יוסף צאיג נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון

בבית המשפט העליון דנ"א 8907/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: 1. יוסף צאיג 2. טובה צאיג נגד המשיבים: 1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון 2. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז המרכז עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון, בע"א 6663/93, ובע"א 7075/93, מיום 1.9.99, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' מצא י' זמיר וי' טירקל בשם העותרים: עו"ד משה י' קמר בשם המשיבה מס' 1: עו"ד אופיר ארגמן בשם המשיבה מס' 2: עו"ד משה גולן פסק-דין עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים א' מצא, י' זמיר וי' טירקל) בע"א 6663/93 ובע"א 7075/93, מיום 2.12.99. 1. עניינם של הליכים אלה בתוכנית מתאר ששינתה ייעודם של מקרקעין, הידועים כחלקות 677 ו678- בגוש 3929 בראשון לציון (להלן: החלקות). העותרים, בעליהם של החלקות, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים עבור הנזק שתוכנית מתאר זו (להלן: התוכנית הפוגעת) הסבה להם. בראש התביעה הראשון נתבעו פיצויים עבור הפגיעה שגרמה התוכנית לערכן של החלקות שבבעלותם, ובראש התביעה השני נתבעו פיצויים בגין הפקעת שטחים מהחלקות. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' ברלינר) קבל את התביעה באופן חלקי. בין קביעותיו של בית המשפט המחוזי נכללה הקביעה, כי לעניין חישוב השטח המכסימלי הניתן להפקעה מהחלקות בלא שהרשות תחוב בתשלום פיצויים על כך - יש לקבל את שיטת החישוב שהוצעה על ידי העותרים - שיטת החישוב היחסי. לפי שיטה זו, מחושב האחוז "היחסי" הנותר להפקעה מכל חלקה בהתחשב באחוז הגלובלי שנותר להפקעה מתוך החלקה המקורית. על פי שיטה זו, יתרת השטח המותרת להפקעה בלא פיצוי מתוך החלקה המקורית מחולקת באופן שוויוני בין כל חלקות הבת שנגזרו ממנה, על פי יחסי השטחים ביניהן, דהיינו, שהאחוז המכסימלי המותר להפקעה בלא פיצוי מכל חלקת בת הוא זהה. לעומת שיטה זו עומדת שיטת החישוב המצטבר, לה טענה הוועדה המקומית. לפי שיטה זו, הפקעה פטורה מתשלום פיצויים אם, ראשית, השטח שהופקע או שנרכש לצרכי ציבור מהחלקה ממנה מבוצעת ההפקעה אינו עולה על 40% משטחה; ושנית, אם סך שטחי הרכישות לצרכי ציבור שבוצעו מסך כל החלקות המרכיבות את החלקה המקורית, איננו עולה על 40% משטח החלקה המקורית. בית המשפט המחוזי סבר, כי רק בקבלת שיטת החישוב היחסי ניתן לשמור על האיזון שקבע החוק בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבור. קביעה נוספת בפסק הדין, אשר נגעה להערכת שיעור הפגיעה בחלקות, הייתה, כי העותרים כבולים בגישה שננקטה על ידי השמאי מטעמם, באשר לחישוב זכויות הבניה שהיו מוקנות לחלקותיהם על פי התוכנית שקדמה לתוכנית הפוגעת. 2. על פסק דין זה הוגש ערעור, הן על ידי העותרים שבפני (ע"א 6663/93) והן על ידי הוועדה המקומית (ע"א 7075/93). העותרים טענו בערעורם, כי נפסקו לזכותם סכומים הנמוכים מן המגיע להם, בעוד הוועדה המקומית טענה בערעורה, כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו, כי עליה לפצות את העותרים, וכי על כל פנים, סכום הפיצוי שנפסק הנו גבוה מדי. בין קביעותיו של בית המשפט המחוזי שהועמדו לדיון במסגרת הערעורים הייתה קביעתו, כי את החישוב של שטח הרכישה הפטור מתשלום פיצויים, על פי סעיף 2(א) של החוק לתיקון דיני הרכישה, יש לבסס על שיטת החישוב היחסי. 