שמואל קרליץ נ. כב' השופטת אילתה זיסקינד

פסק-דין בתיק ע"פ 8944/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8944/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: שמואל קרליץ נ ג ד המשיבים: 1. כב' השופטת אילתה זיסקינד 2. מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד) מיום 7.11.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 1768/09 בשם המערער: עו"ד מוטי קרויזר פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד), מיום 7.11.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 1768/09. 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים המייחס לו שורת עבירות: תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), היזק תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין והיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המערער תקף נציגים של חברה קבלנית אשר באו לפנות מחסנים שנתפסו על ידי דיירי הבניין בו הוא מתגורר וגרם נזק לכלי עבודה בהם הם עשו שימוש. 2. בתום דיון ההוכחות שנערך ביום 7.11.2010 בפני השופטת זיסקינד, ובטרם נשמעו סיכומי הצדדים, המליצה השופטת לצדדים להגיע להסדר מוסכם. כמו כן, ציינה השופטת כי גרסתו של המערער, לפיה כלי העבודה של עובדי החברה הקבלנית לא הושלכו על ידו על הרצפה, אלא ניתנו לו בהסכמה על ידי עובד החברה ונשמטו בטעות על הרצפה בעת שניסה למסור אותם לדייר אחר, אינה אמינה בעיניה. בעקבות הערות אלו, ביקש הסנגור מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער כיוון שדבריו מעידים על שגיבש עמדה נחרצת. בתגובה, טען בא-כוח המאשימה כי לא קיימת כל הצדקה לפסילת השופטת, שכן בשלב המתקדם בו נתון ההליך, לאחר שנשמעו כל הראיות, רשאי בית המשפט לציין את התרשמותו ואין בכך כל פסול. 3. בהחלטתה, שניתנה במעמד הצדדים, דחתה השופטת את הבקשה וקבעה כי בנסיבות העניין אין מקום או הצדקה לפסילתה. השופטת ציינה בהחלטה כי בית המשפט יכול, ואף חייב, להתרשם מאמינותם של העדים הנשמעים בפניו והוא רשאי להביע דעתו על כך. לפיכך, הערה של בית המשפט כי אינו מוצא עדותו של עד כלשהו אמינה, אינה פוסלת אותו מלהמשיך וליישב בדין. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, במסגרתו טוען המערער כי התבטאותה של השופטת זיסקינד ביחס לאי-אמינותו מגבשת חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך. כן מוסיף המערער וטוען כי האופן בו ניהלה השופטת את הדיון במהלך שמיעת עדותו מצביע על קוצר רוח מצידה ומחזק את המסקנה כי חרצה עמדה ביחס לאשמתו עוד בטרם הסתיים ההליך. 5. דין הערעור להידחות. הלכה מושרשת היא כי ככלל התבטאויות של בית המשפט במסגרת ניהול ההליך אינן מקימות עילה לפסילתו של המותב מלישב בדין. כך נפסק גם כאשר ההתבטאויות נשוא טענות הפסלות נאמרו על ידי בית המשפט במהלך ניסיונות לסייע לגיבוש הסדר טיעון, או במהלך חקירת עדים (ראו: ע"פ 2356/07 דוד גונצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.3.2007); ע"פ 964/10 ניסים חלידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.2.2010); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 183-180 (2006)). רק במקרים יוצאי דופן בהם ניתן ללמוד מהתבטאויותיו של השופט כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, תקום עילה לפסילת המותב מלישב בדין. עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים את פסילתו של בית המשפט על רקע התבטאויותיו. במקרה דנן, לאחר שהוצגו כל הראיות ובטרם נשמעו סיכומי הצדדים, ציין בית המשפט כי אינו מאמין למערער. התבטאות זו נאמרה בהקשר קונקרטי שבו התקשה המערער לספק תשובה לשאלת בית המשפט כיצד ארע שכלי עבודה של המתלוננים הוטח ברצפה. התבטאות זו אינה מלמדת על חריצת עמדה סופית מצידו של בית המשפט באשר לאשמתו של המערער. 6. בהקשר דומה לענייננו, כבר נפסק בעבר מפי הנשיא ברק כדלקמן: "בית המשפט אינו רשאי לגבש את עמדתו בטרם מסתיים ההליך השיפוטי... הוא חייב להיות פתוח וקשוב לטענות הצדדים בטרם יקבל את הכרעתו הסופית. אולם אין בכך כדי לשלול את העובדה כי במהלך ההליך מתגבשת אצל השופט עמדה לכאורית באשר למשקל הטענות שלפניו. עצם גיבושה של דיעה כלשהי איננו פסול... חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית בכל אורך שלבי ההליך מבלי להינעל באופן מוחלט על עמדה מסוימת... יש גם טעם לדבר כי, לעיתים, ככל שההליך מתקדם יותר והוא מצוי לקראת סיום תתקרב התרשמותו הלכאורית של השופט לכדי מסקנה מגובשת. אך טבעי, כי במהלך שמיעת עדויות ועיון בטענות הצדדים תלך ותתגבש אצל השופט עמדה אשר עשויה בסופו של ההליך להפוך להכרעת דין. ודוק, בעובדה זו, לכשעצמה אין כדי לבסס עילת פסלות. השאלה היא אם בית המשפט אינו פתוח וקשוב לכל טענות הצדדים בטרם תתגבש אצלו דעתו בפסק הדין" (ע"פ 710/01 גרנט כריס מוטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2001)). הנה כי כן, אין בעצם העובדה שהשופטת ציינה את התרשמותה השלילית ממהימנותו של המערער בכדי להביא לפסילתה. אכן, אין חולק כי שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות עת הוא מתבטא ביחס להתרשמותו מעדויות וגרסאות שהוצגו בפניו. אולם, גם אם היה מקום להימנע מההתבטאות האמורה, ואיני מביעה כל עמדה בעניין זה, אין בהתבטאות זו כדי להצמיח עילת פסלות. 7. גם בטענת המערער באשר לאופן ניהול ההליך על ידי השופטת במהלך חקירתו, אין כדי לשנות ממסקנתי. הלכה היא כי סגנון ניהול המשפט כשלעצמו – גם אם הוא מתערב וחוקרני – אינו מקים עילת פסילה (ראו: מרזל, בעמ' 183). במקרה דנן, מקריאת פרוטוקול הדיון שנערך ביום 7.11.2010 עולה כי השופטת פנתה בשאלות ובדרישות הבהרה לכלל העדים שנשמעו בפניה, ולא הפגינה יחס יוצא דופן כלפי המערער. מעורבותה של השופטת בחקירה נעשתה במטרה להתחקות אחר האמת ולייעל את הדיון, ומשכך אין בה כדי להצביע על משוא פנים בניהול ההליך. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ט בטבת התשע"א (26.12.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10089440_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il