משה ארגוב נ. קו אופ צפון אגודה שיתופית לשרתחם בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8905/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8905/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערערים: 1. משה ארגוב 2. יצחק בן שלח פסקל נ ג ד המשיבים: 1. קו אופ צפון אגודה שיתופית לשירותים בע"מ 2. קו אופ זבולון אגודה שיתופית לשירותים בע"מ 3. שמעון גרינבאום 4. דן חרס 5. לאה לפלר 6. אילנה חיימוביץ 7. אגנש הופמן 8. שמעון דובקס 9. שרה דובקס 10. עו"ד אביתר גושן 11. עו"ד הרצל כספי 12. עו"ד צבי הדסי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.8.02 בת"א 1472/99 שניתן על-ידי כבוד השופט י' דר תאריך הישיבה: י"ג בטבת תשס"ד (7.1.04) בשם המערערים: עו"ד א' לויט, עו"ד ג' מידן בשם המשיבים 2-1: עו"ד ג' רובנבך בשם המשיבים 7-3: עו"ד ש' גלינקא פסק-דין השופט א' מצא: המשיבות 1 ו-2 (להלן, ביחד, האגודות) הן אגודות שיתופיות, שלפנים סווגו כאגודות צרכניות ולבקשתן הפכו, בהחלטת רשם האגודות השיתופיות, לאגודות שיתופיות לשירותים. המערער 1 נמנה עם בעלי מניותיה של האגודה הראשונה ואילו המערער 2 טוען לזכות, אותה קיבל בירושה, להחזיק במניות של האגודה השנייה. המערערים הגישו נגד שתי האגודות תביעה לפדיון מניותיהם בשוויין הריאלי וביקשו לאשר את תביעתם כתובענה ייצוגית, לפי חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, המוגשת בשמם ובשם כ-35,000 בעלי מניות נוספים. בתובענה נטען, כי שווייה הריאלי של מניה הוא כ-4,500 ₪ לפחות, בעוד שאם יבקשו התובעים לפדות את מניותיהם תזכינה אותם האגודות בשוויין הנומינאלי בלבד (אגורה אחת למניה של האגודה הראשונה ו‑500 שקלים ישנים למניה של האגודה השנייה). המשיבים 9-3 הם בעלי מניות, או יורשים של בעלי מניות, בשתי האגודות, אשר נקטו בהליכים עצמאיים נגד האגודות, על-פי עילות הדומות לעילת תביעתם של המערערים. משהוגשו כתבי ההגנה החליט בית-המשפט המחוזי לאחד את הדיון בתובענות. משהוברר כי לפני בית-המשפט הגבוה לצדק תלוי דיון בסוגיה דומה, בעניינה של האגודה השיתופית הריבוע הכחול (בג"ץ 8047/98) החליט בית-המשפט המחוזי להמתין להכרעה בעתירה האמורה. משהתחדש הדיון בתובענות הודיעו האגודות לבית-המשפט המחוזי, כי החליטו למכור את כל נכסיהן ולחלק את התמורה בין בעלי מניותיהן. בכך, למעשה, השיגו המערערים - וכמותם גם המשיבים 9-3 - את מבוקשם, שהאגודות תפדינה את מניות חבריהן בשוויין הריאלי; והמחלוקת בין הצדדים צומצמה לשאלות הנוגעות לאופן מימוש הנכסים. בא-כוח המערערים טען, כי הדרך הנאותה לעשות כן היא באישור תובענת המערערים כתובענה ייצוגית והסמכת כונס נכסים, שימונה במסגרתה, לממש את הנכסים. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו. נימוקו לכך היה, כי משאין עוד מחלוקת בדבר זכותם של בעלי המניות לקבל בתמורה למניותיהם את שוויין הריאלי - וכל שנותר להכרעה הוא דרך המימוש של נכסי האגודות - שוב אין התובענה מקיימת את התנאי לאישורה כתובענה ייצוגית, הקבוע בסעיף 54ב(3) לחוק ניירות ערך, לאמור, כי "התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". התובענה הייצוגית, קבע בית-המשפט, אינה מטרה אלא אמצעי, ומשהודו האגודות בצדקת טענותיהם של בעלי המניות, אין מקום לעשות שימוש באמצעי זה. לגוף העניין קבע בית-המשפט כי הדרך הנאותה למימוש הנכסים היא במסגרת כינוס נכסים, שבגדרו יינתן ייצוג גם לבעלי המניות; ומשנתן את דעתו לשורה של שיקולים, שבהם יש להתחשב בבחירת הכונסים, החליט למנות לתפקיד את באי-כוח הצדדים בהליכים שלפניו, ובכללם את בא-כוחם של המערערים. כן החליט בית-המשפט שכינוס הנכסים ינוהל במסגרת תובענתם של המערערים ולאור החלטה זו לא דן בתובענות האחרות. בתשובה לטענות נוספות של בא-כוח המערערים קבע בית-המשפט, כי הסעד הניתן בהחלטתו הוא בגדר סעד ביניים וכי בסופם של ההליכים, ולאחר שתינתן הזדמנות לכל המעוניינים להעלות את טענותיהם, יינתן בתובענה פסק-דין שיכריע בכל המחלוקות. גם את נושא פסיקת ההוצאות החליט בית-המשפט להניח לסוף ההליך, תוך שציין כי חרף דחיית בקשת המערערים לאשר את תובענתם כתובענה ייצוגית, הרי שהשקעת בא-כוחם תילקח בחשבון בפסיקת שכרו והוא יזכה לשכר עבור כינוס הנכסים. בערעורם שלפנינו