כרמית נ' נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 893/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין העותר: אילן כרמית נ ג ד המשיב: נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ח' בשבט התש"פ (3.2.2020) בשם העותר: עו"ד ירון קוסטליץ; עו"ד שמחה אלבחרי בשם המשיב: עו"ד יוסף בנקל; עו"ד אילה בל פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר, אילן כרמית, להורות לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (להלן: הנציב), ליתן טעם מדוע לא יבוטלו קביעות שקבע לגביו בהחלטתו בנוגע להתנהלות התביעה המשטרתית בפל"א 4745-08-13 (להלן: ההליך). 2. בבית משפט השלום לתעבורה בעכו התנהל הליך פלילי, אשר במסגרתו אוחד הדיון ב-9 תיקי תעבורה, שהראיות בהם נסמכו על תיעוד שנעשה באמצעות מערכת אכיפה אלקטרונית אוטומטית – א3 (להלן: המצלמות). במסגרת ההליך, ביקשה התביעה להוכיח את מהימנות המצלמות והתבססה בין היתר על תו התקן שניתן להן על-ידי מכון התקנים הישראלי (להלן: המכון). כמה מנציגי המכון זומנו להעיד, וביניהם – המהנדס אילן כרמית; חוות דעתו המקצועית בנוגע למהימנות המצלמות הוגשה לבית המשפט לתעבורה בהליך הזה, כמו גם בהליך אחר שקדם לו (תת"ע 6359-11-12). 3. על-פי המתואר בהכרעת הדין, במסגרת ההליך עברה עדותו של כרמית כמה תהפוכות. תחילה העיד, "כי הוא עצמו נכח במעבדה בעת הבדיקות [שנעשו למצלמות בהולנד – נ' ס'] יחד עם נציגים מומחים נוספים מהמכון, ותיאר את הליך הבדיקה המשמעותית שנעשה באמצעות סימולטור במעבדה אשר מדמה מהירויות [...] בהמשך עדותו, ריכך [כרמית] את גרסתו באומרו כי נכח במעבדה במהלך הבדיקות רק בהתחלה ולאחר מכן נכח בכל הניסויים נציג המכון יואל בר גיל. בהמשך לכך, העיד [כרמית] [...] כי נכח בחלק מהניסויים או ליתר דיוק רק בעשרת הניסויים הראשונים ועוזרו נשאר בהולנד להמשך הבדיקות [...] כחצי שנה לאחר עדותו של [כרמית] שלח [כרמית] הודעת מייל למאשימה לפיה: 'בבדיקה נוספת לא נכח נציג המכון בעת ביצוע בדיקות השדה של דיוק המהירות'". בית המשפט לתעבורה סיכם: "[כרמית], אשר על חוות דעתו ועדותו נשענה המאשימה, חזר בו מגרסתו והתוודה כי כלל לא נכח בניסויים שלכאורה בוצעו, אותם ניסויים קריטיים ונחוצים שבגינם ניתן בסופו של יום תו התקן". נוכח העובדה שכרמית חזר בו מעדותו, לפיה הוא ונציגיו נכחו בבדיקות המצלמות בהולנד – זיכה בית המשפט את הנאשמים, שכן "מתערערת אמינות המערכת עד היסוד". 4. תלונה על התנהלות התביעה המשטרתית, הוגשה לנציב על-ידי עו"ד תומר גונן, שנמנה על צוות ההגנה בהליך. נטען, כי מאז נודע לתביעה המשטרתית על כך שכרמית ונציגי המכון לא נכחו בניסויים, ועד אשר הובא המידע לידיעת ההגנה – חלפה-עברה למעלה משנה. לדברי עו"ד גונן, במשך אותה תקופה פעלה התביעה המשטרתית, במכוון, כדי להסתיר את המידע ולהסוותו. הנציב בחן את התלונה, שמע את הגורמים הצריכים לעניין, ולבסוף הכריע כי התלונה מוצדקת: "מכלל התמונה העובדתית שנצטיירה בבירור תלונתך עולה, כי בית-המשפט הוטעה במכוון על-ידי מייצגי המדינה בערכאות. תובע משטרתי בדרגת רפ"ק בצוותא חדא עם קצינה בכירה בדרגת ניצב משנה במשטרה, הנושאת עמה בתפקידה הרם אחריות מקצועית לעשרות רבות של תובעים, הסתירו, לכאורה, בכוונת מכוון מבית-המשפט עובדות מהותיות שהיה בכוחן לקעקע מארג ראיות התביעה". הנציב שלל את טענות התביעה, לפיהן בדיון שהתקיים בבית המשפט הודיע התובע, כי כרמית חזר בו מעדותו: "כל שעו"ד כתר טען בבית-המשפט, ביחס לעדותו של מר כרמית, הוא שהאחרון לא ידע להשיב על שאלות שנשאל. הא ותו ולא. ברי, כי בין אי-מתן מענה על שאלה כזו או אחרת לבין מתן עדות שקר קיים פער תהומי". מכאן העתירה שלפנינו. 