סלים אסמעיל חסן נ. ועדת משנה לפיקוח ,מועצת התכנון העליונה ,ה

פסק-דין בתיק בג"ץ 8918/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8918/03 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ד' חשין העותר: סלים אסמעיל חסן נ ג ד המשיבה: ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה, המנהל האזרחי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד לאה צמל, עו"ד לביב חביב בשם המשיבה: עו"ד יובל רויטמן פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות לרשות התכנון העליונה במינהל האזרחי באיזור יהודה ושומרון להימנע מביצוע צו הריסה מינהלי, שהוצא בשנת 1995 מכוח חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן – חוק התכנון) כלפי מבנה, שאינו משמש למגורים, המצוי בכפר ענאתא שבאזור. כן מבקש העותר לעכב את ביצוע ההריסה עד להגשת בקשה למתן היתר בניה והכרעה בה, וכי ייערך לו הליך שימוע בטרם ביצוע צו ההריסה. עד להכרעה בעתירה, ניתן צו ביניים המונע את ביצוע ההריסה. העובדות וההליכים 2. כעולה מתגובת המדינה, ביום 29.8.1994 הוצא צו הפסקת עבודה נגד מבנה שנבנה על ידי העותר ללא היתר בניה (להלן – המבנה המקורי), אשר הוקם בשטח בו נבנה, לימים, המבנה נשוא העתירה. ביום 22.2.1995, משלא הוגשה על ידי העותר בקשה להיתר בניה, הוצא צו הריסה נגד המבנה. בד בבד, ניתנה לעותר ארכה קצרה כדי לאפשר לו להגיש בקשה להיתר בניה, כפי שאכן עשה. בעקבות הליכים אלו, התברר כי העותר פנה בשנת 1994 בבקשה להיתר בניה, אך בקשתו נדחתה מטעמים תכנוניים. דחיית בקשתו להיתר לא מנעה בעד העותר להקים את המבנה המקורי ללא היתר בנייה. בקשתו הנוספת של העותר להיתר נדחתה אף היא. ביום 24.7.1995 פנה העותר בעתירה לבית משפט זה בבקשה להורות למשיבה להימנע מהריסת המבנה המקורי שנבנה על ידו ללא היתר, ולהורות לה להעניק לו היתר למבנה זה (בג"ץ 4690/95 אלטיף נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (לא פורסם)). ביום 13.5.1995 התקיים דיון באותה עתירה. המדינה ציינה בתשובתה באותו ענין, בין היתר, כי לכפר ענאתא, בו מצוי המבנה נשוא העתירה, הוכנה תכנית מתאר מיוחדת מס' 1583, אשר נכנסה לתוקף כבר בשנת 1995, וכי תכנית זו עונה באופן מלא לצרכים התכנוניים של הכפר, ואף מעבר לצרכים המיידיים של ההווה. בדונו באותה עתירה, בית המשפט דחה את העתירה ופסק כי העותר לא הצביע על כל עילה להתערבות שיפוטית. ביום 9.7.1998, בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, נהרס המבנה המקורי. בסמוך לאחר מכן, שב העותר ובנה על אותה חלקה מבנה חדש. מבנה זה נהרס ביום 3.8.1998. מאותו מועד, בשנים 1999, 2002 ו- 2003, שב העותר ובנה, פעם אחר פעם, מבנה על אותה חלקה כאשר רשויות התכנון מצידן שבות והורסות בכל פעם את המבנה שהוקם. בדרך זו הקים ארבעה מיבנים נוספים אשר נהרסו בזה אחר זה. בגין מעשיו אלה, הוגשו נגד העותר ארבע תלונות שונות למשטרה. לאחר שמבנה חמישי שהוקם נהרס בפעם החמישית על ידי רשויות התכנון, שב העותר ובנה מבנה דומה בפעם השישית. בשלב זה, בעקבות פסק הדין בבג"ץ 5194/03 גרוסמן נ' שר הביטחון, פ"ד נז(4) 426 (2003); להלן – עניין גרוסמן), נמסרה לעותר הודעה על זכותו להגיש השגה לצו ההריסה, על מנת לבחון האם מאז הוצאת צו ההריסה התרחש שינוי נסיבות, העשוי להצדיק את עיכוב ההריסה או את מניעתה. ביום 28.9.03 הגיש העותר את השגתו, וביום 29.9.03, דחו רשויות התכנון באזור את ההשגה. מכאן העתירה שלפנינו. 