גנאיים אנעאם חמזה נ. האפוטרופוס הכללי

פסק-דין בתיק רע"א 8920/08 בבית המשפט העליון רע"א 8920/08 בפני: כבוד השופט ח' מלצר המבקשת: גנאיים אנעאם חמזה נ ג ד המשיבים: 1. האפוטרופוס הכללי 2. גנאיים תיסיר חמזה 3. גנאיים קוסי חמזה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בבש"א 6165/07 (עז 4358/97), מיום 25.8.08, שניתנה על ידי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל בשם המבקשת: עו"ד אבו מוך מורסי בשם המשיב 1: עו"ד רחל שני-שרפסקי בשם המשיבים 3-2: עו"ד עבד אבו וסל פסק-דין 1. עניינה של הבקשה שלפני בהחלטת בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה לביטול צו קיום צוואה (להלן: בקשת הביטול). 2. המבקשת היא בתו של המנוח גנאים חמזה ז"ל, שנפטר בשנת 1996. בצוואה משנת 1991 ציווה המנוח את כל רכושו למשיבים 3-2 (להלן: המשיבים), שהם אחיה של המבקשת, ולא הוריש דבר לילדיו האחרים. צו קיום צוואתו של המנוח הוצא בשנת 1997 (להלן: הצו). המבקשת טוענת כי נודע לה על קיום הצו רק בחודש דצמבר 2006 (המבקשת והמשיבים לא התייחסו לשאלה האם נשלחו בשעתו הודעות למבקשת, או אם נמסר לה בדרך אחרת כלשהי, על הגשת הבקשה לצו קיום צוואה). בתאריך 18.4.07 הגישה המבקשת בקשה לביטול הצו, בטענות שונות וביניהן: השגות על כשרותו של המצווה והעלאת סברות כי היתה השפעה בלתי הוגנת עליו ומעורבות של הזוכים בעריכת הצוואה (להלן: בקשת הביטול). בקשת הביטול נערכה, בין השאר, בהתבסס על הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). בגדרה של בקשת הביטול ניסתה המבקשת להסביר, בין היתר, אף את פער הזמנים שנוצר בין מועד מתן צו הקיום לבין המועד בו נודע לה, לדבריה, על קיומו. בדיון שהתקיים בבית המשפט הנכבד קמא בתאריך 28.11.07 טען ב"כ המשיבים כי דינה של בקשת הביטול להימחק על הסף, כיוון שהוגשה למעלה מ-30 יום לאחר המועד בו נודע למבקשת – לטענתה שלה – על צו קיום הצוואה, בלא שתקדם לבקשת הביטול בקשה להארכת מועד. בעקבות הדיון הנ"ל ונוכח טיעוני באי-כוח המשיבים הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת הביטול (להלן: הבקשה להארכת מועד). בבקשה זו התמקדה המבקשת בטעמים שהביאו, לשיטתה, להיווצרות פער הזמנים האמור. 3. בתאריך 25.8.08 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשה להארכת מועד. בית המשפט הנכבד קבע, בתמצית, כי המבקשת השתהתה למעלה משלושה חודשים מן המועד בו נודע לה על צו הקיום, ועד להגשת הבקשה לביטולו, ללא כל הסבר סביר. כן צוין כי בקשת הביטול הוגשה למעלה מעשר שנים ממועד פטירת המנוח, ויש לתמוה על שתיקת המבקשת עד אותו שלב. לפיכך נקבע שאין מקום לאישור הארכת המועד המבוקשת. 4. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה טוענת המבקשת כי היה מקום להעניק לה הארכת מועד, כפי שנעתר על ידה. המשיב 1 הודיע כי אין לו עניין בבקשה. המשיבים 3-2 סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. בעקבות התגובות שהוגשו בתיק, ביקשתי מהצדדים להתייחס לשאלות משפטיות מסוימות המתעוררות במכלול ואשר הם לא נתנו דעתם אליהן, ובמקביל ביקשתי מהם שישלימו המצאה של מסמכים שונים רלבנטיים שהחסירו. ההענות להחלטותי אלו היתה חלקית בלבד ולא סייעה בקידום פתרון המחלוקות שנתגלעו. לפיכך הגיעה שעת הכרעה. 5. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור – להתקבל, במובן זה שהדיון בתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך דיון בבקשת הביטול, הכל בכפוף לאמור בסעיפים 8 ו-9 להלן. הטעם העיקרי לקביעתי זו נעוץ בכך שהמסלול הדיוני במסגרתו צעדו הצדדים, ואשר בגדרו ניתנה החלטתו של בית משפט קמא נשוא הבקשה להארכת מועד – שגוי. לפיכך לא ניתן להותיר את ההחלטה שבבסיס הערעור, על כנה. אבהיר הדברים בקצרה להלן. 6. על צד המעוניין בביטול צו קיום צוואה להגיש בקשה לביטולו לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה (הוא הנתיב בו צעדה המבקשת מלכתחילה). במקרה דנן, עולה כי המבקשת סברה בהמשך – בטעות (בעקבות טענות המשיבים בענין) – כי צו הקיום שהוצא הוא בבחינת החלטה שניתנה במעמד צד אחד, וכיוון שכך עליה להגיש בקשה לביטול החלטה על פי צד אחד, בהתאם להוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). ההחלטה בבקשה להארכת מועד ניתנה איפוא על בסיס זה, ברם אין כאן תחולה לתקנה האמורה. נסביר: אף שכוחו של צו הקיום "יפה כלפי כל העולם" (סעיף 71 לחוק הירושה), הרי שלגבי המבקש לבטלו חל דין מיוחד – סעיף 72 לחוק הירושה האמור והוראות תקנה 27 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: תקנות הירושה) – השוו: ע"א 135/74 עמיאל נ' עמיאל, פ"ד כט(1) 94 (1974) (להלן: ענין עמיאל). מכאן, שהזכות לבקש את ביטולו של צו הקיום עומדת למבקש אף אם חלפו למעלה משלושים ימים מאז נודע לו על הצו, שכן לא נקבע בחיקוק מועד קצוב להגשתה של בקשת הביטול. עם זאת ראוי להדגיש: אף שהמסלול הנכון לדיון בבקשת הביטול הוא כאמור זה המותווה בסעיף 72 לחוק הירושה, בלא שמבקש הביטול יידרש להגיש בקשה להארכת מועד לשם הגשתה של בקשת הביטול בחלוף תקופה קצובה כלשהי, הרי שאין בכך כדי לאיין את החובה להגיש את בקשת הביטול בהקדם. הדבר הובהר עוד בענין עמיאל, שכן נאמר שם כי על בית-המשפט, ככלל: "לאפשר למתנגד לטעון ולהביא ראיות להתנגדותו לקיום הצוואה, כל עוד לא התיישן הענין, או לא השהה המבקש את פנייתו לבית-המשפט יתר על המידה" (שם, בעמ' 96. ההדגשה הוספה – ח"מ)). בהקשר זה נציין עוד כי הפסיקה קבעה שסעיף 72(א) לחוק הירושה: "פותח אמנם פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון, אולם פתח זה אינו כפתחו של אולם" (ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993) (להלן: ענין טורנר); עיינו גם: ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993) (להלן: ענין רודה)). הערה: בשינויים המסוימים, שנערכו בנוסח סעיף 72(א) לחוק הירושה בשנת תשנ"ח – אין כדי להשפיע על נכונות הדברים הנ"ל. הנה כי כן אם בית המשפט מוצא כי בקשת הביטול הוגשה בשיהוי מאיין ונעדר הסבר מספק – רשאי הוא להחליט על דחייתה של בקשת הביטול על הסף (ראו: ענין טורנר, שם; ענין רודה; ע"א 516/80 לשינסקי נ' שפירא, פ"ד לו(4) 337, 346 (1982); שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון (מהדורה ששית) 162-159 (2005)). 7. מהכלל אל הפרט: ההחלטה בבקשה להארכת מועד, שבמוקד הערעור שלפני, אכן נסמכה, בין היתר, על שיקולים שעשויים להיות רלבנטיים גם להכרעה בבקשה לביטול צו קיום צוואה, כאמור בהוראת סעיף 72 לחוק הירושה. יחד עם זאת נראה כי ההחלטה – אשר סתמה בפועל את הגולל על הבקשה לביטול – הכריעה בשאלה משפטית, אשר לא היה מקום להכריע בה, והיא – ההצדקה להארכת המועד (להגשתה של בקשת הביטול) ככזו. הדברים עולים בבירור מן האמור ב"רחל בתך הקטנה" בראשית ההחלטה ובסיומה. מכאן, שאין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, בכפיפות לאמור בסעיפים 8 ו-9 שלהלן, על מנת שיתקיים דיון בבקשת הביטול עצמה, שבמסגרתה נדרשים להישקל שיקולים נוספים במקרים המתאימים. 8. זה המקום להעיר, כי אף שבעלי הדין לא העלו את שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי לדון בבקשת הביטול, ראוי שבית המשפט הנכבד יבחן סוגיה זו טרם שיכריע לגופם של דברים. לא ראיתי להרחיב בנושא זה, בהיעדר טענות של בעלי הדין כאמור, ואסתפק איפוא רק בהצגת השאלה הרלבנטית: האם לאחר כניסת חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה) לתוקפו והעברת הסמכות בענייני ירושה לבית המשפט לענייני משפחה, עדיין יש בכוחו של בית המשפט המחוזי לדון – בסמכות מקורית – בבקשה לביטול צו קיום שניתן על ידו קודם לכן. בהקשר זה ראוי לעיין: בהוראות סעיפים 1 ו-27 לחוק בית המשפט לענייני משפחה; בתקנות 27 ו-56(א) לתקנות הירושה; בדעות השונות המובאות בספרם החדש של שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 45-44 (2009) בענין זה וכן בפסקי הדין: עז' (מח'-נצ') 1306/97 זועבי נ' זועבי (לא פורסם, 4.7.2002); ת"א (מח'-י-ם) 8028/06 הועד הכלכלי לעדת היזדים (עולי פרס) בישראל נ' כהן (לא פורסם, 26.4.2006). ההכרעה בשאלה האמורה לעתים היא גם תלויית נסיבות ואפשר ותיגזר אף מטיב הדיונים, שנערכו בעבר בבקשה למתן צו קיום (מהותיים, או טכניים), דבר המצריך עיון בתיק העזבונות כולו – שאיננו לפני. 9. נוכח כל האמור לעיל – הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית המשפט בבקשה להארכת מועד מתבטלת, והטיפול בתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד על מנת שידון בבקשה לביטול על יסוד הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה כאמור, או שיעביר את הדיון בבקשת הביטול לבית המשפט לענייני משפחה, אם ימצא שעליו לעשות כן. מובן שאין באמור עד הנה כדי לגרוע מזכותם של הצדדים להעלות את מלוא טענותיהם במכלול, לרבות ביחס להשתהותה של המבקשת בכל הקשור להגשתה של בקשת הביטול, ואינני מחווה, כמובן, כל דעה לגופן של הטענות השונות. 10. בנסיבות העניין, לאחר שהתברר שהמבקשת והמשיבים 3-2 אחראים במידה שווה להעלאת ההליך שבמוקד הערעור על פסים שגויים – אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ט אייר התש"ע (13.5.2010). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08089200_K08.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il