עומר ארמין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8899/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8899/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער: עומר ארמין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8177/05 שניתנו ביום 10.8.06 וביום 19.9.06 על ידי כבוד השופט ח' עמר ז"ל תאריכי הישיבות: כ"ד בשבט התשס"ז; כ"ט בניסן התשס"ז (12.2.07) (17.4.07) בשם המערער: עו"ד מחמוד נעאמנה בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ח' עמר ז"ל) בו זוכה המערער מעבירה של רכישת נשק אך הורשע בעבירות של קשירת קשר להובלת נשק והובלת נשק, בגינן נגזרו עליו שלוש שנות מאסר בפועל וחמישה עשר חודשי מאסר על תנאי. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין. כתב האישום וגרסת המערער 1. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (רכישת נשק והובלתו שלא כדין) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין ורכישת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין (בכתב האישום יוחסה למערער תחילה עבירה של סחר בנשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין, אך התביעה הסכימה בשלב הסיכומים להמירה בעבירה של רכישת נשק). העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: במועד בלתי ידוע לפני יום 4.6.2005 קשר המערער קֶשֶר עם אשרף אידריס (להלן: אידריס) ועם אחרים שזהותם אינם ידועה (להלן: המוכרים) לרכוש נשק ולהובילו שלא כדין. במסגרת הקשר קבעו המערער ואידריס טלפונית מפגש עם המוכרים וסיכמו עימם כי ירכשו מהם שלושה רובים. ביום 4.6.2005 נסעו המערער ואידריס מירושלים לכיוון מצפה רמון ברכב מסוג פורד מ.ר. 73-102-15 (להלן: הרכב) בו נהג אידריס, ובשעה 15:40 לערך פגשו בקושרים האחרים סמוך לכלא נפחא ורכשו מהם שלושה רובי קלצ'ניקוב ושלוש מחסניות (להלן: הנשק) תמורת 7,500 ש"ח. השק ובו הנשק הוכנס על ידי המערער ואידריס אל מתחת למושב האחורי של הרכב והשניים נסעו צפונה כשהם מובילים את הנשק עימם. בתחנת דלק אלון שבסמוך לצומת דבירה נעצרו המערער ואידריס על ידי המשטרה והנשק שהוסתר ברכב נתפס. 2. המערער כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום. גרסתו בתמצית הייתה כי ביום האירוע הוא הגיע לבדו ממזרח ירושלים לבאר שבע לצורך רכישת מכוניות מושבתות במסגרת עיסוקו כמוכר חלקי חילוף לכלי רכב. בדרכו חזרה מבאר שבע לירושלים פגש באקראי את אידריס המוכר לו ממזרח ירושלים כמי שמבצע הסעות בשכר והוא הצטרף אליו כטרמפיסט בנסיעה לירושלים, מבלי שידע על הימצאות כלי הנשק או המחסניות ברכב. הכרעת הדין 3. בית משפט קמא זיכה את המערער מחמת הספק מן העבירה של רכישת הנשק שיוחסה לו יחד עם אידריס בקובעו כי אף ש"עננה כבדה ביותר מרחפת על ראשו" בהקשר זה, אין בראיות שהוצגו בסיס מספיק להרשעתו באותה עבירה. זאת, בין היתר, משום שרכישת הנשק המיוחסת למערער ולאידריס בכתב האישום לא תועדה בדו"חות המעקב שעורכיהם העידו תוך חיסוי זהותם. יחד עם זאת, סבר בית המשפט כי הראיות שהוצגו מבססות מעבר לספק סביר את המסקנה לפיה ניתן לייחס למערער קשירת קשר להובלת הנשק וכן הובלת נשק בשל החזקה ממשית ולמצער החזקה קונסטרוקטיבית של הנשק שנתפס ברכב בעת המעצר. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער כבלתי מהימנה בציינו: "לנוכח הראיות החיצוניות והאובייקטיביות שהובאו – ומעבר להתרשמותי השלילית מהנאשם – אין בליבי ספק, כי גירסתו של הנאשם בלתי מהימנה ונעדרת היא כל אמת". הראיות שעליהן ביסס בית משפט קמא את הרשעתו של המערער בעבירות הנזכרות לעיל הן ראיות נסיבתיות שעיקרן שני דו"חות מעקב שעורכיהם העידו, כאמור, תוך חיסוי זהותם; פלטי שיחות ואיכונים של מכשירי הטלפון הניידים שהיו ברשות אידריס והמערער ביום האירוע; ואימרותיו של אידריס, שהוכרז כעד עוין, אשר הוגשו כראיה מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לאחר שהורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון ברכישת נשק, בהחזקת נשק ובהובלת נשק. בהכרעת הדין ניתח בית משפט קמא בהרחבה את דו"חות המעקב ואת הנתונים העולים מפלטי השיחות ומאיכוני הטלפונים והגיע למסקנה כי אלה סותרים בעליל את הגרסה שמסר המערער ומלמדים כי בניגוד לטענתו לפיה הצטרף אל אידריס בדרכו חזרה לירושלים, הגיע המערער עם אידריס מירושלים ונסע עימו לאזור כלא נפחא המצוי דרומית לבאר שבע ובמרחק ניכר ממנה. מסקנה זו ביסס בית המשפט בין היתר על דו"חות המעקב מהם עולה כי כבר בשעה 15:00 או בסמוך לכך נצפו אידריס והמערער כשהם נוסעים יחד ברכב על כביש מס' 40 מדרום לבאר שבע לכיוון מצפה רמון וראיה זו, כך קבע בית המשפט, סותרת את גרסת המערער לפיה פגש באידריס בבאר שבע ומשם נסע עימו לירושלים. כמו כן נצפו השניים על ידי אחד העוקבים בשעה 15:40 במפגש עם אדם שלישי באזור כלא נפחא. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי לא עלה בידי המערער ואידריס לתאר את "נקודת מפגש הטרמפ האקראית" אשר בה הצטרף המערער, לטענתם, לנסיעה ברכב והם העדיפו כדבריו "לטשטש ולערפל, ולא בכדי, את הדברים בטענה הסתמית כי, ומבחינתם, כל המקומות בהם היו (בין בבאר שבע ובין בקירבת כלא נפחא) נחשבים בעיניהם ל'באר שבע', למרות הריחוק הרב בין באר שבע לבין קירבת כלא נפחא הסמוך מאוד למצפה רמון". לעניין זיהויו של המערער כמי שנסע עם אידריס ברכב אימץ בית משפט קמא את עמדת התביעה לפיה זוהה המערער על ידי אחד העוקבים לפי תמונה שהייתה בידו בעת המעקב. תמונה זו אף הוצגה למערער במהלך עדותו והוא אישר כי היא תמונתו. 