3. בפסק דינו מיום 2.12.99 קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי אין לקבל את שיטת החישוב היחסי כשיטה הקובעת, זאת משום שאיננה תואמת את לשונו של סעיף 2(א) של החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד1964- (להלן: החוק לתיקון דיני הרכישה), ומשום שלא נמצא כל טעם אחר להצדיקה. על פי בית המשפט, שילוב הוראות החוק הקובעות את הפטור מתשלום פיצויים בגין הפקעה, והן סעיף 20 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943; סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, יחד עם סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה מלמד, כי השטח המקסימלי הניתן להפקעה בלא תשלום פיצויים נקבע על פי שיטת החישוב המצטבר - שיטה המונעת רכישה ללא תשלום פיצויים של יותר מ40%- מן השטח הנמצא בבעלות אחת. בנסיבות אלה מצא בית המשפט, כי שיטת החישוב המצטבר מונעת תוצאה שאינה צודקת, ואין צורך לשם כך לפנות לשיטת החישוב היחסי. עוד קבע בית המשפט, כי שיטת החישוב היחסי מערערת את האיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי כפי שנקבע בחוקי הרכישה, ומקצצת, בלא הצדקה עניינית, באינטרס הציבורי. 4. על הלכה זו שבפסק הדין הוגשה העתירה לדיון נוסף שבפני. לטענת העותרים, שגה בית המשפט בהעדיפו את שיטת החישוב המצטבר על פני שיטת החישוב היחסי. ראשית, על שום שהעדפה זו מבוססת על פירוש מוטעה של החוק לתיקון דיני הרכישה אשר אף סוטה ממטרתו האמיתית, שכן, החוק איננו מדבר על "שטח מכסימלי" כי אם על "אחוז מכסימלי". שנית, משום שהיא גורמת עוול לבעלי מקרקעין שמקרקעיהם הופקעו; יוצרת אי שוויון בין בעלים של מקרקעין סמוכים ופותחת פתח לשחיתות בקביעת הקרקע שתופקע. נטען, כי ההלכה שנפסקה יוצרת חוסר ודאות בשוק המקרקעין ומטילה הכבדה בלתי אפשרית על בעלי המקרקעין, הנדרשים לברר את כל ההפקעות שבוצעו בכל החלקות שנגזרו מהחלקה המקורית, ואין די בבדיקה האנכית שהייתה נהוגה עד היום. לטענת העותרים, שיטת החישוב היחסי פותרת את שלל הבעיות הללו. לפיכך טוענים העותרים, מאחר שמדובר בקביעה חדשה וקשה, בעלת השלכה נרחבת על מקרים רבים של הפקעות, קיימת הצדקה במקרה זה לקיים בה דיון נוסף. עניין נוסף אותו מבקשים העותרים להביא לבחינה נוספת, הוא קביעתו של בית המשפט, כי העותרים כבולים בגישה שננקטה על ידי השמאי מטעמם, למרות שהיא איננה עולה בקנה אחד עם הוראותיה של תוכנית המתאר. לטענת העותרים, הגישה שנקטו נסתרה בהלכה שנפסקה בע"א 6826/93, פסק דין שניתן זמן רב לאחר שהשלימו סיכומיהם בערעורים נשוא העתירה דנן. לפיכך סבורים הם, כי שגה בית המשפט בקובעו, כי חרף ההלכה שנשתנתה עדיין כבולים הם בפרשנות המוטעית שנעשתה על ידם. 5. לטענת המשיבה מס' 1, אין מקום לקבלת הבקשה, שכן אין מתקיימת במקרה זה עילה לקיומו של דיון נוסף: ראשית, אומנם הקביעה בדבר העדפת שיטת החישוב המצטבר על פני שיטת החישוב היחסי היא הלכה חדשה, אולם היא איננה חדשנית. לטענת המשיבה, לא רק שהלכה זו איננה סותרת הלכות קודמות אלא היא אף באה בהתאמה אליהן, ובכל מקרה, אין די בכך שמדובר בהלכה חדשה בכדי להצדיק דיון נוסף. שנית, טענות העותרים כנגד קביעה זו הועלו בפני בית המשפט העליון ונדחו. טענות אלה מהוות למעשה ניסיון לערער, במסווה של בקשה לדיון נוסף, על פסק דינו של בית המשפט העליון. שלישית, הפרשנות המילולית הפשוטה של סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה איננה תומכת בשיטת החישוב היחסי. לטענתה, השימוש בתיבה "אחוז מכסימלי" ולא בתיבה "שטח מכסימלי" נובע מכך, שהחוק קבע מכסימום של שטח להפקעה מחלקה בתלות בשטח של החלקה. רביעית, פסק הדין מאזן כיאות בין האינטרס הציבורי, המגולם בהסמכת רשות התכנון להפקיע עד 40% משטח חלקה מקורית ללא חובת פיצוי, לבין קניינו של