פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8916/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8916/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין מיום 10.9.08 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1064/06 שניתנו על ידי כבוד השופטים: א' שהם, י' שבח וש' ברוך תאריך הישיבה: א' בניסן התשס"ט (26.3.2009) בשם המערער: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד ירין שגב בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: העובדות הצריכות לענין 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (פ"ח 1064/06) המייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 2. על פי העולה מכתב האישום, בין החודשים ינואר שנת 2006 עד חודש מאי 2006 היו המתלוננת והמערער בקשר זוגי, ובמרבית תקופה זו התגוררו, יחד עם בתה התינוקת, בדירתה של המתלוננת בנתניה (להלן: הדירה). במהלך התקופה לעיל דרש המערער מהמתלוננת כי תנתק את קשריה עם חבריה, והחזיק ברשותו את מכשיר הטלפון הנייד שלה כדי לפקח על שיחותיה. במהלך חודש אפריל של שנת 2006 חלה הרעה ביחסים בין בני הזוג והם נפרדו למספר ימים על רקע דרישותיו התובעניות של המערער מהמתלוננת, אולם בסופו של דבר חזרו להתגורר יחדיו. ביום 1.5.2006 בעודו משוחח עם אמו בטלפון, איים המערער על המתלוננת כי "יתקע לה ולאימו כדור בראש ושלא תנהלנה לו את החיים". 1. ביום 9.5.2006 בשעה 23:00 לערך, דרש המערער מהמתלוננת כי תקיים עמו יחסי מין אך זו סירבה. המערער עמד על מבוקשו, נשכב עליה והוריד את חולצתה. משהחל להפשיט את מכנסיה אמרה כי אינה מעוניינת לקיים עמו יחסי מין, אך הלה התעלם ממבוקשה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בכוח, כשהיא סוגרת את רגליה. משלא הגיע לסיפוקו לאחר מספר דקות בהן התעלם מסירובה לשכב עמו, הניח לה וחדל ממעשיו. 2. ביום 13.5.2006 בשעות הערב, דרש המערער מהמתלוננת לעבור מחדר השינה לסלון הדירה שם שהה. משסירבה, גרר אותה בכוח לסלון והטיח אותה בספה, תוך שהבהיר לה שעליה לעשות כרצונו. בתגובה אמרה לו המתלוננת כי ברצונה לסיים את הקשר ביניהם, ושעליו לארוז את חפציו ולעזוב את דירתה. בתגובה איים עליה כי "יעזוב רק למחרת היום ורק אם היא תסיע אותו ברכבה, ושתחשוב על כך כי זה יעלה לה ביוקר". לאחר מכן דרש ממנה לקיים עמו יחסי מין, בעוד היא הבהירה לו כי אינה מעוניינת בכך. בשלב זה אחז בה המערער ודחף אותה בכוח לחדר השינה שבדירה, שם השכיב אותה על המיטה ונשען עליה בכוח, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כל זאת תוך שהמתלוננת מתנגדת וצורחת כי הוא מכאיב לה ושיניח לה. המערער לא הרפה ודרש ממנה "להרטיב את איבר מינה כדי שיוכל לגמור". המתלוננת המשיכה להתנגד והכתה בו באמצעות ידיה ודחפה אותו, שרטה אותו בגבו ובכתפיו וכן התחננה בפניו כי יחדל ממעשיו ואמרה לו כי הוא מכאיב לה. המערער לא חדל ממעשיו עד אשר הגיע לסיפוקו המיני. 3. למחרת, ביום 14.5.2006 בשעות הבוקר, חזרה וביקשה המתלוננת מהמערער כי יעזוב את דירתה. הלה דרש ממנה כי תסיעו ברכבה לביתו שבקריית-מלאכי ואיים עליה כי אם לא תעשה כן "תשלם ביוקר". לבסוף הסיעה אותו עד לתחנה המרכזית ביבנה, כאשר בדרך איים עליה המערער שוב ושוב כי היא והקרובים אליה יסבלו ממנו, ובהזדמנות אחת במהלך נסיעתם אף תפס והסיט את הגה המכונית, תוך שאיים שיהרוג את שניהם יחדיו אם לא תסיעו עד לביתו. כשהגיעו לתחנה המרכזית ביבנה מסרה המתלוננת למערער כסף על מנת שימשיך בדרכו בתחבורה ציבורית. המערער יצא מהרכב ואיים על המתלוננת כי "תסבול ממנו ותבכה כל חייה". נוסף על כך, במהלך חודש מאי איים המערער על המתלוננת במספר הזדמנויות שונות כי יפנה לשרותי הרווחה ויגרום לכך שייקחו ממנה את בתה. כמו כן איים עליה כי "ישים לה כדור בראש וידרוך עליה". בית המשפט המחוזי 4. ביום 5.3.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת האינוס באשר לאירוע מיום 13.5.2008 ובעבירת האיומים, ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט ש' ברוך. שופטי הרוב סברו בהכרעת דינם כי ניתן לתת אמון בעדותה של המתלוננת, אשר העידה שעות ארוכות בבית המשפט המחוזי ומסרה דברים כהווייתם. עוד קבעו כי הסתירות בעדותה עליהן הצביע המערער אינן מהותיות ואין בהן כדי לפגוע באמינות גרסתה. כך גם אין לייחס חשיבות לכך שניסתה להסתיר מבית המשפט את היותה חולה במחלת הסרטן בעבר. את עדות המערער לעומת זאת מצאו כבלתי מהימנה וכעומדת בסתירה לשאר הראיות בתיק, כולל אמרותיו שלו. כך סתר עצמו כאשר בעדותו בבית המשפט המחוזי מיום 3.9.2007 טען כי פרידתם השנייה של הזוג הסתיימה