פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 8918/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8918/14 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערערת והמשיבה שכנגד: פלונית נ ג ד המשיבים 1. פלוני והמערערים שכנגד: 2. פלוני 3. פלוני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק א 002129-05-10 שניתן ביום 19.11.2014 על ידי כבוד השופט י' כהן בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד ירון קרו בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד משה עבדי ועו"ד אסנת לויטה פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המערערת) ילידת 26.6.1947, נפגעה בתאונת דרכים ביום 26.11.2002. המערערת עבדה במשרה בכירה בבתי הזיקוק לנפט בחיפה כמנהלת מאגרי מידע באגף המחשבים של המפעל. בעקבות התאונה אושפזה המערערת למשך כשלושה חודשים. בית משפט קמא מינה מספר מומחים רפואיים ואימץ את חוות דעתם כלהלן: פרופ' סודרי בתחום האורטופדי העריך נכותה של המערערת ב-31%, תוך התחשבות במצב קודם; ד"ר פלד בתחום הנוירולוגי העריך נכותה של המערערת ב-10%; ד"ר לוריא בתחום האורולוגי העריך נכותה של המערערת ב-28%; פרופ' ביטרמן בתחום הפנימי קבע כי התאונה גרמה להחמרה במצב הסוכרת ממנה סבלה המערערת עוד קודם לתאונה, ובית המשפט העמיד נכותה של המערערת בתחום זה על 5%. כן הכיר בית משפט קמא בקיצור תוחלת חיים של 8 שנים בגין מחלת הסוכרת. סך הכל נקבעה למערערת נכות רפואית של 58% במעוגל, ובית משפט קמא העמיד נכותה התפקודית על 50%. 2. המערערת הייתה באי כושר מלא משך 20 חודשים, ולאחר מכן, למשך תקופה של 49 חודשים היתה כשירה לעבודה באופן חלקי בשיעור של 50%. ואכן, המערערת הועסקה לאחר התאונה בחצי משרה, ובהמשך פרשה מעבודתה ביום 1.9.2008. דהיינו, המערערת פרשה מעבודתה 69 חודשים לאחר התאונה וכשש שנים לפני הגיעה לגיל 67. שכרה של המערערת עובר לתאונה עמד על כ-20,000 ₪ (19,957 ₪), קרוב לשילוש השכר הממוצע במשק באותה תקופה (20,892 ₪), ובית המשפט העמיד את שכרה נטו לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד על סכום של כ-15,000 ₪ (14,967 ₪). לצורך חישוב ההשתכרות יצא בית משפט קמא מהנחה כי המערערת היתה עובדת עד גיל 67, דהיינו עד ליום 30.6.2014, ומסכום ההשתכרות באותן שנים ניכה את סכום הפנסיה המוקדמת שקיבלה בתקופה זו. 3. במסגרת חישוב הפסדי המערערת, לקח בית המשפט בחשבון כי ניצלה את מלוא ימי המחלה וימי החופשה שנצברו לזכותה. בשורה התחתונה נפסקו למערערת הסכומים הבאים: הפסדי השתכרות לעבר – 901,500 ₪; הפסדי פנסיה – 311,300 ₪ (בהתאם לחוות דעת שהוגשו על ידי הצדדים); הפסד תגמול עבור ימי מחלה וימי הבראה צבורים – 35,000 ₪; הפסד פדיון חופשה שנתית – 141,400 ₪; הפסד פיצויי פיטורין – 64,500 ₪; הוצאות נסיעה – 5,000 ₪; עזרת צד ג' – 50,000 ₪; נזק לא ממוני – 146,800 ₪. סך הכל נפסק לזכות המערערת – 1,655,500 ₪. 4. על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים הערעור והערעור שכנגד. עיקר ערעורה של המערערת נסב על ראשי הנזק הבאים: הפסד השתכרות: המערערת מלינה על כך שבית משפט קמא "הקפיא" את גובה שכרה ממועד התאונה ועד למועד הפרישה, מבלי לקחת בחשבון את שכרי הבסיס המשתנים עם השנים אצל המעסיק (ובכפוף לשילוש השכר הממוצע במשק). עוד הצביעה המערערת על כך שאולצה על ידי בתי הזיקוק לנפט לפרוש על מנת לשחרר תקן לאחר שירדה לחצי משרה, ולאור העדויות שהובאו היה על בית המשפט להעמיד את נכותה התפקודית עד לפרישתה על יותר מ-50%. הוצאות רפואיות: המערערת הלינה על כך שבית משפט קמא לא פסק לה ולו שקל אחד בגין הוצאות רפואיות, על אף שצרפה לתצהירה קבלות בסך של 300,000 ₪ וטענה לנזק של כחצי מליון ₪. עזרת צד שלישי: נטען, כי בהתחשב בנכותה של המערערת היה על בית משפט קמא לפסוק בגין עזרת צד ג' סכום של כ-600,000 ₪ לעבר ולעתיד, חלף הסכום של 50,000 שנפסק. הוצאות: המערערת טענה כי לא ניתנה לה הזדמנות להוכיח הוצאותיה לצורך ניהול המשפט, וכי בית משפט קמא התעלם מההוצאות בעין בהן נשאה, בין היתר, לצורך חוות דעת מומחים והשתתפות בעלות חוות דעת מומחי בית המשפט וחקירתם. 5. בערעור שכנגד טענה המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה), כי היה על בית משפט קמא להעמיד את נכותה הרפואית של המערערת על שיעור נמוך יותר שלא יעלה על 55%, חלף 58% כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. עוד נטען, כי היה על בית משפט קמא להעמיד את קיצור תוחלת החיים על 12 שנים חלף 8 שנים כפי שנקבע. עוד טענה המשיבה כי נכותה התפקודית של המערערת נמוכה מ-50%, וכי רוב הנשים שפרשו מבתי הזיקוק לנפט, פרשו בגיל מוקדם יותר, כך ששגה בית משפט קמא בכך שחישב את הפסדי ההשתכרות של המערערת עד לגיל 67. 