עזבון המנוח אברהם קטן בע"מ נ. חגי ידיד

פסק-דין בתיק ע"א 8904/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8904/07 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: עזבון המנוח אברהם קטן ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. חגי ידיד 2. עו"ד אברהם שלום 3. כונס הנכסים הרשמי 4. עו"ד זיוה רבני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.9.07 בתיק פש"ר 132/95 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ו' בתשרי התש"ע (24.09.09) בשם המערער: עו"ד לאון אמיראס בשם המשיב 1: עו"ד מרדכי ידיד המשיבה 4: בעצמה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) בתיק פשיטת רגל (י-ם) 132/95, החלטה שבגדרה נקבע כי המערער והמשיב 2 חבים ביחד ולחוד בשיפוי המשיב 1 בגין תשלום חוב הארנונה ששילם לעיריית ירושלים לצורך קבלת אישור להעברת זכויות על נכס שהוא רכש מהמשיב 2. להלן נביא בתמצית את העובדות הרלוונטיות לענייננו, עד כמה שניתן לדלותן מן המסמכים הרבים אך החלקיים שלפנינו. 2. יוסף ידיד היה בעל הזכויות בדירה מסוימת בירושלים (להלן: הדירה). בשנת 1985 התקשר ידיד בהסכם למכירת הדירה לאברהם קטן (להלן: קטן). קטן רשם הערת אזהרה על זכותו, אך מימוש ההסכם לא הושלם מסיבות שונות. הצדדים החלו לנהל הליכים משפטיים, שסופם בהסכם משנת 1990, שלפיו היה אמור ידיד להשיב את הסכום ששילם קטן על חשבון הדירה, שעמד אז על כ-300 אלף ש"ח, ולאחר מכן תימחק הערת האזהרה. ידיד לא פעל כפי התחייבותו, הערת האזהרה נותרה בעינה וקטן נותר נושה בידיד. בשנת 1996 הוצא נגד ידיד צו כינוס, ובשנת 1998 הוא הוכרז פושט רגל (לכן הוא יכונה להלן: החייב). המשיב 2 (להלן: עו"ד שלום, או הנאמן) מונה לשמש נאמן על נכסי החייב, ובכלל זאת על הדירה. 3. בשנת 2001 הלך אברהם קטן ז"ל לבית עולמו. המערער הוא עזבונו. 4. בשנת 2002 הגיש עו"ד שלום, על דעת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), בקשה לאישור הסדר לעניין מכירת הדירה ותשלום החוב למערער, על יסוד הסכם שנערך בינו לבין המערער (נספח מ/4 למוצגים מטעם המערער; להלן: הסכם קטן). בהסכם נקבע כי הדירה תוצע למרבה במחיר, ועו"ד שלום ישמש כונס הנכסים לצורך מכירתה. כן נקבע (סעיף 3(ה) להסכם) כי התמורה שתיוותר לאחר תשלום שכר טרחת הכונס, הוצאות המכירה ו"כל מס ואגרה אשר יחולו על הדירה ו/או יידרשו בגין העברת הזכויות ורישומה בשמו של הקונה" תחולק לפי מפתח של: 70% למערער ו-30% לידי הנאמן. 5. בחודש נובמבר 2003 הודיע עו"ד שלום כי הזוכה בדירה הוא עו"ד מרדכי ידיד, אחיו של החייב, שהציע לרכוש את הדירה תמורת 108,500 דולר (כ-491 אלפי ש"ח). הכנ"ר נתן הסכמתו למכירה, כך גם בית המשפט שעל פשיטת הרגל, ועו"ד שלום, כנאמן על נכסי החייב, כרת בחודש מרץ 2004 הסכם (להלן: הסכם ידיד) למכירת הדירה במצבה as is עם בנו של עו"ד מרדכי ידיד, חגי ידיד, הוא המשיב 1 (להלן: המשיב). בהסכם התחייב המוכר, בין היתר, לשאת בכל תשלום, לרבות ארנונה, החל על הדירה עד למועד מסירת החזקה בה לקונה (סעיף 7(א) להסכם). כן הוסכם כי כל צד יהיה רשאי לשלם תשלום החל על הצד האחר ולדרוש מן האחר את השבת הסכום (סעיף 12(ב) להסכם). בהסכם ידיד אין זכר למערער ולהסכם