פסק-דין בתיק ע"פ 895/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
895/04
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
פלוני
נ
ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
בתיק פלילי 956/01 ביום 9.9.03 על ידי כבוד השופטים:
י' פלפל, נ' הנדל, ר' כץ
תאריך הישיבה:
י"א בסיוון התשס"ד
(31.05.04)
בשם המערער:
עו"ד רחל תורן ; עו"ד אהרון שטיין
בשם המשיבה:
עו"ד ענת חולתא
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום, איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית
בנסיבות מחמירות. בגין העבירות שבהן הורשע גזר בית המשפט המחוזי על המערער שמונה
שנות מאסר מתוכן שש שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור שבפנינו מוסב
הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.
כתב האישום ופסק דינו של בית המשפט
המחוזי
1. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה:
ביום 18.5.2000, במהלך ויכוח שהתפתח בין המערער ורעייתו (להלן: המתלוננת) בדבר גירושיהם, איים המערער על המתלוננת כי יהרוג אותה,
תפס אותה בידה ובצווארה והחל להפשיטה מבגדיה בניגוד לרצונה. תוך כדי העימות ביניהם
נחבטה המתלוננת בראשה ואיבדה את הכרתה ולאחר שהתעוררה מעלפונה בעל אותה המערער שלא
בהסכמתה ואף ביצע בה מעשה סדום בניגוד לרצונה ועל אף תחנוניה כי יחדל ממעשיו. בשל
מעשים אלה הואשם המערער, כאמור, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום,
איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות.
בתשובתו לכתב האישום הודה המערער בכך
שדחף את המתלוננת בידה ובצווארה, אך הכחיש את שאר המעשים שיוחסו לו. כמו כן טען
המערער כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא על מנת לסלול את הדרך להגשמת הקשר
הרומנטי שהיא מקיימת עם תושב טג'יקיסטאן, בשם מחמוד. מחמוד זה, כך טען המערער, היה
אהבת נעוריה של המתלוננת, והיא שמרה על קשר עמו גם לאחר נישואיה למערער ועלייתה
ארצה. בעקבות ביקור בטג'יקיסטאן, כך הוסיף המערער וטען, החליטה המתלוננת להיפרד ממנו
ולהינשא למחמוד ועם שובה מן הביקור שוחחה עמו על האפשרות להתגרש. המתלוננת אף דרשה
כי המערער יעזוב את ביתם המשותף, ואילו היא תישאר בו עם שני ילדיהם. המערער סירב,
ולטענתו כתוצאה מכך התפתח בינו ובין המתלוננת מאבק פיסי במהלכו דחף אותה בידה
ובצווארה. בעקבות כל הדברים הללו, בדתה המתלוננת, כך לטענתו, את מעשי האינוס והסדום
המיוחסים לו בכתב-האישום, על מנת להרחיקו מביתם המשותף ומילדיהם ולהתאחד תחת קורת
גג זו עם אהובה מחמוד.
2. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתו של
המערער והרשיע אותו, כאמור, בעבירות שיוחסו לו בהתבסס על עדותה של המתלוננת אותה
מצא מהימנה. חיזוק לדבריה מצא בית המשפט בכך שהמתלוננת הגישה את התלונה רק למחרת
האירוע נשוא כתב האישום, וכלשונו עשתה זאת "כמי שכפאה שד". חיזוק נוסף
לעדות המתלוננת מצא בית המשפט בשיחה שהתקיימה בינה ובין המערער בתחנת המשטרה, בה
אמרה המתלוננת למערער כי היא אינה רוצה שיישב בכלא. כן מצא בית משפט קמא חיזוק
לגרסת המתלוננת בסירובה לשתף פעולה בהליכי בדיקת רוק שביקשו אנשי המשטרה לערוך לה.
התנהלות זו מצד המתלוננת, כך קבע בית המשפט, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המערער
בדבר "עלילת שווא". בית המשפט הוסיף וציין כי עדות המתלוננת נתמכת בעדות
אמה לפיה סיפרה לה המתלוננת על האינוס ועל התקיפה מיד לאחר שאירעו. תמיכה נוספת
לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט בחבורות שנתגלו על גופה בעקבות האירוע, כפי שתועדו
בתמונות שהוצגו בבית המשפט ובמכתב השחרור שלה מבית החולים, חבורות שאף נזכרו בעדות
המתלוננת ואמה. בדחותו את טענת המערער לפיה המתלוננת מעלילה עליו עלילת שווא על
מנת להינשא למחמוד, ציין בית המשפט כי גרסת המתלוננת בעניין קשריה עם אותו מחמוד
אכן מעוררת תהיות, אלא שתהיות אלה לא הוליכו את בית המשפט אל המסקנה כי יש ממש
בגרסת המערער. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער לא העיד את מחמוד, למרות שזה
הגיע לישראל ואף התייצב בבית המשפט, וכן זקף לחובת גרסתו של המערער את העובדה
שנמנע מלהגיש כראיה מכתב שמצא, לטענתו, ובו הצהיר מחמוד בפני המתלוננת על אהבתו.
