חסן כבישי נ. סלאח כבישי

פסק-דין בתיק ע"א 8959/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8959/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער: חסן כבישי נ ג ד המשיבים: 1. סלאח כבישי 2. כבישי מאדי, פורמלי 3. כבישי סאלח, פורמלי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.04.2009 בת.א. 213/07 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשע"ד (23.6.2014) בשם המערער: עו"ד רוברט תומא בשם המשיב 1: עו"ד אליאס פרח פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) שקיבל באופן חלקי את תביעת המערער לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 114 בגוש 18441 ביישוב ג'וליס (מחצית החלקה הנדונה תכונה להלן: המקרקעין). 1. סלמאן כבישי המנוח (להלן: סלמאן) היה הבעלים של המקרקעין וביום 21.2.2007 נרשמו הזכויות במקרקעין על שם שלושת בניו, הם המשיבים שלפנינו, מכוח צו ירושה. כשבע שנים קודם לכן, ביום 20.2.2000, הגיש המערער – אחיו של סלמאן ודודם של המשיבים – תביעה נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: התביעה הראשונה) לקבלת סעד הצהרתי לפיו הוא בעל המקרקעין מכוח הסכם שערך עם סלמאן לפיו העניק לו סלמאן את המקרקעין במתנה. במסגרת תביעה זו הגישו המשיבים מסמך ללא תאריך שכותרתו "תגובה מטעם הנתבעים" (להלן: מסמך התגובה) ובו הצהירו כדלקמן: הנתבעים מעידים ומצהירים וטוענים כי נחתם הסכם בין המנוח לבין התובע ולא היה הסכם מילולי בלבד וההסכם הוחזק אצל אבינו המנוח ולאחר פטירתו לא נמצא, אולם אנו חייבים באמת שבהסכם כי אכן המנוח העביר ללא תמורה כספית ו/או בעלת ערך כספי אולם התובע התחייב בתשלום מס רכוש על החלקה 114 באותו מסמך תגובה הוסיפו המשיבים וביקשו במסגרת התביעה הראשונה כי המערער יחויב בתשלום מס רכוש בגין המקרקעין "על כל השנים שהופיעה החלקה במשרדי מס רכוש בשם המנוח אבינו ז"ל", ובסיום המסמך מופיעות שלושת חתימותיהם. נוכח האמור במסמך התגובה הגיש המערער ביום 8.5.2000 בקשה למתן פסק דין, ובית המשפט הורה לו להגיש נסח רישום עדכני. נסח כאמור לא הוגש, ובסופו של דבר מחק בית המשפט המחוזי את התביעה הראשונה בשל חוסר מעש בפסק דין מיום 22.5.2002. 2. כחמש שנים לאחר מכן, ביום 11.2.2007, הגיש המערער את התביעה דנן והסעד שהתבקש בה זהה לזה שהתבקש בתביעה הראשונה קרי: הצהרה על בעלותו במקרקעין ורישום המקרקעין על שמו. בפסק דינו מיום 21.4.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי אף שהמערער טען בתביעתו שההסכם המקורי בינו ובין סלמאן נערך בשנת 1983 בכתב, הוא חזר בו מגירסה זו במהלך חקירתו והעיד כי אינו זוכר אם הוא ואחיו הסכימו בכתב או בעל-פה על העברת המקרקעין. כמו כן, אחיין המערער (בן אח אחר שאינו סלמאן) העיד מטעמו כי אותו הסכם נערך בעל-פה ובית המשפט מצא את עדותו אמינה. אף שלא הוכח כי נערך הסכם בכתב להעברת המקרקעין בית המשפט מוכן היה להניח, לצורך הדיון בלבד, כי מסמך התגובה עומד בהוראות ס' 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. אולם, כך קבע בית המשפט המחוזי, נסיבות החתימה על מסמך התגובה אינן ברורות והמשיבים טענו כי הסכימו לחתום עליו בלי לקוראו מתוך אמון בטענת המערער כי כרת הסכם בכתב עם אביהם. בית המשפט המחוזי דחה את גירסת המערער כי בא-כוחו בתביעה הראשונה הוא זה שהחתים את המשיבים על מסמך התגובה, לנוכח הכחשת בא-כוחו את הדברים ולנוכח מסקנתו כי עדות המערער לא הייתה אמינה. תחת זאת, העדיף בית המשפט קמא את גירסת המשיבים לפיה המערער עצמו הוא זה שהחתימם על המסמך, תוך שהבטיח להציג להם הסכם כתוב בחתימת אביהם והם האמינו לו בשל הכבוד שרחשו לו כדודם. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהמערער זנח את התביעה הראשונה מחזקת את גירסת המשיבים וכי הדבר נבע, ככל הנראה, מכך שהמשיבים הבינו שהסכם בכתב לא היה ולא נברא והמערער לא רצה שהדבר יתגלה. אשר על כן קבע בית המשפט המחוזי כי חתימת המשיבים על מסמך התגובה נעשתה בכפוף להבטחת המערער שיציג בפניהם את ההסכם הכתוב שערך עם אביהם, ומשלא עמד בהתחייבותו זו ממילא אין להעניק למסמך זה כל משקל. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי כשש שנים מאוחר יותר, ביום 3.8.2006, חתם המשיב 3 על מסמך נוסף שכותרתו "ויתור בלתי חוזר" בו ויתר על חלקו במקרקעין לטובת המערער. עוד ציין בית המשפט כי במהלך הדיון בתביעה דנן הגיעו המערער והמשיב 2 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו העביר המשיב 2 את חלקו במקרקעין למערער. אשר על כן, קבע בית המשפט כי התביעה נגד המשיב 1 תידחה מן הטעמים שפורטו אך הוא הוסיף וקבע כי המערער זכאי להירשם כבעלים על חלקיהם של המשיבים 2 ו-3 במקרקעין. 3. המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 4905/09 – להלן: הערעור הראשון) המופנה כנגד דחיית התביעה ככל שהיא נוגעת לחלקו של המשיב 1 במקרקעין, ובפסק הדין שניתן בערעור הראשון קבע בית משפט זה (כבוד השופטים א' רובינשטיין, י' דנציגר וע' פוגלמן) ביום 22.2.2012 כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע ממצאים בעניין הסכם חלוקת מקרקעין בלתי חוזר (להלן: הסכם החלוקה) שאושר על-ידי בית משפט השלום בעכו, והוזכר על-ידי המערער בכתב התביעה אך לא זכה להתייחסותו של בית המשפט קמא. עוד ציין בית המשפט כי "טענות הצדדים באשר לפסק הדין קמא שמורות להם". בפסק דין משלים מיום 14.10.2012 (להלן: פסק הדין המשלים) שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בעקבות פסק-הדין בערעור הראשון, ציין בית המשפט כי הסכם החלוקה שנחתם בשנת 1988 נראה כמסדיר את חלוקת חלקות 52-48 בגוש 18441 לשלושים חלקות שונות כמפורט בתשריט המצורף להסכם, וכן נקבע בו מיהו הבעלים של כל אחת מהחלקות החדשות שנוצרו. לפי הסכם זה, המערער הוא הבעלים של החלקה שסומנה 52/1. עוד ציין בית המשפט כי ביום 12.5.1994 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט מ' אלטר) בו התקבלה בהיעדר הגנה של מי מהנתבעים תביעתו של עקאב כבישי (אחיהם של סלמאן והמערער) לפירוק השיתוף בחלקות 52-48 הנ"ל, בהתאם לאמור בהסכם החלוקה. בהערת אגב ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נקט באותו פסק-דין במינוח של שימוש בקובעו "אני מורה על חלוקת השימוש במקרקעין" ועל כן, ספק אם אכן פירק את השיתוף. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וציין בהקשר זה כי אין כל ראיה לכך שבעת מתן פסק-הדין האמור הונח בפני בית משפט השלום אישור רשויות התכנון על פירוק השיתוף, כנדרש לפי ס' 38(א) לחוק המקרקעין. על כל פנים, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי חלקה 52/1 בה זכה לפי הסכם החלוקה, היא למעשה המקרקעין נושא התביעה שבכאן. טענתו של המערער לעניין זה נסמכה על כך שבהליכי הסדר מקרקעין שנערכו באזור פוצלה חלקה 52 ההיסטורית לחלקות 116-112, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח טענת המערער שרכש את הזכויות במקרקעין מסלמאן בשנת 1983, היה עליו להגיש תביעה לפקיד ההסדר בסמוך למועד פרסום לוח הזכויות ב- 28.12.1984. יתירה מכך, הסכם החלוקה שנערך בשנת 1988 יוצא מנקודת הנחה שהחתומים עליו הם בעלי החלקות הנדונות בו, אולם במסגרת הליך ההסדר שהתקיים בין היתר, לגבי המקרקעין נושא הסכם החלוקה במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, הוגשו תביעות רבות לפקיד ההסדר על חלקות אלה וביניהן תביעה מטעם מדינת ישראל. על כן, לשיטת בית המשפט המחוזי, ניתן היה לצפות שחותמי הסכם החלוקה יעבירוהו לפקיד ההסדר על מנת שיבחן אם יש בו כדי לפתור תביעות סותרות בחלקות הללו, אך אין כל ראיה שכך אכן נעשה. משנחתם הסכם החלוקה במקביל להליכי ההסדר, ולא הוכח כי הוצג בפני פקיד ההסדר סבר בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לכך שבית משפט השלום יאשר אותו ויורה לרשם המקרקעין לרושמו במרשם בעת שהקרקע מצויה בהליכי הסדר ובתי המשפט השונים (לרבות בית המשפט העליון) בוחנים תביעות שהוגשו בנוגע אליה. מכל מקום, כך קבע בית המשפט המחוזי, לוח הזכויות הועתק למרשם המקרקעין ביום 21.7.1994 ועל-פי סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר) באותו מועד מתבטלת כל זכות הסותרת את הרישום שנעשה בהליכי ההסדר. לפיכך, ואף אם הסכם החלוקה הקנה למערער זכות כלשהי, הרי שזו התבטלה בשנת 1994 מאחר שהמערער לא הגיש כל תביעה לפקיד ההסדר. לבסוף ציין בית המשפט כי בנוסף לכל אלה לא מצא התאמה ברורה בין חלקה 52/1 שבתשריט הסכם החלוקה ובין חלקה 114 שגבולותיה נקבעו בהליכי ההסדר. בהקשר זה הזכיר בית המשפט כי ההסכם מחלק את חלקה 52 לארבעה חלקים בעוד פקיד ההסדר חילקה לחמישה, וכן שהסכם החלוקה מעניק למערער את חלקה 52/1 כולה ואילו הוא תובע בהליך זה רק מחצית מחלקה 114. מכל הסיבות הללו שב בית המשפט המחוזי ודחה את תביעת המערער, ככל שהיא נוגעת למשיב 1. 4. מכאן הערעור שלפנינו המופנה הן כלפי פסק הדין הן כלפי פסק הדין המשלים. המערער טוען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי לא הוכיח שכרת הסכם בכתב עם סלמאן, ולשיטתו אף שההסכם עצמו אבד יש לראות בהסכם הפשרה שכרת עם המשיב 2 ראיה לקיום הסכם כתוב וזו צריכה לשמש כמשקל נגד לגירסת המשיב 1. עוד טוען המערער כי בית המשפט נתן משקל רב מדי לכך שבמהלך חקירתו הנגדית אמר שאינו זוכר אם נערך הסכם בכתב, ולטענתו יש להתחשב בהקשר זה בעובדה שהוא אדם מבוגר שאינו יודע קרוא וכתוב ומסיבה זו לא הקפיד בניסוח אחת התשובות בחקירתו הנגדית. אשר למסמך התגובה סבור המערער כי יש לראות בו הודאת בעל דין מצד המשיבים והוא מציין כי אין מחלוקת על כך שהמשיבים אכן חתמו על המסמך. כמו כן טוען המערער כי בחקירתו הנגדית הודה המשיב 1 שקרא את מסמך התגובה לפני שחתם עליו ובכך סתר את תצהירו בו טען שכלל לא קראו, והוא מוסיף וטוען כי נוכח סתירה