נחום גוברין נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8939/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון העותר: נחום גוברין נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים 3. האוניברסיטה העברית בירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד נחום גוברין פסק-דין השופט נ' הנדל: מונחת בפנינו עתירה למתן צו על תנאי המכוונת נגד פסקי-דינם של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 1745-04-20, כב' השופטים ר' פוליאק, א' סופר ו-מ' שפיצר ונציגי הציבור ש' זילברשטיין-היפש ו-ד' קמפלר) ובית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סע"ש 57342-02-19, כב' השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור נ' מזרחי ו-ש' פארי). פסקי-דין אלה נסבו על תביעת העותר לחייב את משיבה 3, האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: האוניברסיטה), להמשיך לשלם לו קצבת שאירים על אף שנישא מחדש ולחילופין לשלם לו מחצית מקצבת הפרישה שלה הייתה זכאית אשתו המנוחה.  1.        אלה העובדות הצריכות לעניין. אשתו המנוחה של העותר עבדה אצל האוניברסיטה במשך שלושים שנים עד לפרישתה מחמת מחלה. ממועד הפרישה ועד למועד פטירתה של המנוחה, שילמה לה האוניברסיטה קצבת פרישה בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית שחל על העסקתה ומהווה הסדר קיבוצי (להלן: הסכם הפנסיה). לאחר פטירת המנוחה בשנת 2005, החלה האוניברסיטה לשלם לעותר קצבת שאירים בשיעור 60% מהקצבה ששולמה למנוחה. עם נישואי העותר בשנית בשנת 2014, הופסק התשלום לעותר בהתאם להוראת סעיף 28(א)(1) להסכם הפנסיה, הקובעת כי הזכאות לקצבת שאירים מוענקת "לבן זוג, כל עוד לא נישא". עם זאת, שולם לעותר בעקבות נישואיו מענק בשיעור 36 קצבאות, בהתאם להוראות סעיף 31 להסכם הפנסיה. בשנת 2019 פנה העותר אל האוניברסיטה בדרישה להמשך תשלומי הפנסיה, ומשנדחתה דרישתו הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.            תביעתו של העותר הושתתה על שתי טענות מרכזיות. ראשית טען כי יש לבטל את הוראת הסכם הפנסיה שלפיה קצבת השאירים מוענקת רק לבן זוג שלא נישא מחדש, מן הטעם שהוראה זו נוגדת את תקנת הציבור ואת מטרותיה של קצבת השאירים. לחלופין נטען כי גם אם לא מגיעה לעותר קצבת שאירים לפי הסכם הפנסיה, עדיין מגיעה לו מחצית מקצבת הפרישה שהייתה משולמת לאשתו לולא נפטרה. בהקשר זה מתבסס העותר על סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שלפיו פטירת בן זוג מקימה לבן הזוג הנותר זכות לאיזון משאבים ב"כלל נכסי בני הזוג" אשר כוללים בתוכם, לפי סעיף 5(ג) לחוק האמור, גם "זכויות עתידיות לפנסיה". 2.        בית הדין האזורי דחה את התביעה. הערעור שהגיש על כך העותר נדחה אף הוא על ידי בית הדין הארצי לעבודה. בפסקי-הדין הוסבר כי ההוראה בהסכם הפנסיה שלפיה בן זוג זכאי לקצבה כל עוד לא נישא מחדש, מבוססת על הוראת סעיף 28(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), וחופפת לה. הוראות אלה נועדו לקבוע זכאות לקצבת שאירים למי שהיה תלוי בהכנסת בן זוגו כפנסיונר, ולתחום את הזכות כך שהיא פוקעת עם יצירת זוגיות חדשה שיש בה כדי להעניק תמיכה בצרכי החיים השוטפים על ידי ניהול משק בית משותף. נקבע שמדובר בתכלית ראויה, ומשכך אין מקום להתערב בהוראה הנדונה. מעבר לכך, נקבע כי אין בסיס לטענת העותר שלפיה הוא זכאי למחצית מן הקצבה שלה הייתה זכאית אשתו לולא נפטרה. בהקשר זה צוין כי עומדת לעותר כ"שאיר" של המנוחה רק זכות עצמאית לקצבת שאירים, וכי אין בכוחה של טענתו בדבר איזון משאבים להרחיב מעבר לקבוע על פי פשוטו של מקרא את ההסדר הקיים בהסכם הפנסיה.            