דוד סחייק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8961/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8961/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: דוד סחייק נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 183/03 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' רביד תאריך הישיבה: ג' בשבט התשס"ח (10.1.2008) בשם המערער: עו"ד אבנר רון בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש בשם שירות המבחן: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט רביד) בת"פ 183/03 מיום 2.9.07; זאת לאחר שהודה בעובדות כתב אישום מתוקן, ולפיכך הורשע בחמש עבירות שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובחמש עבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה (סעיף 280(1) לחוק). על המערער נגזרו 20 חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי שיחול בעבירות שוד או אלימות (למעט תקיפה סתם) או שימוש לרעה בכוח המשרה, ופיצוי כל אחד מהמתלוננים בסך 3,000 ש"ח. ב. כרקע לעבירות בהן הודה המערער ייאמר, כי הוא ונאשמים אחרים בתיק שירתו כשוטרי חובה במשמר הגבול בגזרת חברון, וכנאמר בכתב האישום, נהגו שוטרים מן הפלוגה, לרבות הנאשמים שהמערער ביניהם, להתנכל לתושבים ערבים בעיר ולרכושם, תוך שוד חנויות, הכאה, גניבת רכוש ונזק לרכבים. לפי האישום הראשון – ביום 15.2.03 נכנסו הנאשמים, והמערער בתוכם, לחנות מכולת, ערכו חיפוש בגופו של הבעלים וגנבו סיגריות בשווי של 135 ש"ח. בחנות אחרת הכה אחד הנאשמים את הבעלים בראשו, והמערער ונאשם נוסף גנבו 900 ש"ח במזומן. בחנות שלישית גנבו 800 ש"ח במזומן, ברביעית גנבו חמישה מכשירי טלפון נייד, כ-50 כרטיסי טוקמן ו-500 ש"ח במזומן. כל זאת, בשעה כשהנאשמים פועלים בחבורה, מזוינים בנשק ותוך איומים (יצוין כי בכתב האישום המתוקן מדובר על שלוש עבירות שוד, אף כי רשומים ארבעה מקרים). באישום השני נעשו מעשים דומים ביום 17.2.03: באחד המקרים, הוציא המערער, בין היתר, ממגירות חנות ארנק ובו 63 כרטיסי טוקמן וגנב חלק מהם, וכן היתה גניבה בחנות נוספת. ההודאה וההרשעה היו כאמור בחמישה מקרי שוד ושימוש לרעה בכוח המשרה. ג. (1) בטרם גזר את הדין, עיין בית המשפט המחוזי בתסקיר שירות המבחן, בו תואר כי המערער שירת כחובש, לאחר שחרורו עבד ברשות הדואר, ועבר תהליך חזרה בתשובה. צוין כי המערער קיבל אחריות למעשיו והביע חרטה; החזרה בתשובה חיזקה כנאמר גישה זו. המערער ציין באוזני השירות טראומה ממות חבריו באירוע טרור ב"ציר המתפללים". (2) בית המשפט כתב כי המערער (וחברו שנגזר דינו יחד עמו), "היו אמורים להיתפש בעיני הציבור הרחב כמי שיוכל לשים בהם את מבטחו בעת צרה. היה עליהם להגן על החלש מפני האלים והבריון. אם הנאשמים שהם שוטרים, הופכים לבריונים, כלו כל הקיצים, ואין תקומה לשלטון החוק. לפיכך, על בתי המשפט להעביר מסר ברור, צלול וחד-משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים למען יראו וייראו". על כן, נגזרו העונשים שפורטו מעלה. ד. (1) בערעור נטען, כי המערער וחבריו התמודדו עם תופעות קשות של מרחץ דמים ונפילת חבריהם, וזאת בגיל צעיר של 20-21; המערער חוה כחובש טראומה של