חברת דובק בע"מ נ. מיימון בן שמואל

החלטה בתיק רע"א 8919/08 בבית המשפט העליון רע"א 8919/08 רע"א 9357/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשות ברע"א 8919/08: 1. חברת דובק בע"מ 2. החברה הישראלית לטבק נ ג ד המשיבים ברע"א 8919/08: 1. בן שמואל מיימון 2. מדינת ישראל, פורמלית המבקשות ברע"א 9357/08: 1. חברת דובק בע"מ 2. החברה הישראלית לטבק נ ג ד המשיבה ברע"א 9357/08: סימונה מרגלית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבש"א 9059/08 מיום 17.9.08, שניתנה על ידי כבוד השופטת דליה גנות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי-מרכז בת.א. 4365-12-07 מיום 28.9.08 שניתנה ע"י כב' הנשיאה הילה גרסטל בשם המבקשים ברע"א 8919/08 וברע"א 9357/08: עו"ד עזריאל רוטמן בשם המשיבים ברע"א 8919/08 והמשיבה ברע"א 9357/08: עו"ד ענת מולסון עו"ד ד"ר שלהב קמחי פסק-דין 1. בפניי שתי בקשות רשות ערעור המופנות נגד שתי החלטות שונות שניתנו בבתי משפט מחוזיים שונים. בשתי הבקשות מתעוררת שאלה דומה ולפיכך ניתן פסק דין אחד לגביהן. 2. נתאר תחילה, בקצרה, את התשתית העובדתית בכל אחת מן הבקשות. המבקשת 1 הינה חברה העוסקת בייצור ובשיווק סיגריות ומוצרי טבק. המבקשת 2 נמצאת בבעלותה של המבקשת 1 ועוסקת, בין היתר, בשיווק ובהפצה של מוצריה. המשיב 1 ברע"א 8919/08 (להלן - המשיב), יליד שנת 1955, החל לעשן בשנות העשרים לחייו סיגריות מתוצרתה של המבקשת 1. בתחילת שנת 2001 החל המשיב לחוש בכאבים בחזהו ובידו השמאלית. עקב הכאבים אושפז המשיב ביום 22.1.01 בבית החולים הלל יפה בחדרה, שם עבר צילום חזה אשר העלה ממצא של "תהליך תופס מקום בריאה השמאלית". בהמשך עבר המשיב בדיקת ניקור (FNA) בריאה השמאלית וביום 4.2.01 אובחן כחולה בסרטן הריאות. ביום 24.1.08 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד המבקשות. בכתב התביעה נטען, כי מחלת הסרטן של המשיב נגרמה עקב עישון סיגריות וכי המבקשות נושאות באחריות למחלתו. המבקשות הגישו כתב הגנה, בו העלו בין היתר את הטענה כי התביעה התיישנה. ביום 1.5.08 הגישו המבקשות בקשה לסילוק על הסף של התביעה, וזאת עקב התיישנות. הבקשה, שלא נתמכה בתצהיר, סמכה, בין היתר, על תיעוד רפואי. המשיב הגיש תשובה לבקשה. התשובה אף היא לא נתמכה בתצהיר. לטענת המבקשות, מירוץ ההתיישנות לגבי תביעת המשיב החל לכל המאוחר ביום 22.1.01, עת אושפז המשיב בבית החולים. ממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו מעל שבע שנים ועל כן התיישנה התביעה. את טענותיהן תמכו המבקשות, כאמור, בתיעוד רפואי אשר נאסף מתיקו הרפואי של המשיב, ואשר נכללו בו, לשיטתן, אינדיקציות לכך שכבר בזמן האשפוז עלה חשד כי מדובר במחלה חמורה אשר נגרמה עקב העישון. המשיב טען, כי מירוץ ההתיישנות החל ביום 4.2.01, הוא היום בו אובחן כחולה במחלת הסרטן. 3. בהחלטה שניתנה ביום 17.9.08 קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד' גנות) את עמדת המשיב ודחה את בקשת המבקשות לסילוק על הסף. בית המשפט קבע, כי המועד שבו החל המשיב לחוש בכאבים או המועד בו אותר ממצא מחשיד בריאה אינם מתחילים את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט היה נכון להניח כי עוד בזמן האשפוז עלה חשד כי מדובר במחלת הסרטן, אולם לשיטתו בחשד גרידא אין די. בית המשפט ציין, כי היה על המשיב לתמוך את תגובתו לבקשת המבקשות בתצהיר. כמו כן ציין בית המשפט, כי אין זה ברור מן החומר שבפניו האם שיתפו הרופאים את המשיב בחשד כי מדובר בסרטן. אולם, כאמור, בית המשפט סבר כי אין די בחשד על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשות כי אף אם התביעה לא התיישנה יש לדחותה מחמת שיהוי. נגד החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה אחת מבקשות רשות הערעור שבפניי (רע"א 8919/08). 4. נתאר עתה את העובדות העומדות ביסוד הבקשה הנוספת לרשות ערעור (רע"א 9357/08). המשיבה בבקשה זו (להלן - המשיבה), ילידת שנת 1945, החלה לעשן בשנות העשרים לחייה סיגריות מתוצרתה של המבקשת 1. החל משנת 1999 השתתפה המשיבה בתוכנית לגילוי מוקדם של סרטן הריאות. בבדיקת CT שעברה המשיבה בדצמבר 1999 התגלו ממצאים מסוימים בריאות שלה. בעקבות ממצאים אלו עברה המשיבה בדיקות שונות. ביום 22.1.01 עברה המשיבה ניתוח לכריתת האונה הימנית העליונה של הריאות לשם בירור אופיו של הממצא המחשיד. ביום 1.2.01 נתקבלה האבחנה כי מדובר בסרטן. ביום 30.12.07 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשות, בה נטען כי הן נושאות באחריות למחלתה. המבקשות הגישו כתב הגנה, בגדרו טענו בין היתר כי חלה על