מכאן העתירה שבפנינו. העותר חזר בעתירתו על הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה, כאשר לשיטתו נפלה טעות מהותית בהכרעה בעניינו אשר הצורך בעשיית צדק מחייב כי נורה על תיקונה. 3.        לאחר שעיינו בעתירה, בנספחיה ובתגובה לה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות באין עילה. הלכה ידועה היא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מצומצמת אך למקרים חריגים שבהם נתגלתה בפסק הדין טעות מהותית בעניין משפטי בעל חשיבות עקרונית כללית, וכאשר ההתערבות נחוצה משיקולי צדק (ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 4193/04 גרטנר-גודשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 13-12 (20.6.2010)). המקרה הנדון אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה. בית הדין הארצי ובית הדין האזורי לעבודה דנו בטענות העותר, עליהן חזר שוב במסגרת העתירה, ונתנו פסקי דין מנומקים בעניין המצוי בליבת תחום מומחיותם.            אין להתערב בדחיית טענת העותר בדבר זכאותו למחצית מקצבת הפרישה של אשתו, המבוססת על סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. טענה זו, הבאה למעשה לעקוף את הוראותיו המפורשות של הסכם הפנסיה, אינה מתמודדת עם כך שהסכם זה הוא המקור לזכות הפנסיונית בענייננו. בסעיף 20 להסכם האמור נקבע כי קצבת הפרישה תשולם לעובד מיום פרישתו משירותו באוניברסיטה "ובמשך כל יתר ימי חייו". מכאן, שעם פטירת העובד אובדת זכותו לקבלת קצבת פרישה. מקום שהזכות הפנסיונית אינה קיימת עוד, ממילא העותר אינו זכאי למחציתה.             כך גם אין להתערב בדחיית טענת העותר המבקשת לשנות את הוראת סעיף 28(א)(1) להסכם הפנסיה. אמנם, ניתן להבין את טענת העותר שלפיה שלילת זכאותו לקצבה פוגעת בו, באופן אישי, חרף העובדה שנישא מחדש. דומה כי מטעם זה, בין היתר, השתרשה בתקנוני הפנסיה הוותיקות והחדשות הנורמה כי אין להתנות את תשלום קצבת השאירים לבן הזוג באי-נישואין מחדש. ואולם, בהסכם הפנסיה בענייננו, המבוסס על חוק הגמלאות, נקבעה במפורש נורמה שונה – שאף תואמת לנורמה המקובלת החלה לגבי קצבאות שאירים ותלויים המשולמות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (ראו: בג"ץ 5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(2) 166, פסקה 17 (2010)). הרציונל בבסיס נורמה זו, המפקיעה מבן הזוג את הזכות לקצבה בהינשאו מחדש, נעוץ בהנחה כי התא הזוגי החדש שהוקם יהא בו כדי למלא את החסר בהכנסה שנוצר עם מותו של בן הזוג הקודם, שעליו באה קצבת השאירים לכפר. לא ניתן לומר, כטענת העותר, כי מדובר בנורמה משוללת הגיון אשר נוגדת את תקנת הציבור. לא למותר להזכיר גם כי לפי הסכם הפנסיה זכותו של בן הזוג לקצבה אינה פוקעת באחת עם נישואיו מחדש, אלא הוא זכאי למענק השווה ל-36 קצבאות חודשיות, שיאפשר לו להסתגל לפקיעת הזכות – מענק שקיבל העותר בענייננו. היוצא מהאמור הוא שאין הצדקה להתערבות שיפוטית, בדיעבד, בנוסח ההוראה הרלוונטית להסכם הפנסיה, אשר עליה הסכימו הצדדים ליחסים הקיבוציים. 4.        לסיכום, לא מצאנו כי נפלה בפסקי הדין טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותנו בהתאם לאמות המידה הנדרשות, ומשכך דין העתירה להידחות בהיעדר עילה. בנסיבות העניין, ולא בלי התלבטות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א בסיון התשפ"א (‏1.6.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20089390_Z03.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1