השיגו המערערים הן על דחיית בקשתם לאשר את תובענתם כתובענה ייצוגית והן על החלטת בית-המשפט להניח את קביעת שכר-טרחתו של בא-כוחם לסיומו של ההליך. בטיעונו לפנינו קיווה בא-כוח המערערים לשכנענו, כי הדרך הנאותה למימוש נכסי האגודות היא בכינוס נכסים שינוהל במסגרתה של תובענה ייצוגית, ומכאן שבדחותו את בקשת שולחיו לאישור תובענתם כתובענה ייצוגית נתפס בית-המשפט לטעות, שאי-תיקונה על-ידי בית-משפט זה עתידה לפגוע בבעלי מניות רבים, שבשל סיבות כאלה ואחרות לא יהיה אפשר, או יהיה קשה, לאתרם. כן טען, שהימנעות מאישורה של התובענה תישא מסר שלילי לספקי-שירותים, כי די להסכים לטענותיו של התובע הייצוגי לאחר שזה פנה לבית-המשפט ובכך להסיר מעל ראשיהם את הסיכונים הכרוכים בקבלתה של התובענה. מששקלנו את טענותיו הגענו לכלל מסקנה, כי החלטת בית-המשפט, שלא לאשר את תובענת המערערים כתובענה ייצוגית, התבססה על שיקולים רלוונטיים ונומקה בנימוקים נכוחים. חלק זה של הערעור דינו אפוא להידחות. השגת המערערים על החלטת בית-המשפט המחוזי, להניח את נושא פסיקת ההוצאות לסופו של ההליך, בדין יסודה. בצדק אמנם ציין בית-המשפט, כי בקביעת שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים יהיה מן הדין להביא בחשבון את השקעתו המיוחדת בייזום ההליך. אלא שהשקעת פרקליט המערערים כוונה להשגת הסעד שלשמו ביקשו המערערים לאשר את תובענתם כתובענה ייצוגית; היינו חיוב האגודות לפדות את מניותיהם של רבבות חבריהן במחיר שוויין הריאלי. משהסכימו האגודות לדרישה זו התייתר אמנם הצורך בתובענה הייצוגית, אך מהסכמת האגודות לסעד שנתבקש בתובענה נקל להיווכח כי במועד הגשתה הייתה התובענה מוצדקת ולכאורה ראויה להתאשר כתובענה ייצוגית. בנסיבות אלו ראוי היה לבית-המשפט המחוזי להידרש לאלתר לקביעת שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים, במסגרת הבקשה לאישור התובענה כתובענה כייצוגית, ולא היה זה מן המידה להניח את קביעתו לסוף הליכי כינוס הנכסים העתידים להתנהל במסגרת תובענתם האישית של המערערים. דחיית הקביעה של שכר הטרחה לסיומם של הליכי כינוס הנכסים תיצור עירוב תחומים בלתי-רצוי בין הליך הבקשה לאישור התובענה כייצוגית לבין כינוס הנכסים, וכן עלולה היא להעמיד את בא-כוח המערערים (אשר מונה כאחד מכונסי הנכסים) במצב בו יתעורר חשש לניגוד אינטרסים בין זכותו לקבלת שכר בגין פעולתו בעבר, בייזום ההליך כעורך-דינם של המערערים, לבין החובות המוטלות עליו ככונס נכסים, גם כלפי האגודות. יתר על כן: מן הראוי להקדים ולקבוע את שכרו של בא-כוח המערערים גם מטעם מעשי: כל עוד אין כונסי הנכסים יודעים את הסכום שיש להפריש מקופת האגודות לתשלום שכר-טרחתו של באי-כוח המערערים, לא יהיה בידם לשלם לבעלי המניות את יתרת התמורה שתתקבל ממכירת נכסי האגודות. בא-כוח המערערים ביקשנו שנקבע את שכר-טרחתו לאלתר. שקלנו את בקשתו, ולא התעלמנו מן הקושי הכרוך בהחזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי; מה גם שלנוכח החלטת השופט דר (שנתקבלה מנימוקים ראויים) למשוך את ידו מהמשך הטיפול בהליך, יהיה הכרח לקבוע את הדיון לפני שופט אחר אשר לא טיפל בו בעבר ואינו בקי בפרטיו. חרף זאת, לא ראינו מנוס מהחזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי. קביעת שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים מצריכה בירור עובדתי, שמטרתו להעמיד את בית-המשפט על היקף השקעתו של בא-כוח המערערים בייזום ההליך וגודל תרומתו במימוש ההישג אשר ייתר את הצורך לברר את התובענה כתובענה ייצוגית. בית-משפט זה חסר את הכלים הדיוניים הנדרשים לקיומו של הבירור הנדרש. הערעור מתקבל בחלקו וההליך מוחזר לבית-המשפט המחוזי לקיום דיון ולמתן החלטה בה יקבע בית-המשפט את גובה שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים בשל ההליכים שנקט עד למתן החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 11.8.2002, שהיא מושא הערעור שלפנינו. המשיבות 1 ו-2 תשלמנה למערערים מחצית מהוצאות הערעור ושכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן ביום כ"א בטבת תשס"ד (15.1.04). תוקן היום, כ' בשבט תשס"ד (12.2.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02089050_F03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.