עזבון המנוח אלברט סמו ז"ל נ. שר האוצר

פסק-דין בתיק בג"ץ 8948/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8948/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: עזבון המנוח אלברט סמו ז"ל באמצעות מנהל העיזבון מיכאל סמו נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. שר העבודה והרווחה 3. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 4. משרד האוצר, הלשכה לשיקום נכים בישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד א' אייכנשטיין; עו"ד מ' קידר בשם המשיבים: עו"ד ד' זילבר פסק-דין השופטת א' חיות: עיקר עניינה של עתירה זו בבקשת העותר כי סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק או חוק נכי רדיפות הנאצים), הקובע כי "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה", יפורש כחל לגבי יורשי הנספים בשואה בלבד ולא לגבי יורשים של ניצולים הזכאים לתגמולים על פי חוק בעקבות פסק הדין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (טרם פורסם, 9.10.2005) (להלן: דנ"א גרנות), שלא יכולים היו בחייהם להגיש תביעה להכרה בזכאות. 1. העותר הוא בנו של אלברט סמו ז"ל (להלן: המנוח) ומנהל עזבונו. המנוח נולד וחי בבולגריה ובמהלך מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה כפייה. בשנת 1948 עלה המנוח לישראל והתגורר בה עד פטירתו בשנת 2003. בשנת 2005 ניתן בבית משפט זה פסק הדין בדנ"א גרנות, בו נדונו תביעותיהם של בני קהילת בולגריה לתגמולים מכוח החוק ונקבע כי גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, אף שהתבצע ללא ליווי חמוש, יכול שיהיה "שלילת חירות" מהסוג המזכה בתגמולים. לטענת העותר, תביעות שהוגשו במשך השנים על ידי יוצאי בולגריה מכוח החוק נדחו כולן באופן גורף, ואילו פסק הדין בד"נא גרנות הוא שאיפשר הכרה בזכאותם. ואולם, במועד מתן פסק הדין בדנ"א גרנות המנוח לא היה עוד בין החיים ועל כן לטענת העותר יש לאפשר לעיזבונו לתבוע כיום תגמולים מכוח החוק ויש לפרש את הוראת סעיף 23 לחוק הקובעת כי הזכות לתגמולים על פי החוק אינה עוברת בירושה באופן המתיר זאת. לטענת העותר, ההכרה בזכויות המנוח היא עניין של סטאטוס ועל כן היא הייתה קיימת מאז ומעולם, ומשכך ראוי לאפשר לו לתבוע מטעם העיזבון את התגמולים שהיו אמורים להשתלם למנוח בחייו. העותר מוסיף וטוען כי מפסק הדין בדנ"א גרנות עולה כי החוק הגרמני פורש במשך השנים באופן שגוי, ובמהלך תקופה זו מרבית הזכאים הלכו לעולמם מבלי שזכו ליהנות מן התגמולים. כפועל יוצא מכך קופחו גם משפחותיהם שחיו מאמצעים כלכליים נחותים לעומת מה שהגיע להן וגם כעת מסת הנכסים שלהן מצומצמת יותר. לטענת העותר, פרשנות השוללת באופן גורף זכות הורשה של מנוח שהיה זכאי ערב מותו לתגמולים, אך ההכרה בזכאות זו באה לעולם לאחר פטירתו, הינה פגיעה אסורה בשוויון וכן בזכות החוקתית לקניין. העותר מדגיש כי אין הוא מבקש שבית המשפט יורה על בטלות הוראת סעיף 23 אלא אך יקבע כי אין להחילה בעניינו של העותר ודומיו (קביעה המכונה על-ידי העותר "בטלות יחסית" של הסעיף). עוד מבקש העותר כי המשיבים יאפשרו לעיזבונות הזכאים שנפטרו טרם מתן פסק הדין בדנ"א גרנות להגיש לאלתר תביעה מכוח החוק תוך הוספת מסלול תביעה מיוחד לשם כך. 2. עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להימחק או להידחות על הסף ולחלופין לגופה. בתגובה