3. לאחר הגשת העתירה, הודיע העותר כי הגיש בקשה להוצאת רישיון בניה למבנה נשוא העתירה למינהל האזרחי. המשיבה הסכימה להשהיית הדיון בעתירה לצורך בחינת הבקשה, אך ציינה כי אין בכך כדי לגרוע מעמדתה לפיה דין העתירה להידחות על הסף, ולו בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר, ובשל טעמים נוספים. בקשת העותר לקבלת היתר בניה, שהוגשה במסגרת העתירה, נדונה בוועדת המשנה לפיקוח על הבניה באיזור יהודה ושומרון. לאחר שהבקשה נבחנה לגופה, ראתה הועדה לדחותה, נוכח עמדת רשויות התכנון באזור לפיה המצב הסטטוטורי ותוכניות המתאר הקיימות באזור אינם מאפשרים מתן היתר בניה למבנה זה, באופן בו נבנה. כן ציינה הועדה כי בעלותו של העותר בקרקע לא הוכחה כנדרש על פי הדין החל במקום. העותר הגיש ערר על החלטה זו לוועדת המשנה לתכנון מקומי, ואף הגיש תוכנית מפורטת כדי לאפשר את הבנייה. ביום 27.5.04, דחתה ועדת המשנה לתכנון מקומי את הערר ואת התכנית המפורטת שהוגשו על ידי העותר. הוועדה ציינה כי, בשים לב לתכנית המתאר המיוחדת החלה בכפר ענאתא, "ברור שאין שום סיבה תכנונית או סיבה ראויה אחרת לאשר תכנית מחוץ לגבולות התכנית המאושרת של הכפר, באזור החקלאי, כבתכנית המבוקשת, רק משום שמאן דהוא רוצה להכשיר את עבירות הבניה שביצע". 4. ביום 15.11.06 הודיע העותר כי בקשתו לרישום הקרקע עליה קיים המבנה נשוא העתירה נתקבלה, והקרקע נרשמה על שמו. מבדיקה שערכה המדינה בעניין זה עלה, כי זכויות העותר בחלקה אמנם נרשמו, אולם המדובר ברישום זכויות ביחד עם 12 בעלי זכויות נוספים, אשר ביחס אליהם העותר לא צירף מסמכים המעידים על הסכמתם לבניית המבנה, או על הגשת תכנית חלוקה. בנסיבות אלה, ציינה המדינה, כי בנוסף לטעמים תכנוניים שיש בהם כדי לשלול מתן היתר בנייה, לא נתמלא גם התנאי המוקדם לדיון בבקשה לקבלת היתר, המחייב הוכחת הזכות לבנות במקום מההיבט הקנייני. קיומם של בעלי זכויות משותפים בקרקע מחייב את הסכמתם לבנייה או את פירוק השיתוף במקרקעין, ואלה לא הוכחו. משכך, ברישום העותר כאחד מבעלי הזכויות בקרקע אין כדי לאפשר את הבנייה גם מההיבט הקנייני. טענות הצדדים 5. טענתו המרכזית של העותר בעתירה הינה כי ההריסה של המבנים בזה אחר זה, לרבות הכוונה להרוס את המבנה הקיים על הקרקע כיום, מתבססים על צו הריסה שהוצא בשנת 1995. לטענתו, משצו זה בוצע פעם אחת פג תוקפו, ולא ניתן לעשות בו שימוש לצורך הריסת מבנה נוסף שהוקם באותו מקום. לדבריו, על המשיבה היה, במסגרת פעולתה לאכיפת החוק, לנקוט בהליכים חדשים להוצאת צו הריסה חדש, ולאפשר לו זכות טיעון בפני הוועדה, וכן לאפשר לו להגיש בקשה חדשה להיתר בניה. מוסיף העותר, כי יש חיזוק לטענתו בעובדה כי המבנה החדש אינו זהה למבנה