עאיש נ' המועצה המקומית אפרת ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8952/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: באסם עאיש נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית אפרת 2. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד סני חורי בשם המשיבה 1: עו"ד אביתר רבנשטיין בשם המשיב 2: עו"ד אבי מיליקובסקי; עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט י' עמית: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי המשיבה 1 (להלן: המשיבה או המועצה) לא תפתח את שעריה כדי שתושביה לא יפלשו לחלקתו; כי המועצה תפסיק את הזרמת צינורות המים לאדמתו; כי המשיבים לא יִמְנְעו מהעותר לעבד את חלקתו באמצעות קריאה למשטרה ולצבא בכל פעם שהם צופים בו במצלמות האבטחה של המועצה; וכי המשיבים יהרסו את הבתים שנבנו על החלק בשטחו של העותר המצוי בתוך גדר המועצה, תוך השבת ההחזקה בשטח אליו. 1. על פי הנטען בעתירה, העותר, תושב אזור יהודה ושומרון, ירש את זכויות הבעלות של אביו בחלקה מאדמות ארתאס שגובלת עם גדר המשיבה (להלן: החלקה). לשיטתו, ובהתאם לנספח נ/4 שצורף לעתירה, העותר מחזיק כיום רק בחלק מאדמתו, שכן חלקו האחר מצוי בתחומי מועצת אפרת. נטען כי בעבר הצבא תפס את הקצה המערבי של החלקה ובנה עליו מוצב צבאי, וכאשר המוצב פונה נבנו שם בתים באופן לא חוקי, כך שאלו מצויים בתחומה של המועצה. העותר טען כי מצלמות האבטחה של מועצת אפרת מאתרות אותו בכל פעם שהוא מגיע לעבד את החלקה, ואנשי הביטחון של המועצה ותושביה מגיעים לתקוף אותו; כי מועצת אפרת מאפשרת זאת באמצעות פתיחת שעריה הסמוכים לחלקת העותר; כי המועצה הודתה בהליך אחר שהיא מספקת מים לפולשים לאדמתו; כי היא פועלת כך על מנת לסלק את העותר מאדמתו, והמשיב 2 (להלן: המשיב) לא מונע זאת חרף חובתו החוקית לעשות כן. עוד נטען כי המשיבים פועלים בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי; כי החלקה איננה אדמת מדינה אלא אדמה פרטית; כי פעולות המשיבים פוגעות בזכותו לקניין באופן שאינו סביר או מידתי; וכי זכות הטיעון של העותר נשללה ממנו לחלוטין. לשלמות התמונה, יצוין כי העותר נקט בהליך אזרחי כנגד המשיבה ובמסגרתו ביקש צו מניעה נגדה, אך בית משפט השלום קבע כי אין לו סמכות לדון בתביעה (ת"א 30935-03-22). 2. בתגובת המועצה נטען, בין היתר, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי צירוף משיבים; קיומו של סעד חלופי; היעדר פנייה מוקדמת; ושיהוי. נטען, בין היתר, כי על העותר היה לצרף כמשיבים את כל התושבים המתגוררים במבנים שלטענתו ממוקמים בשטח החלקה שלו, ואת רשות מקרקעי ישראל כמי שהחכירה לתושבים את המקרקעין; כי לעותר סעד חלופי בדמות נקיטה בהליך אזרחי של סילוק יד כנגד אותם פולשים לכאוריים; כי לא נעשתה כל פנייה מוקדמת למועצה באשר לסעד של הריסת הבתים הבנויים על חלקתו; וכי טענת העותר ולפיה הקרקע מצויה בבעלותו נטענת בשיהוי, שכן כבר לפני שנים רבות המקרקעין הוכרזו כאדמות מדינה. עוד נטען כי טענות העותר נטענו בעלמא, ומבלי שהובא כל ביסוס לייחוס מעשי היחידים המתגוררים בתחומי המועצה למועצה כרשות מקומית; כי המועצה לא הייתה מעורבת בשום פעולה שנעשתה מעבר לגדר היישוב, מלבד חיבור זמני, שאינו קיים עוד, של מערכת ההשקיה של היישוב לעצים שנשתלו בסמוך לגדר; וכי למועצה אין כל ידיעה באשר לטענת העותר ולפיה הוא הבעלים של האדמות. 