זו לא היה מקום לייחס מהימנות לגירסת המשיב 1. בנוסף טוען המערער כי בית המשפט התעלם מן ההלכה לפיה חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שהוא קרא את המסמך והסכים לתוכנו ועוד הוא טוען כי אין במסמך כל אמירה שהחתימה עליו נעשית בכפוף להצגת הסכם המתנה בין סלמאן והמערער וכי אילו היו המשיבים אכן מתנים את הסכמתם למסמך התגובה בהצגת ההסכם הכתוב, חזקה עליהם שהיו משהים את חתימתם עליו עד לאחר שיראוהו. אשר לתביעה הראשונה טוען המערער שעדותו כי לא היה מודע למחיקתה ובא-כוחו דאז הוא זה שהיה אחראי לחוסר המעש, לא נסתרה. אשר להליכי ההסדר טוען המערער כי בית המשפט העלה את הטענות בעניין זה מיוזמתו מבלי שנדרש לכך על-ידי המשיב 1, והוא מוסיף וטוען כי המשיב 1 לא התכחש לתוקפו של הסכם החלוקה ולזכותו של המערער בחלקה 52/1 מכוח ההסכם, על אף הליכי ההסדר. לחלופין טוען המערער כי אף אם היה בית המשפט רשאי להתייחס מיוזמתו להליכי ההסדר, יש לקבוע כי קמה במקרה זה הצדקה חריגה לסטות מעקרון סופיות הליכי ההסדר שכן הרישום על שם המשיבים הושג במרמה ותוך הסתרת הסכם החלוקה והסכם המתנה בין סלמאן למערער מפקיד ההסדר. כמו כן טוען המערער כי עמד בנטל להוכיח כי חלקה 52/1 כסימונה טרם ההסדר היא היא מחציתה של חלקה 114 ולטעמו הדבר עולה באופן ברור מהשוואת התשריטים השונים, מעדויות שנשמעו בבית המשפט וכן מן העובדה שהוא מחזיק במקרקעין ומעבד אותם לאורך שנים. 5. המשיב 1 טוען מנגד כי הסיבה לזניחת התביעה הראשונה הייתה חששו של המערער מכך שיתגלה אי קיומו של הסכם כתוב, והוא שב ומציין כי המערער הודה מעל דוכן העדים שאינו יודע אם ההסכם שלו ושל סלמאן נערך בכתב או בעל-פה, וכן כי העד מטעם המערער, ג'דען כבישי, העיד כי מדובר בהסכם בעל-פה. עוד טוען המשיב 1 כי המשיבים 3-2 קיבלו מן המערער מקרקעין אחרים תמורת הויתור על חלקם במקרקעין, והדבר מוכיח לשיטתו של המשיב 1 כי למערער אין זכות כלשהי במקרקעין. מכל מקום, כך טוען המשיב 1, הסכם הפשרה שהושג בין המערער למשיב 2 מחייב רק את הצדדים לו ואין הוא יכול לשמש ראיה נגדו. לבסוף טוען המשיב 1 כי הערעור כולו תוקף קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי אשר אין מקום להתערב בהן וכן הוא מבקש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט קמא בפסק הדין המשלים לפיהן זכויותיו הנטענות של המערער ככל שהן נסמכות על הסכם החלוקה, פקעו עם סיום הליכי ההסדר וכי מכל מקום לא ניתן לזהות התאמה בין חלקה 52/1 ובין חלקה 114. המשיבים 3-2 הודיעו כי אין להם עניין בהליך הערעור ולא הגישו סיכומים מטעמם. 6. דין הערעור להידחות. המערער טוען לזכויות במקרקעין מכוח שני הסכמים – הסכם מתנה שכרת לטענתו עם סלמאן בשנת 1983, והסכם החלוקה משנת 1988. אלא שביום 21.7.1994 הועתק לוח הזכויות שגובש בהליכי הסדר הזכויות במקרקעי הכפר ג'וליס למרשם המקרקעין ועל-פי סעיף 81 לפקודת ההסדר רישום זה מבטל כל זכות הסותרת את אותו הרישום, למעט בהתקיים החריגים הקבועים בפקודה. המערער טוען אמנם להתקיימות החריג הקבוע בסעיף 93 לפקודת ההסדר ולגירסתו רישום המקרקעין על שם סלמאן הושג במרמה משהסתירו המשיבים את שני ההסכמים הנטענים מעיני פקיד ההסדר, אך טענה זו אין לה על מה שתסמוך. בית משפט זה חזר והדגיש כי יש לפרש