המקורי מבחינת מידותיו, מיקומו וייעודו. כמו כן, מאז הוצא צו ההריסה, התרחש שינוי נסיבות מהותי במקום. המבנה משמש כיום מרכז לקידום שלום, והמחזיק בו הוא הוועד נגד הריסת בתים. נסיבות חדשות אלה מחייבות שקילת הענין מחדש, מתן זכות שימוע, ומתן שהות להגשת בקשה חדשה להיתר בניה. טענה נוספת בפי העותר היא, כי צו ההריסה המקורי לוקה בחוסר סבירות. בהקשר זה הוא מציין כי דחיית בקשתו להיתר בנייה בשנת 1994 נומקה בכך שבעלותו בקרקע היא חלקית, וכי בשטח קיים שיפוע משמעותי. אשר לבעלות החלקית, טוען העותר, כי הוא הגיש למשיבה חתימות של בעלי הקרקע, השותפים בחלקה, שנתנו הסכמתם לבניית המבנה על ידו. המינהל האזרחי השיב לענין זה כי קיימים בעלים נוספים על הקרקע שלא נתנו הסכמתם. ניסיונותיו של העותר לברר מי הם אותם בעלים נוספים עלו בתוהו, עד שלבסוף החתים את כל אנשי הכפר ענאתא, אולם גם מהלך זה לא סייע בידו. אשר לשיפוע הנטען בחלקה, טוען העותר כי מדובר בשיפוע מתון, אשר אינו יוצר מניעה תכנונית ממשית למתן היתר בניה, וכן מבקש הוא כי יינתן לו להמציא חוות-דעת הנדסית. לדבריו, מאחר שטעמי דחיית בקשתו אינם מוחלטים, ולמצער, ניתנים לריפוי, על המשיבה להניח לו למצות את האפשרות להציג הוכחות לקיום תנאי ההיתר הנדרש, ולהותיר את הריסת המבנה כמוצא אחרון, רק אם כל יתר המהלכים לא ישאו פרי. העותר קובל עוד כנגד הליך דחיית ההשגה שהגיש בשנת 2003. הוא מציין, כי המשיבה הסתפקה במשלוח "הודעה על מתן זכות להגשת השגות לצו הריסה", וזאת בלי לאפשר דיון בפני הוועדה כמקובל וכנהוג במקרים אלו. לפיכך, טוען הוא, נפגעה זכותו לשימוע. כמו כן, טוען העותר כי ניתנה לו שהות של 3 ימים בלבד להגשת ההשגה, מהם יומיים בסוף השבוע, וכי החלטת הדחייה התקבלה 24 שעות לאחר משלוח ההשגה באמצעות הפקסימיליה. לטענת העותר, החופזה הרבה בה התקבלה ההחלטה מלמדת על כך שהשגתו לא נשקלה ברצינות, וכי החלטת הדחייה הינה שרירותית. כן הוא טוען, כי ההחלטה לדחות את ההשגה נתקבלה בחוסר סמכות, על-ידי עוזר היועץ המשפטי לועדה, ולא על-ידי הועדה עצמה, כנדרש. לבסוף, מעלה העותר טענת הפלייה בין תושבים פלסטינים לבין תושבים יהודיים באזור בכל הנוגע למתן היתרי בניה, התייחסות מיטיבה של הרשויות הישראליות להרחבת תכניות מתאר להתנחלויות, והעלמת עין מפלישות עקביות של ישראלים לאדמות פלסטיניים, והשתלטות עליהם. 6. לאחר שבקשתו החדשה של העותר למתן היתר בנייה והתכנית המפורטת שהציע נדחו בשנת 2004, הגיש העותר הודעה משלימה בעתירה זו. בגדרה, העלה טענות נגד החלטת וועדת המשנה לפיקוח לדחות את הבקשה ונגד החלטת ועדת המשנה לתכנון מקומי לדחות את הערר שהגיש ואת התכנית המפורטת שהציע. אשר להליך הערר, טען העותר כי הוא לא זומן לדיון, ולא ניתנה לו זכות טיעון כנדרש. אשר להחלטת ועדת המשנה לפיקוח, טוען העותר כי נימוקי הדחייה שונים מהנימוקים המקוריים שבגינם נדחתה בקשתו למתן היתר – שיפוע באדמה והיעדר הוכחת בעלות. לגישתו, שינוי זה עומד בניגוד לכלל סופיות המעשה המינהלי, ולכן דין ההחלטה להתבטל. כמו כן, משיג העותר נגד הנימוקים התכנוניים החדשים שהעלתה