4. עוגן ראייתי נוסף להרשעת המערער בעבירות המפורטות לעיל מצא בית המשפט באמרות חוץ של אידריס. אידריס הורשע, כזכור, על פי הודאתו בכך שבאותו היום ובאותו המקום שבו נצפה יחד עם המערער רכש את הנשק מאנשים שזהותם לא הובררה. בהודעותיו ובעדותו הכחיש אידריס כל מעורבות של המערער ברכישת הנשק ובהובלתו אך מאמרותיו השונות הסיק בית המשפט כי אידריס החליט "לקחת על עצמו את התיק" ולא להפליל את המערער בכל מעורבות בפרשה, משום שלהבדיל ממנו המערער נשוי לשלוש נשים ואב לשלושה עשר ילדים שעול פרנסתם עליו. כך למשל פירש בית המשפט את תשובתו של אידריס בשיחה שקיים עם אחד החוקרים, אשר במהלכה אמר לו החוקר כי לדעתו הסיפור שסיפר איננו מדויק והוא מנסה להוציא את אבו חסן (המערער) מן הסיפור. לכך השיב אידריס "נכון אבל אני רווק אני יכול לסבול הוא אבו חסן יש לו חמש עשרה ילדים ושלוש נשים אם הוא יכנס לבית סוהר לא יהיה מי שידאג להם" (זיכרון הדברים מיום 4.6.2005 - ת/20). חיזוק נוסף למסקנה זו מצא בית המשפט בדברים שצעק אידריס לעבר סנגורו עת הובא לדיון בבקשת מעצרו לפיהם הוא "לקח את כל התיק עליו". אמירה זו, כך קבע בית המשפט, נועדה לאוזניו של המערער שנכח במקום ולדברי בית המשפט היא "אינה מותירה מקום לספק בדבר מגמתו של אידריס 'להוציא' את הנאשם מהפרשה ולגונן עליו וכן לעודדו לבל 'יישבר' בחקירתו". 5. בנוסף לראיות המפורטות לעיל, נסמך בית המשפט בהרשעת המערער על פלטי שיחות ואיכונים של הטלפונים הניידים שהיו ברשות אידריס והמערער ביום האירוע, מהם הסיק כי אין ליתן אמון בגרסת המערער כי יצא מירושלים לבדו בשעה 9:30 בבוקר לכל המאוחר והגיע לשוק בבאר שבע לכל המאוחר בשעה 11:30. בית המשפט ניתח את הנתונים שבפלטי השיחות ובאיכוני הטלפונים ומצא כי בשעה 13:12 נתקבלה במכשיר הטלפון הנייד של המערער שיחה באזור שכונת אבו טור שבירושלים ובשעה 13:45 נרשמה שיחה יוצאת מאותו מכשיר באזור חברון. כמו כן, נרשמו במהלך שעות הבוקר שיחות נכנסות ויוצאות ממכשיר זה באזור מעלה אדומים הסמוך למקום מגוריו של המערער. בית המשפט למד מן הפלטים שהוצגו עוד כי בניגוד לגרסת המערער לפיה לא היה לו כל קשר טלפוני עם אידריס ביום האירוע, נרשמו לא פחות משש שיחות נכנסות ברצף במכשיר הטלפון של המערער אשר נתקבלו ממכשיר הטלפון של אידריס החל מהשעה 10:40. בצד אחת מן השיחות הללו צוין זמן שיחה של 26 שניות, ושני המכשירים אוכנו באותה עת באזור ירושלים. עוד ציין בית המשפט כי משני המכשירים הללו נרשמו במהלך שעות הבוקר שיחות נכנסות ויוצאות למכשיר טלפון שלישי שזהות המחזיק בו לא נתבררה. מכך ומן העובדה כי לאחר מכן לא נרשמו עוד שיחות בין המערער לאידריס, וכן מן העובדה כי בשעה 13:45 אוכן מכשיר הטלפון של אידריס, כמו מכשיר הטלפון של המערער, באזור חברון, הסיק בית המשפט כי השניים נפגשו בשלב כלשהו ונסעו יחד ברכב דרומה עד שנצפו לראשונה על ידי העוקבים בסביבות השעה 15:03 דרומית לבאר שבע על כביש מס' 40 המוביל למצפה רמון ולאזור כלא נפחא. בית המשפט הוסיף וציין כי מסקנה זו משתלבת היטב עם ממצאי המעקב המפורטים בדו"חות שהוצגו והם סותרים בעליל את הגרסה שהציג המערער שנתבררה כגרסה שקרית. וכלשון בית המשפט: נתונים אובייקטיביים אלה – הנעוצים בראיות חיצוניות אובייקטיביות, ואשר מצביעים בעליל, על שיקרי הנאשם, בנסותו להרחיק עצמו מכל קשר לאירוע, באמצעות גירסתו השקרית בדבר מטרת הגעתו