בית המשפט הוסיף וציין כי המערער סירב להתעמת בחקירתו עם המתלוננת וגם בכך ראה
חיזוק למסקנה כי אין ממש בטענתו.
טענות המערער
3. בערעורו טוען המערער כי טעה בית המשפט
בתיתו אמון בעדותה של המתלוננת נוכח הסתירות הקשות שנתגלו בה בכל הנוגע לאופי הקשר
בינה ובין מחמוד, ובייחוד נוכח ניסיונה להסתיר את עובדת נישואיה למחמוד לאחר
גירושיה מן המערער. המערער מוסיף וטוען כי קביעת בית המשפט לפיה הקשר בין המתלוננת
למחמוד קיבל אופי רומנטי רק לאחר גירושי המערער והמתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם
ראיות שהוצגו בפניו, וקביעה שגויה זו היא שהביאה לדחיית טענת המערער בדבר העלילה
שהעלילה עליו המתלוננת. המערער טוען עוד כי המתלוננת העלתה הסברים סותרים לגבי
השיהוי בהגשת תלונתה: בחקירתה הסבירה המתלוננת כי השיהוי נבע מאיומיו של המערער,
אולם בעדותה טענה כי השיהוי נבע מכך שהתביישה לספר את שאירע; בחקירתה טענה כי
החליטה להתלונן משניסה המערער לאנוס אותה שוב, ואילו בעדותה סיפרה כי החליטה לעשות
זאת לאחר שהבינה כי עבירות המין עלולות להישנות, בלא שייחסה למערער ניסיון נוסף
לאונסה. המערער מוסיף ומפנה אל ממצאים שליליים לגבי מהימנותה של המתלוננת, אשר
נקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בהליך של בקשה שהגישה המתלוננת למתן צו הגנה
מפני המערער. עוד טוען המערער כי גרסתה של המתלוננת בדבר עבירות המין שבוצעו בה
ובדבר ההלם בו הייתה נתונה במהלך האירוע אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שלאחר
האירוע הלכו המערער והמתלוננת יחדיו לבנק וכן אין היא מתיישבת עם העובדה שלמחרת
הלכו המתלוננת, אמה והמערער לחפש דירה עבור המערער. בניגוד לעדותה של המתלוננת, כך
מוסיף המערער וטוען, לא נמצא כל סימן של חבלה בראשה, ואין שחר לטענה כי איבדה את
הכרתה תוך כדי מאבק. דבריה של המתלוננת כי אינה רוצה שהמערער יישב בכלא מעידים אף
הם, לטענתו, כי המדובר בעלילת שווא שנועדה להרחיק את המערער מביתו וכי המתלוננת
חששה מן התוצאות מרחיקות הלכת של עלילתה.
טענות המשיבה
המשיבה, שהסכימה לעיכוב ביצועו של העונש
שהושת על המערער, טוענת מנגד כי התיק מעורר אמנם קושי אך לטעמה אין מקום לזיכויו
של המערער מעבירות המין שבהן הורשע משום שגרעין הסיפור שהציגה המתלוננת הוא אמיתי גם
לגרסת המערער. על כן, כך מוסיפה המשיבה וטוענת, יש מקום לכל היותר להחזיר את הדיון
לבית-משפט קמא על מנת שישמע ראיות נוספות ובכללן עדותו של מחמוד, ככל שהדבר נדרש לבירור
העובדות לאשורן.