5. בעתירה נטען, כי הנציב חרג מסמכותו בכך שחזר וקבע בהחלטתו, כי עדותו של כרמית בבית המשפט היתה עדות שקר. זהו ממצא שלא נקבע בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה, שהסתפק בקביעה, לפיה "[כרמית] לא אמר אמת בביהמ"ש עת העיד שהוא ואחרים מהמכון נכחו בניסויים שבוצעו בהולנד לצורך דיוק המדידה של [המצלמות]". לטענת כרמית, הוא אינו 'מייצג המדינה בערכאות', אינו כפוף לביקורתו של הנציב, וממילא לא היתה לנציב סמכות לבחון את התנהלותו, ולקבוע קביעות כלשהן לגביו. עוד נטען, כי על-פי סעיף 17(ה) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו-2016 (להלן: החוק), נדרש הנציב לאפשר לכרמית להשמיע את טענותיו בטרם התקבלה ההחלטה בענייננו: "ראה הנציב שאדם אחר עלול להיפגע מהבירור או מתוצאותיו, יודיע לו על כך, יעביר לו כל חומר או מידע הנוגע לעניין שנמצא בידיו, וייתן לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו בדרך שיראה לנכון ובתוך תקופה שיקבע". בנדון דידן קבע הנציב, שכרמית שיקר בעדותו, וזאת מבלי שביקש לקבל את התייחסותו המקדימה. 6. עוד נטען בעתירה, כי הנציב חרג מסמכותו בהעבירו את ההחלטה במלואה לידי המתלונן. בהקשר זה מפנה כרמית לאמור בסעיף 19(א) לחוק: "מצא הנציב שהתלונה היתה מוצדקת, יודיע על כך למתלונן, לנילון ולממונה עליו; בהודעה כאמור רשאי הנציב לפרט את תמצית ממצאיו, כולם או חלקם". לטענת כרמית, רשאי הנציב לפרט למתלונן את תמצית ממצאיו; לא את ההחלטה כולה. עוד טוען כרמית, כי על-פי סעיף 22(א)(5), אסור היה להעביר את ההחלטה למתלונן, שכן היא עלולה "לפגוע שלא כדין בפרטיותו של אדם" – פרטיותו של כרמית. הודגש, כי בפגמים מהותיים עסקינן, "שכן מגמת החוק כולו, היא לשמור, ככל האפשר, על סודיות המידע שהתגלה תוך כדי בירורה של תלונה". בהקשר זה נטען עוד, כי הנציב חרג מסמכותו בכך שפרסם את תמצית החלטתו ברבים. בסעיף 21(ד) לחוק נקבע: "השר והיועץ המשפטי לממשלה כאחד, רשאים להתיר פרסום פרטי תלונה מסוימת שהטיפול בה הסתיים, לרבות תמצית ממצאי הבירור, אם נמצא שקיים עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בפרטיות הכרוכה בכך, ולאחר שניתנה למי שעלול להיפגע מהפרסום הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו". מכאן מסיק כרמית, כי פרסום ממצאי הבירור מהווה חריג לכלל, והוא יֵעשה רק לאחר שתינתן זכות שימוע; זכות אשר לא ניתנה בענייננו. הובהר, כי על אף שההחלטה אינה נוקבת בשמו של כרמית, צוין בה כי העד הוא נציג המכון, וזהו אפיון אשר מאפשר לזהותו בנקל. בשל האמור, מבקש כרמית שיבוטלו קביעותיו של הנציב לגביו. 7. בתגובה המקדמית מטעם נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (להלן: הנציבות) נטען, כי לא הובאה לפני הנציב כל תלונה בעניינו של כרמית, וממילא לא נקבע בהכרעתו דבר לגביו. הנציב נדרש להכריע בתלונה שהוגשה ביחס להתנהלות התביעה המשטרתית, ולשם כך הסתמך "על הקביעות והממצאים שנקבעו בפסק דין חלוט של בית המשפט המוסמך ובתשובת הנילונים לתלונה. אלה גם אלה הטילו דופי באופן בו התנהל [כרמית] באותו עניין והנציב לא ראה לסטות מהם". הנציבות מוסיפה, כי גם התביעה לא חלקה על כך, "ש[כרמית] אכן