6. אפתח בערעור שכנגד, ואומר כי לא מצאתי בו ממש. בית משפט קמא העמיד את נכותה הרפואית של המערערת ואת קיצור תוחלת החיים בהסתמך על חוות דעת המומחים ועל חקירתם בבית המשפט (כל המומחים, למעט ד"ר לוריא, נחקרו על חוות דעתם), ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. כך גם אין מקום להתערב בשיעור הנכות התפקודית שקבע בית משפט קמא, נכות שלמעשה חופפת את הירידה בהיקף המשרה של המערערת לאחר התאונה. אשר לגיל הפרישה, הרי שעל פי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, המערערת זכאית לעבוד עד לגיל 67. המערערת הצהירה כי בכוונתה לעשות כן, ומחומר הראיות עולה כי המעסיק מאפשר לנשים לעבוד עד גיל 67 לפי בחירתן. משכך, אין מקום לספקולציה שהעלתה המשיבה ולפיה המערערת הייתה פורשת מוקדם יותר, מה עוד שעבודתה של המערערת לא הייתה כרוכה בעבודה פיזית. 7. מנגד, מצאתי כי יש לקבל חלק מעיקר הטענות בערעור, לגבי ראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר: בית משפט קמא "הקפיא" את שכרה של המערערת לאורך 12 שנים על אותו בסיס, תוך "הקפאת" שכרה. אלא שהמערערת עבדה במקום עבודה מסודר ועל פי הנתונים שהוצגו, ניתן היה לחשב את ההתקדמות המובנית בדרגות ובשכר במהלך השנים. משכך, אני מקבל את חישוב המערערת בנושא זה, כך שיש להוסיף לחישוב הפסדי ההשתכרות סך של 65,000 ₪. הוצאות רפואיות: המערערת טענה לפיצוי בגין טיפול נפשי שקיבלה, ביקורי רופאים, טיפולים שונים ברפואה לא קונבנציונלית (אלכסנדר, פלדנקרייז, שיאצו), טיפולים בשיטת פאולה, טיפולי פיזיותרפיה, הידרו-תרפיה, רכישת מנוי לבריכת שחיה, תרופות, אביזרים, פדים למניעת בריחת שתן, טיפולים בים המלח וחמי טבריה והוצאות רפואיות בעתיד. בית משפט קמא לא פסק למערערת כלל בראש נזק זה, מן הטעם שהמומחים לא קבעו שהיא זקוקה לטיפולים ומאחר שהחל מיום 1.1.2010 המערערת זכאית לטיפולים ותרופות מקופת חולים בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית. אלא שהתאונה ארעה בסוף שנת 2002, כך שעד כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית עברו למעלה משבע שנים. המערערת הציגה קבלות על תשלומים בפועל בגין אביזרים שונים, טיפול נפשי, התייעצויות עם מומחים, ביקורים במרפאת כאב ברמב"ם, ביקורים אצל רופאים פרטיים, וטיפולים שונים שנועדו להקל עליה בנכותה בעקבות התאונה (כמו טיפול בשיטת פאולה). בנוסף, יש לקחת בחשבון, כי גם צופה פני עתיד תידרש המערערת מעת לעת לטיפולים שונים שלא בהכרח יהיו מכוסים על ידי קופת חולים או שלא יתאפשר לקבלם בזמינות ובתכיפות הראויה. משכך, אני סבור כי יש מקום לפצות את המערערת בראש נזק זה בסכום של 150,000 ₪ לעבר ולעתיד. עזרת צד ג': מיום התאונה ועד למתן פסק הדין, חלפו 12 שנים. בית משפט קמא פסק למערערת סכום של 50,000 ₪ בלבד, משלא הוכח כי העסיקה עוזרת בית לאחר התאונה. אולם העובדה שבעלה של המערערת נטל על עצמו את הטיפול במשק הבית, אין משמעה כי המערערת לא זכאית לפיצוי עבור עזרת צד ג'. הלכה עמנו כי "כאשר מיטיב מעניק לניזוק טובת הנאה, שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על-ידו את שווי ההטבה" (החלטתו של השופט זילברטל ברע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, בפסקה 8 והאסמכתאות שם (6.1.2015)). בהתחשב בנכות הרפואית והתפקודית של המערערת, בהתחשב בגילה, בהתחשב בתקופת אשפוזה ותקופת היותה מוגבלת לאחר שחרורה מאשפוז, אני פוסק למערערת סכום נוסף של 250,000 ₪ בראש נזק זה ( תוך התחשבות גם בקיצור תוחלת החיים שנקבעה). הוצאות משפט: בית משפט קמא פסק סכום של כ-2,000 ₪ בלבד, אך כפי שציינה המערערת, היא נדרשה לשאת בחלק מעלויות מומחי בית המשפט וכן בחוות דעת בנושא הפנסיה ובתשלומים למומחים נוספים. אשר על כן, אפסוק למערערת סכום נוסף של 20,000 ₪. 8. לסיכום, הערעור שכנגד נדחה, והערעור העיקרי מתקבל בחלקו, באופן שלסכום הפיצוי שנפסק למערערת יתווסף הסך של 485,000 ₪ נכון להיום, בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ בסכום כולל של 74,400 ש"ח. ניתן היום, י"א באב התשע"ה (27.7.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14089180_E06.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il