פלוני נ. פלוני

5 1 בבית המשפט העליון בע"מ 8938/22 לפני: כבוד השופט א' שטיין המבקשת: פלונית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט ע' טאהא) שניתן ביום 14.12.2022 ברמ"ש 50828-10-22 בשם המבקשת: עו"ד ליאורה אוחנה בשם המשיב: עו"ד עמוס צדיקה; עו"ד ניר שם טוב פסק דין לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט ע' טאהא) אשר ניתן ברמ"ש 50828-10-22. במסגרת פסק דין זה (להלן: פסק הדין קמא) נדונה בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב דכאן נגד החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה נצרת (השופט מ' שדאפנה) בתלה"מ 54442-12-22, בגדרה ניתן, לבקשת המבקשת דכאן, צו מניעה זמני אשר אוסר על המשיב להיכנס לבית המגורים של בעלי הדין וילדיהם הקטינים (להלן: הבית והקטינים, בהתאמה) עד ליום 22.2.2023 (להלן: החלטת בית המשפט לענייני משפחה וצו המניעה, בהתאמה). בית המשפט המחוזי דן בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה כבערעור, קיבל את הערעור וביטל את צו המניעה. בעלי הדין הם בני זוג גרושים. ענייני רכוש הקשורים לגירושיהם, שעיקרם תביעת המבקשת למימוש הזכויות שלטענתה יש לה בבית, טרם הוסדרו. לפי מה שנמסר לי, תביעה לפירוק השיתוף בבית, אשר הוגשה על ידי המבקשת, קבועה לדיון בחודש יוני 2023. המבקשת טוענת כי פסק הדין קמא יסודו בשגגה. לא כל טענותיה של המבקשת אשר הופיעו בבקשתה הכתובה הן טענות ענייניות. חלק מטענות אלה נוסחו בלשון בלתי מתונה, ואף משתלחת, אשר הטיחה האשמות שונות, חסרות בסיס, בבית המשפט המחוזי. על כך הערתי לבאת-כוח המבקשת במהלך הדיון בעל-פה, והיא קיבלה את הסברי בנושא וחזרה בה מהאשמות אלה. טוב שכך עשתה – ואני רואה עניין זה כסגור. טענותיה הענייניות של באת-כוח המבקשת נסובו כולן על טובת הילדים הקטינים ועל זכותם למדור שלו, וטענות אלה, בלי ספק, ראויות לאוזן קשבת ולבדיקה מעמיקה. מנגד, המשיב סומך את ידיו על פסק הדין קמא ועל נימוקיו. כמו כן טוען המשיב כי למבקשת אין עילה מבוררת לקבלת רשות ערעור "בגלגול שלישי". לאחר עיון בבקשת המבקשת ובהכרעותיהם של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה, עלה בלבי חשש ממשי כי האווירה בבית, בו מתגוררים בעלי הדין וילדיהם, רוויה באלימות מילולית ובמעשי ניכור הורי הדדי – אשר יכולה בקלות להידרדר לאלימות פיזית. מסיבה זו, זימנתי את בעלי הדין ובאי-כוחם לדיון דחוף לפניי, אשר התקיים ביום 1.1.2023. במהלכו של דיון זה, שמעתי את בעלי הדין באריכות והצעתי את אשר הצעתי, במבט הצופה פני העתיד, כדי לקדם את פתרון הסכסוך על כל היבטיו וכדי להגן על טובת הקטינים. כמו כן קבעתי מתווה דיוני להליך שבפניי במקרה שהצעתי לא תתקבל. בעלי הדין לא הגיעו להסכמה בנוגע להצעתי או להסכמה אחרת. במסגרת המתווה הדיוני שקבעתי בהחלטתי מיום 1.1.2023, הגיש המשיב השלמת טיעון בה חזר על טענותיו ופירט אותן באופן מלא. המבקשת מצדה הגישה בקשה לקיצור הזמנים שהקצבתי להגשת תגובתו של המשיב ולהשלמת אסמכתאותיה – אותה דחיתי בהחלטתי מיום 9.1.2023. כמו כן הגישה המבקשת, ביום 19.1.2023, בקשה בהולה למתן החלטה לאור "צוק העיתים, [...] הכאוס [...] בבית הצדדים, [...] ומצבם של הקטינים" – זאת, "תוך ויתור על זכותה של המבקשת להמציא אסמכתאות משפטיות". בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא ליתן את החלטתי בבקשת רשות הערעור, וזאת אני עושה כעת. כפי שנפסק לא אחת (ראו והשוו: בע"מ 3974/22 היועצת המשפטית לממשלה נ' פלוני, פסקה 26 (2022); בע"מ 5041/19 פלונית נ' פלונית, פסקה 7 (8.8.2019)), בקשה לקבלת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אשר נסובה על ענייני משפחה ועל טובתם של קטינים אינה חוסה בצלם של כל הכללים הנוקשים של הלכת חניון חיפה (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בכגון דא מצוי בידינו, כערכאת ערעור "בגלגול שלישי", שיקול דעת רחב יותר אשר מאפשר לנו להתאים את החלטותינו לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו: בע"מ 7784/12 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (28.7.2013)). בנסיבות האקוטיות שנפרשו לפניי, לא ראיתי מנוס מלדון בבקשת המבקשת כבערעור, וכך אני עושה מתוקף סמכותי לפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. באשר לגופם של דברים – פסק הדין קמא מתאר את המקרה שלפניי כ"מקרה מובהק שבו המשיבה [המבקשת דכאן – א.