שיקר בעדותו". אשר לטענה, לפיה בסעיף 17(ה) לחוק נקבע, כי קיימת חובה לשמוע את טענותיו של מי שעשוי להיפגע מן ההחלטה, משיבה הנציבות כי פרשנותו של כרמית לסעיף – "יוצרת מצב דברים אבסורדי. למעשה, [כרמית] מבקש כי תוקנה בידי [הנציב] הזכות – או תוטל על [הנציב] חובה – להתעלם מפסק דין חלוט ומהקביעות שנקבעו במסגרתו על ידי הערכאה השיפוטית, ולערוך בירור עובדתי מחודש לעניינים ולעובדות אשר נקבעו כבר בפסק הדין". הנציבות מבהירה, כי על-פי ההלכה הפסוקה, עד בהליך פלילי אינו רשאי לערער על קביעות שנקבעו לגביו, ומכאן שאין לאפשר מסלול עוקף שבמסגרתו יערער כרמית על קביעותיו של בית המשפט לתעבורה. 8. הנציבות מוסיפה, כי הוחלט להעביר את ההחלטה במלואה לידי המתלונן, מכיוון שהוא ייצג את אחד הנאשמים בתיק והיה חשוף לפרטים העובדתיים המפורטים בה. בנוסף, פסק הדין פורסם בפומבי, כך שלא היתה מניעה להעביר את ההחלטה במלואה למתלונן. אשר לפרסום תמצית ההחלטה בפומבי נטען, כי לא נזכר בה שמו של כרמית, תפקידו, דרגתו או התמחותו במערכות אכיפה אלקטרונית, כך שלא היה טעם המצדיק להימנע מפרסומו. הנציבות מוסיפה, כי משלא קיים הנציב בירור כלשהו בעניינו של כרמית, וקביעותיו נסמכות על הכרעת בית המשפט, הרי שלכרמית לא עמדה זכות טיעון בטרם פורסמה ההחלטה. 9. בדיון שהתקיים לפנינו חזרו ב"כ הצדדים על טענותיהם. בא-כוחו של כרמית הדגיש, כי הנציב כינה את דברי מרשו כ'שקרים בוטים', בעוד שבהכרעת הדין אין זכר לכך. כמו כן טען, כי אם הנציב היה נחשף להודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה מטעם כרמית ליועץ המשפטי למשטרה – הוא לא היה מכנה את עדותו 'שקרית'. בהודעת הדואר האלקטרוני מטעם כרמית הובהר, כי "בבדיקות הדיוק – אכן לא היה נציג של המכון [...] ועדותו של [כרמית] בעניין זה נבעה מטעות בתום לב. יואל ברגיל היה נוכח בבדיקות של מערכת אחרת (מולטי נובה), ומכאן הטעות". ב"כ של כרמית הוסיף, כי אמירותיו של הנציב לגבי מרשו, עלולות לפגוע בשמו הטוב, באפשרויות התעסוקה שלו, ובתוצאותיה של חקירה משטרתית, שבמסגרתה נעשה בירור אם אכן מסר עדות שקר. בא-כוח הנציבות טען מנגד, כי הנציב חזר על דבריו של בית המשפט לתעבורה, תוך שהוא מנסח את הדברים בסגנונו-הוא. הנציב לא פסק לגבי התנהגותו של כרמית, ולא קבע לגביו ממצא עובדתי חדש. 10. אילו נשמעה דעתי, היינו מוציאים צו על-תנאי. לפי גישת הנציבות, אין להידרש לטענותיו של כרמית, משום שהוא אינו מושא התלונה. לגישתה, בעניין דנן חלה הלכה מושרשת וידועה, לפיה הזכות לערער על החלטה שיפוטית פתוחה, "אך ורק בפני מי שהיה בפועל 'צד' להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה, אם צד פורמאלי ב'הליך העיקרי' ואם צד בפועל ב'הליך נלווה'" (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 730 (1998)). אני מסופק אם נכון יהיה לקבל טענה זו. בענייננו, לא בערעור על החלטה שיפוטית עסקינן, כי אם בעתירה נגד החלטה מינהלית. בפי העותר טענות לחריגה מסמכות, לאי-מתן זכות שימוע; טענות מינהליות באופיין. זכות העמידה המוענקת בהליך המינהלי – רחבה מזו הניתנת בערעור על הליך שיפוטי. משטוען כרמית, כי הנציב קיפח את זכויותיו, וכי החלטתו עלולה לפגוע בו, יש מקום לכאורה להידרש לטענותיו. 