קטן, אלא רק לעובדה שהחייב מצוי בהליכי פשיטת רגל. 6. עו"ד מרדכי ידיד שילם בשם המשיב את מלוא התמורה לעו"ד שלום במחצית הראשונה של שנת 2004 וקיבל את החזקה בדירה. עו"ד שלום לא העביר עם זאת כל סכום למערער. בא-כוח המערער החל בסוף שנת 2004 בהתכתבויות ממושכות עם עו"ד שלום בדרישה לקבל העתק מחוזה המכר ולקבל את החלק המובטח לו בתמורה בהתאם להסכם קטן. עו"ד שלום לא נעתר לדרישות אלה, וטען רק כי קיימת שומת מס שבח ביחס לדירה שהוא פועל להפחיתה. משלא הועבר למערער אפילו הסכום שאיננו שנוי במחלוקת מתוך התמורה, הגיש המערער בקשה לביזיון בית משפט נגד עו"ד שלום, שסופה בשתי החלטות של בית המשפט (בש"א 909/05, החלטות מתאריך 8.9.05 ו-18.12.05), שבהן חויב עו"ד שלום להעביר למערער את חלקו בתמורה הנותרת. מן הנתונים שלפנינו עולה שבהתאם להחלטות האמורות העביר עו"ד שלום למערער סכום של כ-280 אלפי ש"ח, והותיר בידו כ-55 אלף ש"ח לצורך "הוצאות" (נספח מ/10 למוצגי המערער). בעקבות זאת, כך ניתן להניח, נמחקה הערת האזהרה לטובת המערער. יודגש כי מן המסמכים שלפנינו עולה שבטענותיו של עו"ד שלום בהליכים האמורים לא נזכר קיומו של חוב ארנונה על הנכס, וממילא לא הועלתה טענה כי חוב זה יש לקזזו מן התמורה שנתקבלה – טרם העברת החלק של 70% הימנה למערער. 7. המשיב, באמצעות אביו (ובא-כוחו הנוכחי) עו"ד מרדכי ידיד, החלו לפעול להעברת הזכויות בדירה, ולשם כך נזקקו, בין היתר, לאישור עיריית ירושלים על היעדר חוב. או-אז התברר כי חוב כאמור קיים: כ-128 אלף ש"ח חוב מצטבר בגין ארנונה לתקופה שמעת מתן צו הכינוס נגד החייב ועד לכריתת הסכם ידיד, סכום שהעירייה טענה כי עו"ד שלום והכנ"ר – כמחזיקים בדירה בתקופה הרלבנטית – הם החבים בו, ועד לתשלומו לא יינתן אישור כמבוקש. דרישות חוזרות ונשנות של המשיב מעו"ד שלום כי ידאג לסילוק חוב הארנונה, כפי חובתו בהתאם להסכם ידיד – לא הועילו. לבסוף, נוכח מבצע מוגבל בזמן שהכריזה עיריית ירושלים להנחה של 50% בחוב הארנונה למסלקים את חובם במזומן – שילם המשיב לעירייה, בתאריך 27.2.2007, את הסכום של 63,736 ש"ח (להלן: חוב הארנונה שסולק), קיבל את האישור המיוחל והשלים את העברת הזכויות בדירה לשמו. 8. בתאריך 11.3.2007 הגיש המשיב בקשה לחיוב עו"ד שלום להשיב לו סכום כגובה חוב הארנונה שסולק, וזאת "מחשבונו הפרטי", נוכח הפרת התחייבותו החוזית בהסכם ידיד לשלם את חוב הארנונה החל על הדירה עד למועד העברת החזקה בה (להלן: הבקשה הראשונה). עו"ד שלום נדרש להגיב לבקשה, אך לא עשה כן משך מספר חודשים. לשם הבהרת התנהלות זו נעשה אתנחתא רגעית ונתמקד בעו"ד שלום. 9. בסמוך לפני הגשת הבקשה הראשונה עתר הכנ"ר לשחרר את עו"ד שלום מתפקידו כנאמן על נכסי החייב ולהחליפו באחר (ח/8). הכנ"ר טען כי עו"ד שלום לא הגיש דו"חות כספיים כלשהם חרף פניות חוזרות אליו, לא נתן מענה לגורמים רבים אחרים הקשורים בהליכי פשיטת הרגל, וכן התברר שמתנהלת נגדו חקירת משטרה בחשד לביצוע עבירות מרמה והונאה. בית המשפט אכן שחרר את עו"ד שלום מתפקידו והחליפו בעו"ד זיוה רבני (היא המשיבה 4), בקובעו עוד כי אין באמור כדי לשחרר את עו"ד שלום מאחריות לכל פעולה עת שימש נאמן, וכי הלה נדרש להגיש לכנ"ר דו"ח כספי על כל פעולותיו. עו"ד שלום לא נהג כנדרש, והכנ"ר אף נקט הליכי בזיון נגדו בשל כך, ובמסגרת זו נטען גם כי עו"ד שלום לא העביר את הכספים שנותרו בידיו ממכירת הדירה – לכנ"ר, או לנאמנת החדשה. מה סופה של אותה בקשה – לא הבהירו הצדדים, אך מטענותיהם לפנינו (ועו"ד שלום, שהוא בעל דין – לא הגיש טיעוניו ולא התייצב אצלנו) ניתן להבין כי עו"ד שלום אכן חב כספים רבים שהוא לא שילמם, ואף התנהלו נגדו הליכים פליליים. 