בצעקות, כאשר המתלוננת זורקת את תיקו מהרכב, ואילו בהודעתו במשטרה טען כי הפרידה הסתיימה בנינוחות ובנשיקה על הלחי. 5. עוד נקבע בדעת הרוב כי המערער לא השכיל להצביע על סיבה כלשהי מדוע תרצה המתלוננת להעליל עליו עלילות, וכי יש לתת אמון בעדותו של ידידה הקרוב של המתלוננת, עו"ד עופר רוזנבלום (להלן: עופר), כי החליטה להתלונן במשטרה נגד המערער משום שזו הייתה הדרך היחידה להוציא נגדו צו הרחקה. עדותו של עופר אף הקרינה אור על מצבה הנפשי הרעוע כשפגש בה לאחר קרות האירועים ושכנעה לפנות למשטרה. חיזוק לעדותה של המערערת נמצא אף בעדותו וחוות דעתו של פרופסור יהודה היס (להלן: פרופסור היס) מהמכון לרפואה משפטית באבו-כביר, אשר העיד כי הדימומים התת עוריים אשר נמצאו בכתפה הימנית ובזרועה הימנית של המתלוננת מתיישבים עם תלונתה. עדותה של המתלוננת נתמכה אף ברישומים שערכה לגבי התקופה הרלוונטית, רישומים אשר היא עצמה לא ששה לחשוף לחוקרי המשטרה ואף טענה כי הובטח לה כי לא ייחשפו במהלך המשפט. 6. אשר לאירועי יום 9.5.2006, החליטו שופטי הרוב שלא ניתן להרשיע את המערער, וזאת מחמת הספק באשר להתקיימות היסוד הנפשי של עבירת האינוס אצלו. לדידם, אף כי ניתן להאמין למתלוננת כי התנגדה לקיום יחסי המין, ייתכן והתנגדות זו לא הייתה נחרצת דייה כדי להיקלט בתודעתו של המערער. אשר לאירוע מיום 13.5.2006, שופטי הרוב ראו בעדותה של המתלוננת דברים כהווייתם, אשר מלמדים כי המערער בעל את המתלוננת כאשר זו מתנגדת באופן ברור למעשה, בפיה ובגופה. על כן ניתן לומר כי ביום זה אנס המערער את המתלוננת לאחר שבעלה שלא בהסכמתה החופשית. 7. אשר לאיומים אשר השמיע המערער כנגד שלמות גופה של המתלוננת, קבעו שופטי הרוב שיש לקבל את עדותה של המתלוננת כי איומים אלה אכן הופנו כלפיה. אם כי בעדותה של אמו של המערער הכחישה זו האחרונה כי הלה איים כי יפגע במתלוננת באמצע שיחת טלפון עמה, קבעה דעת הרוב כי אין בכך כדי לפגום בעדות המתלוננת, אשר לא הייתה מפנה בעדותה לעבר האם, לו חשבה שזו תסתור את עדותה. כמו כן מעדות האם ניכר כי ניסתה לגונן על בנה, מטבע הדברים. אשר לאיומים כי יביא לידי כך ששרותי הרווחה ייקחו מהמתלוננת את בתה, הוכח שאלו כוונו – והצליחו – לנטוע בלבה תחושה של פחד וחרדה לשלומה של בתה. 8. לבסוף התייחסו שופטי הרוב למחדלי החקירה השונים אשר נטען כי קיפחו את יכולת המערער להגן על עצמו. לדידם, אף אם נפלו פגמים בהליך החקירה, לא פגעו אלו פגיעה ממשית ביכולתו של המערער להגן על עצמו, שהרי אף אם היה מקום לזמן לחקירה את חבריה של המתלוננת, אשר נטען כי המערער שלח להם הודעות מהטלפון הסלולארי של המתלוננת, ניתן היה לרפא פגם זה על ידי זימונם לעדות מטעם ההגנה. 9. מנגד, השופט, ש' ברוך, בדעת מיעוט סבר שיש לזכות את המערער מכל המיוחס לו, וזאת מחמת הספק. לדעתו, בין הודעתה של המתלוננת מיום 17.5.2006, הודעתה מיום 28.5.2006, העימות שנערך בינה לבין המערער, עדותה בבית המשפט ורישומיה לאחר קרות האירועים, קיימות סתירות אשר לא ניתן ליישבם ועל כן יש לזכות את המערער. כך, המתלוננת טענה שהמערער ניתק אותה מחבריה על ידי כך שהחזיק בטלפון הסלולארי שלה, אך לא נתנה הסבר מדוע לא ניצלה את השעות בהן שהתה בעבודה כדי ליצור קשר עם אותם אנשים היקרים לה. גם טענותיה כי המערער שלח הודעות מטרידות לחבריה לא הוכחה, וזאת ניתן היה לעשות על ידי חקירת אותם אנשים במשטרה. אלה זומנו למתן עדות במשטרה אך סירבו להופיע, ולאחר מכן לא עשתה המשטרה דבר כדי לברר את הנושא. 10. אשר לאיומים אשר נטען שהושמעו כלפי המתלוננת כאשר התגוררו יחדיו, השופט ש' ברוך סבר כי לא ניתן לקבל את גרסת המתלוננת אף לענין זה, כיוון שלא סביר שהמתלוננת המשיכה להתגורר עם המערער לאחר שהשמיע כלפיה איומים כה חמורים, וזאת כאשר השכילה להיפרד ממנו בעבר משום שלא יצא לעבוד. בכל הנוגע לאיומים שנטען שהשמיע המערער נגדה בעת נסיעתם לקריית-מלאכי ביום 14.5.2006, נאמר בדעת המיעוט כי אלו לא הוזכרו בעת מתן עדותה בבית המשפט ואף לא ברישומיה, ואף כאשר הדברים נאמרו בהזדמנויות אחרות נמצאו בהם סתירות. טענת באת כוח המשיבה כי המתלוננת הזכירה איומים אלו בעדותה, אך ייחסה אותם ליום אחר לא התקבלה על השופט ש' ברוך, כיוון שהמתלוננת השכילה לפרט על אשר אירע במהלך נסיעתם המשותפת לקריית-מלאכי, ולא ציינה איומים כלשהם מצד המערער. 