11. אדרש עתה לשאלות כסידרן: סמכות, שימוע, פרסום. סמכות הנציב לברר תלונה ממוקדת בהתנהלותם של מייצגי המדינה בערכאות: "הנציב לא יברר תלונה אם מתקיים לגביה אחד מאלה: (1) התלונה אינה על מעשה של מייצג המדינה בערכאות או שאינה על מעשה כאמור בסעיף 12(א)" (סעיף 16(א)(1) לחוק). יחד עם זאת, אין באמור כדי למנוע מן הנציב להסתמך בהחלטתו על מידע הנוגע לפעולותיהם ומעשיהם של מי שאינם מייצגי המדינה בערכאות, ככל והדבר נדרש לצורך ההכרעה בעניין המתברר לפניו. על-פי סעיף 17(ג) לחוק – "לצורך בירור התלונה רשאי הנציב לשמוע את המתלונן או כל אדם אחר בכל דרך שימצא לנכון". סעיף 17(ו) לחוק מתייחס לסוגי החומרים שעליהם יוכל לבסס הנציב את החלטתו: "לצורך הבירור, רשאי הנציב לקבל מכל אדם או גוף, בתוך תקופה שיקבע ובאופן שיקבע, כל ידיעה או מסמך העשויים לדעתו לסייע בבירור התלונה, לרבות דברים שנמסרו במסגרת הליך בבית משפט הדן בדלתיים סגורות לפי סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והכול למעט ידיעה או מסמך שהיועץ המשפטי לממשלה סבור כי העברתם לנציב עלולה לפגוע פגיעה ניכרת באינטרסים ציבוריים חיוניים; קיבל הנציב ידיעה או מסמך שהוא אינו רשאי לקבל כאמור, לא יעשה בו שימוש לצורך בירור התלונה". סמכות הנציב בהקשר זה הריהי רחבה, וככל שהמידע נדרש לצורך בירור התלונה המונחת לפניו, רשאי הוא לבררו. על-פי סעיף 22 לחוק, הנציב גם רשאי לפרט בהחלטתו אותם חומרים, ובלבד שאינם נכללים בין החריגים המצויינים בסעיף. 12. בנדון דידן, בירור התלונה ותוצאותיה התייחסו לגורמים שונים בתביעה המשטרתית, אשר עונים להגדרת "מייצג המדינה בערכאות", בהתאם לסעיף 1 לחוק. הנציב קבע במסקנותיו, כי "בית-המשפט הוטעה במכוון על-ידי מייצגי המדינה בערכאות"; והורה על העברת ההחלטה "לטיפול היועץ המשפטי לממשלה, נוכח החשש הממשי לביצוע עבירה פלילית על-ידי מייצגי המדינה בערכאות". כמו כן המליץ הנציב להעביר את ראש מחלקת תביעות תעבורה במשטרת ישראל, עו"ד נצ"מ שרית פיליפסון מתפקידה. עינינו הרואות, מסקנותיו והמלצותיו של הנציב, מתייחסות אל התביעה המשטרתית, לא אל גורמים אחרים שאינם נמנים על מייצגי המדינה בערכאות. לצד זאת, בהחלטתו התייחס הנציב גם לקביעות שקבע בית המשפט לתעבורה בנוגע לעדותו של כרמית, אלא שהתייחסויות אלו אינן הופכות את כרמית למושא ההחלטה, או למי שהוכרע לגביו. התייחסות הנציב להתנהלותו של כרמית בבית המשפט, ולאחריה – מהווה חלק בלתי נפרד מהמסכת העובדתית שהובילה למסקנה בדבר התנהלותה הלקויה של התביעה בהליך, ולא ניתן היה להשמיטה. סבורני אפוא כי הנציב לא חרג מסמכותו, בשעה שנדרש לממצאים העובדתיים שקבע בית משפט לתעבורה בנוגע לעדותו של כרמית. מכאן לשאלה, אם בטרם ניתנה ההחלטה, צריך היה הנציב לשמוע את התייחסותו של כרמית? 13. זכות השימוע בטרם מתן החלטה מעוגנת בסעיף 17(ה) לחוק: "ראה הנציב שאדם אחר עלול להיפגע מהבירור או מתוצאותיו, יודיע לו על כך, יעביר לו כל חומר או מידע הנוגע לעניין שנמצא בידיו, וייתן לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו בדרך שיראה לנכון ובתוך תקופה שיקבע". זכות השימוע לא ניתנת לנילון לבדו, אלא לכל אדם העלול להיפגע מהבירור או מתוצאותיו. אלא שלטענת הנציבות, זכות השימוע תינתן רק במצבים שבהם קבע הנציב ממצאים משלו, ולא כאשר הסתמך על קביעותיה של ערכאה שיפוטית אחרת. עמדה זו מקובלת עלַי, ויש לה אחיזה בלשון הסעיף. בסעיף נקבע כאמור, כי זכות השימוע תינתן, כאשר "אדם אחר עלול להיפגע מהבירור או מתוצאותיו". במקרים שבהם הפגיעה אינה תולדה של הבירור, שוב לא מחויב הנציב לשמוע את טענותיו של העלול להיפגע. 