פלוני נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8938/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8938/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בתיק א 032601-05-14 שניתן ביום 08.11.2015 על ידי כבוד השופט י' פרגו בשם המערער: עו"ד רוני יאיר זילכה ועו"ד ליעז הקרי בשם המשיבות: עו"ד ניסן גיצה ועו"ד יואב רחוקה פסק דין השופט י' עמית: 1. המערער, יליד 1.1.1945, נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ביום 21.11.2001. המערער אושפז בבתי חולים משך כשלושה חודשים, ולאחר מכן היה באשפוז יום בבית החולים "שיבא", ותקופת האשפוז הכוללת עמדה על 308 יום. הנכות שנקבעה למערער במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הועמדה על 30% בתחום הנפשי ו-10% בגין טינטון, ונדחו טענות המערער לנכויות בתחום האורטופדי ובתחום העיניים. סך הכל נכות רפואית משוקללת – 37%, שהיא הנכות המחייבת על פי סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. 2. התיק שבפנינו מתייחד בכך שהוא רצוף לאורך כל הדרך בקביעות קשות לגבי מהימנותו, וליתר דיוק אי מהימנותו, של המערער. בועדות המל"ל מתואר כי המערער מפגין קשיים קוגנטיביים שאינם בהכרח אמיתיים; כי הועדה מתרשמת מהגזמה ניכרת בתלונותיו ובהתנהגותו; וכי המערער מפגין תפקוד נמוך מתפקודו האמיתי בפועל, וכיוצ"ב התבטאויות. אחת הועדות במל"ל אף פסלה את עצמה לאחר שהמערער איים וקילל את חברי הועדה שהרגישו מאויימים. בית משפט קמא ציין לאורך פסק דינו כי הוא שותף להתרשמות של הועדות הרפואיות לגבי העדר האמינות והמהימנות של המערער נוכח תשובותיו המתחכמות והמתחמקות והראיות הנוספות שהוצגו בפני בית המשפט. 3. בסיס השכר: עובר לתאונה המערער היה הבעלים של חברה לפינוי פסולת, ומשך מהחברה שכר של 5,640 ₪ ברוטו לחודש (4,910 ₪ נטו לחודש שהם 6,335 ₪ נכון ליום פסק הדין). בהתאם לכך דיווח למל"ל ובהתאם לכך משלם המל"ל למערער גמלאות נכות מהעבודה. אף לא למותר לציין, כי כחודשיים לפני התאונה פנה המערער למל"ל והגיש תביעה להבטחת הכנסה. בתביעתו לבית המשפט טען המערער כי השתכר סכום של 20,000 ₪ ואף הנפיק תלושים "המוכיחים" זאת. לא אאריך בדברים, באשר אין כיום מחלוקת כי המדובר בתלושים פיקטיביים, ומנהל החשבונות שהפיק את תלושי השכר העדיף שלא להתייצב לעדות בבית המשפט, מטעמים מובנים. נוכח המחלוקת בין הצדדים לגבי שכרו של המערער, בית משפט קמא מינה רואה חשבון כמומחה מטעמו על מנת שיבחן מה השכר האמיתי שהשתכר המערער. המומחה מצא כי השכר המדווח נטו של המערער עובר לתאונה היה 4,500 ₪, וכי לאחר מועד התאונה המערער תיקן את השכר לחודשים ספטמבר-נובמבר 2001 לסכום של 20,000 ₪ נטו. המומחה הביע דעתו כי סכום המשיכה הממוצע החודשי בפועל של המערער היה כ-8,900 ₪ לחודש נטו, לאור המשיכות הפרטיות שלו מהחברה, לרבות תשלומי משכנתא. המומחה הצביע על הפרקטיקה הנהוגה במקרים של משיכות בעלים בחשבון החובה-זכות השוטף שלהם בחברה, מעבר לשכר השוטף - לרשום את הסכום כהחזר משיכת בעלים או לרשום את יתרת המשיכה כתוספת שכר נטו בסוף השנה. המומחה הביע דעתו כי יתכן שאילולא התאונה המערער היה מתקן את שכרו במהלך החודשים נובמבר או דצמבר 2001, ולכן הגיע למסקנה אליה הגיע. זאת, בדומה לחוות דעתו של רואה החשבון מטעם המערער וכפי שדיווח המערער למס הכנסה בשנת 2005. 