עיריית רמלה נ. מוחמד אלנברי

פסק-דין בתיק ע"א 8926/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8926/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת: עיריית רמלה נ ג ד המשיבים: 1. מוחמד אלנברי 2. אבראהים אלנברי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1306/07 מיום 26.7.07 שניתנה ע"י כב' השופט ש' ברוך תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התש"ע (8.2.2010) בשם המערערת: עו"ד ד' דבורי בשם המשיב 1: עו"ד א' איתן פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ש' ברוך) קיבל את התובענה של משיב 1 לאחר שהמערערת דכאן, היא הנתבעת, לא הגישה כתב הגנה במועד. בפסק הדין נקבע, כי משיב 1, אשתו וילדיו מחזיקים בקראוון ובסככה במקום מסוים בנקודת מפגש של תחומי השיפוט של המערערת, עיריית לוד וכפר חב"ד. עוד נאמר בפסק הדין, כי משיב 2, אביו של משיב 1, אינו המחזיק וכי משיב 2 לא הקים את המבנים הנזכרים. המערערת משיגה על פסק הדין. 2. יש לומר מיד בראשית הדברים, כי דרך המלך לפעול לביטולו של פסק הדין שניתן על פי צד אחד הייתה זו של הגשת בקשת ביטול. בגדרה של בקשה כזו יכולה הייתה המערערת להסביר באמצעות תצהיר מהי הסיבה בעטיה לא הגישה כתב הגנה במועד. אכן, המערערת רשאית להגיש ערעור על פסק הדין, אף שדרך זו כונתה "נוהג נפסד" (ראו, ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11 (1974), ע"א 31/88 סביחאת נ' פקיד השומה, פ"ד מה(3) 262, 264 (1991)). לא רק שהדרך האמורה של הגשת ערעור הינה נפסדת אלא בגדרה מצומצמות עילות התקיפה של פסק הדין. כך, רשאית ערכאת הערעור להתערב אם "ניתן פסק הדין שלא כהלכה...", אך "אם ניתן פסק הדין כהלכה, וביטולו תלוי בשיקול דעת בית המשפט, נראה הדבר, כי לבית המשפט לערעורים לא נמסר אותו שיקול דעת שהיה לדרגה הראשונה בתוקף תקנה 201 [לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]" (ראו, יואל זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך), 744 (1995)). במסגרת ערעור ניתן לבחון, בין השאר, טענה שכתב התביעה לא גילה עילה או כי לבית המשפט לא הייתה נתונה סמכות עניינית לדון בתובענה. 3. דעתנו היא שבמקרה שבפנינו לא הייתה בידי בית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתובענה. 4. על מנת להבהיר את העניין צריך להוסיף נתונים מסוימים שעולים מכתב התביעה שהגיש משיב 1 לבית המשפט המחוזי. בכתב התביעה נאמר, כי המערערת הגישה כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה נגד משיב 2. בהליך הפלילי נטען, כי משיב 2 הקים מבנים שלא כדין וכי הוא מחזיק בהם. באותו הליך הושג הסדר טיעון, כך לפי כתב התביעה, ובמסגרתו הודה משיב 2 בעובדות והורשע. בית המשפט הורה למשיב 2 להרוס את המבנים וכן קבע, כי המערערת רשאית להרוס את המבנים במקום משיב 2. 5. הסעד העיקרי אותו ביקש משיב 1 בתובענה שהגיש היה הצהרה כי הוא ובני משפחתו מחזיקים במבנים ולא משיב 2 וכן נתבקש סעד טפל בעניין ההקמה. נוכח העובדה שעסקינן בסעד של חזקה במקרקעין לא הייתה בידי בית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתובענה. נוסיף, כי ספק רב אם כתב התביעה גילה עילה, שכן לכאורה מדובר בניסיון לעקוף את תוצאותיו של ההליך הפלילי. לא ראינו מקום להידרש לסוגיה זו, שכן יתכן שיש צורך בבירור עובדתי לעניין זה. ברי, כי אין מקום לעשות זאת בגדרו של ההליך שבפנינו, שהרי כאמור עסקינן בערעור על פסק דין שניתן על פי צד אחד ובלא שהמערערת הציגה גירסה עובדתית מצידה. אין כל סיבה לאפשר למערערת להביא בפני ערכאת הערעור עובדות שלא היו בפני הערכאה הדיונית. נעיר במאמר מוסגר, כי במסגרתה של בקשת ביטול, אילו הוגשה, ניתן היה להביא עובדות נוספות על אלה שעולות מכתב התביעה. 6. אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין וכן הננו מורים להעביר את התובענה לבית משפט השלום ברמלה. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו בשבט התש"ע (10.2.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07089260_S12.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il