חוסין עודה עלי נ. מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל

החלטה בתיק ע"א 8916/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8916/00 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט י' עדיאל המערערים: 1. חוסין עודה עלי 2. סאלח עלי 3. חסן עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.10.00 בת.א. 131/93 שניתן על ידי כבוד השופט א' אברהם תאריך הישיבה: ז' בשבט תשס"ה (17.1.05) בשם המערערים: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד משה גולן פסק-דין השופט א' ריבלין: הרקע העובדתי 1. המערערים הם בניו ויורשיו של מר עודה עלי עודה ז"ל המנוח (להלן: המנוח). בשנת 1976 הגיש המנוח בקשה לתיקון לוח זכויות, במסגרתה טען לבעלות על קרקעות שונות. את המנוח יצג בהליך עורך-דין נקארה ז"ל (להלן: עורך-דין נקארה), אשר פעל בהתאם לייפוי כוח שניתן לו על ידי המנוח. בשנת 1977 הגיש עו"ד נקארה לבית המשפט המחוזי הסכם פשרה עם המשיבה (להלן: הסכם הפשרה), אליו צורפה מפה (להלן: המפה). ההסכם והמפה נחתמו על ידי באי כוח בעלי הדין – בא כוח המדינה, עורך-דין בר חוק, מזה (להלן: עורך-דין בר חוק), ובא כוח המערערים, עורך-דין נקארה, מזה. לבקשת האחרון חתמו אף המערערים, בניו של המנוח, על מסמכים אלה. הסכם הפשרה אושר בפסק דין. לאחר הדברים האלה, בשנת 1978, נפטר המנוח. 2. בשנת 1985 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה לביטול הסכם הפשרה. בתביעתם הם טענו כי בעת החתימה על המפה היו סבורים כי כל השטח שמוגדר במפה יימסר לאביהם המנוח על פי הסכם הפשרה, אלא שלהפתעתם הסתבר להם כי בפועל נרשמו על שם אביהם המנוח זכויות רק בחלק קטן מן המקרקעין אשר נתבעו על ידו, לאמור בשטח המקווקו שסומן על המפה ובו בלבד. המערערים הבהירו כי מיד כשנודע להם על כך הם פנו לבית המשפט. עם תחילתם של ההליכים שוכנעו המערערים על ידי נציגי המשיבה למחוק את תביעתם, על מנת להגיע להסדר במסגרת תביעה בפני ועדת הקרקעות של המשיבה. ועדת הקרקעות נתנה את החלטתה כעבור שנים (בשנת 1991), ואולם, משנסתבר למערערים כי הועדה הותירה על כנו את שהוסכם עליו בהסכם הפשרה משנת 1977, למעט תיקונים קלים, הם שבו ופנו לבית המשפט. 3. בתביעתם עתרו המערערים לביטולו של הסכם הפשרה משנת 1977 מחמת טעות. ראשיתו של דבר, טענו המערערים כי עורך-דין נקארה לא קיבל הסכמה מאת אביהם המנוח לכרות את הסכם הפשרה, מכיוון שאביהם לא יהיה צלול בדעתו באותה עת. כן טענו הם, לעניין זה, כי ייפוי הכוח שניתן לעורך-דין נקארה על ידי אביהם המנוח לא הסמיכו להתפשר בשמו. המערערים הוסיפו וטענו כי למרות שחתמו על הסכם הפשרה ועל המפה שצורפה לו, הם לא הבינו ולא ידעו את תוכן הפשרה, בשל אי הבנתם את השפה העברית ובשל אי הבנתם במפות. עוד טענו הם כי איש לא הסביר להם את תוכנם של ההסכם ושל המפה. לבסוף, טענו המערערים כי בידיהם היו מצויות ראיות חזקות להוכחת זכותם בקרקע, ומכאן שסיכוייהם להצלחה בתביעתם משנת 1976 היו טובים ביותר. בנסיבות אלה, כך נטען, אין זה סביר כי נתנו את הסכמתם להסכם פשרה, המנשל אותם ממרבית הקרקע, וניתן להניח כי לו ידעו על תוכנו של ההסכם, לא היו מסכימים לו. 4. המשיבה כפרה בכתב הגנתה בטענה כי המנוח לא ידע ולא הבין את ההליכים המשפטיים דאז, וביקשה לדחות את טענות המערערים ביחס לנפסדותו של הסכם הפשרה. המשיבה טענה כי המנוח יידע את בניו, המערערים, אודות ההליכים המשפטיים, ואלה התייצבו