10. נשוב עתה לניסיונו של המשיב לזכות בשיפוי בגין חוב הארנונה שסולק. בתאריך 1.7.2007, לאחר שעו"ד שלום לא הגיב לבקשה הראשונה ולאחר שנתחוור כי הלה נעדר כנראה יכולת פירעון, הגיש המשיב בקשה נוספת (להלן: הבקשה השניה). בבקשה זו עתר המשיב לחיוב עו"ד שלום, הכנ"ר ואף המערער, ביחד ולחוד, לשפותו בגין חוב הארנונה שסולק. הטענות נגד עו"ד שלום נותרו בעינן. נגד הכנ"ר נטען כי הלה התרשל בפיקוח על עו"ד שלום. לעניין המערער הוזכרה זכותו של זה, לפי הסכם קטן, לקבל 70% מן התמורה לאחר תשלום כל מס ואגרה, אשר יחולו על הדירה – והארנונה, לשיטת המשיב, היא אחד מאותם תשלומים החלים על הדירה. המערער אף עתר לחיוב עו"ד שלום והכנ"ר (אך לא המערער) בתשלום הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם ידיד, נוכח הפרת ההסכם. 11. בית המשפט שעל פשיטת הרגל (כב' השופט י' שפירא) דן בבקשה השנייה (אף שבכותרת הדיון נזכר מספרה של הבקשה הראשונה דווקא), ומצא כי הכנ"ר לא התרשל בתפקידו ואין הוא אחראי בגין הפרת הסכם ידיד. כן קבע בית המשפט בהחלטתו, בלא לנמק עוד, כי נוכח עמדות הצדדים (שרק מיעוטן מונחות לפנינו) יש לחייב את עו"ד שלום ואת המערער, ביחד ולחוד, בתשלום חוב הארנונה שסולק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הבקשה לחיוב עו"ד שלום והכנ"ר בתשלום הפיצוי המוסכם – נדחתה, והיא איננה מענייננו עוד. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 12. המערער גורס בתמצית כי לא היתה כל הצדקה לחייבו בשיפוי המשיב. הוא מטעים כי עו"ד שלום העביר לו את חלקו בתמורה – לאחר ההליכים השונים שנאלץ לנקוט – ולא היתה לו כל ידיעה על קיומו של חוב ארנונה. המערער גם גורס כי עו"ד שלום פעל באופן עצמאי ואף בחוסר תיאום עמו במכירת הדירה, ואין כל הצדקה לחייב את העזבון לשאת עתה בחיוב כלשהו של עו"ד שלום מכוח הסכם ידיד, ולהופכו למעין "חברת ביטוח" למחדליו של עו"ד שלום. 13. המשיב סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הוא מפנה להסכם קטן, שאותו הוא קורא כמלמד על כך שהמערער לא היה זכאי לקבל נתח בתמורה קודם לסילוקם של תשלומי חובה שונים, ובהם הארנונה. לשיטת המשיב, המערער ידע או שצריך היה לדעת, טרם שקיבל את הסכום של כ-280 אלפי ש"ח לידיו, כי על הדירה רובצים חובות ארנונה, וכי העדיף לקבל כספים העולים על הסכום שהגיע לו, דבר המהווה לשיטת המשיב משום הפרה של הסכם קטן. 14. עו"ד רבני (המשיבה 4), הנאמנת שהחליפה את עו"ד שלום, סומכת אף היא ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. אף שהיא מציינת שאין לה ידיעה אישית ביחס לאירועים שקדמו למינוייה בשנת 2007, היא סבורה כי המערער קיבל מעו"ד שלום כספים ביתר, ולפיכך שומה עליו להשיבם. 