יוסף גדיר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8901/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8901/11 לפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: יוסף גדיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקצרין (השופט מ' נדל) מיום 29.11.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 452-02-10 – קבוע לתזכורת פנימית ביום 30.12.2011 בשם המערער: עו"ד ג'ורנו אדם פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בקצרין (השופט מ' נדל) מיום 29.11.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי ת"פ 452-02-10. 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו אישום בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק הגנת חיית הבר, התשט"ו-1955. עוד ב-22.6.2010 כשהתנהל הדיון בפני השופטת ב' סמסון העלה המערער טענה מקדמית לפיה אין להשיב לאשמה מהטעם שעובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה. המדינה ביקשה להגיב לטענה זו בכתב, והצדדים הסכימו כי החלטת בית המשפט תינתן בכתב ותישלח אליהם בדואר. לאחר שהועבר התיק לטיפולו של השופט מ' נדל, הורה בית המשפט כי ראיות התביעה ישמעו, קודם לבירורה של טענה מקדמית זו, וזאת בהתאם להוראות 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהמשך לכך ניהלה התביעה את פרשת ההוכחות, ובסיומה העלה בא-כוחו של הנאשם שתי טענות מקדמיות: האחת טענת אין להשיב לאשמה, והשנייה טענת הגנה מן הצדק. המדינה ביקשה להשיב לטענות אלה בכתב, ומבוקשה ניתן לה. 2. ביום 24.10.2011 נתן בית המשפט את הכרעת דינו בתיק, בה מצא את המערער אשם באישומים שהוגשו נגדו וקבע מועד לטיעונים לעונש. בעקבות כך, הגיש המערער בקשת פסלות, בה טען כי בית המשפט חרץ את דינו עוד טרם שמע את פרשת ההגנה, ובכך הוברר כי דעתו ננעלה ואין ביכולתו עוד לדון בעניינו ללא דעה קדומה או משוא פנים. בדיון שנערך ביום 19.11.2011, שיועד במקור לטיעונים לעונש, דנו הצדדים בבקשת הפסלות. המערער חזר על בקשתו לפסול את בית המשפט מלישב בעניינו, בעוד שהמאשימה גרסה כי החלטתו של בית המשפט מקורה בטעות, לפיה הצדדים הסכימו לנהל את ההליך כולו בכתב וכי מלוא החומר הכתוב הדרוש להכרעה הוגש לו. המאשימה ציינה כי יש להתיר למערער לנהל את פרשת הגנתו, אולם אין לפסול את בית המשפט מלהוסיף ולישב בדין מאחר והטעות כשלעצמה אינה מוכיחה כל משוא פנים כלפי המערער. 3. בהחלטתו, שניתנה במעמד הצדדים, קבע בית המשפט כי אכן נפלה טעות בהחלטתו מיום 24.10.2011, הן בכותרת, הן בסיפת הדברים הקובעת מועד לדיון בטיעונים לעונש. עם זאת, קבע בית המשפט כי מדובר בטעות סופר, וכי למעשה מתייחסת החלטתו לטענתו המקדמית של המערער כי אין להשיב לאשמה, במסגרתה על בית המשפט לבחון האם הוכיחה לכאורה התביעה את האשמה המיוחסת למערער בכתב האישום. על מנת להשיב על שאלה זו נדרש בית המשפט לבחון את מערכת הראיות הראשונית שנפרשה בפניו, וכך עשה, לגישתו, בהחלטה מיום ה-24.10.2011. לפיכך, ומכיוון שהכרעת הדין נסובה ברובה על טיעונים משפטיים ולא על ממצאים שבעובדה, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. 4. לאחר ששקלתי את טענות המערער באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אמנם, הכרעת הדין המפורטת אינה מותירה מקום לספק כי בית המשפט לא טעה טעות סופר בהחלטתו; אדרבא, בית המשפט סבר כי הגיעה השעה ליתן את הכרעת הדין בפרשה, תחת הרושם כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה מלוא החומר הדרוש להכרעה יוגש בכתב, וכי חומר זה מונח לפניו. מקובל עלי כי בכך טעה בית המשפט, וטוב היה לו גילה משנה זהירות ודקדק בהסכמה אליה הגיעו הצדדים, שהתייחסה לטענות המקדמיות בלבד. עם זאת, איני סבורה שנסיבות העניין מקימות עילת פסלות. כידוע, מידי יום ביומו משיבה ערכאת הערעור את התיק לשמיעה בפני אותו מותב שנתן את פסק הדין עליו נתקבל הערעור, מותב ששמע עדים ואף קבע ממצאי מהימנות (ע"פ 4809/99 גבעת חיים מאוחד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.1999); ע"פ 4459/97 מוסא אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.1997); ע"פ 7724/02 יוסף צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2002)). משמע, עצם העובדה כי שופט הכריע בדין אינה פוסלת אותו מלהמשיך ולדון בתיק לאחר שהכרעתו שונתה או נהפכה. בוודאי כך במקרה הנוכחי, בו חזר בו בית המשפט מהכרעת הדין ביוזמתו הוא ועדי ההגנה אף טרם התחילו להישמע. במצב דברים זה, חזקה על בית המשפט כי יבחן את עדויות ההגנה בלב פתוח, ויהא נכון לשנות מעמדתו הראשונית. לעניין זה יוער כי ניכר מהחלטתו של בית המשפט כי הכרעתו מבוססת בין היתר על כך שלא הובאו לפניו ראיות לבסס את טענות ההגנה (בפסקה 12 להכרעת הדין) ועל כך שהנאשם בחר שלא להעיד לפניו ולא לזמן עדי מפתח (בפסקה 15 להכרעת הדין). ברי כי רשמים אלה, שמקורם בסברה המוטעית כי בית המשפט אינו מתבקש לדון בפרשת ההגנה, הינם בני תיקון כעת, לאחר שהועמד בית המשפט על טעותו וקבע את התיק להמשך שמיעה. הנה כי כן, המערער לא הרים את הנטל המצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים אשר בעטיו לא יוכל עוד השופט קמא לשמוע בלב פתוח את הראיות הנוספות ולהכריע בעניינו מחדש. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשע"ב (25.12.2011). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11089010_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il