דיון
4. הלכה מושרשת היא כי בדרך כלל לא יתערב בית
משפט שלערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ
20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ג
13, 52; ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת
ישראל פ"ד לז(3) 673; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 643). הטעם העיקרי
להלכה זו נעוץ בכך שהערכאה הדיונית יכולה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מ"התנהגותם
של העדים... ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" כלשון סעיף 53 לפקודת הראיות
[נוסח חדש] התשל"א- 1971 (לטעמים נוספים העומדים בבסיס הלכה זו ראו: ע"פ
2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל פ"ד
מח(5) 265, 280; ע"פ 4912/91 תלמי ואח' נ' מדינת
ישראל פ"ד מח(1) 581, 611; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בפיסקה 5 לפסק דינו של
השופט י' טירקל). אולם, ייתכנו מקרים שבהם יידרש בית משפט שלערעור
להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא וזאת אם נראה כי זה האחרון "שגה
בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן
השכל הישר" כלשונו של השופט בך בע"פ
605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא
פורסם). המקרה שבפנינו הוא, לדעתי, אחד מאותם מקרים שבהם מן הראוי לשוב ולבחון את
חומר הראיות שהוצג, ודומני כי בדיקה מחודשת זו מוליכה אל המסקנה כי התביעה לא
הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהמערער ביצע כלפי המתלוננת את עבירות המין שיוחסו לו
בכתב האישום.
5. הראיה המרכזית עליה ביסס בית משפט קמא את
הרשעתו של המערער בעבירות המין היא, כאמור, עדות המתלוננת. דא עקא, עדות זו מעוררת
תהיות וקשיים לא מבוטלים ככל שהדבר נוגע לעבירות המין. המתלוננת טענה כי במהלך
המאבק בינה לבין המערער קיבלה "מכה בראש מפינה בחדר השינה" וכי כתוצאה
מכך איבדה את הכרתה. עוד טענה המתלוננת כי כאשר התעוררה מעלפונה הבחינה במערער
כשהוא מתפשט ומפשיט אותה. בהמשך עדותה הוצגה למתלוננת תמונה של החדר בו התרחש
האירוע נשוא כתב האישום, והיא אף הצביעה על השידה שבצד המיטה כמקום שבו נפלה
ואיבדה את הכרתה. אולם, במכתב השחרור של המתלוננת מבית החולים ברזילי (ת/10) נסקרו
כל החבלות שנמצאו על גופה ולא תוארה בו כל חבלה בחלק האחורי של ראשה. ניתן היה
לצפות כי במכתב זה, אשר ניתן יום לאחר האירוע נשוא כתב האישום ואף נזכרת בו טענת
המתלוננת בדבר איבוד הכרה, תימצא התייחסות כלשהי לחבלה בראש אשר גרמה לה, לדבריה,
לאובדן ההכרה. בהעדר כל התייחסות לחבלה כזו מתעורר ספק ממשי באשר למהימנות הטענה.
ספק זה יש בו כדי לתמוך בגרסת המערער לפיה המתלוננת כלל לא איבדה את הכרתה במהלך
הויכוח האלים שהתפתח ביניהם ואשר לדבריו הסתכם בכך שדחף את המתלוננת בידה
ובצווארה. לכך מצטרפת העובדה שהמתלוננת ניסתה לאורך כל עדותה להסתיר את אופי הקשר
שבינה לבין מחמוד. בעייתיות זו בעדות המתלוננת, לא קיבלה ביטוי הולם בפסק דינו של
בית משפט קמא, וכך קבע בית המשפט בהקשר זה:
ב"כ [המערער] יחס חשיבות, למעלה מהצורך, לשאלת מעמדו של מחמוד
ויחסיה של המתלוננת עמו- והכל במטרה להראות שהמתלוננת העלילה על [המערער] כדי
להשתחרר מכבלי הנישואין עם [המערער] והכל כדי שתוכל להינשא למחמוד אהוב ליבה.