11. אשר לאירועי יום 9.5.2006, קבע השופט ש' ברוך כי לא נמצאה אף ראייה התומכת בטענתה של המתלוננת כי נאנסה על ידי המערער באותו יום. המתלוננת לא ציינה את הענין עת שנערכה לה הבדיקה במכון לרפואה המשפטית, ואף לא כשסיפרה את אשר אירע לה לידידה עופר. בנוסף, המערער למד על כך שהוא מואשם באונס זה רק עם הגשתו של כתב האישום, ולא נחקר על כך בידי המשטרה. עוד סבר השופט שלא ניתן הסבר הכיצד שכבה המתלוננת עם המערער בהסכמה ביום 12.5.2006, וזאת לאחר שנאנסה על ידו, כביכול, שלושה ימים לפני כן. 12. אשר לאירועי יום 13.5.2006, או אירוע האונס השני, קבע השופט ש' ברוך כי הבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת מעידה כי עברה אירוע בעל אופי אלים באותו יום. מנגד, השופט ש' ברוך מצא כי לא הוכח שהמדובר באירוע אונס, כטענת המתלוננת. ראשית משום שמהבדיקה הרפואית לעיל לא ניתן לקבוע בבירור שאכן בוצע אונס. מעבר לכך, השופט ש' ברוך היה בדעה שגם לענין זה נמצאו סתירות רבות בעדותה של המתלוננת, אשר לא ניתן ליישבן. כך סתרה עצמה המתלוננת משטענה כי בבוקר האירוע המערער תקף אותה מילולית ולסירוגין טענה שהתעלם ממנה במהלך הבוקר; כך גם טענה כי המערער אסר עליה לקחת עמה את הטלפון הסלולארי שלה כשירדה בצהריים עם בתה לגן המשחקים ובהזדמנות אחרת טענה שבתחילה לקחה עמה את המכשיר ואז החזירה אותו הביתה לבקשת המערער; כך גם נמצאו סתירות באשר לתיאור האונס עצמו, שכן לא ברור מהיכן להיכן בדירה גרר אותה המערער בכוח וכן האם השכיב אותה על המיטה ונשכב מעליה או שמא האונס בוצע כאשר המערער עומד ואילו היא מתחתיו במצב של חצי ישיבה. מכאן שלא ניתן להסתמך על דבריה לצורך הרשעת המערער באינוס. גם עדותו של עופר על אשר סיפרה לו המתלוננת, סותרת את גרסאותיה לתיאור האירוע, ולכן אינה מחזקת את עדותה. 13. לבסוף התייחסה דעת המיעוט למחדלי החקירה השונים שהיו במהלך חקירת האירועים נשוא כתב האישום. במיוחד הודגשו מחדליה של המשטרה משלא דאגה לחקור את חבריה של המתלוננת כאמור, ובמיוחד אישה בשם "מיכל", אשר לטענת המתלוננת המערער התקשר אליה משום שסבר כי זוהי העובדת הסוציאלית שלה ושל בתה. לדעת השופט ש' ברוך, על המשטרה היה למצות את כלל כיווני החקירה ואין די בכך כי הסתמכה על אמינות תלונתה של המתלוננת. עוד צוין כי יש פסול בכך כי חקירתו של עופר הושלמה על ידי קבלת תשובותיו במכשיר הפקסימיליה. מכאן נקבע בדעת המיעוט כי קיים חשש של ממש שהגנתו של המערער קופחה בעקבות מחדלים אלו. 14. ביום 10.9.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 66 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע או כל עבירה אחרת המצויה בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין; ופיצוי המתלוננת בסך של 50,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרת ביצוע עבירת האינוס במסגרת התא המשפחתי, דבר המחייב מתן עונש מאסר משמעותי. עוד התייחס בית המשפט המחוזי, במסגרת שיקוליו, לתסקיר הנפגעת שערך שירות המבחן, בו נמצא כי המתלוננת סובלת מקשיים בתפקוד מאז קרות האירועים, וכן נפגעו קשריה עם הוריה ועם בתה. מנגד שקל בית המשפט המחוזי לקולא את היות המערער במעצר בית למשך תקופה של שנתיים, במהלך ניהול משפטו. טענות הצדדים 15. המערער סומך את ידיו על פסק דינו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי. לטענת המערער, שופטי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הסתמכו בהכרעת דינם על התרשמותם החיובית מעדותה של המתלוננת. אך בכך חטא בית המשפט המחוזי לאמת, שכן היה עליו לבסס את אמינות העדים שלפניו על בסיס תוכנם של הדברים שנאמרו ולא רק על פי התרשמותו מאופן מסירת העדות עצמה. לדידו, במקרה לפנינו ישנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, לאור הסתירות הרבות הקיימות בעדותה של המתלוננת, והדגש המוטעה ששמה דעת הרוב על הרושם שיצרה המתלוננת בעדותה ולא על תוכן העדות עצמה. נוסף על כך, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי נתפסה לסתירות מינוריות בגרסתו שלו, וייחסה להם חשיבות יתרה. עוד מדגיש הוא, כי עצם קיומה של דעת מיעוט מזכה, מחייבת את ערכאת הערעור לבחון במשנה זהירות את קביעותיו של בית המשפט קמא. 16. אשר לגרסת המתלוננת גופא, המערער טוען כי זו מלאת סתירות ומופרכת ועל כן לא ניתן לבסס עליה את אשמתו. בהקשר זה חוזר המערער בטיעוניו על עמדת המיעוט בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. על כך מוסיף המערער בטיעוניו ומרחיב לענין הסתירות הרבות הקיימות בגרסת המתלוננת לאירועי יום 9.5.2006, בו נטען כי אנס אותה לראשונה. לדידו, אף שלא הורשע בביצוע מעשה זה, יש בסתירות אלו בכדי להעיד ולהאיר על חוסר מהימנותה של המתלוננת באופן כללי. ראשית טוען המערער כי המתלוננת מסרה שלוש גרסאות שונות באשר לעיתוי ואופן התנגדותה למעשיו. באחת מהודעותיה ובעדותה הראשית טענה שהביעה את התנגדותה כאשר הוריד את חולצתה; בחקירתה הנגדית ובהודעה אחרת טענה שהתנגדה