הוועדה – היותו של השטח חקלאי, קיומם של מבנים נוספים בחלקה, והיעדר תכנית מאושרת לחלוקת החלקה. עוד מתייחס העותר לנימוק הוועדה בדבר אי הוכחת הבעלות, החוזר על עצמו מאז ההחלטה הראשונה אשר דחתה את בקשת העותר להיתר. לטענתו, הוא פעל לפיתרון הסוגיה במשך שנים ארוכות, אך נדחה בשל סחבת מצד המינהל האזרחי, שלא מסר לו – מאז בקשתו בשנת 1998 – מיהם שני הבעלים הנוספים בקרקע, שלכאורה לא נתנו הסכמתם לבניית המבנה. 7. עמדת המדינה היא, כי יש לדחות את העתירה על הסף, הן מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותר, והן לגופה, בהעדר כל עילה להתערב בהחלטות גורמי התכנון בעניין המבנה נשוא העתירה. לטענת המדינה, הבנייה החוזרת ונישנית של המבנה, בניגוד לצו ההריסה, שחייבה את הריסת המבנים שנבנו שלא כחוק בזה אחר זה, משקפת זלזול קיצוני ובוטה בחוק מצד העותר, וביטוי לחוסר נקיון כפיים מצידו, שדי בו כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף. לגוף העתירה, טוענת המדינה, כי אין יסוד לטענה המשפטית לפיה צו הריסה שניתן פוקע לאחר ביצועו בפעם הראשונה. סעיפים 39(1) ו- 39(2) לחוק התכנון, קובעים במפורש כי תוקפו של צו הריסה אינו פוקע לאחר ביצועו, וכי הוא נותר בתוקפו בכל הנוגע למבנה חדש שנבנה על מקומו של מבנה קודם שהוקם שלא כחוק ונהרס על פי צו ההריסה. הקמתו מחדש של מבנה שנהרס קודם לכן על פי צו הריסה, מהווה אף עבירה פלילית על פי סעיף 39(3) לחוק. המקרה הנדון ממחיש את דרך החלתו של הדין האמור, ואת חיוניותו במציאות הקיימת בשטח. עוד טוענת המדינה, כי במהלך הליכי התכנון לא נפגעה זכות הטיעון של העותר. ראשית, טרם הוצאת צו ההריסה כלפי המבנה המקורי, זומן העותר לוועדת המשנה לפיקוח, והעלה בפניה את טענותיו. העותר אף נשמע במסגרת ההליך שהתקיים בפני בית המשפט ביוזמתו. שנית, האפשרות הנוספת שניתנה לעותר להעלות טענותיו בשנת 2003, הינה פועל יוצא של פסק הדין בעניין גרוסמן, ומטרתה היתה אך לבחון האם חל שינוי בנסיבות שיש בו כדי להצדיק את שינויו של צו ההריסה העומד בתוקף. רשות התכנון הינה ריבונית להחליט אם לקיים שימוע בעל פה או להיזקק לטענות בכתב, ובמקרה זה בחרה במתכונת הדיונית האחרונה, ואין בכך פסול. עוד מציינת המדינה, כי בניגוד לטענת העותר, השגתו נדחתה כדין על-ידי רשויות התכנון באזור, לאחר ששקלו לגופה את בקשת העותר, ואילו עוזר היועץ המשפטי לועדה רק העביר את החלטתן לידיעת בא-כוחו של העותר. לבסוף, אשר לטענת ההפליה, הרי שזו הועלתה באופן כללי וגורף, ללא כל פירוט או תמיכה בנתונים, ולפיכך גם דינה להידחות. 8. בהמשך, התייחסה המדינה גם לטיעונו המשלים של העותר, אשר כוון, כאמור, כנגד דחיית בקשתו החדשה למתן היתר, ודחיית התכנית המפורטת שהציע. לטענת המדינה, זכות הטיעון של העותר בפני ועדת המשנה לתכנון מקומי לא נפגעה, מאחר שהוועדה ריבונית לקבוע האם להורות על זימונו של פלוני להופיע בפניה, או להסתפק בטענות שהועלו בפניה בכתב. כן ציינה המדינה, כי בניגוד לטענות העותר, מוסדות התכנון – ועדת המשנה לפיקוח, וועדת המשנה לתכנון מקומי – בחנו את בקשות העותר