לעניין זה יכולה היתה להיות השפעה על האירועים שהתרחשו בין המתלוננת למחמוד אילו
אכן היה מוכח שבמעמד שבו התרחשו המאורעות המתוארים בכתב האישום ניהלה המתלוננת
רומן עם מחמוד, אלא שהדבר לא הוכח. להפך, הוכח, על פי עדות המתלוננת, שכאשר היא
נסעה לחו"ל היא לא פגשה שם את מחמוד ולטענתה הקשר שהוביל לנישואין החל דווקא
לאחר גירושיה [מהמערער] ולאחר האונס. [המערער] לא טרח להעיד את מחמוד, על אף שהוא
הגיע לבית המשפט וככל הנראה היה מוכן להעיד. בעזרת מחמוד ניתן היה, אולי, לאשש את
טענת [המערער] שהרומן שנרקם בין המתלוננת למחמוד היה עתיק יומין- ואולי יחסים אלו
יכלו להסביר מדוע המתלוננת העלילה על [המערער] אולם, כאמור, מחמוד לא נקרא להעיד-
כך שכל טענותיו של [המערער] בעניין זה הן השערות שלא הוכחו
6. בקביעותיו אלה לא דק בית משפט קמא פורתא
בעובדות כפי שנתבררו בפניו מפי המתלוננת, ולא ייחס להן את המשקל הראוי כמקימות,
למצער, ספק סביר באשר לגרסתה. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי במהלך עדותה נאלצה
המתלוננת לחשוף טיפין טיפין את קשריה עם מחמוד, ידיד נעוריה. תחילה הודתה המתלוננת
כי המשיכה להתכתב עם מחמוד גם לאחר שנישאה ועלתה ארצה וכן הודתה כי שמרה עמו על
קשר טלפוני לאורך כל תקופת נישואיה. עם זאת, התעקשה המתלוננת להגדיר את הקשר בינה
ובין מחמוד באותה עת כקשר "שטחי". גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה
שהתבררה בהמשך עדותה ולפיה כחודשיים לפני אירוע האונס הנטען הזמינה המתלוננת,
כאזרחית ישראל, את מחמוד להתארח אצלה והגדירה אותו כ"חבר המשפחה".
בהתבסס על הזמנה זו פנה מחמוד באותה עת לסוכנות בבקשה לקבל אשרת תייר, אך סורב. או
אז נסעה המתלוננת לביקור בארץ הולדתה, שם נפגשה עם מחמוד ואין חולק, כי עם חזרתה ארצה
מאותו הביקור, דרשה מן המערער כי יתגרשו וכי יעזוב את הבית. בכך לא תמה המסכת
העובדתית שנחשפה אט אט במהלך חקירתה של המתלוננת. מחמוד הוזמן למתן עדות מוקדמת על
ידי הסנגור ביום שבו העידה המתלוננת, לאחר שנודע לו כי הוא שוהה באותו זמן בארץ.
משנשאלה המתלוננת במהלך עדותה כיצד נתאפשרה כניסתו של מחמוד ארצה בפעם הזאת, השיבה
למרבה ההפתעה: "הוא בא כבעלי". כך התברר במפתיע לקראת סיום חקירתה
הנגדית של המתלוננת, כי נישאה למחמוד בטג'יקיסטאן כארבעה חודשים לאחר גירושיה מן
המערער.
7. הנה כי כן, בניגוד למה שקבע בית המשפט המחוזי,
מעדות המתלוננת עולה כי נפגשה עם מחמוד בעת ביקורה בטג'יקיסטן, לאחר שהזמנה ששלחה
לו לבקרה בארץ בעודה נשואה למערער, לא הספיקה לצורך השגת אשרת הכניסה באותו שלב.
ניסיונותיה השקריים של המתלוננת להסתיר את מערכת היחסים שקיימה עם מחמוד בעודה
נשואה למערער; סמיכות הזמנים בין פגישתה עם מחמוד בטג'יקיסטאן ובין הדרישה שהפנתה
למערער כי יתגרשו; והעובדה שמיהרה להינשא למחמוד זמן קצר לאחר שהתגרשה מן המערער,
כל אלה פוגמים מאוד במהימנות גרסתה של המתלוננת ומעוררים ספק סביר שמא כטענת
המערער אכן בדתה את מעשה האינוס שיוחס לו, על מנת לזרז את הפירוד ביניהם ולהרחיקו
מן הבית. בית משפט קמא זקף לחובת המערער את העובדה כי בסופו של דבר לא העיד מחמוד
מטעם ההגנה. גם בכך שגה בית משפט קמא לטעמי. כפי שכבר צוין, נחשף
"הגילוי" בדבר נישואיה של המתלוננת למחמוד לקראת תום חקירתה הנגדית.