3. בתגובת המשיב נטען, בין היתר, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים; כי שני הסעדים הראשונים שנתבקשו בעתירה כלל אינם נוגעים למשיב; כי באשר לסעד השלישי שנתבקש, לא ברורה הטענה המשפטית המופנית כלפי המשיב, ומכל מקום, לא קדמה כל פנייה לגורמי הצבא בעניין; וכי אין כל עילה להתערבות בית המשפט בעניין הסעד הרביעי שנתבקש על ידי העותר, שכן מבדיקת המנהל האזרחי עלה שהמקרקעין המצויים בתחומי אפרת הם אדמות מדינה. 4. לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. 5. כאמור, שני הסעדים הראשונים עוסקים בבקשת העותר ולפיה נורה למועצה כי לא תפתח את שעריה כדי שתושבי המועצה הפולשים לחלקתו לא יוכלו לעשות כן, וכי המועצה תפסיק את הזרמת צינורות המים לאדמתו. הפכתי והפכתי בעתירה, אך התקשיתי למצוא כל תשתית עובדתית או משפטית המאפשרת להיעתר לסעדים המבוקשים במסגרתה. כפי שציינה המועצה בתגובתה, העותר כלל אינו מוכר לה והיא אינה מונעת ולא מנעה מהעותר להגיע לאדמותיו ולעבדן, כמו כן, ובהתאם לאמור בתגובת המועצה, ככל שאכן ישנם צינורות המזרימים מים לחלקת העותר ופוגעים באדמתו (טענה שהובאה ללא כל תימוכין), כלל לא ברור האם מדובר במערכת ההשקיה של היישוב – שאיננה מחוברת עוד לעצים שניטעו בסמוך לגדר היישוב, או שמא בהשקיה של עצי סרק אחרים שאינם מצויים בתחומי אחריותה של המועצה. 6. באשר לסעדים הנוספים שנתבקשו על ידי העותר, דינם להידחות מחמת אי מיצוי הליכים. הלכה ידועה היא כי בטרם פנייה לבית משפט זה, על העותר לפנות תחילה לרשות המנהלית המוסמכת, שאם לא כן תידחה עתירתו על הסף מחמת אי מיצוי הליכים (ראו, מני רבים, בג"ץ 3927/17 בטבבו נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, פסקה 3 (18.6.2017); בג"ץ 369/18 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 3 (14.1.2018); בג"ץ 2938/20 ליאור כספי חברת עורכי דין נ' הכנסת, פסקה 5 (2.9.2020)). בענייננו, דומה כי העותר לא פנה למי מהמשיבים או לגורמים רלוונטיים אחרים עובר להגשת העתירה על מנת שיבחנו טענותיו באשר להיעדר יכולתו לעבד את חלקתו, וכן בנוגע להריסת הבתים שנבנו על החלק שלטענתו נמצא בשטחו ומצוי בתחומי המועצה. טענות אלו נטענו לראשונה במסגרת העתירה, ומתגובות המשיבים עולה כי לא מוכרת לגורמים הרלוונטיים כל פנייה בעניין; וכי העותר לא נקב בכל פרט קונקרטי שיוכל לסייע בטיפול בטענותיו (למיצוי הליכים ראו והשוו: בג"ץ 3694/21 אדעיס נ' שר הביטחון, פסקה 12 (3.6.2021)). מה גם, נראה כי מיצוי הליכים כנדרש היה מעלה עוד קודם לכן שהמקרקעין המצויים בתחומי המועצה, ולטענת העותר שייכים לו, הינם אדמות מדינה עוד משנת 1984. 7. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ו' באדר התשפ"ג (‏27.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22089520_E03.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il