לבאר-שבע ומעשיו בה, ובנסותו לשווא להרחיק עצמו מכל קשר לאידריס; וכמו גם שקריו של אידריס שבאמצעותם ביקש לגונן על הנאשם ולהרחיקו מכל קשר לאירוע – מוליכים למסקנה שבדרגת סבירות גבוהה, שמעבר לספק סביר, כי הנאשם ואידריס יצאו יחדיו ובאותו הרכב הנדון ממזרח ירושלים דרומה לכיוון קירבת כלא נפחא, ולאותה מטרה משותפת הקשורה לאמל"ח, וכשכל העת היו שניהם יחדיו ברכב, לרבות בשלב שבו הוטען האמל"ח ברכב; ואף שהדבר לא נצפה ע"י העוקבים, הרי שמעדותו של אידריס עולה, בבירור, כי שם הייתה ההטענה של האמל"ח על גבי הרכב הנדון – אף שלטענתו עדיין לא היה הנאשם עימו ברכב, באותו שלב, אלא רק בשובו משם בגפו ובפוגשו באקראי בנאשם שביקש טרמפ חזרה לירושלים – טענה אותה דוחה אני כבלתי מהימנה. 6. משנקבע כי המערער היה עם אידריס ברכב בעת שהרכב נצפה באזור כלא נפחא, שם על פי הודאתו של אידריס נרכש הנשק, ומשנקבע עוד כי המערער המשיך בנסיעה עם אידריס לאחר שהנשק הוסתר מתחת למושב האחורי של הרכב ועד שנעצרו בתחנת הדלק דבירה, הוסיף בית המשפט וקבע כי נוכח ממצאים אלה - בוודאי נתקיימה בנאשם 'החזקה קונסטרוקטיבית' בנשק, ואשר הינה פרי הידברות מוקדמת ובעצה אחת ולאותה מטרה; ופועל יוצא הימנה הוא הובלת הנשק ביודעין ובהסכמה, גם של הנאשם, ובעצה אחת עם אידריס. יתר על כן, ניתן ויש להסיק, באותה דרגת הסתברות שמעבר לכל ספק סביר, לאור כל האמור לעיל, כי לא רק 'החזקה קונסטרוקטיבית' בנשק היתה כאן מצד הנאשם, אלא גם 'החזקה פיסית ממשית', במשותף ובצוותא חדא עם אידריס, וכשלשניהם השליטה בו; ומכאן, כאמור, גם עבירת הובלתו. אשר לעבירת קשירת הקשר הוסיף בית משפט קמא וקבע כי עבירה זו, בזיקה לעבירת הובלת הנשק, הוכחה אף היא בנסיבות העניין מעבר לספק סביר. למען שלמות התמונה יצוין כי לגבי חלק מן הראיות שנאספו בפרשה זו הוצאה תעודת חיסיון מטעמי ביטחון המדינה לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, ככל שהראיות נוגעות למקורות המידע של שירות הביטחון הכללי, שיטותיו ודרכי פעולתו. תעודת חיסיון נוספת הוצאה על ידי השר לביטחון פנים לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, בכל הנוגע לשיטות מעקב וחקירה, לרבות בכל הנוגע לתוכן של דו"חות המעקב (למעט הדו"חות האישיים של שניים מן העוקבים - עוקב 741 ועוקב 744, אשר כאמור הוגשו כראיה מטעם התביעה ועורכיהם העידו תוך חיסוי זהותם). עוד יצוין למען שלמות התמונה כי עתירות לגילוי הראיות החסויות שהגיש המערער נדחו על ידי בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי, בהתאמה. טענות הצדדים 7. המערער אינו משלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והוא מלין על הרשעתו ולחלופין על העונש שנגזר עליו. לטענת המערער, הטעמים שעמדו ביסוד זיכויו מעבירת רכישת הנשק יש בהם כדי לבסס את זיכויו גם מיתר סעיפי האישום שיוחסו לו ולו מחמת הספק ובשל החסר הראייתי וסימני השאלה הרבים הקיימים בפרשה זו. המערער טוען כי המעקב לא התחיל בירושלים