במשפט, הסכימו להסכם הפשרה ואף חתמו על מפת החלוקה כאות להסכמתם זו. עוד טענה היא כי עורך-דין נקארה היה מעורכי הדין הידועים והבקיאים בתחום המקרקעין, והדגישה כי הסכם הפשרה שהשיג עבור לקוחו שרת כדבעי את עניינו של המנוח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח אף לא אחת מטענותיהם, ולפיכך דחה את תביעתם. נפסק כי המערערים לא הוכיחו את טענתם בדבר חוסר יכולתו המנטאלית של אביהם המנוח להתקשר עם עורך-דין נקארה, כמו גם את חוסר מסוגלותו להבין את הסכם הפשרה הנדון. המערערים לא הביאו כל ראיה בדבר מצבו של המנוח בעת ההתקשרות, זולת עדותו הסתמית של אחד המערערים, שלא זכתה לפירוט ולבירור ראויים. לעדות זו של המערער, כך הודגש, יש להתייחס בזהירות הראויה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין, המעוניין בתביעה, ומכל מקום, גם אם קיים קושי בהשגת תעודות רפואיות מן העת ההיא, יכולים היו המערערים להביא עדים נוספים, ובפרט עדים אובייקטיביים יותר מן המערער, ולא להסתפק בעדותו היחידה. בית המשפט הוסיף וקבע כי גילו הנטען של המנוח בעת כריתת ההסכם (95 שנה) לא הוכח, וממילא העובדה שמדובר היה באיש בא בימים, כמו גם העובדה כי שנה לאחר חתימת הסכם הפשרה הוא הלך לבית עולמו, אין בה כשלעצמה כדי להוכיח את אי צלילותו הנטענת של המנוח ואין בה כדי ללמד על חוסר יכולתו לתקשר עם עורך דינו או להבין את תוכנו של הסכם הפשרה. אשר לטענה העובדתית בדבר העדרו של ייפוי-כוח לעורך-דין נקארה, בית המשפט ציין כי טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, ואולם, למעלה מן הצורך, הוסיף כי הטענה גופה אינה נכונה, שכן ייפוי-הכוח הנדון כולל הסמכה לעורך-דין נקארה להתפשר בשמו של המנוח. 6. בית המשפט יחס משקל רב לעדותו של עורך-דין בר חוק, שהגיש את כתב ההגנה מטעם המשיבה, בדבר השתלשלות האירועים שקדמה לכריתת הסכם הפשרה. עורך-דין בר חוק העיד כי עורך דין נקארה המנוח, בא כוח אבי המערערים, היה מן הבקיאים בתחום המקרקעין. בעדותו תיאר כי בין הצדדים התנהל משא ומתן ממושך, במסגרתו הוא שוחח רבות עם עורך-דין נקארה, ואף נפגש עם המנוח ועם המערערים ושמע את טענותיהם. בסיומו של המשא ומתן, כך העיד עורך-דין בר חוק, גובשה הצעת הפשרה לפיה המנוח יקבל 30 דונם, המהווים 60 מגרשים לבניה. לאחר שגובשה ההסכמה, נשלח למקום מודד, שערך מפה הכוללת תרשים חלוקה, ואשר צורפה לימים כנספח להסכם הפשרה. הצעת הפשרה אושרה בוועדה, ומשאושרה היא הוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי שני הצדדים כהסכם פשרה, ונחתמה על ידי עורך-דין נקארה, בא כוח המנוח ועל ידי המערערים עצמם. בית המשפט קבע כי עדותו של עורך-דין בר חוק הותירה רושם חיובי מאד, ומצא כי מדובר באדם אמין, שביקש, עד כמה שהדבר ניתן בהתחשב בפרק הזמן הממושך שחלף, להביא בפני בית המשפט את הדברים כפי שהתרחשו במועד הרלבנטי. הודגש כי עדותו של עורך-דין בר חוק לא קועקעה בחקירה נגדית ממצה ומקיפה, ואף לא הובאו ראיות לסתור אותה. לאור האמור קבע בית המשפט כי הוא נותן בעדותו של עורך-דין בר חוק אמון מלא. 7. משנתקבלה גירסתו של עורך-דין בר חוק באשר לרקע לכריתת הסכם הפשרה, נדחו טענות המערערים לפיהן נחתם הסכם הפשרה על ידיהם ועל ידי עורך-דין נקארה מחמת טעות. בית המשפט לא היה נכון לקבוע, בהסתמך על עדותו היחידה של המערער, כי המערערים לא ידעו ולא הבינו את תוכן הסכם הפשרה. ככל שהטענות הופנו כנגד פועלו של עורך-דין נקארה, קבע בית