14. ברם, בנדון דידן, מסופקני אם אכן בהסתמכות על ממצאים של ערכאה אחרת עסקינן. על פני הדברים, הפליג הנציב מעבר לקביעותיו של בית המשפט לתעבורה, וקבע ממצאי מהימנות משלו. הסתמכות על ממצאיה וקביעותיה של ערכאה אחרת, תוך הימנעות ממתן זכות שימוע – מחייבת הקפדה יתרה בעת העלאת הדברים על הכתב, בדרך הצגתם. במצבים אלה, יש למעט ככל הניתן, ממתן דרור ללשון ולסגנון; ראוי לאמץ לגביהם, עד כמה שניתן, את גישתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שהעיד על עצמו – "ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם" (בבלי, סוכה כח, א). לא כך נהג לכאורה הנציב בענייננו, אף לא בקירוב. פער של ממש נמצא בין תיאור העובדות בהכרעת הדין, לבין תיאורם בהחלטתו. 15. עיון בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה, מלמד עד כמה נהג בית המשפט במשנה זהירות, בקובעו ממצאי מהימנות ביחס לעדותו של כרמית. הכרעת הדין מחזיקה קרוב ל-40 עמודים, ובתוכם קביעה אחת ויחידה, לפיה "[כרמית] לא אמר אמת בביהמ"ש עת העיד שהוא ואחרים מהמכון נכחו בניסויים שבוצעו בהולנד לצורך דיוק המדידה של [המצלמות]"; הא ותו לא. לעומתה, החלטות הנציב – הן החלטתו המלאה, הן תמציתה – כוללות התייחסויות רבות לעדותו של כרמית, כמעט בכולן נימה חריפה וביקורתית הרבה יותר מזו שבהכרעת הדין. עדותו של כרמית מכונה בהן – שקרית, כשלפרקים ציין הנציב כי מדובר ב'שקרים בוטים'. המרחק בין המינוחים – רב; הפער בין המינונים – גדול. 16. האם בשינויים האמורים יש כדי לשנות באופן מהותי את ממצאי בית המשפט לתעבורה, כך שלא ניתן לראותם עוד כהסתמכות, אלא כקביעת ממצאים המחייבת שימוע? פרפרזה וסגנון חופשי – אפשריים, במידה רבה גם רצויים, אך יש להיזהר משינוי סגנוני שיוביל לשינוי משמעות, למסקנות חדשות שלא שׂערום ראשונים. בעניין דנן, השינוי הסגנוני שבו נקט הנציב – עדות שקר, לעומת אי-אמירת אמת – משנה משמעות הן בלשון בני אדם, הן מבחינה משפטית. הביטוי אי-אמירת אמת, אינו מגלה דבר על היסוד הנפשי שבו פעל העד, הוא ניטרלי לגביו. שקר ועדות שקר לעומת זאת – נוקטים עמדה ברורה ביחס למניע שמכוחו פעל הדובר. כך עולה במפורש מסעיף 237(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר". יודעין, כזב, הם מנת חלקם של המשקרים, לא בהכרח של אלו שאינם דוברים אמת. אי-אמירת אמת יכולה לנבוע מבלבול, חוסר דיוק וכן על זה הדרך. 17. בענייננו, כאמור, לא עמד בית המשפט לתעבורה על היסוד הנפשי שבמעשיו של כרמית; הוא גם לא נדרש לעשות כן. במוקד הכרעתו – אשמת הנאשמים הנידונים לפניו, לא אשמתם של העדים. קביעותיו לגבי עדותו של כרמית – תמציתיות, קולעות; הכל לפי הנדרש להכרעה. אם כך נהגה הערכאה הדיונית שהתרשמה ישירות מן העד, כך ראוי היה שינהג גם הגוף המבקש להסתמך על ממצאיה; לא יוסיף ולא יגרע. משלא נהג כן, אלא הוסיף נופך משלו, קבע ממצא חדש ביחס לעדותו של כרמית, מסופקני אם היה רשאי להימנע משמיעת טענותיו של כרמית בטרם ניתנה החלטתו. לא יכול הנציב לכאורה לאחוז את החבל בשני קצותיו: מחד גיסא, לא ליתן זכות שימוע בנימוק שמדובר בהסתמכות גרידא; מאידך גיסא, להוסיף כהנה וכהנה, בסגנון ובמהות, על אשר נקבע בבית המשפט. 