הפרט. חמישית, בטענות העותרים בדבר חוסר שוויון אין ממש, שכן לעולם יתקיים סוג של חוסר צדק בהפקעות ובייעוד מקרקעין פרטיים לצרכי ציבור, ועל הרשות המפקיעה מוטלת חובה שבדין לשקול היטב מדוע נחוצה פגיעה במקרקעין ספציפיים דווקא. מכל מקום, כך נטען, אין שיטת החישוב היחסי מסכלת חוסר צדק זה. לעניין הקביעה השניה של בית המשפט שמבקשים העותרים להביא לדיון נוסף טוענת המשיבה, כי אין בה כל קושי, חדשנות או חשיבות מיוחדים, והיא אך חוזרת על הכלל, כי אין בעל דין זכאי ליותר מאשר תבע. המשיבה מס' 2 מצטרפת לעמדת המשיבה מס' 1. 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפני נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, ישנו בפסק הדין חידוש וקביעת הלכה לעניין שיטת חישוב השטח המירבי המותר להפקעה מחלקה בלא שישולמו פיצויים בגינו. ואולם, אין בקביעת הלכה חדשה, כשלעצמה, כדי להוות עילה מספקת לקיומו של דיון נוסף (ראו: ד"נ 37/80 משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 375). לא בכל עת, שסוגיה חדשה מובאת לפתחו של בית המשפט העליון, יצדיק הדבר, מניה וביה, דיון נוסף (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 7. אין חולק שהקביעה, כי יש לנקוט בשיטת החישוב המצטבר היא קביעה חדשה, אולם אין למצוא בה את אותה קשיות או אותו חידוש, המהווים תנאי ראשון לקיומו של דיון נוסף (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 871; דנג"צ 4757/93 פריברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מז(5) 359). שכן, על מנת שיתמלא תנאי ראשון זה, החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה צריך שיהיו "מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת..." (דנ"א 2485/95 הנ"ל). לא מצאתי, לא בתוצאת פסק הדין ולא בהנמקתו, כי מתקיים בענייננו תנאי זה. בית המשפט העליון דן בהרחבה בטענותיהם של העותרים ודחה אותן, לאחר שמצא, כי נוסף על כך ששיטת החישוב המצטבר היא השיטה הנובעת מלשון החקיקה, הכורכת בענייננו הוראותיהם של שלושה חיקוקים, הרי שהיא אף מגשימה את תכלית החקיקה, הקובעת את השילוב ראוי – בין אינטרס הפרט לשמירה על קניינו, לבין האינטרס הציבורי לאפשר לרשות להפקיע קרקע לצרכי הכלל. לעומת זאת נמצא, כי שיטת החישוב היחסי, אינה נלמדת מלשון החוק, ואף לא נמצאה הצדקה עניינית אחרת להעדפתה. טענות העותרים מופנות למעשה, בעיקרן, כנגד מסקנתו של בית המשפט, כי האיזון המובטח על ידי שיטת החישוב המצטבר הוא איזון ראוי. בכך, כאמור, לא מצאתי משום הלכה חדשה וקשה הראויה לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים. 9. אף בטענת העותרים המופנית כנגד קביעתו של בית המשפט, כי כבולים הם לגישה שננקטה על ידי השמאי מטעמם, לפיה חושבו זכויות הבניה בחלקותיהם ערב התוכנית הפוגעת, אין כל הצדקה לקיומו של דיון נוסף. אכן, העותרים סבורים כי טעה בית המשפט בעניין זה, ואולם טענתם בהקשר זה היא ערעורית גרידא, וברי שלא לשם כך נועד ההליך של דיון נוסף (ראו: דנ"א 4899/97 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); דנ"א 3067/97 חביב אלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מכל מקום, קביעה זו של בית המשפט כנגדה מלינים העותרים, לא עמדה כשיקול יחידי למסקנה אליה הגיע בית המשפט בעניין זה, ולפיכך אף הצדקה עניינית להביא עניין זה לדיון נוסף אינה בנמצא. העתירה נדחית. העותרים יישאו בשכ"ט עו"ד המשיבה מס' 1 בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ט' באב התש"ס (10.8.00). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99089070.A02/דז/