התביעה התיישנות. ביום 31.3.08 הגישו המבקשות בקשה לסילוק על הסף של התביעה עקב התיישנות. לטענתן, החל מירוץ ההתיישנות בחודש דצמבר 1999 עם גילוי הממצאים המחשידים בריאות, ולכל המאוחר בשנת 2000 כאשר נערכו למשיבה בדיקות שונות. הבקשה לסילוק על הסף נסמכה על תיעוד רפואי מתיקה של המשיבה, אך לא צורף לה תצהיר. המשיבה הגישה תשובה לבקשה לסילוק על הסף. גם התשובה לא נתמכה בתצהיר. לטענת המשיבה, החל מירוץ ההתיישנות רק ביום 22.1.01, כאשר נקבע בוודאות כי הממצא שהתגלה בריאותיה הינו גידול סרטני. לטענתה, עד לביצוע האבחנה התיישבו הממצאים שנתגלו גם עם תרחישים לפיהם מדובר במחלות אחרות, אשר אינן כה חמורות ואינן נובעות בהכרח מעישון. 5. בהחלטה מיום 28.9.08 דחה בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד הנשיאה ה' גרסטל) את הבקשה לסילוק על הסף. בית המשפט ציין, כי המבקשות לא תמכו את טענותיהן בתצהיר. בית המשפט קבע, כי בשנת 1999 אובחן אכן נגע בריאה, אולם לא הובאו ראיות המעידות על מהותה ומשמעותה של האבחנה האמורה. בית המשפט ציין, כי מדובר במקרה גבולי, אולם "בשלב זה" נוטה הכף לטובת המשיבה (פיסקה 3(יג) להחלטה). בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לקבל את טענת המבקשות, לפיה יש לדחות את תביעת המשיבה עקב שיהוי. נגד החלטה זו הוגשה הבקשה הנוספת לרשות ערעור שבפניי (רע"א 9357/08). יוער, כי המשיב והמשיבה מיוצגים בהליכים בבית המשפט המחוזי על ידי אותם עורכי דין ואף המבקשות מיוצגות בשני ההליכים על ידי משרד אחד. 6. החלטתי לדון בבקשות לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים על פיה. כפי שצוין על ידי בתי המשפט המחוזיים, חלות על המקרה שבפנינו שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) וחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). על פי הפסיקה, על רכיב ה"נזק" שבתובענה חל ההסדר הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין בעוד שעל יתר רכיבי העילה, ביניהם יסוד הקשר הסיבתי, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות (ראו, ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) (2000); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פיסקה 8 (לא פורסם, 24.11.05)). כפי שעולה מכתבי הטענות, במקרה שבפנינו בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות שנויות במחלוקת שתי שאלות: האחת, מתי יש לומר כי התגלה הנזק, וזאת לצורך קביעת מועד היווצרות העילה לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין; השנייה, האם לגבי חלק מהתקופה יש לקבוע כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ההכרעה בשאלות אלו עשויה להצריך קביעות עובדתיות שונות, כגון מה בדיוק נמסר למשיבים על ידי הרופאים שבדקו אותם, מהי המובהקות הרפואית של ממצא זה או אחר וכדומה. קביעות עובדתיות אלו מצריכות, לדעתי, שמיעת ראיות. לא ניתן במקרה הנוכחי להכריע בסוגיית ההתיישנות בלא שהוגשו ראיות ונשמעו עדויות (השוו, ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 867 (1998)). יוער, כי דומה שזו הייתה גם דעתו של בית המשפט המחוזי בהחלטה בעניינה של המשיבה, אשר ציין כי "בשלב זה" נוטה הכף לטובת המשיבה. עם זאת, בית המשפט לא הבהיר מתי תוכרע שאלת ההתיישנות והאם על הצדדים להביא ראיות לעניין זה. סבורני, כי הפיתרון הראוי הוא ביטול ההחלטות נשוא הבקשות לרשות ערעור וקביעה כי שאלת ההתיישנות תוכרע מחדש על ידי בתי המשפט המחוזיים. מובן, כי אין בהחלטה זו כדי להביע כל עמדה לגוף קביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של בתי המשפט קמא. בית המשפט המחוזי ישקול בכל אחד מהתיקים האם לקיים את הדיון בשאלת ההתיישנות בשלב מקדמי או להכריע בשאלה זו לסופו של ההליך. 7. לסיום אעיר, כי נוכח העובדה שבשני ההליכים מתעוררות שאלות דומות, הן בסוגיית ההתיישנות והן בסוגיות אחרות, וכן נוכח העובדה שהצדדים מיוצגים על ידי אותם עורכי דין, אפשר שראוי לשקול האם יש מקום לפעול לאיחוד הדיון על דרך הגשת בקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 8. התוצאה היא שהערעורים מתקבלים, במובן זה שהחלטותיו של בית המשפט המחוזי מבוטלות והדיון בסוגיית ההתיישנות יחזור לבית המשפט המחוזי, כאמור לעיל (סוף פיסקה 6). ההוצאות שנפסקו בבתי המשפט המחוזיים יעמדו בעינן. אין צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, י"ז באייר התשס"ט (‏11.5.09). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08089190_S06.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il