4. בית משפט קמא דחה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מן הטעם שלא היה נכון לסמוך כלל על רישומי הנהלת החשבונות ותלושי השכר המתוקנים והדו"ח שהוגש למס הכנסה. בית המשפט עמד על כך שהמל"ל דחה את עתירתו של המערער לתקן את שכרו בהתאם לתלושי השכר המתוקנים הבלתי נכונים והבלתי אמינים. עוד תהה בית המשפט, אם הרוויח המערער כטענתו את הסכומים המפורטים בתלושים המתוקנים, מדוע הגיש תביעה להבטחת הכנסה כחודשיים לפני התאונה? עוד בחן בית המשפט את מצבה של החברה שהייתה בבעלות המערער ומצא כי הייתה שקועה בחובות עוד קודם לתאונה, כפי שעולה, בין היתר, ממכתב ששלח הבנק לחברה, ובו התראה על מימוש שיעבוד על רכבי החברה. לאור זאת העמיד בית משפט קמא את שכרו של המערער בהתאם לשכרו המדווח. את הנכות התפקודית, וליתר דיוק, את הגריעה בכושר השתכרותו של המערער, העמיד בית משפט קמא על 50%, ובהתאם לכך חישב את הפסדי השכר בעבר ובעתיד. 5. הסכום הכולל שנפסק לזכות המערער עמד על הסך של 1,089,423 ₪, על פי הפירוט הבא: כאב וסבל – 173,901 ₪; הפסד השתכרות לעבר ולעתיד (עד גיל 70) – 819,054 ₪; הפסד פנסיה – 21,468 ₪; עזרת צד ג' – 50,000 ₪; הוצאות ניידות – 25,000 ₪. מסכום זה ניכה בית המשפט את התשלומים שקיבל המערער מהמל"ל בסך 921,244 ₪. סך הכל נפסק אפוא לזכות המערער הסכום של 168,179 ₪, ומסכום זה הפחית בית משפט קמא את התשלומים התכופים ששולמו לו. בנוסף דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי הוא זכאי ל-25% מסכום הנזק. 6. על כך נסב הערעור שבפנינו, המתמקד בשתי טענות עיקריות. לעניין בסיס השכר – נטען כי אין להעניש את המערער על המצגים הכוזבים לגבי שכרו (לטענת המערער, המיוצג כיום על ידי באי כוח אחרים מאלה שייצגו אותו בבית משפט קמא, הוא שימש כ"בובה על חוט" לאשתו ולגיסו, שלמעשה ניהלו את התביעה עבורו). לגישתו, השכר האמיתי הוא זה שנקבע על ידי רואה החשבון שמונה על ידי בית משפט קמא, דהיינו 8,900 ₪ לחודש, ובהתאם לכך יש לחשב את הפסדי השכר. לעניין הזכאות ל-25% מהנזק – המערער טען לתחולתו של סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הקובע את זכותו של ניזוק ל-25% מהפיצויים שנפסקו לו, במקרים שבהם קיימת למל"ל זכות חזרה אל צד שלישי בגין גימלה ששילם לניזוק. בית משפט קמא קבע כי מאחר שאשתו של המערער היתה רשומה כבעלת הרכב בו ארעה התאונה, והיא אחת מהבעלים של החברה, הרי שיש לראות את המערער כמי שעשה שימוש ברכב המעביד ובשירות המעביד, ובנסיבות אלה הוא אינו זכאי ל-25% מסכום הפיצויים (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אלא שלטענת המערער אין להחיל בענייננו את מבחן הבעלות על הרכב אלא את מבחן החובה לשאת בביטוח הרכב, ולכן אין לראות את המערער כמי שנסע בשירות המעביד. אקדים ואומר כי דין הערעור על שני חלקיו להדחות. 7. בסיס השכר – איני סבור כי בית המשפט "העניש" את המערער על חטאיו, הגם שמבחינת מדיניות משפטית ראויה אני סבור כי מי שמלהטט בנתונים ולא בוחל בזיוף ובפיברוק מסמכים, בית המשפט אינו חייב לצאת מגדרו למענו. לא למותר לציין כי בתצהיר של אשת המערער, במסגרת סכסוך משפטי בינה לבין המערער – ואשר צורף על ידי המערער עצמו לתיק המוצגים – היא מציינת כי המערער ניהל את התביעה כנגד חברת הביטוח "כאשר הוא מצפה לקבל מליונים"; כי התרברב שהוא מנפח את הדברים כדי לקבל כספים; וכי נסיונותיו להציג מצג שווא כאילו הוא "חולה נפש" שאינו מודע למעשיו הם אבסורדיים, ומדובר באדם מניפולטיבי. במצב הדברים הרגיל, ספק אם היה מקום ליתן משקל לאמירות אלה, אך לאור העובדה, עליה אין מחלוקת, כי המערער ניסה לפברק תלושי שכר בדיעבד, יש בכך כדי להוסיף גוון נוסף לאי מהימנותו של המערער. ככלל, רשאי בית המשפט לאמץ או לדחות או לקבל חלקית מסקנתו של מומחה, גם אם מדובר במומחה מטעם בית המשפט, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. גם קביעת בסיס השכר היא "עניין מובהק של ממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם" ע"א 8552/09 עזבון המנוח עמאר אחמד ז"ל נ' הפול (11.9.2011) (להלן: עניין עמאר). על רקע נקודת מוצא זו וגם לגופו