המפורטת והסדורה שהוגשה מטעמם מציינים המשיבים כי העתירה שלפנינו מהווה חלק ממערכה רחבה של הליכים משפטיים המתנהלים במקביל במגוון ערכאות על ידי ניצולי שואה יוצאי בולגריה ורומניה וצאצאיהם אשר מטרתם להביא להכרה בזכאותם של ניצולים אלה ושל יורשיהם לתשלום פיצויים מכוח החוק מיום כניסתו לתוקף, קרי מאז שנת 1957, ועד היום. לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים שכן העותר כלל לא פנה אל המשיבה 3 בבקשה להכרה בזכאותו על פי החוק ולמצער לא ציין בעתירתו כי פנה כאמור. עוד טוענים המשיבים כי קיים לעותר סעד חלופי והוא הגשת תביעה ופעולה במסלול הדיוני הקבוע בחוק נכי רדיפות הנאצים. כטעם נוסף לדחיית העתירה על הסף טוענים המשיבים כי עוד לפני מתן פסק הדין בדנ"א גרנות הוכרו רבים מיוצאי בולגריה כזכאים לתגמולים מכוח החוק וכי אף המנוח עצמו הגיש תביעה, הוכר כזכאי ובכך מיצה את זכאותו. אשר על כן, כך לטענת המשיבים, אין בסיס לטענה כאילו יהודי בולגריה קופחו על ידי המדינה מה גם שהמנוח מיצה את זכאותו וממילא אין לעותר במה להיתלות. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי הפרשנות המוצעת על ידי העותר להוראת סעיף 23 לחוק היא נטולת כל ביסוס או עיגון ועומדת בסתירה לתכלית החוק ולתכלית הסעיף. המשיבים מדגישים כי חוק נכי רדיפות הנאצים הינו חוק סוציאלי השייך לדיני הרווחה ואינו חוק נזיקי הנגזר מדיני הקניין שבמשפט הפרטי. הזכות המוקנית לנכה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים היא זכות אובליגטורית-אישית להבדיל מזכות קניינית, וסעיף 23 לחוק מבטא זאת בצורה הברורה ביותר. מכאן, כך לטענת המשיבים, כי טענותיו של העותר בשייכו את החוק למשפט הפרטי ולדיני הנזיקין מוטעות מן היסוד. המשיבים מוסיפים וטוענים כי תכליתו של החוק ראויה ואין כל סתירה בינו ובין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומכל מקום החוק אף חוסה בצילו של סעיף שמירת הדינים שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לבסוף טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענת העותר בדבר "בטלותה היחסית" של הוראת סעיף 23 לחוק ובדבר האפשרות להחיל ככלל הוראת חוק כלשהי באופן חלקי. 3. דין העתירה להידחות על הסף ולו בשל קיומו של סעד חלופי. ככל שהעותר מבקש לתבוע תגמולים מכוח החוק עליו לעשות כן בדרך הקבועה בו והמסלול הדיוני לפי חוק נכי רדיפות הנאצים מאפשר לעותר שורה של הליכים כדלקמן: פנייה אל הרשות המוסמכת; ערר לוועדת העררים; ערעור לבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. משקיים סעד חלופי כאמור, אין מקום כי בית המשפט הגבוה לצדק יידרש כערכאה ראשונה לטענות שמעלה העותר בעתירתו, גם אם מדובר בטענות עקרוניות (לעניין זה ראו והשוו: בג"ץ 6771/99 אידלר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (לא פורסם, 14.10.1999); בג"ץ 11240/04 מאיר נ' הרשות המוסמכת על פי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 30.5.2005); בג"ץ 9069/05 קייל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים - משרד האוצר (לא פורסם, 26.9.2005)). אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' אדר ב', תשס"ח (16.03.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07089480_V04.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il