15. עו"ד שלום (המשיב 2) לא הגיש כאמור סיכומים מטעמו ולא התייצב לדיון. הכנ"ר (המשיב 3) ביקש לפטור אותו מהגשת סיכומים ומהתייצבות, משאין לו עניין בתוצאת ההתדיינות, ובקשתו נענתה. 16. יצוין כי ניסיון להביא את הצדדים לכלל פשרה – לא צלח, ומכאן שהגיעה שעת הכרעה. דיון והכרעה 17. לאחר שמיעת טענות הצדדים, בחינת טענותיהם, וחיבור המידע הרב אך החלקי שמסרו כדי תמונה כוללת, עמדתי היא כי דין הערעור – להתקבל. זאת, בתמצית, שכן אין יריבות בין המשיב לבין המערער, מערכות היחסים המשפטיות שבין כל אחד מן השניים לבין עו"ד שלום נפרדות זו מזו, והמשיב לא הציג עילה ראויה לחייב מכוחה גם את המערער בתשלום כספים שעו"ד שלום חב למשיב. נבהיר את הדברים להלן. 18. בבואו של המשיב לדרוש לא רק מעו"ד שלום אלא גם מן המערער שיפוי בגין נשיאתו בחוב הארנונה לשם קבלת אישור הזכויות לרישום הדירה על שמו, היה עליו לבסס את המקור המשפטי לדרישה זו. מעיון בבקשה השנייה שהגיש המשיב קשה לומר כי הוא אפילו התיימר לעשות כן, וודאי שהוא לא הצליח בכך. 19. לפנינו שתי מערכות יחסים משפטיות נפרדות. אחת היא בין המערער לבין עו"ד שלום, כנאמן על נכסי החייב, האחרת – בין המשיב לבין עו"ד שלום, כמי שמכר לו את הדירה. 20. נפתח במערכת היחסים המשפטית שבין המערער לבין עו"ד שלום. המערער היה נושה בחייב. עו"ד שלום, כנאמן על נכסי החייב, הגיע (באישור הכנ"ר ובית המשפט) להסדר עם המערער (הוא הסכם קטן), שלפיו דירת החייב תימכר, וחלק מן התמורה, לאחר קיזוז הוצאות מסוימות, יועברו למערער. ייתכן שבמסגרת היחסים שבין שני הצדדים המסוימים הללו – המערער והנאמן, יש מקום לדון בשאלה מהם הסכומים שהמערער היה זכאי להם מתוך תמורת הדירה. הסכם קטן קבע כאמור כי המערער זכאי ל-70% מן התמורה לאחר שינוכו ממנה "כל מס ואגרה אשר יחולו על הדירה ו/או יידרשו בגין העברת הזכויות ורישומה בשמו של הקונה". אילו, לצורך הדיון, היה הנאמן מודיע לבית המשפט שעל פשיטת הרגל כי קיים חוב ארנונה שיש לסלקו, בעוד שהמערער היה גורס כי אין מדובר בהוצאה שיש לנכותה, או אז היינו נדרשים לפרשנות ההסכם. בויכוח מעין זה – חזקה על הנאמן שהיה טוען כי תשלום הארנונה הוא כזה הנדרש "בגין העברת הזכויות ורישומה בשמו של הקונה", והמערער היה טוען מנגד שבניגוד לתשלום מס שבח, לדוגמה, הארנונה היא חוב עבר, שתשלומו איננו "נדרש" לשם העברת הזכויות. ברם ויכוח פרשני מעין זה מעולם לא התנהל, וממילא לא נדרש בית המשפט להכריע בו. הנאמן נמנע מלהעביר למערער כספים כלשהם, נמנע מלשתף פעולה עם המערער, ורק עקב הליכי בזיון בית משפט שנקט המערער העביר לו הנאמן את חלקו בתמורה, בהתאם להחלטות של בית המשפט שעל פשיטת הרגל. כאמור לעיל, באותה עת (בשנים 2005-2004) אף לא העלה עו"ד שלום כלל טענה כי קיים חוב ארנונה הרובץ על הדירה, ומקל וחומר לא טען שיש לנכות חוב כזה מן התמורה לפני חלוקתה בין המערער לבין הנאמן. 