18. אוסיף, כי לקביעות הנציב בנוגע לעדותו של עד משקל של ממש. סעיף 23 לחוק מורנו, כי "דין וחשבון, החלטה, חוות דעת וכל מסמך אחר שהכינו הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, וכן הודעה שהתקבלה בידי הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או משמעתי, למעט במשפט פלילי בשל מסירת עדות שקר". הנה כי כן, לקביעות מן הסוג הזה, עשויות להיות משמעויות והשלכות עתידיות, ומכאן שאם בחר הנציב לסטות מן הממצאים שקבע בית המשפט לתעבורה, צריך היה לכאורה לשמוע את טענותיו של כרמית תחילה. 19. זאת ועוד. אין להתעלם מן העובדה שבמקרה דנן, לא בעניין תיאורטי עסקינן, שכן חקירה משטרתית בנוגע לעדותו של כרמית נפתחה זה מכבר, והחלטה בעניין זה טרם ניתנה. גם עובדה זו, מחייבת משנה זהירות. אבהיר, כי ככל והחקירה המשטרתית היתה מתנהלת בנוגע למושא התלונה, או אז נדרש היה הנציב לחדול מבירורו: "הנציב לא יברר תלונה אם מתקיים לגביה אחד מאלה: (4) התלונה היא על מעשה שמתקיים בשלו הליך משפטי, ובכלל זה הליך אזרחי, הליך פלילי החל משלב החקירה, או הליך משמעתי, לרבות הליך לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, או על מעשה שהתקיים בשלו הליך כאמור ובית המשפט הכריע בו לגופו" (סעיף 16(א)(4) לחוק). הוראה זו חלה כאמור על חקירה גבי מושא התלונה, אולם ראוי ללמוד הימנה על הזהירות הנדרשת גם לגבי גורמים אחרים שענייניהם מוזכרים בהחלטת הנציב. על הנציב לאפשר לרשויות המוסמכות לעשות את מלאכתן, מבלי חשש להטיה או להסחה. 20. משאלו הם פני הדברים, הרי שנפל לכאורה פגם גם בהעברת ההחלטה במלואה למתלונן, ובפרסום תמציתה ברבים. סעיף 22(א)(6) לחוק משמיענו: "חומר או מידע שהנציב מעביר לפי סעיף 17(ה), הודעה או החלטה של הנציב לפי סעיפים 18(ד) או 19 ודין וחשבון לפי סעיף 20, לא יכללו ולא יגלו חומר או מידע שמתקיים לגביו אחד מאלה: (6) הם עלולים לפגוע שלא כדין בזכותו של אדם זולת המתלונן". בנדון דנן, הצגת כרמית כמי שהעיד עדות שקר מבלי שהדבר נתברר כדבעי, ובלא שניתנה לו זכות להשמיע את טענותיו בעניין, עלולה לפגוע שלא כדין בזכויותיו. מכאן, דומני, לכאורה, שלא היה מקום לכלול בהחלטה או בתמציתה את הקביעות הללו. 21. כאמור, לוּ דעתי היתה נשמעת, על סמך השיקולים הנ"ל, היינו מוציאים צו על-תנאי. ש ו פ ט השופט י' עמית: 1. אני מסכים עם חלק הארי של הדברים שנכתבו על ידי חברי, השופט נ' סולברג, אך לדידי, אין מקום ואין צורך ליתן צו על תנאי על מנת לתקן את המעוות. אסביר. 2. עיון בחומר שבפנינו מגלה כי לפנינו קומדיה, שמא טרגדיה, של טעויות. א. הטעות הראשונה, והיא הטעות העיקרית שהחלה את סיפור המעשה, נופלת כולה בשטחו של העותר, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמ"מ מנכ"ל מכון התקנים הישראלי. בעדותו מיום 10.4.2016 בפני בית המשפט לתעבורה העיד העותר כי נכח בחלק מהניסויים ובהמשך נכח בהם מר יואל בר גיל. אין כיום חולק כי לא הייתה זו עדות אמת. ב. לאחר מתן עדותו, ובעקבות הופעה של הסניגור בתקשורת, פנתה אליו במייל ביום 10.10.2016 עו"ד פקד רפאלה ממן שושו מהתביעה המשטרתית, בבקשה כי יעביר פרטים הנוגעים לנציג שנכח בניסויים. על כך הגיב העותר ביום 25.10.2016 בהודעתו במייל כלהלן: "בבדיקה נוספת לא נכח נציג המכון בעת ביצוע בדיקות השדה של דיוק המהירות". זו הייתה תגובתו של העותר לבקשה – כך, במשפט אחד, מבלי לתרץ, מבלי להתנצל, מבלי להסביר אפילו מדוע טעה בעדותו ותוך התעלמות מהשלכותיה של תשובתו על עדותו בבית המשפט. תשובה לאקונית זו של העותר, היא טעותו השניה. ג. לא ברור עד כמה העותר היה מודע ל"פצצה" שהטיל בתשובתו הלאקונית דלעיל, אך בתביעה המשטרתית הבינו היטב כי תשובתו של העותר