בעת שהוריד לה את המכנסיים; ואילו בעימות שנערך ביניהם טענה שהתנגדה בתחילה ולאחר מכן הפסיקה להתנגד למעשיו. עוד ציין, כפי שאף נקבע על ידי דעת המיעוט, כי המתלוננת לא ציינה את האירוע מיום 9.5.2006 לפרופסור היס, או לד"ר פלדמן מהמכון לרפואה משפטית שנכחה במקום הבדיקה גם כן ואף לא לעופר ידידה. גם התנהגותה לאחר האירוע, הכוללת ניהול שיחות חולין ואף קיום יחסי מין, מהווים הוכחה לכך שלא אירע אירוע חריג באותו יום. לטענת המערער, הבעייתיות הקיימת בעדותה של המתלוננת אמורה הייתה להוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי לא ניתן לתת בעדותה אמון בכלל, ויש לדחות את גרסתה לאירועים כולם. תחת זאת בחרו שופטי הרוב לקבוע כי לא ניתן להרשיע את המערער באירועי יום 9.5.2006 משום שלא הוכח שהיה מודע להתנגדותה של המתלוננת למעשים, אף שהלה ציינה שהתנגדה אליהם בצורה מילולית, אם לא פיזית. משכך קביעת הרוב אין לה מה להתבסס, וכשם שלא ניתן להאמין למתלוננת כי נאנסה ביום 9.5.2008, כך לא ניתן להאמין לעדותה כי נאנסה ביום 13.5.2008. 17. טענה נוספת אותה מעלה המערער עניינה האיומים אשר השמיע כלפי המתלוננת כי יביא להרחקת בתה ממנה. לענין זה חוזר הוא על עמדת המיעוט כי ניתן היה להוכיח בנקל כי השאיר הודעה קולית אצל "מיכל", אשר בטעות סבר שהינה עובדת סוציאלית, לצורך מטרה זו. עוד הוסיף כי טענה זו עומדת בסתירה לעדותה של המתלוננת עצמה, על היחס הטוב של המערער לבתה. המערער מוסיף וטוען כי אין ממש בטענתה של המתלוננת כי אוימה במהלך נסיעתם המשותפת לקריית-מלאכי ביום 14.5.2009. הדבר לא צוין בעדותה בבית המשפט המחוזי או ברישומיה. 18. באשר לאירוע האונס מיום 13.5.2006 בו הורשע, טוען המערער כי הבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת אינה קובעת כי אכן בוצע בה אונס. כמו כן חזר על דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי כי ישנן סתירות בתיאוריה את אירועי אותו יום שהובילו לאונס, וכך בתיאוריה את האונס עצמו. בעדותה טענה שהמערער עמד מעליה בזמן שחדר לתוכה ואילו בעדותה במשטרה טענה שהוא נשכב עליה בחוזקה. על כך הוסיף המערער כי עדויותיהם של העדים האחרים בתיק אינם מחזקים כהוא זה את עדותה של המתלוננת עצמה, הן לענין עבירת האונס והן לענין עבירת האיומים. במיוחד הדגיש כי לא ניתן לראות בעדותו של עופר כתומכת בגרסתה, שכן זו סותרת לעיתים את דבריה ומכל מקום נגועה היא במגמתיות כנגד המערער, נקודה עליה עמדה דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. 19. עוד טען המערער כי מחדלי החקירה השונים פגעו באופן מהותי ביכולתו להוכיח את חפותו. בין מחדלים אלו נמנים אי חקירתם של חבריה של המתלוננת, אשר נטען כי המערער השאיר להן הודעות שטנה בשמה; אי חקירתה של אותה "מיכל" באשר להודעה אשר השאיר לה המערער כביכול; השלמת חקירתו של עופר בשאלון שנשלח אליו בפקסימיליה; אי חקירתו של המערער עצמו במשטרה בכל הקשור לאירועי יום 9.5.2006; היעדרה של בדיקה רפואית פורנזית למערער כדי לבדוק את טענתה של המתלוננת כי שרטה אותו בגב ובצוואר במהלך האונס ביום 13.5.2006. לענין זה ציין כי עבר בדיקה רפואית בבית החולים "ברזילי" באשקלון לצורך בדיקת כשירותו למעצר, ולא נרשם כי נמצאו עליו סימנים מעין אלו כטענת המתלוננת. לטענת המערער, הצטברותם של מחדלי החקירה השונים מקימה חשש כי הגנתו קופחה. 20. לחילופין, הערעור מופנה גם כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, העונש שהושת עליו חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת במקרים מעין אלו. לדידו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק דיו לכך שהיה במעצר בית מלא למשך שנתיים במהלך ניהול משפטו, וכן יש להתחשב בנסיבותיו האישיות, קרי מצבם הכלכלי החמור של הוריו, ומצבה של ביתו הפעוטה הסובלת מפיגור שכלי וזקוקה לטיפול צמוד. 21. המשיבה מנגד סומכת את ידיה על פסק דינם של שופטי הרוב. לדידה, אין מקום כי בית משפט זה יתערב בקביעות המהימנות וקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. התערבות מעין זו נעשית באופן חריג, ואילו במקרה שלפנינו דעת הרוב בבית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי. ראשית מציינת המשיבה כי ההתרשמות הבלתי אמצעית של השופטים מעדות המתלוננת מהווה אלמנט חשוב ומרכזי בהערכת מהימנותה. אך מעבר לכך, המשיבה טוענת כי דעת הרוב הגיעה למסקנתה גם על סמך הגיונה הפנימי של העדות, תוך בחינת הסתירות אותן העלה המערער. דעת הרוב מצאה כי הסתירות שנמצאו בעדות המתלוננת הן זניחות, וכי בנסיבות הקשר הזוגי שהתפתח בינה לבין המערער, ניתן להבין מדוע זו נשארה עמו אף לאחר שאיים עליה ואנס אותה לראשונה. בהקשר זה מציינת המשיבה כי המתלוננת ביוזמתה סיפרה כי שכבה עם המערער מרצונה שלושה ימים לאחר אירוע האונס הראשון, ונכונותה לחשוף פרט זה מחזקת את מהימנותה. 22. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי עדות המתלוננת נתמכה על ידי ראיות חיצוניות, ודאי לענין מרבית הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים. כך, עדותו של עופר לימדה על הניתוק שחל ביחסיו עם המתלוננת לאחר שפגשה במערער. אף אמה של המתלוננת העידה כי קשריה של המתלוננת עם חבריה נותקו בתקופה זו. גם במהלך העימות בין המתלוננת למערער הודה זה האחרון כי ניתק שיחת טלפון של המתלוננת עם חבר ולאחר מכן ביקש ממנו שלא יתקשר יותר, כיוון שהטלפון הסלולארי של המתלוננת נמצא כעת ברשותו. 23. אשר לאירועי יום 9.5.2006, המשיבה בדעה כי אין לייחס חשיבות לכך שהמתלוננת לא סיפרה לעופר על האירוע כדי לפגוע באמינות גרסתה. זאת משום שהתקשתה לספר לעופר על אשר עברה, ורק לאחר שכנועים סיפרה לו על אירוע האונס השני. אף העובדה כי לא ציינה זאת בעת הבדיקה הרפואית שנערכה לה אינה מהותית, שכן החבלות שנמצאו על גופה אירעו בעת האונס השני ולכן הבדיקה התמקדה באירוע זה מטבע הדברים. מכל מקום המתלוננת ציינה את האירוע ברישומיה, אשר התקבלו כאותנטיים. אשר לעיתוי התנגדותה, המתלוננת הבהירה כי לא הביעה התנגדות פיזית לאונס אלא מילולית, ואין זה משנה אם לאחת אמרה שעשתה זאת בשלב הורדת החולצה, ולעת אחרת סיפרה שעשתה זאת בעת הורדת המכנסיים. 24. באשר לאירועי יום 13.5.2006, המשיבה טוענת כי הסתירות בגרסתה של המתלוננת לאונס ולאירועים שקדמו לו שפורטו לעיל הן שוליות ולא מהותיות. בסופו של יום, גרסתה של המתלוננת לאירועים בהודעותיה השונות זהה כמעט לחלוטין. עוד טוענת המשיבה כי גילויי האלימות שנטען שהופעלו עליה משתלבים היטב עם ממצאי הבדיקה הרפואית שערך לה פרופסור היס, ממצאים להם המערער לא נתן כל הסבר המניח את הדעת. 25. המשיבה שבה וחוזרת על עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לתת אמון בגרסתו של המערער, וכי זה לא השכיל לתת הסבר מניח את הדעת, מדוע המתלוננת תגיש נגדו תלונת שווא בגין אונס. עוד דוחה המשיבה את טענת המערער כי לא הוכח שאיים על המתלוננת כי יוציא מידיה את בתה. לדידה, טענת המתלוננת כי המערער התקשר למי שסבר בטעות כי הינה העובדת הסוציאלית שלה, ויצר אצלה חשש פן תילקח ממנה הילדה, נתמכת בעדותה של הגננת ענת זנודה (להלן: הגננת) אשר סיפרה כי היא פנתה אליה נרעשת ונסערת, וביקשה ממנה לא לאפשר לאדם מלבדה לאסוף את בתה מהגן. לענין מחדלי החקירה השונים שנטען כי אירעו במקרה זה, טוענת המשיבה כי אלה לא היו מהותיים וכי המערער יכול היה לזמן לעדות את חבריה של המתלוננת אשר לא זומנו למתן הודעה במשטרה. המשיבה הוסיפה כי אין חשיבות לכך שלא נבדקו קיומן של שריטות על גופו של המערער, שכן הלה נעצר כשבועיים לאחר קרות האירועים. לבסוף טענה המשיבה כי אין מקום להקלה בעונשו של המערער, אשר הולם את חומרת מעשיו. זאת על רקע הנזק שנגרם למתלוננת כעולה מתסקיר הנפגעת שנערך לה, עברו הפלילי והאמור בתסקיר שירות המבחן שנערך לו. דיון 26. עיקר טענותיו של המערער מכוונות כנגד קביעותיה העובדתיות של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כי עדותה של המתלוננת מהימנה היא. אלא שהלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). הלכה זו שרירה וקיימת אף אם קיימת דעת מיעוט בערכאה הדיונית החולקת על קביעות המהימנות של דעת הרוב, אלא שהדבר מחייב משנה זהירות בבחינת טיב טענותיו של המערער (ראו ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.2008) (להלן: פרשת פלוני)). מהימנותה של עדות כלשהי, נבחנת על פי תוכנה, הגיונה הפנימי של העדות, עמידתה אל מול שאר הראיות החיצוניות לה בתיק, וכן על בסיס התרשמות השופטים מן העד עצמו, ודרך מתן העדות בפני בית המשפט (ראו פרשת פלוני). התרשמות זו מקבלת משנה תוקף כאשר המדובר בעבירות מין, כפי שעמדה על כך חברתי השופטת א' חיות: "במקרה כזה, מעצם טיבו עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – מקבלים משקל חשוב עוד יותר." (ראו ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.2006); ע"פ 10586/06 בן אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2009)). מכאן שגם במקרה זה, היה על בית המשפט המחוזי לתת משקל להתרשמותו מדרך מתן עדותה של המתלוננת על דוכן העדים, בין שאר הפרמטרים המנויים לעיל. בהתאם לאמות מידה אלו, אציין כבר עתה כי לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 27. המערער הפנה בטיעוניו לסתירות הקיימות בין עדותה של המתלוננת ובין הודעותיה במשטרה, ובין אלו לבין מה שסיפרה לידידה עופר. בטרם אכנס לעובי הקורה, יש לתת את הדעת לכך כי כשהמדובר בעבירות מין כגון אינוס, המותקפת נאלצת לשחזר את האירוע ולחוותו מחדש בכל הודעה שהיא מוסרת, ואין לצפות כי תשחזר אירוע טראומתי שכזה באופן מדויק בכל פעם מחדש. על כן, בחינת עדותה של המותקפת נעשית בראייה רחבה הבוחנת את טיבם והגיונם של דברים כמכלול שלם: "...הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה תוקפנית (ראו ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, 725). אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק." (ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פד נו(6) 205, 233 (2002); ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2007) (להלן: ע"פ 7833/05)). בחנתי את טענותיו של המערער כנגד מהימנותה של המתלוננת והגעתי למסקנה כי הצדק עם דעת הרוב בבית המשפט המחוזי אשר מצאה כי הסתירות בדבריה, ככל שהן קיימות, אינן מהותיות, וכן אין בהן כדי לכרסם במהימנות עדותה של המתלוננת, אשר הגיונה הפנימי יציב, וכך גם עמידתה אל מול הראיות החיצוניות התומכות בגרסתה לאירועים. 28. כך לדוגמא, טענתו של המערער כי ישנן סתירות מהותיות בין גרסאותיה של המתלוננת לענין התנוחה בה בוצע בה האונס ביום 13.5.2006 אין בה ממש. בעדותה בבית המשפט מיום 1.7.2007 סיפרה המתלוננת כי המערער זרק אותה על המיטה ועמד מעליה בעוד היא נמצאת מתחתיו במצב של "חצי ישיבה וחצי, באלכסון", נשענת בגבה על המזרן, תוך שהוא לוחץ עליה מתחת לסנטרה עם מרפקו. בהודעתה מיום 17.5.2006 סיפרה כי השכיב אותה על המיטה בכוח גם כן. בהודעתה מיום 24.5.2006, אמרה שהמערער "הצמיד אותי למיטה והשעין את המרפק שלו על הפנים שלי". ובהודעתה מיום 28.5.2006 סיפרה כי המערער נשכב מעליה בכוח והצמיד אותה בכוח למזרן. מכל האמור עולה תיאור דומה של אקט האונס עצמו, בו המערער דוחף את המתלוננת על מיטתה ורוכן מעליה תוך שהוא מצמיד אותה למזרן בעזרת מרפקו, ומבצע בה את זממו. מכל מקום, ככל שקיים שוני בין גרסאותיה בהודעות שמסרה ובעדותה לענין זה, הרי שאינו יותר מניואנס, וזניח הוא בהתחשב בזהות בין שאר פרטים שמסרה בהזדמנויות השונות באשר לתיאור האירוע. 29. על אותו משקל, הסתירות המזעריות הקיימות בהודעותיה של המתלוננת באשר לשעה המדויקת בה החלו חילופי דברים בינה לבין המערער ביום 13.5.2006, או מהיכן להיכן בדיוק גרר אותה בדירה, אין בהן כדי לגרוע ממהימנותה. אשר לענין אחרון זה, המערער, וכן דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, עמדו על כך כי קיימת סתירה בין הודעת המתלוננת מיום 17.5.2006 לבין הודעותיה האחרות ועדותה בבית המשפט. בעת שביום 17.5.2006 סיפרה במשטרה כי המערער גרר אותה מהסלון אל חדר השינה, בשאר ההזדמנויות סיפרה כי ראשית לקח אותה המערער בכוח מחדר השינה לסלון, ולאחר מכן לקח אותה בכוח אל חדר השינה, שם אנס אותה. אף כי, לדידי, גם הבדל זה הינו מינורי, ראיתי לנכון לציין כי יש לזכור כי בקרב נפגעות אינוס קיימת תופעה כי התלונה הראשונית בדבר אונס לאקונית במידת מה ומחוסרת פרטים, וזאת משום הקושי הרב בשחזור האירוע הטראומתי על ידי המתלוננת בפני זרים, אופייה הצנוע והביישן, החשש כי תיאור המעשה ייצור הלם בקרב השומעים אותו לראשונה, או משום החשש שהחברה תראה בה כמי שהביאה על עצמה את האונס (Roger C. Park and Michael J. Saks, Evidence Scholarship Reconsidered: Results of the Interdisciplinary Turn, 46 B.C.L. Rev. 949, 1005 (2006); Scott D. Carman, In Memoriam: Justice Martha B. Sosman: Comment: Commonwealth v. King's "First Complaint Doctrine": The Voice of Injustice May Speak Loudly When Rape Victims are Silenced, 42 New Eng. L. Rev. 631, 655 (2008)). במהלך חקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת מדוע החסירה פרטים מהודעתה הראשונה אשר ציינה מאוחר יותר, וכך ענתה: "...לא מצאתי לנכון להתעסק בכל מיני פרטים קטנים במשטרה, לא התעסקתי בזה, רק אחרי שהפרקליטה אמרה לי... אני מודה לא סיפרתי את זה, הגעתי מאוחר בלילה לתחנת המשטרה, הבת שלי הייתה עם בייביסיטר, אמא שלי יושבת בצד ופעם ראשונה שומעת את הדברים, פשוט אמרתי, חצי שעה אמרתי אני בחוץ וזהו". עינינו הרואות כי המתלוננת, בצורה האופיינית לנפגעות עבירות מין, התביישה בתחילה לגולל לפרטי פרטים את אשר אירע לה, ואין לתהות כי רק בשלב מאוחר יותר סיפרה בצורה מפורטת יותר את אשר חוותה. בנסיבות הענין, הצדק עם דעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי הסתירות העולות מדבריה של המתלוננת באשר לאירוע האונס ביום 13.5.2006, ככל שישנן, אינן מהותיות הן עד כדי פגיעה במהימנות עדותה. 