21. עתה אנו פונים למערכת היחסים המשפטית השנייה, זו שבין עו"ד שלום, כנאמן על נכסי החייב וכמי שמכר את הדירה, לבין המשיב, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכם ידיד. בהתאם להסכם ידיד, עו"ד שלום התחייב, בין היתר, לשלם תשלומי ארנונה החלים על הנכס בגין התקופה הקודמת להעברת החזקה. מהודעת עיריית ירושלים עולה כי עו"ד שלום, כמחזיק הנכס, חב בתשלומי ארנונה שנצברו משך שנים ארוכות (נעיר כי מובן כאן שמלכתחילה התשלום לא היה אמור לצאת מכיסו הפרטי של הנאמן כי אם מתוך נכסי החייב, לרבות תמורה ששולמה לו בגין מכירת הדירה, אולם הדבר איננו מעניינו של המשיב). בהתאם להסכם, משלא נשא עו"ד שלום בחוב – היתה למשיב זכות חוזית לסלק את חוב הארנונה ולחזור על עו"ד שלום – זכות שיש להניח שהיתה עומדת לו גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. עד כאן אין חולק, שכן עו"ד שלום לא הגיב אפילו לבקשה לחייבו בשיפוי המשיב, ולא חלק עליה. ברם שאלה היא, כאמור, מה כוחו של המשיב לדרוש שבית המשפט יחייב לא רק את הצד השני להסכם, כי אם גם את המערער, בביצוע אותו תשלום. המערער איננו צד להסכם ידיד. הסכם קטן, הוא ההסכם שבין המערער לבין עו"ד שלום, איננו נזכר אפילו בהסכם ידיד. ממילא אין הסכם ידיד נדרש לסוגיית העברתה של התמורה, לאחר ניכוי הוצאות, לידיו של המערער. המשיב העביר את כל הכספים לעו"ד שלום (באופן בלתי מוסבר – בלי לוודא קודם שלא קיים חוב ארנונה), הלה נהג בהם כפי שנהג, ועקב גילוי מאוחר במיוחד של חוב ארנונה – באה דרישה שעו"ד שלום ישפה את המשיב (היא הבקשה הראשונה של המשיב, ממרץ 2007), ודרישה מאוחרת עוד יותר של המשיב שלא רק עו"ד שלום, אלא גם המערער והכנ"ר ישפו אותו (היא הבקשה השנייה). 22. המשיב לא התיימר כאמור להבהיר בבקשתו השנייה את פשר הזיקה והיריבות שבינו לבין המערער. העובדה שלנאמן חבות חוזית כלפי המשיב – אין משמעה שגם למערער חבות חוזית, או אחרת כלפי המשיב. גם אם נניח שהנאמן העביר למערער סכום גדול משהוסכם במערכת היחסים המשפטית שבין הנאמן לבין המערער, אין הדבר מקים בהכרח זכות למשיב לטעון כי מקור הכספים הוא דווקא בתשלום שהוא שילם וכי יש לו זכות עקיבה אחר אותם כספים. לשם ביסוס זכות שכזו, היה על המשיב לפתח טיעון משפטי סדור. הוא היה יכול לנסות לשכנע, לדוגמה, שזכות שכזו נעוצה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו בהקשר זה: סעיפים 4-1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; סעיפים 1 ו-5 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969; דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 17.7.11). כן עיינו: Daniel Friedman and Nili Cohen, Payment of Another's Debt in International Encyclopedia of Comparative Law, Vol X, Chapter 10 (1991); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א', 304-260 (1998); ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב, בפיסקה 71 סיפא והאסמכתאות שם (לא פורסם, 14.2.11). זאת ועוד – בשים לב לכך שבתיק פשיטת רגל עסקינן, היה המשיב יכול אולי לנסות ולשכנע, לדוגמה בלבד, כי העברת הכספים למערער היוותה העדפת נושים פסולה, או הענקה שיש לבטלה. טענות ממין זה הן מורכבות ובעייתיות משפטית, ולא כאן המקום להרחיב בהן. העלאתן קשה עוד יותר, בשים לב לכך שנראה כי המערער קיבל לידו את הכספים מעו"ד שלום – בתום לב, וכנגד חובו הפסוק של החייב וויתורו של המערער על הערת האזהרה הרשומה לטובתו. בעת קבלת התמורה לא היה כאמור זכר לקיומו של חוב הארנונה, ובניגוד לטענת המשיב – אין כל סיבה לחשוב שלמערער היתה ידיעה בכוח או בפועל ביחס לחוב שכזה. הנאמן