משמעה כי עדותו במשפט לא הייתה עדות אמת. עם קבלת תשובתו של העותר, התביעה המשטרתית הגיעה למסקנה כי שיקר בעדותו ומכאן ואילך החלו התדיינויות פנימיות בשאלה כיצד יש לנהוג נוכח מה שנתפס על ידי התביעה המשטרתית כעדות שקר של העותר. כאן אנו מגיעים לטעות השלישית הרובצת לכאורה לפתחה של התביעה. ניתן היה לצפות מהתביעה המשטרתית, כי תפנה אל העותר, שמא אף תכנס ישיבה בנוכחותו ותבקש ממנו הבהרה מדוע שיקר בעדותו או שמא טעה בתום לב בעדותו, ומה מקור הטעות [מסעיף ד' להלן עולה כי אכן פנו אל העותר]. ניתן היה לצפות כי התביעה תגבש יחד עם העותר הודעה לבית המשפט שמסבירה מדוע וכיצד העיד עדות שנמצאה בדיעבד לא נכונה, ולמצער, כי תעביר לבית המשפט את עמדתו המפורטת. אלא שלא כך נעשה, וכל התובעים המשטרתיים שטיפלו בתיק, כמתואר בהחלטתו של הנציב, יצאו מנקודת הנחה כי העותר שיקר בעדותו, מבלי לטרוח לברר עמו את פשר הדברים. ד. אלא שמתברר כי העותר נתן הסבר לטעות בעדותו. במכתבו במייל מיום 29.1.2017 של עו"ד יורם סמואל, היועץ המשפטי של מכון התקנים – שהופנה אל תנ"צ שאול גורדון, היועץ המשפטי של המשטרה והעתקו נשלח אל מנכ"ל מכון התקנים – אנו למדים כי נוכח המבוכה שהשתררה בתביעה המשטרתית בעקבות תשובתו של העותר, הייתה פנייה אל מכון התקנים. בסיפא למכתבו המפורט של עו"ד סמואל בנושא המצלמות, יש גם התייחסות לעדותו של העותר במשפט, וכך נאמר שם: "באשר לנוכחות של נציגי המכון בבדיקות הדיוק – אכן לא היה נציג של המכון, ואף לא היה צריך להיות נוכח, ועדותו של אילן [העותר – י"ע] בעניין זה נבעה מטעות בתום לב. יואל ברגיל היה נוכח בבדיקות של מערכת אחרת (מולטי נובה) ומכאן הטעות". הנה כי כן, ניתנה תשובה של העותר לגבי מקור הטעות בעדותו. ניתן לקבל תשובה זו כאמת וניתן לפקפק באמיתותה ולייחס לעותר עדות שקר, אך אין להתעלם ממנה. ברם, ההסבר שנתן העותר, באמצעות היועץ המשפטי של מכון התקנים, לא זכה להתייחסות כלשהי ונעלם אי שם במסדרונות המשטרה. כאן רובצת הטעות הרביעית, המונחת לכאורה לפתחה של המשטרה. ה. כאמור, התביעה המשטרתית לא טרחה לברר עם העותר מדוע טעה או שיקר בבית המשפט. כפי שעולה מהחלטת הנציב, התביעה המשטרתית הסתובבה משך כשנה וחצי עם "תפוח האדמה הלוהט" לגישתה-שלה, וביום 21.3.2018 פנתה אל בית המשפט בהודעה "חגיגית" – עליה חתומים ארבעה תובעים משטרתיים – כהאי לישנא: "הודעה מטעם המאשימה המאשימה מתכבדת בזאת להודיע כמפורט להלן: ביום 25.10.16 שלח מר איתן כרמית מייל בו מסר כי: בבדיקה נוספת לא נכח נציג המכון בעת ביצוע בדיקות השדה של דיוק המהירות". כך, כמעט שנה וחצי לאחר המייל הלאקוני של העותר, תוך התעלמות מוחלטת ממכתבו של עו"ד יורם סמואל, מבלי לברר עם העותר את פשר תשובתו, הניחה התביעה המשטרתית לפתחו של בית משפט לתעבורה הודעה דרמטית ולאקונית, אשר מצטטת מילה במילה את תשובתו הלאקונית של העותר לשאלה שהופנתה אליו. בהודעה דרמטית ולאקונית זו, שכאמור אינה מזכירה כלל את ההסבר שנתן העותר למקור הטעות בעדותו, הניחה המשטרה את ראשו של העותר על מגש והגישה אותו לבית המשפט וכאן רובצת הטעות החמישית. 3. לא ייפלא שנוכח הודעה לאקונית זו, בית המשפט לתעבורה קבע, ובצדק, ובזהירות הראויה כי העותר "לא אמר אמת בביהמ"ש עת העיד שהוא ואחרים מהמכון נכחו בניסויים שבוצעו בהולנד לצורך דיוק המדידה של המערכת". 