לגופן, ודחו אותן על יסוד דיני התכנון החלים באזור. החלטותיהן מנומקות ומפורטות, ואין עילה להתערב בהן. המדינה מבקשת לדחות את טיעון העותר בדבר "סופיות המעשה המינהלי", אשר במסגרתו טען כי לא היה מקום שרשויות התכנון תוספנה טעמים תכנוניים לדחיית בקשתו, מעבר לטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה בדבר דחיית בקשתו המקורית להיתר בנייה. המדינה טוענת כי לטענה זו אין על מה לסמוך. ראשית, העותר אינו יכול לסמוך כיום על ההחלטה המקורית, אותה ראה להפר פעם אחר פעם; שנית, חובת רשויות התכנון להיזקק למלוא הנסיבות התכנוניות הרלבנטיות למועד מתן ההחלטה, מה גם שהנימוק בדבר העדר קיום התנאי הקנייני, עובר כחוט השני בכל ההחלטות. ולבסוף, טענת ההפלייה שמעלה העותר בין פלסטינים למתנחלים ביחס לאכיפה של מבנים לא חוקיים המוקמים על אתר שבו נהרס מבנה מקורי מכח צו הריסה היא כללית ובלתי מוגדרת, ואין להיזקק לה. מוסיפה המדינה וטוענת כי כנגד החלקה בה ניצב המבנה נשוא העתירה הוצא צו תפיסה 22/04/ת' מיום 11.3.04 לצורך הקמת גדר הבטחון (בג"צ 6451/04 חלואה נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 18.6.2006)). הכרעה 9. אם קיימות נסיבות שבהן דין עתירה המוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק להידחות על הסף מפאת אי נקיון כפיים של העותר, אלה הן הנסיבות, וזהו המקרה. התנהלותו של העותר מאז הקמת המבנה המקורי כבר בתחילת שנות ה-90, והבניות החוזרות ונישנות של מבנים בלתי חוקיים על אותו אתר, חרף קיומו של צו הריסה תקף, וחרף עתירה קודמת לבג"צ שנדחתה, ולמרות החלטות שונות של גופי התכנון, שחזרו ושקלו את בקשותיו של העותר להיתר בנייה ודחו אותן, היא דוגמא קיצונית להפרה בוטה של הדין, ולזלזול מופגן ברשויות אכיפת החוק. התנהגות זו של העותר אינה מזכה אותו להיזקקות בית משפט זה לגופה של העתירה, ומצדיקה את מחיקתה על הסף של העתירה בשל אי נקיון כפיים מצדו ברף חומרה גבוה במיוחד, ולאורך שנים רבות. אדם הנוהג כמנהגו של העותר אינו יכול לצפות לסעד מן הצדק בבית משפט זה, ונסיונו להסביר ולהצדיק את מעשי הפרות החוק על ידו תלוי על בלימה. כפי שפורט בהרחבה לעיל, המבנה המקורי הוקם לראשונה על ידי העותר ללא היתר בניה, והוצא בגינו צו הריסה. העותר פנה לבית משפט זה בבקשה לבטל את צו ההריסה, ועתירתו נדחתה, לאחר שנמצא כי אין יסוד להתערב בצו שהוצא. למרות זאת, ותוך התעלמות מוחלטת מפסק הדין שניתן, אשר לא ערער על חוקיות צו ההריסה, שב העותר ובנה מבנה חדש זמן קצר לאחר הריסתו. וכאילו אין די בכך, הגדיל העותר לעשות, ובמהלך חמש שנים הוא שב ובנה את המבנה חמש פעמים נוספות, תוך שהמשיבה, בכל פעם, שבה והורסת את המבנה החדש שהוקם. הנה כי כן, במשך תקופה ארוכה, ובמספר רב של פעמים, נקט העותר בדרך של עשיית דין עצמית, ובנה פעם אחר פעם את המבנה ללא היתר בניה, תוך התעלמות מוחלטת מצו ההריסה שתוקפו לא פקע וזאת גם לאחר שרשויות התכנון שבו ובחנו את הענין ודחו את בקשותיו. העותר, הפר באופן שיטתי את החוק, את הכרעת בית משפט זה, ואת החלטות רשויות התכנון שנתקבלו כדין. עותר