הוא שהחזיק בדירה, והנאמן והמשיב (כקונה הדירה) – אך לא המערער – היו בעלי המידע הנדרש. מכאן שכאשר העביר הנאמן למערער את חלקו בתמורה (ואף זאת תוך הותרת כ-55 אלף ש"ח בידו כ"הוצאות") – לא היתה למערער סיבה שלא לקבל אותו סכום (ומן הנתונים שלפנינו אין גם כל רמז לקנוניה כלשהי בין הנאמן לבין המערער, אלא ההיפך הוא הנכון, כנלמד מהליכי הבזיון שיזם המערער נגד הנאמן). על כל זאת יש להוסיף שהעברת הכספים למערער נעשתה באישורו של בית המשפט שעל פשיטת הרגל, ומכאן שכל טענה על כך שהמערער קיבל לכיסו כספים שלא כדין – מוקשית עד מאד. בכל מקרה, אין צורך להעמיק כאן חקר בשאלה האם היתה תוחלת כלשהי בטענות משפטיות של המשיב לזכותו להיפרע מן המערער, מן הטעם הפשוט שטענות כאלה כלל לא הועלו בבית המשפט המחוזי. בבקשתו הראשונה המשיב לא טען אפילו כי המערער חייב אף הוא בשיפויו, יחד עם עו"ד שלום. הבקשה השנייה כללה דרישה לחיוב המערער, אך זאת ללא כל ביסוס לאותה דרישה. נראה כי הבקשה השנייה, שהורכבה על זו הראשונה, כוונה לפתע גם נגד המערער והכנ"ר בשל הבנתו של המשיב כי ישועה לא תבוא לו מעו"ד שלום, ובשל ניסיונו לאתר "כיס עמוק" (או למצער – כזה שאיננו ריק) כדי לשפותו בגין הוצאותיו. תובנה זו נתמכת בעובדה שהמשיב איננו מציג כאן ולו פנייה אחת שלו למערער (או הכנ"ר) בדרישה לקבל מהם כספים, קודם ל"שדרוג" הבקשה הראשונה והוספת המערער והכנ"ר לרשימת הנתבעים לשפותו. כאמור, טעם מבורר לחיוב המערער בשיפוי המשיב – לא נמצא באותה בקשה. על האמור לעיל ראוי להוסיף שהמשיב לא רק שלא הוכיח כי עומדת לו זכות משפטית לקבל כספים ששולמו למערער ביתר לעומת הקבוע בהסכם קטן, אלא שלא הוכיח אפילו שהמערער קיבל כספים כלשהם ביתר. כל שידוע לנו הוא שהמערער, שאמור היה לקבל 70% מן התמורה לאחר ניכוי הוצאות שונות, קיבל לידיו כ-280 אלף ש"ח, שהם 70% מתוך 400 אלף ש"ח, בעוד שהתמורה ברוטו עמדה על כ-500 אלף ש"ח. הנה כי כן המשיב לא הציג ראיה כלשהי לכך שסכום ההוצאות הנכון, כולל חוב הארנונה (בהנחה שכלל ניתן לנכותו מן התמורה בהתאם להסכם קטן) עולה על 100 אלף ש"ח. מי שאין הוכחה כי כלל התעשר, ודאי שאין לטעון נגדו שהתעשר שלא כדין. 23. מן המקובץ עולה שלא היה מקום לחייב את המערער בשיפוי המשיב, ביחד ולחוד עם עו"ד שלום. נכון היה עם זאת להורות שעו"ד שלום ישפה את המשיב, ואילו היה עושה כן בפועל – ייתכן שהדרך היתה פתוחה בפניו לחזור על המערער במישור היחסים שביניהם, כאשר לצורך זה היה עליו לפתח את המחלוקת בשאלת פרשנותו הנכונה של ההסכם שנכרת בין השניים ולהציג חשבונות מדוייקים. סוף דבר 24. נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שייקבע כי המשיב 2, עו"ד שלום, יחוב לבדו בפיצוי המשיב 1 בגין תשלום חוב הארנונה, כאמור בהחלטה מושא הערעור, ואילו המערער יופטר מחבות זו. 25. המשיב 1 יישא באגרת הערעור ששילם המערער, וכן ישלם למערער שכר טרחת עורכי דינו בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. המשנה – לנשיא השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"א אדר, תשע"ב (‏15.3.2012). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07089040_K19.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il