של עניין, תלושי השכר שמשך המערער בפועל והדיווחים שלו למל"ל לאורך השנים, כולל השנים שלאחר התאונה, משקפים את השכר שראה המערער למשוך מהחברה כמשכורת בזמן אמת. מכל מקום, רשאי בית המשפט לבחון את שכרו של הבעלים של חברה גם בהקשר הכולל של מצבה של החברה: "משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו" (ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת (13.5.2010)). בהינתן תלושי המשכורת של המערער עובר לתאונה; בהינתן ההודעה על פגיעה בעבודה שהגיש המערער למל"ל ביום 27.12.2001 שבה דיווח על שכרו בהתאם לתלושי המשכורת; בהינתן שהמל"ל שילם למערער דמי פגיעה על פי השכר המדווח; בהינתן מצבה הכלכלי הרעוע של החברה עובר לתאונה ועל רקע הסתבכויות כלכליות של המערער בחברות קודמות שהיו בבעלותו – בהינתן כל אלה, לא ייפלא כי בית משפט קמא לא מצא לשנות, בדיעבד, את בסיס השכר שקבע המערער לעצמו עובר לתאונה. אשר על כן, דין טענות המערער לגבי בסיס השכר להידחות. 8. הזכאות ל-25% מהנזק – בבית משפט קמא טען המערער כי אין לראות בתאונה כ"תאונה בשירות המעביד", מאחר שאשתו, שהחזיקה במניה אחת מתוך מניות החברה, הייתה הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי והיא זו שהיתה המבוטחת. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי המערער היה הבעלים של הרכב במשותף עם אשתו, וכי מבחן הבעלות ברכב הוא המבחן הקנייני והרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד. בית המשפט הגיע למסקנה כי מדובר בתאונה שארעה במהלך העבודה בשירות החברה, וכי הרכב הועמד על ידי המערער ואשתו לשימוש החברה ולשימושו של המערער כבעלים וכמנהל החברה ולצורך עבודתו בחברה. המערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3463/07 אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (4.3.2010), ולפיו המבחן הוא על מי חלה חובת הביטוח. טענה זו לא הועלתה בבית משפט קמא אלא רק בשלב הערעור, כאשר בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען המערער כי נפגע ברכב שבבעלותו ובזמן עבודתו. מכל מקום, איני סבור כי יש בפסק דין זה כדי להועיל למערער בהיותו הבעלים של הרכב והבעלים של החברה, ומשהעמיד את הרכב לרשות החברה ולרשותו-שלו, ונפגע תוך כדי עבודה בשירות החברה, יש לראותו כמי שנהג ברכב המעביד ובשירות המעביד ולכן אינו זכאי ל-25% מהנזק. גם על פי מבחן חובת הביטוח, הרי שזו מוטלת גם על מעביד שהרכב אינו בבעלותו, אם הוא מחזיק את הרכב ומתיר בו את השימוש לעובד לצורכי עבודתו (ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004). אציין כי באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו). באספקלריה זו יש לראות את החברה כמי שמחזיקה ברכב, וכמי שהתירה את השימוש בו למערער שהוא עובד שלה לצורכי העבודה. לכן, גם במקרה הנוכחי חובת הביטוח הוטלה על החברה, ולאור זאת נשללת זכותו של המערער ל-25% מהנזק (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 586-585 (מהדורה רביעית; 2012)). לא למותר לציין, כי המל"ל ביקש לחזור על המשיבות בתביעת שיבוב בגין התגמולים ששילם למערער, אך תביעתו נדחתה לבסוף בהסכמה (תא"ק (שלום ת"א) המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2.12.2010)). וכבר נפסק כי "זכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו" (רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תמר, פ"ד נג(5) 145, 156 (1999)). 9. סוף דבר, שדין הערעור להדחות על שני חלקיו העיקריים. המערער ישא בהוצאות המשיבות בסך 15,000 ₪. ניתן היום, ‏ד' באלול התשע"ו (‏7.9.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15089380_E05.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il