כזה אינו ראוי לסעד מן הצדק בבית משפט גבוה לצדק. בית משפט זה פסק פעמים רבות בעבר, כי "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקח כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם, 28.10.2004); בג"ץ 851/06 עמונה - אגודה שיתופית נ' שר הביטחון (לא פורסם, 29.1.2006); בג"צ 17/06 צבח נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.3.2006); בג"צ 6102/04 שייח' עלי מועדי נ' שר הפנים (לא פורסם, 26.9.2005); בג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2) 304 (1976)). בנסיבות אלה, אין מקום להושיט לעותר סעד מן הצדק, ודין עתירתו להידחות על הסף מחמת הפסול שדבק בה. 10. למעלה מן הנדרש, אין מקום להידרש לעתירה גם לגופה. טענתו של העותר לפיה צו הריסה המוצא כנגד מבנה בלתי חוקי פוקע מייד לאחר שבוצעה על פיו הריסה של המבנה הינה נטולת יסוד. הוראת החוק הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 39 לחוק התכנון, הדן בהמשך תוקפו של צו הריסה (המכונה "התראה" בחוק התכנון). זו לשון הסעיף: "המשך תוקף ההתראה סעיף 39 – 1. קיום וביצוע האמור בהתראה, בין אם הדבר נוגע: א. להריסת או שינוי בניין או עבודות כלשהן. ב. להפסקת שימוש כלשהו של הקרקע. ג. לדרישות אחרות כלשהן הנזכרות בהתראה. לא יבטלו את תוקף ההתראה. 2. אם הוקמו מחדש בניין או בניינים שנהרסו, או שונו בהתאם לאמור בהתראה שהוצאה לגביהן, תעמוד ההתראה בתוקף לגבי הבנין או העבודות החדשות הנ"ל. 3. אם עשה אדם שוב פעולות פיתוח של קרקע או תיקן בנין, או הקים מחדש מתקנים שנהרסו או שונו לשם בצוע ההוראות הכלולות בהתראה, בלי שים לב להוראות שהביאו להריסת או שינוי הבנין הקודם – ייענש לכשיורשע בהטלת קנס... וינקטו נגדו באותן הפעולות הנזכרות בסעיף הקודם" (הדגשות לא במקור). הוראות אלה, כפי שניתן לראות, קובעות במפורש כי ביצוע הריסה של מבנה לא חוקי אינו מפקיע את תוקף צו ההריסה, וניתן לבצע מכוחו הריסות נוספות של מבנים המוקמים מחדש באותו מקום בלא היתר בנייה כדין. יתר על כן, סעיף 39(3) לחוק התכנון קובע כי הקמתו מחדש של מבנה שנהרס על פי צו הריסה מהווה עבירה פלילית שמענישים עליה. הוראות אלה נדרשות כדי למנוע מצבים של עשיית דין עצמי, זלזול בחוק, ובנייה חוזרת של מבנה ללא היתר, שנהרס על פי צו הריסה. ההנחה לפיה צו הריסה המוצא מכסה לא רק את המבנה נשוא הצו עצמו, אלא גם כל מבנה נוסף שיוקם ללא היתר באותו מקום לאחר הריסת המבנה המקורי היא פועל יוצא של מדיניות אכיפת חוק סבירה ומתבקשת בתחום התכנון והבנייה. לא יתכן כי אדם יוכל לחזור ולבנות מבנה בלתי חוקי על יסודותיו של בנין בלתי חוקי שנהרס קודם לכן על פי צו ההריסה, ויהא צורך לפתוח בכל בנייה כזו בהליך חדש של הוצאת צו הריסה כאשר עבריינות הבנייה בשטח הולכת ומעצימה. ההנחה כי צו הריסה המתייחס למבנה המקורי הבלתי חוקי מתפרש גם על מבנים חדשים שהוקמו על יסודותיו ללא היתר מעוגנת במפורש בדין, והדבר אף מתבקש מאליו. זאת, בכפוף להזדמנות הניתנת לבעל המבנה להראות כי חל בינתיים שינוי נסיבות מהותי המצדיק שלא לבצע שוב את צו