ש.] עושה שימוש בנשק ההרחקה של המבקש [המשיב דכאן – א.ש.] כחרב על מנת לפגוע בו על רקע כעסה ממנו בהיותה משוכנעת כי במהלך חיי הנישואין הוא בגד בה עם אישה אחרת. המבקשת אינה עושה שימוש בצו ההרחקה בשל חששה מן המבקש, היא אינה מבקשת להבטיח מדור שקט לה ולילדיה, וכל מטרתה [...] היא המשך הפגיעה במבקש על רקע מערכת היחסים העכורה ביניהם". אף אני התרשמתי כי המבקשת אינה תמיד מתנהלת כיאות במערכות היחסים המורכבות שלה עם המשיב ועם ילדיהם המשותפים, אשר זקוקים לאב, ולא רק לאם – ודי אם אומר רק זאת מבלי לפרט ולהביא דוגמאות. כמו כן עלה בלבי חשש – ממשי, אם כי לא וודאי – שהמבקשת חפצה למצב את עצמה במצב המיטבי מבחינתה לקראת המערכה המשפטית שבמרכזה עומדת תביעתה לפירוק השיתוף בבית. ברם, האם כל אלה מצדיקים את ביטולה של החלטת בית המשפט לענייני משפחה ואת צו המניעה שבית משפט זה ראה להוציא מלפניו, כאשר לנגד עיניו "מונחת בראש ובראשונה טובת הילדים" וכן העובדה – אשר נקבעה על בסיס התרשמות ישירה מהראיות – ש"האופן בו ההורים מנהלים את המאבק המר והעכור ביניהם הוביל לתוצאות קשות וגר[ם] לילדים נזקים רבים" (ראו: פסקאות 16-15 להחלטת בית המשפט לענייני משפחה)? לשאלה זו לא אוכל להשיב אלא בשלילה. התנהלות המבקשת, חרף כל הביקורת שניתן – וראוי – למתוח עליה, אינה מבטלת את הצורך האקוטי ב"הפרדת הכוחות" ובהגנה על שלומם הנפשי של הקטינים הסובלים סבל יומיומי מתמשך מריבי הוריהם – מבלי להעביר את הקטינים, שהמבקשת מופקדת כעת על רווחתם, מהבית. כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן טובת הקטינים וזכותם למדור שלו היא בגדר שיקול אשר מכריע את הכף (ראו: בע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית, פסקה 39 (2019)). סבורני על כן כי בית המשפט לענייני משפחה החליט נכון, וכי לא היה מקום לבטל את החלטתו ואת צו המניעה. דין הערעור להתקבל אפוא בכפוף לסייגים והבהרות דלהלן. אני מקבל את ערעורה של המבקשת, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומחזיר על כנה את החלטת בית המשפט לענייני משפחה ואת צו המניעה שניתן בגדרה. בהתאם לכך, המשיב יפנה את הבית לא יאוחר מיום 29.1.2023. כאמור בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, צו המניעה יעמוד בתוקפו עד ליום 22.2.2023. בהתחשב בזכויות המשיב, שירותי הרווחה הנוגעים בדבר יבדקו את האפשרות לאפשר למשיב להתגורר בקומה התחתונה של הבית, כאשר המבקשת והקטינים יתגוררו באותו הבית בשתי הקומות העליונות, וידווחו על כך לבית המשפט לענייני משפחה – זאת, עד ליום 5.2.2023. לאחר קבלת הדיווח כאמור, בית המשפט לענייני משפחה יעיין מחדש בצו המניעה ויחליט בעניין – ובהתעורר צורך בכך, בהמשכה של מסגרת ההפרדה בין המבקשת למשיב – כחוכמתו, אחרי שמיעת הצדדים. מובהר בזאת, כי אין בהליך הנוכחי ובתוצאותיו כדי להשליך על תביעת המבקשת לפירוק השיתוף בבית ועל זכויותיה הנטענות. זכויות כאמור, אם ישנן, תיקבענה בהתעלם מהחזקה הבלעדית בבית לה זכתה המבקשת מכוחו של צו המניעה – מפאת הצורך להבטיח את שלומם הנפשי ואת רווחתם של הקטינים. זאת ועוד: מן הראוי הוא שתביעת המבקשת לפירוק השיתוף בבית תתברר ותוכרע מהר ככל שניתן – בשל הצורך האקוטי ב"הפרדת הכוחות" וטובת הקטינים. מבלי לחייב את בית המשפט אשר דן בתביעה זו לשנות את יומנו, טוב יעשה בית המשפט אם יבדוק את האפשרות להקדים את הדיון בתביעה זו. סוף דבר: הערעור מתקבל בהתאם ובכפוף לאמור בפסקאות 15-13 לעיל. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט בטבת התשפ"ג (‏22.1.2023). ש ו פ ט _________________________ 22089380_F05.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1