בעקבות גילוי זה, שכאמור הפתיע את הסניגור, ולדברי באת כוח המשיבה בפנינו הפתיע גם
את המשיבה, העיר בית המשפט עצמו כי אין דחיפות לשמוע את עדותו של מחמוד כעדות
מוקדמת. הסיבה שבגללה לא נשמעה בסופו של דבר עדותו של מחמוד כלל, לא נתבררה, אך נוכח
הנסיבות יוצאות הדופן שתוארו לעיל, לא היה מקום לזקוף את אי העדתו של מחמוד לחובת
המערער. קושי נוסף ומהותי בעדותה של המתלוננת נובע מכך שהמתלוננת סיפרה בחקירתה כי
לא הגישה תלונה מיד לאחר האירוע משום שפחדה מאיומי המערער, וכן הוסיפה וסיפרה כי
למחרת היום החליטה להתלונן משום שהמערער ניסה לשוב ולאונסה (זכ"ד מיום
19.5.00, ת/13). בעדותה לעומת זאת סיפרה המתלוננת כי השהתה את התלונה מפאת הבושה
וכי למחרת היום החליטה להתלונן בכל זאת משום שהבינה כי המקרה עלול לחזור על עצמו,
אך בניגוד לגרסה שהציגה בחקירה לא תיארה המתלוננת בעדותה כל ניסיון ספציפי של
המערער לאנוס אותה שנית. סתירה זו בין גרסת המתלוננת בחקירה לגרסתה במהלך העדות
מתחדדת נוכח העובדה שסמוך לאחר האירוע, הלכו המערער והמתלוננת בצוותא לבנק וביום
שלמחרת אף ניסו למצוא בצוותא דירה שכורה עבור המערער, שבאותו השלב הביע הסכמתו להיפרד
מן המתלוננת ולעזוב את הבית. רק לאחר שהמערער הודיע למתלוננת כי נמלך בדעתו וכי
הוא חוזר בו מאותה הסכמה, הוגשה על ידה התלונה בדבר האונס. כל התהיות המפורטות
לעיל, יש בהן בעיניי כדי להקים ספק סביר שמא לא ביצע המערער את עבירות המין שייחסה
לו המתלוננת, להבדיל מעבירת התקיפה שבה הודה המערער.
8. סוף דבר – אני מציעה לחבריי להותיר על כנה
את הרשעתו של המערער בעבירת התקיפה, בה הודה. כמו כן, יש להותיר על כנה את הרשעתו
בעבירת האיומים בגין דברים שאמר למתלוננת במהלך הויכוח האלים שהתרחש ביניהם שכן,
המערער לא העלה כל טענות המכוונות נגד הרשעתו בעבירה זו, ואף הודה כי היו בינו
ובין המתלוננת חילופי דברים קשים. לעומת זאת, אני מציעה לזכות את המערער מעבירות
האינוס ומעשה הסדום שבהן הורשע, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיגזור
את דינו בהתאם.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט י' טירקל:
כמו חברתי הנכבדה השופטת א' חיות סבורני גם
אני שיש לזכות את המערער מן העבירות של אינוס ושל מעשה סדום.
כפי שציינה חברתי התברר במפתיע – ורק
לקראת סיום חקירתה הנגדית של המתלוננת - כי נישאה לתושב טג'יקיסטאן, בשם מחמוד
אומרוב (להלן – "מחמוד"), כארבעה חודשים אחרי גירושיה מן המערער. עוד
התברר כי נפגשה עם מחמוד בעת ביקורה בטג'יקיסטן, לאחר שהזמנה ששלחה לו לבקרה
בישראל בעודה נשואה למערער, לא היה בה די לצורך השגת אשרת כניסה עבורו. גם
נסיונותיה הכוזבים להסתיר את מערכת היחסים שלה עם מחמוד בעודה נשואה למערער,
סמיכות הזמנים בין פגישתה עם מחמוד בטג'יקיסטאן לבין הדרישה שהפנתה למערער כי
יתגרשו וכן העובדה שנישאה למחמוד זמן קצר אחרי גירושיה, כל אלה מערערים עד מאד את
מהימנותה של המתלוננת ומעוררים ספק חמור שמא בדתה את מעשה האינוס שייחסה למערער,
על מנת לזרז את הפרידה ביניהם ולהרחיקו מן הבית (על שיעורו של הספק המצדיק זיכוי
של נאשם במשפט פלילי ראו דברַי בע"פ מדינת ישראל נ'
טל יצחק, (טרם פורסם. ניתן ביום 12.8.04)). מהימנותה של המתלוננת
מתערערת גם מטעמים נוספים שעליהם עמדה חברתי שגם עליהם אני סומך את ידי.
הרשעתו של המערער בעבירות של אינוס ושל
מעשה סדום הושתתה על האמון בעדותה של המתלוננת. משנמצא שאין לאמון זה יסוד הרי
שדינו של המערער לצאת זכאי מעבירות אלה.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, כ"ז אלול, תשס"ד
(13.09.04).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04008950_V05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il