המשפט כי יש בהן משום הטלת אשם כבד בעורך דין שהלך לבית עולמו, ואשר אינו יכול להתייצב ולהגן על שמו, ולפיכך יש להתייחס אליהן בזהירות הראויה, בפרט כשלא באה עליהן כל ראיה חיצונית תומכת. זאת ועוד. לא זו בלבד שהמערערים לא הביאו כל ראיה התומכת בטענתם, כך נפסק, אלא שעדותו של עורך-דין בר חוק בדבר הרקע לחתימת הסכם הפשרה מחזקת את המסקנה ההפוכה. העובדה שהמנוח והמערערים היו מיוצגים על ידי עורך-דין מן הבקיאים בתחום המקרקעין, שניהל משא ומתן ארוך עם בא-כוח המשיבה, מתיישבת יותר עם המסקנה שעורך-דין נקארה הסביר למרשו ולבניו את טיבה של הפשרה, מה גם שהפשרה במהותה היתה פשוטה להפליא, ומצאה ביטויה באופן ברור במפה עליה חתמו המערערים. טענת המערערים בדבר העדר שליטתם בשפה העברית נדחתה אף היא, בהתחשב בעובדה שעורך-דין נקארה, שייצגם, היה דובר ערבית. עוד נדחתה טענתם לפיה בא-כוח המשיבה, עורך-דין בר חוק, לא הסביר להם את מהות המסמך בטרם חתמו עליו. משהיו המערערים מלווים בעת החתימה בבא-כוחם, כך קבע בית המשפט, לא היתה על עורך-דין בר חוק כל חובה ליתן להם הסברים, והוא רשאי היה להניח כי בא-כוחם הסביר להם את תוכן הפשרה ומהות המסמך עליו הם חתמו. מכל מקום, כך הובהר, המערערים לא היו בעלי הדין כי אם אביהם המנוח, ומשכך חתימתם לא היתה רלבנטית, וממילא אין כל חשיבות אם ניתן להם הסבר עובר לחתימה. בית המשפט לא מצא לנכון ליחס משקל גם לעובדה שהמערערים לא הופיעו לבית המשפט ביום שבו הוגש הסכם הפשרה. הודגש כי דבר הגשתם של הסכמי פשרה לבית המשפט, שלא בנוכחות בעלי-הדין אלא באמצעות באי-כוחם הוא עניין שבשגרה, ולא ניתן ללמוד ממנו דבר. 8. לבסוף, קבע בית המשפט כי טענתם של המערערים, לפיה סיכויי אביהם לזכות בתביעה משנת 1976 היו גבוהים ביותר, לא נתבססה כלל ועיקר במשפט. נקבע, כי לבד מאמירה סתמית של המערער, כאילו יש בידיו "ראיות חזקות" להוכחת הזכות בקרקע, לא הובאו ראיות אחרות להוכחת הטענה. מעדותו של עורך-דין בר חוק עלה כי לא היה למערערים סיכוי לקבל יותר מכפי שקיבלו בהסכם הפשרה, שכן, כך על פי עדותו, בדיקתו בשטח העלתה כי כ- 80% מן הקרקע הוא אדמה סלעית, ואילו תביעת המנוח התבססה על עיבוד חקלאי. על זאת יש להוסיף את מעורבותו של עורך-דין נקארה בניהול המשא ומתן. בהתחשב בבקיאותו של עורך-דין נקארה בתחום המקרקעין, כך קבע בית המשפט, ניתן להניח כי הלה הביא בחשבון שיקוליו את הראיות שהיו בידי מרשיו עובר לכריתת הסכם הפשרה. לאור כל הדברים האלה, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את טענותיהם, ולפיכך נדחתה תביעתם. הערעור 9. המערערים אינם משלימים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בערעורם הם שבים ומעלים טענות שהעלו בפני הערכאה דלמטא. כך מלינים הם על שעורך-דין בר חוק הסתפק בניהול המשא ומתן על הסכם הפשרה עם עורך-דין נקארה בלבד ולא טרח לברר אם אביהם והם מבינים את טיבה של הפשרה ואת מהותה. הם חוזרים וטוענים כי לא נכחו במועד הגשת ההסכם לבית המשפט; כי אביהם המנוח היה אדם קשיש, לא צלול בדעתו, שלא היה מסוגל לטפל בענייניו, ואשר מצבו היה קשה ביותר, ולפיכך לא יכול היה לתת את הסכמתו לפשרה כלשהי; וכי הם חתמו על המפה מתוך טעות, ולא העלו על דעתם הסכמה לפשרה שמשמעותה ויתור על חלק ניכר מאדמותיהם. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בהערכת מהימנות עדותו של עורך-דין בר חוק כמו גם במשקל שהעניק לה. הם טוענים כי עורך-דין בר חוק נגוע בעניין אישי בכל הקשור להליך הנדון: הוא שהציע למערערים למשוך את בקשתם לביטול ההסכם משנת 1985, הוא שערך את הסכם הפשרה, ביקר בשטח, היה חבר בוועדה מטעם המשיבה, חתם על הסכם הפשרה מטעם המשיבה ואף הגיש את כתב ההגנה מטעמה בתביעת המערערים. עוד טוענים הם כי נתגלו סתירות בין עדותו של עורך-דין בר חוק לבין האמור בתצהירו, ולפיכך כך סבורים הם, יש להעדיף על פני עדות זו את עדותו של המערער. 10. המשיבה מצידה סבורה כי דין טענותיהם של המערערים להידחות כולן. היא סומכת ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי – לאמור: כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את העדר צלילותו של אביהם המנוח; כי המנוח והמערערים יוצגו נאמנה על ידי בא-כוחם, עורך-דין נקארה ז"ל; וכי לא הוכחה טעות של המנוח או של בא כוחו באשר לתוכן ההסכם – וטוענת כי אין כל עילה להתערב בהן. למעלה מן הצורך מוסיפה המשיבה וטוענת כי לתביעתם של המערערים לתיקון לוח הזכויות לא היה כל סיכוי להתקבל, בהתחשב בהיותה של הקרקע נשוא הדיון מסולעת, ובהתחשב בכך שהמנוח ביקש לתקן את לוח הזכויות לאחר שכבר נחתם, לאחר עבור הזמן לעשות כן, ושלא על פי העילות הקבועות לכך בחוק. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין כל עילה לביטול הסכם הפשרה, ולפיכך דין הערעור להדחות. 11. לאחר שבחנו את הטענות שבערעור, הגענו למסקנה כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. התשתית העובדתית, שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים בעניין שלפנינו, מדברת בעד עצמה: לבית המשפט המחוזי הוגשו הסכם פשרה ומפה, כשאלה חתומים הן בידי עורך דין בקיא ומנוסה בענייני מקרקעין והן בידי המערערים עצמם. על מנת שבית המשפט יכריז על בטלותו של הסכם פשרה כזה הנדון, ברי כי צריכות להתקיים נסיבות חריגות במיוחד. הנטל המוטל על המערערים – לשכנע את בית המשפט כי אין תוקף לחתימות המתנוססות על גבי המסמכים – הינו, אפוא, כבד ביותר. המערערים ביקשו לבסס את טענת הבטלות על מספר אדנים: מצבו הנפשי הרעוע של אביהם המנוח, שמנע ממנו ליתן הסכמה להסכם הפשרה; טעות או רשלנות של בא כוחם דאז, עורך-דין נקארה; והעדר הבנתם את המסמך עליו חתמו, ואולם הם לא הצליחו להוכיח ולו אחת מטענותיהם אלה. בית המשפט קמא לא היה נכון לסמוך על עדותו היחידה של המערער לעניין מצבו הבריאותי והנפשי של המנוח, ומשכך נקבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את העדר צלילותו של אביהם ולשלול את תוקף הסכמתו להסכם הפשרה. המערערים לא הביאו כל טעם שיש בו כדי לשכנענו להתערב בקביעה זו. באופן דומה נקבע כי המערערים לא הצביעו על פגם כלשהוא ביושרו, במקצועיותו או בדרך התנהלותו של עורך-דין נקארה המנוח. משלא עלה בידי המערערים להצביע על פגם כאמור, מונח בפני בית המשפט הסכם, חתום בידי עורך-דין מנוסה, שניהל עם המשיבה משא ומתן ממושך, והיה מוסמך, בהתאם ליפויי-הכוח שבידיו, לבוא לידי פשרה מסגרתה של התובענה. בכך יש כדי לסתום את הגולל על טענות המערערים כנגד ההסכם. אף שאר הנסיבות שמפרטים המערערים בסיכומיהם ניתנות לפרוש לכאן או לכאן, אך בכל מקרה אין בהן כדי להוכיח כי נפלה טעות בחתימת הסכם הפשרה. לאור האמור, דין הערעור להדחות. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ה' באב התשס"ה (10.8.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00089160_P16.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il