ההריסה. בשולי הדברים יצויין, כי העותר העלה טענת הפלייה לפיה המשיבה נוהגת מדיניות של איפה ואיפה בין פלסטינים הבונים בנייה לא חוקית, לבין מתנחלים השבים ובונים מבנים ללא היתר לאחר הריסתם, כאשר בעניינם של האחרונים הפרקטיקה היא של הוצאת צווי הריסה חדשים. כעולה מתגובת המדינה, מציאות זו של הוצאת צווי הריסה חדשים לאחר הריסת מבנים קודמים מתייחסת למצבים שבהם הקמת המבנה החדש נעשית באתר אחר המצוי באותו מאחז, ולא על הריסותיו של המבנה הקודם, כבמקרה שלפנינו. מכאן, שאין הנדון דומה לראייה. יתר על כן, הצורך להתמודד עם הקמת מבנים חדשים במאחזים כאמור, הביאה להתקנת הצו בדבר מבנים בלתי מורשים (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מס' 1549), התשס"ד-2003, שחוקיותו אושרה בבג"ץ 548/04 ו- 670/04, אמנה- תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נח(3) 373 (2004)). דין טענת ההפליה בהקשר זה להידחות. מלבד טענות בדבר תוקפו של צו ההריסה, העלה העותר, כאמור, טענות מטענות שונות ביחס לשיקול הדעת שהפעילו רשויות התכנון בעניינו, בין אם בדחיית ההשגות השונות שהגיש כנגד צו ההריסה, ובין בדחיית בקשותיו להיתר בניה ולאישור התכנית מפורטת שהגיש. כלל הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשויות התכנון. אכן, "בית המשפט אינו מוסד של תכנון. הסמכות לתכנן שטח ולקבוע את ייעודו הוענקה על-פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית המשפט אינו מוסמך על פי החוק, ואינו מתאים על-פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על-פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות" (דברי השופט י' זמיר בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633-634 (1994); וראו גם בג"ץ 1459/97 יאסין אבו טיר נ' שר העבודה והרווחה (לא פורסם, 16.6.1998)). בענייננו, לא נפל כל פגם משפטי בשיקול הדעת שהופעל על ידי רשויות התכנון בין מבחינת ענייניות השיקולים שנשקלו, ובין מבחינת סבירותן של ההחלטות. טענות העותר בדבר פגיעה בזכות הטיעון הנתונה לו גם הן נטולות בסיס. לעותר ניתנו הזדמנויות להשמיע טיעוניו, וזכותן של רשויות התכנון להחליט כי הטיעונים יוגשו בכתב ולא יושמעו בעל פה (בג"ץ 3578/95 יורשי המנוח עבדאלפתאח סלאמה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם, 18.2.1996)). ולבסוף, טענת ההפלייה שהעלה העותר הועלתה באופן כללי וכוללני, ללא הנחת תשתית עובדתית מתאימה, וככזו לא ניתן להידרש לה (עניין גרוסמן, שם; בג"ץ 9157/04 דעג'נה נ' המפקד הצבאי (לא פורסם, 16.11.2004); בג"צ 240/98 עדאללה נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 167 (1998)). 11. העתירה נדחית, ועמה מבוטל צו הביניים שניתן בהליך זה. העותר ישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסך 7,000 ₪. ש ו פ ט ת המשנה-לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י"ב בסיוון התשס"ט (4.6.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03089180_R18.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il