30. באופן דומה, אין ממש בטענות המערער כי יש בסתירות לכאורה הקיימות בהודעות המתלוננת לאירוע שאירע ביום 9.5.2006, בכדי לפגום במהימנותה כהוא זה. ראשית יש לציין כי המערער כלל לא הורשע בגין אונס בגין אירועי אותו יום ועל כן ענין זה רלוונטי ככל שהוא נוגע למהימנותה של המתלוננת בלבד. כאמור המערער טען כי נמסרו שלוש גרסאות שונות הנוגעות לעיתוי וצורת התנגדותה למעשיו באותו הערב. אלא שגם כאן מדובר בזוטי דברים אשר אינם פוגמים בתמונה המצטיירת מדבריה כי גם לעת הזו פגע בה המערער, אף שנותר ספק סביר באשר להתגבשות היסוד הנפשי לביצוע אונס באותו הערב. בהודעתה מיום 17.5.2006 אמרה כי המערער הוריד לה את החולצה ולאחר מכן את המכנסיים. בשלב זה אמרה לו כי אינה מעוניינת לשכב עמו, וניסתה לסגור את רגליה על מנת למנוע מאיבר מינו לחדור לתוכה. בהודעתה מיום 28.5.2006 מסרה כי החלה להתנגד מרגע שהוריד לה את החולצה, וכך גם בעדותה בבית המשפט המחוזי ביום 1.7.2007. בחקירתה הנגדית באותו היום אמרה כי החלה להתנגד מרגע שהמערער הוריד לה את המכנסיים. בעימות שנערך לה עם המבקש ציינה כי ביקשה מהמערער כי יוציא את איבר מינו מתוך איבר מינה אך הלה המשיך לבצע בה את זממו. מהשוואת אמרות אלו, ושוב, אשר נאמרו כחלק ממכלול הפרטים הזהים בעיקרם שמסרה בתיאוריה את אירועי יום 9.5.2006, לא ראיתי הכיצד שינויים דקים אלו בגרסתה פוגמים במהימנותה, כפי שנאמדה על ידי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. על כן גם טענה זו דינה להדחות. ודוק, העובדה כי המתלוננת המשיכה לחיות תחת קורת גג אחת עם המערער לאחר האירוע אין בה כדי לפגום במהימנותה, שהרי כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, לעיתים התנהלותה של נפגעת בעבירות מין איננה נתפסת כרציונאלית בעיני המתבונן מבחוץ, והיא ממשיכה לחיות כבת זוגו של התוקף על אף הפגיעה בגופה ובנפשה (ראו ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006); ע"פ 7833/05). 31. מעבר לכך, ועל אף שהדבר אינו דרוש לשם הרשעת המערער בעבירת האינוס (ראו סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971), פסק דינם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי התבסס גם על ראיות החיצוניות לעדות המתלוננת. כך, נמצא כי עדותה מוצאת אישוש בצעדים נוספים שנקטה. ראשית, המתלוננת תיארה ברישומיה את אשר עולל לה המערער, תיעוד בזמן אמת אשר יש בו כדי להעיד על מצבה הנפשי של המתלוננת ומחזק את אמינות דבריה (ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 779 (2000); ע"פ 6923/07 גרואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2008)). זאת ועוד, העובדה כי חשפה בפני חברה עופר כי נאנסה על ידי המערער, זמן קצר לאחר קרות האונס ביום 13.5.2006, מהווה גם היא חיזוק לדבריה. בהתייחס לעדותו של עופר עצמו, הרי שזו ציירה תמונה עגומה של מצבה של המתלוננת לאחר קרות האירועים הקשים, וכן כי כלל לא התכוונה להגיש תלונה, וזאת עקב פחדה וחששה מאיומי המערער. לענין אימות עדותו אל מול עדותה של המתלוננת, אדגיש כי כשם שלא ניתן לצפות מהמתלוננת לחזור על דבריה בדיוק מושלם בכל פעם שתידרש לסיפור המעשה, כך לא ניתן לצפות שתספר לעופר את אשר קרה לה – והוא יחזור על הדברים מאוחר יותר במהלך עדותו – באופן הזהה לחלוטין למילים אותן בחרה בעדותה (ראו לענין זה ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 323 (1993)). על פחדה של המתלוננת מהמערער העידה גם ענת זנודה, הגננת לעיל, אשר סיפרה על החשש אשר אפף אותה באשר לצעדים אשר הוא עלול לנקוט נגדה וכנגד קשרה עם בתה הפעוטה. עדות זו יש בה לחזק את מהימנות דבריה של המתלוננת באשר לעבירת האיומים, ועל כן בדין הורשע המערער אף בעבירה זו. בנוסף לעדויות לעיל, אציין כי הבדיקה הרפואית אשר ערך פרופסור היס למתלוננת מהווה אף היא חיזוק לדבריה. בבדיקה נמצא דימום תת עורי בכתפה הימנית וכן שלושה דימומים תת עוריים בזרועה הימנית. כפי שהסביר בעדותו מיום 3.9.2007, אף כי אינו יכול לשלול כי סימנים אלו נוצרו בדרך אחרת, פרופסור היס הסיק כי ממצאי הבדיקה מתיישבים עם תלונתה של המתלוננת. לסיכום נקודה זו, בנוסף לאמינות המתלוננת, כפי שהוערכה על ידי שופטי הרוב, ישנן עדויות וממצאים חיצוניים המחזקים את עדותה, ופסיפס ראייתי זה הוא העומד מאחורי הרשעת המערער. 