את סעיף 93 לפקודת ההסדר בצמצום על מנת לשמר את עקרון סופיות המרשם שהוא "הבריח התיכון של שיטת ההסדר" כולה (ע"א 492/83 עזבון דיאב נ' דיאב, פס' 6 (להלן: פרשת דיאב); רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727 (2003); ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון עבדאללה, פס' 13-12 (27.8.2012)). הפסיקה הכירה אמנם באפשרות ששתיקה של אדם תיחשב כמרמה לעניין סעיף 93 הנ"ל, אך זאת רק כאשר מדובר ב"שתיקה רועמת". שתיקה עשויה להיות מרמה כאשר, כדברי הנשיא מ' שמגר "נדרשות תגובה או נקיטת עמדה של מי שטוענים נגדו, או כאשר פלוני נוקט פעולה כלשהי אשר במסגרתה צריך היה להציג את העובדות כהווייתן ואינו עושה כן מיוזמתו; אז התנהגותו, קרי שתיקתו, של אותו אדם, כאשר שומה עליו לפתוח פיו ולדבר, היא שתיקה מדברת" (ע"א 531/92 נזאל נ' דווירי, פ"ד מז(4) 824, 831-830 (1993); פרשת דיאב, בפס' 7; חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל 325-322 (2000)). המערער, אשר לא פנה בעצמו לפקיד ההסדר ולא הביא בפניו את הסכם החלוקה, לא הציג כל ראיה המצביעה על כך שמחדלו של המשיב 1 מלהציג את הסכם החלוקה בפני פקיד ההסדר עולה כדי "מרמה". בהקשר זה לא למותר לציין כי מלבד המערער והמשיב 1 חתומים חמישה אנשים נוספים על הסכם החלוקה וככל הנראה איש מהם לא העבירו לפקיד ההסדר. עוד ראוי לציין כי הסכם החלוקה מעניק גם למשיב 1 זכויות בחלקות אחרות, כך שהצגתו בפני פקיד ההסדר עשויה הייתה לפעול לטובתו בהקשר זה. יתירה מכך, הסכם החלוקה מתעלם מקביעות שנקבעו בפסקי דין של בתי המשפט בהליכי ההסדר, ודי להזכיר בעניין זה כי לפחות שני בעלי זכויות רשומים אינם צדדים לאותו ההסכם (מדינת ישראל וקאסם אבו חסן) וכי חלקה 52 חולקה לחמש חלקות ולא לארבע. בנסיבות אלה, ספק רב אם ניתן היה כלל ליישם את הסכם החלוקה ואם היה טעם להציגו בפני פקיד ההסדר. מכל מקום, קשה להלום כיצד ניתן לראות באי הצגתו מעשה מרמה מצד המשיב 1, כטענת המערער. הנטל להוכחת המרמה מוטל על כתפי המערער, ולא מצאתי כי עלה בידו להרימו. אשר להסכם המתנה הנטען בין המערער וסלמאן משנת 1983. המערער הודה בעדותו כי הוא אינו זוכר אם ההסכם היה בכתב ומשכך לא עמד המערער בנטל המוטל עליו להוכחת מרמה מצד המשיב 1 גם בהקשר זה, שכן בהיעדר הסכם כתוב אין מה להציג בפני פקיד ההסדר וזאת לבד מן ההשלכות הנובעות מהיעדר כתב בהיבט הקנייני. 7. בשולי טענותיו טוען המערער כי אף אם הליכי ההסדר הם בבחינת סוף פסוק, יש לראות במסמך התגובה משום הקנייה מאוחרת של המקרקעין לידיו. ספק רב בעיניי אם ניתן לראות במסמך זה הוא כשלעצמו התחייבות של המשיב 1 להעניק למערער זכות במקרקעין, אך מכל מקום איני רואה צורך להידרש לכך משלא נמצאה כל הצדקה לסטות מממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בעניין מסמך זה ולפיהם חתימת המשיבים עליו נעשתה בכפוף להתחייבות המערער להציג בפניהם הסכם כתוב בחתימת אביהם. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב 1 הוצאות הערעור ושכר טרחה בסך כולל של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשע"ד (‏2.7.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12089590_V08.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il