחה
המינימלי של לשכת עורכי הדין - שערכו לענייננו, נכון למועד מתן פסק הדין, היה
כ30,000- ש"ח - טעון הנמקה (תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד1984-), דבר שלא נעשה בענייננו. לפיכך מתקבל ערעור הספקיות וסכום
הוצאותיהן בבית המשפט המחוזי מועמד על 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ לכל אחת
מהן, נכון למועד מתן פסק הדין.
14. בערעור-שכנגד טוען המתקין, כי
יש לזכותו בהוצאות משפט גם בגין ההליך לפני בית המשפט המחוזי, ולאור התוצאה אליה
הגענו, יש לקבל את טענתו האמורה. לפיכך, סכום הוצאותיו של המתקין בבית המשפט
המחוזי מועמד אף הוא על 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ, נכון למועד מתן פסק
הדין.
סוף דבר
15. מן הטעמים שפורטו לעיל אנו
דוחים את ערעורן של המבטחות ומקבלים את ערעורו-שכנגד של המתקין. כן מקבלים אנו את
ערעורן של הספקיות בנושא ההוצאות. המבטחות ישלמו לספקיות, מלבד הסכום האמור בפסקה
13 לעיל, 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין הוצאות הערעור. לכאורה היה המתקין
זכאי לקבלת הוצאות גם בגין הדיון בערכאה זו, אלא שלאור מחדלו הדיוני החמור, עליו
עמדנו בפסקה 6 לעיל, אנו נמנעים מלפסוק לו הוצאות בהליך הערעור.
ניתן היום, כ"ח באלול תשס"א
(16.9.01).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 96089640.J13
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444