32. לבסוף אתייחס לענין מחדלי החקירה אליהם הפנה המערער, ואשר פגעו באופן מהותי, לטענתו, ביכולתו להגן על עצמו כראוי. במקום אחר עמדתי על כך כי: "השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה למערער עוול. מטרת החקירה המשטרתית היא למצוא ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (והשוו: ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466 (1981)). ככלל, אין לומר שמחדלי חקירה יובילו בהכרח לזיכויו של המערער. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (והשוו: ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007); ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.1993))." (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007)). הפכתי וחיפשתי במחדלי המשטרה, אם אכן ניתן לראותם ככאלו, ולא מצאתי הכיצד נפגעה יכולתו של המערער להציג את הגנתו כראוי בעקבותיהם. ראשית, ככל שהטענה נוגעת לאי יכולתו של המערער להתגונן בפני הטענה כי אנס את המתלוננת ביום 9.5.2006, הרי משלא הורשע בגין אירוע זה, לא מצאתי טעם להידרש לטענה זו. אשר לטענה כי היה מקום לחקור את חבריה של המתלוננת בכדי לאמת את טענתה כי מנע מהם לשמור איתה על קשר, עמדו על כך שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי כי יכול היה לזמנם בנקל להעיד בבית המשפט לו חפץ בכך, ולהפריח את טענותיה של המתלוננת אשר הוכחו כדבעי. בנוגע לטענתו כי לא נערכה לו בדיקה גופנית, אשר הייתה מפריכה את טענות המתלוננת כי שרטה אותו, יש לזכור כי המערער נעצר ביום 23.5.2006, עשרה ימים לאחר אירוע האונס השני, ועל כן ספק מה היה ערכה של בדיקה זו, לו נערכה. על אותו משקל, ואף כי יש טעם לפגם בהתנהלות זו, לא מצאתי הכיצד העובדה כי עופר ענה על ארבע שאלות שנשלחו אליו על ידי המשטרה בפקסימיליה, בהמשך להודעתו במשטרה, כדי להשפיע על יכולתו של המערער להוכיח את חפותו כנגד ההאשמות שהוטחו נגדו. על כן גם טענה זו דינה להדחות. 33. יוצא אפוא, כי דין טענותיו של המערער כנגד הכרעת דינו כולן להדחות. כעת אדרש לטענותיו כנגד גזר דינו. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 7486/07 בר ששת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2009)). עניינו של המערער אינו נמנה בין מקרים אלו. כעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, העובדה כי המערער היה משוחרר בתנאים מגבילים למשך כשנתיים בהם התנהל משפטו נלקחה בחשבון בעת גזירת דינו. אך לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי עמד גם עברו הפלילי, הכולל שתי עבירות של סחיטה באיומים של בנות זוגו דאז, כאשר איים על כל אחת בתורה כי יפרסם תמונות לא צנועות שלהן אם ינתקו עמו את יחסיהן. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לתסקיר הנפגעת שנערך למתלוננת, וממנו עולה כי דימויה העצמי, אשר היה נמוך בלאו הכי, נפגע עוד יותר בעקבות האירועים, היא מסתגרת בביתה ונמנעת מקשרים זוגיים. יחסיה עם בתה ועם הוריה הורעו, והיא מתקשה להתמודד עם מצבים שונים בחייה, איתם התמודדה בהצלחה בעבר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מהתסקיר שנערך לה עלה כי היא זקוקה לטיפול נפשי שידה אינה משגת. בשולי הדברים אוסיף, לענין נסיבותיו האישיות של המערער, כי עולה מתסקיר שירות המבחן מיום 31.8.2008, בו נמנע שירות המבחן מהמלצה כלשהי בעניינו, כי בתו מיחסיו הקודמים אינה מתגוררת בישראל, אלא בצרפת יחד עם אמה, והקשרים ביניהם מועטים. 34. לאור השיקולים השונים אשר צוינו לעיל, וחומרת המעשים אותם ביצע המערער, לא מצאתי כל מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. לא ניתן להפריז בחומרה המצויה בביצוע מעשה אינוס כנגד כל אדם ובכל הקשר, אך בפרט כאשר הדבר נעשה במסגרת קיומו של קשר זוגי בין התוקף לנפגעת, כבמקרה הזה. המערער ניצל לרעה את האמון אשר רכשה לו המתלוננת, התעלם מרצונה וכבודה לשם סיפוק יצריו, ופגע בה בתוך כותלי ביתה, כאשר בתה ישנה בחדר השינה הסמוך. עינינו הרואות, בתסקיר שנערך למתלוננת, כי השלכות האונס על נפשה וחייה לא פגו, וספק אם יפוגו בעתיד הנראה לעין. הצלקת והטראומה אשר מעשי המערער הותירו בקרבה ילוו אותה כל ימי חייה, או למצער לתקופה ארוכה, בעוד התסקיר שנערך למערער על ידי שירות המבחן ממחיש שהוא אינו מזהה כל בעייתיות בהתנהגותו כלפי בנות זוגו, ואינו מגלה כל אמפטיה כלפי המתלוננת. בנסיבות הענין, עונשו של המערער הינו ראוי והולם את מעשיו, ואין מקום להתערב בו, ודאי שלא לקולא. 35. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לענין הכרעת הדין והן לענין גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ט' בתמוז התשס"ט (1.7.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08089160_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il