התמודדות קשה אל מול הטרור, בלא סיוע פסיכולוגי; המדובר באדם נורמטיבי, ועונשו – כך נטען – היה חמור משל אחרים, ובכך הופלה לרעה, מה גם שדינו נגזר שנים אחר קרות האירוע. (2) לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן; נמסר כי המערער בכלאו מגלה אחריות למעשיו, אך מתקשה להתמודד עם מצוקת משפחתו, רעייתו ובתו; הוא פוטר מעבודתו ברשות הדואר. תפקודו בכלא תקין. הומלץ לשקול דחייה של כחמישה חודשים כדי לבדוק את ההשתלבות במאסר. (3) בפנינו טען בא-כוח המערער כי הערעור אינו מכוון להצדקת העבירות, והמערער מתחרט על מעשיו. אך המדובר באדם בעל עבר נקי, שעבר על החוק בחודשיים האחרונים לשירותו הצבאי, ובתוך יומיים; חרף ההמלצה של פסיכולוג צבאי, הושב המערער עם חבריו לחברון לאחר שהוצאו משם על פי אותה המלצה. ועוד, בחמש השנים שלאחר המעשה, לא עבר המערער עבירות; גם נעשה בצידו ניסיון לצדק מאחה אל מול המתלוננים – אך הדרישות הכספיות מצידם היו גבוהות מדי; הוא לא השתמש באלימות פיסית בעצמו, ומעידתו היתה רק בסוף שירותו, וגם לחלוף הזמן משמעות. (4) נציגת שירות המבחן תיארה את מעורבותו החיובית של המערער בניסיון לצדק מאחה, ואת התהליך המשמעותי שעבר, ובו נטילת אחריות ויכולת לראות את האחר. (5) באת-כוח המדינה ציינה, כי נסיבות ביצוע השוד היו כניסה במדים ועם נשק לחנויות של פלסטינאים, כביכול במטרה לאכוף עוצר. באישום השני היה המערער אף מפקד צוות. חבריו של המערער לכתב האישום הורשעו בפחות אישומים, ועל כן היה עונשם נמוך יותר. באת-כוח המדינה הפנתה לע"פ 1795/06 יוספי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ברלינר) (2006), ערעורו של אחר באותה פרשה, שם נאמר: "הקרבנות היו חסרי הגנה, והתנהגות המערער וחבריו ליבתה שנאה, הקיימת ממילא, ומציגה את חיילנו כאכזריים וחסרי מצפון". לכן, לשיטתה, על הענישה להיות מחמירה ועל ההרתעה לגבור על הנסיבות האישיות. ה. (1) לאחר העיון, לא ראינו מקום להתערבות בעונש שנגזר על המערער. גם עם ומדינה הנתונים בסכסוך מר עם אויב, וגם חיילים, החווים חוויות קשות של פגיעה בחבריהם ושפך דם, אינם יכולים להידרדר לשוד ולניצול כוח המשרה כלפי אנשים חפים מפשע – כגון בעלי חנויות, שכסף נלקח מהם ומרכולתם נשדדת מהם. (2) ציינה השופטת (כתארה אז) ביניש בע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקש, פ"ד נד(2) 72, 83 (2000), פרשה חמורה מאוד מסוג אחר, של פגיעה בעצורים פלסטינאים קטינים, כי תופעות של ניצול הכוח לרעה והשפלת הזולת, תוך ביזוי המדים "יש לעקור משורש, יש לעשות כל שניתן כדי למנוע מעשי רשע.... המעשים שהורשע (המשיב שם – א"ר) בביצועם, הם מעשים המותירים צלקות שאינן נמחות בנפשם של הקרבנות ומטפחים בקרבם את זרע השנאה למדינה ולשלוחיה"; (3) בע"פ 55/06 מדינת ישראל נ' זלינגר (לא פורסם) (2006) שאלתי עצמי, בפרשה מסוג שונה אך בעלת קוים דומים מסוימים, "מה מניע אנשים בעלי רקע נורמטיבי כנאשמים הללו, שבעברם הרבה חיוב, לעשות מעשים מבישים של השפלת הזולת ופגיעה בו"; ולהלן "ככל שיש להצר על מעידתם של אנשים נורמטיביים בעלי עבר כזה, יש להצר בנסיבות, בראש וראשונה, על מה שעוללו למתלוננים... אם נשים עצמנו בנעליהם, ואני כותב כיהודי בן לעם שסבל אלפים שנות