4. אין זה מתפקידו ומסמכותו של הנציב להרהר אחר פסק דין חלוט בו נקבע כי העותר לא אמר אמת, עובדה שגם העותר אינו חולק עליה. הנציב לא אמור לערוך מעין "משפט חוזר" משל עצמו. לכן, בהיבט המהותי, איני סבור אפוא כי שגה הנציב בהחלטתו, שנסבה על התנהלות התביעה המשטרתית, כגוף הכפוף לביקורתו של הנציב. אכן, בהיבט הלשוני-סגנוני, הנציב הלך צעד נוסף, ויש להצר על כך שהשורש ש.ק.ר מופיע בהחלטתו פעמים רבות בהטיות שונות בכל הקשור לעדותו של העותר. כפי שציין חברי, טוב היה עושה הנציב אילו דבק במילותיו של בית המשפט ולא ייחס לעותר "שקרים בוטים". בנקודה זו אנו מגיעים לטעות השישית, שאף היא לכאורה רובצת, לפתחה של התביעה המשטרתית. כפי שציין הנציב בתגובתו, הוא הסתמך על הקביעה בפסק הדין ועל כך שגם התביעה לא חלקה על כך שהעותר "אכן שיקר בעדותו". הנה כי כן, לא די בכך שהתביעה המשטרתית הגישה את ראשו של העותר לבית המשפט לתעבורה, היא הגישה את ראשו גם לנציב, שוב, מבלי לברר עם העותר את מקור הטעות בעדותו, ומבלי להציג לנציב את הסברו של העותר לטעות, כפי שהוסבר במכתבו של היועץ המשפטי של מכון התקנים. משהוצג העותר בפני הנציב על ידי התביעה המשטרתית, פעם אחר פעם, כשקרן, לא ייפלא כי הנציב "הדהד" את הדברים בהחלטתו. 5. וכך הגענו עד הלום, מבלי שעד עצם היום הזה נשמעה גרסתו של העותר – לא בפני התביעה המשטרתית, לא בפני בית המשפט, ולא בפני הנציב. ודוק: העותר לא אמר אמת בעדותו בבית המשפט. על כך אין חולק. האם טעה העותר בתום לב בעדותו או שיקר? חקירה משטרתית בנוגע לעדותו של העותר נפתחה כבר בשנת 2018, ורק בחלוף כשנתיים, במועד כתיבת שורות אלה, נתבשר העותר כי יש כוונה להעמידו לדין בכפוף לשימוע. כל עוד לא הסתיים עניינו של העותר ממילא איננו מתיימרים לקבוע מסמרות בעניינו, האם שיקר בעדותו או פעל בתום לב. 6. כאמור, בהיבט המהותי הנציב לא יכול היה ולא צריך היה להרהר אחר הקביעה בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה לפיה העותר לא אמר אמת בעדותו. לכן, איני מוצא תוחלת במתן צו על תנאי ובהותרת העתירה תלויה ועומדת. מכל מקום, כעת, משהובהרה השתלשלות הדברים על ידינו נוכח שרשרת הטעויות שנסקרה לעיל, ונוכח הסתייגותנו מהאמירות שהוטחו דרך אגב בעותר במסגרת ההחלטה של הנציב, דומני כי העותר בא על סיפוקו, ובכך העתירה מתייתרת. ש ו פ ט השופט א' שטיין: 1. משניתנו ונרשמו ההבהרות כמצויין בפסק דינו של חברי, השופט י' עמית, שמו של העותר נוקה מההאשמה המוכחת, כביכול, כי עדותו בפני בית משפט השלום לתעבורה עכו הכילה בתוכה "שקר בוטה". 2. בנסיבות אלה, הנני מסכים עם חברי, השופט י' עמית, כי העתירה התייתרה ודינה להידחות. לצד זאת, הנני מצרף את דעתי לקביעתו של חברי, השופט נ' סולברג, כי "על פני הדברים, הפליג הנציב מעבר לקביעותיו של בית המשפט לתעבורה". ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט ברוב דעות השופטים י' עמית וא' שטיין, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג, לדחות את העתירה. בד בבד עם חתימת פסק הדין, הובאה לעיוננו "הודעת עדכון ובקשה דחופה מטעם המשיבה". העדכון הוא בדבר החלטת הפרקליטות להעמיד את העותר לדין בכפוף לשימוע; והבקשה היא לקבוע כי העתירה התייתרה, ולחלופין לעכב את הדיון בה עד לאחר שיוחלט האם להגיש כתב אישום נגד העותר, אם לאו. הבקשה נדחית. הנתון החדש אינו מייתר את העתירה. ניתן היום, ‏כ' באדר התש"פ (‏16.3.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19008930_O07.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1