השפלה בגלות, בית המשפט חייב למלא את תפקידו בחברה ובמדינה ולהעניש בכגון דא, וזאת להרתעת הרבים, גם אם ניתן להניח ולקוות כי הנאשמים הללו עצמם לא ישובו לסורם". באותו ענין ציין חברי השופט ג'ובראן כי "חברה תרבותית ומתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם מעשים מסוג זה, אשר יש להוקיעם מכל וכל, בהיותם פוגעים בכבוד האדם ובערכי יסוד נוספים עליהם מושתתת שיטת המשפט שלנו". בנידון דידן ביזו וביישו המערער וחבריו, לובשי מדים, את המדינה ואת כוחות הביטחון. אוי לאוזניים שככה שומעות. (4) בפרשת יוספי שענייננו שלנו כרוך בה כאמור,אמרה השופטת ברלינר: "העבירות שמדובר בהן קשות, ויותר מכך מכוערות ומוציאות את דיבתה של מדינת ישראל רעה. המדים והנשק שנתנה מדינת ישראל למערער וחבריו כדי להגן על אינטרסים חוקיים של המדינה ושל חייליה, נוצלו במקרה הנוכחי בדרך המצביעה על אבדן מוחלט של ערכים. מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאבדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק. ספק בעיני אם היה מקום לראות בתנאי השירות הקשים של המערער וחבריו, ואפילו בטראומה שעברו כאשר נהרגו חבריהם במהלך השירות, כנסיבה מקלה שיש לה השלכה של ממש לענין הענישה. נראה לי כי יש בכך משום ערוב מין בשאינו מינו. מדינת ישראל למודת סבל, למודת קורבנות ונפילתו של חייל לרוע המזל אינה אירוע חריג. אבוי לכולנו, אם אירוע כזה יתורגם למעשי שוד, ביזה או התעללות באזרחים חפים מפשע". (5) דברים אלה מדברים בעדם. אכן, לכל הדעות המדובר באדם נורמטיבי מיסודו, לפני מעשים אלה ובשנים שלאחריהם. אנו יוצאים מן ההנחה, כי אותם ימים ספורים של מסע עבירות היו מעידה באורח חייו של המערער. אנו מאמינים כי אכן נתן אל לבו את המעשים, והתחרט עליהם חרטה אמיתית. כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, ב, ב: "ומה היא התשובה? הוא: שיעזוב החוטא ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: יעזוב רשע דרכו (ישעיהו נ"ה, ז), וכן יתנחם (יתחרט – א"ר) על שעבר: שנאמר: כי אחרי שובי ניחמתי (ירמיהו ל"א, יח). ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". (6) בהתחשב במעשים שנעשו, אין העונש שהוטל על המערער חמור; אילולא הנסיבות המיוחדות שבהן משרתים חיילי צה"ל והשוטרים בשטחים הבאים במגע עם אוכלוסיה אזרחית, ואילולא חלוף הזמן, היה חמור לדידנו בהרבה. על כן אין מקום להתערב בו. הדעת נותנת כי החרטה והתשובה, ככל שיתמיד בהן, וכך יש לקוות על פי רקעו בטרם הפרשה ולאחריה, יעמדו למערער בעמדו לדיון בשחרור על תנאי. (7) אכן, יש לקוות כי מקרה כגון דא הוא חריג. האחריות החינוכית המוטלת על צה"ל ופיקוד המשטרה להבטיח כי אכן בחריג עסקינן, היא גדולה – ואנו מקוים כי הדעת ניתנת אליה, לצורך לכבד כל אדם, ולהיות רגיש לפגיעה בו: "דעלך סני, לחברך לא תעביד" (מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה) אמר התנא הלל הזקן, במסכת שבת (ל"א, א') - "זו היא כל התורה כולה". (8) כאמור, אין בידינו להתערב בעונש במקרה זה. ניתן היום, ז' בשבט התשס"ח (14.1.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07089610_T05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il