והעוקבים לא ראו את השלב שבו עלה לרכב אלא החלו לצפות ברכב לאחר השעה 15:00. כמו כן לא נצפתה בשום שלב העברת דבר מה בין המערער או אידריס לאחרים. על כן, כך לטענת המערער, אין לשלול את האפשרות כי הוא נפגש עם אידריס ועלה לרכב לאחר שאידריס רכש את הנשק וזמן קצר לפני שהרכב נצפה לראשונה על כביש מס' 40 מדרום לבאר שבע. המערער מוסיף וטוען כי על פי דו"ח המעקב התקיים מפגש בין אידריס והמערער לאדם נוסף אחד, בעוד שעל פי עדותו של אידריס המפגש שבו רכש את הנשק התקיים עם שני מוכרים. גם מטעם זה טוען המערער כי אין לייחס לו ידיעה על דבר רכישת הנשק על ידי אידריס. המערער מוסיף ומלין על כך שהחיסיון פגע בזכותו להליך הוגן משום שלא הוגשו לבית המשפט ראיות בדבר פרטי המעקב לרבות דו"חות של עוקבים נוספים שהיו בשטח. כמו כן הוא מלין על כך שהמעקב לא צולם או הוסרט; דו"ח המרכזת של העוקבים בו מופיע תיעוד חי של המעקב לא הוצג; העוקבים לא נתנו פרטי זיהוי של המערער; והתמונות שצוידו בהן לכאורה העוקבים לא הוגשו כראיה. עוד טוען המערער כי היה מקום לבצע פעולות חקירה נוספות שלא בוצעו ובהן בדיקת טביעות אצבע על כלי הנשק, הובלה והצבעה, מסדר זיהוי וכן פעולות לחשיפת זהותם של מוכרי הנשק. המערער אף מלין על כך שדו"חות המעקב שהוגשו נכתבו יומיים לאחר האירוע, מבלי שניתן לכך הסבר מספק וכן על כך שתשאולים מסוימים לא תועדו כלל; כי אחת מהודעותיו לא הוקלטה; כי לא נערך עימות בינו ובין אידריס; כי אידריס לא נחקר לגבי שעת העמסת הנשק על הרכב ולגבי זהותם של מוכרי הנשק ושוטרים שנטלו חלק בחקירת האירוע לא זומנו לעדות. 8. המערער מוסיף ומלין על פגמים שנפלו לטעמו בפלטי השיחות ובאיכונים שהוגשו, אשר יש בהם כדי להשליך על עצם קבילותם ולמצער על משקלם. בהקשר זה טוען המערער כי נציגי חברות הטלפון הנייד שהעידו מטעם התביעה היו פקידים שאין להם המומחיות הנדרשת לצורך מתן תשובות לשאלות הנוגעות לאיכונים ולנתונים שנרשמו בפלטי השיחות. המערער מדגיש בהקשר זה כי נציגת חברת פלאפון העידה שאין ביכולתה לקבוע על פי הפלט שהוגש האם השיחות שנרשמו כשיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של המערער, נענו על ידי הצד השני או שמא על ידי מענה קולי, וכי לצורך כך יש להפיק פלט מתאים, דבר שלא נעשה. כמו כן מלין המערער על כך שלא הוצג כל מידע באשר למיקום האנטנות ומרחקיהן. המערער מוסיף וטוען עוד כי בפלט השיחות היוצאות מן המנוי של אידריס מתועדות שיחות בשעות 10:57, 11:26 ולאחר מכן 10:41, והעדר סדר כרונולוגי בפלט מעלה לטענתו חשש כי בוצע שיבוש מכוון בפלט. טענה נוספת בפי המערער נוגעת לחוסר ההתאמה שבין הפלטים. בהקשר זה מציין המערער כי בפלט השיחות היוצאות של אידריס תועדו שתי שיחות יוצאות אל המערער, ולעומת זאת בפלט השיחות הנכנסות של המערער תועדו שש שיחות נכנסות מאידריס. נוכח טענות אלה עתר בא כוחו של המערער כי נורה בשלב הערעור על הפקת פלט שיחות נכנסות ויוצאות מן המנוי של אידריס ביום האירוע ונאפשר את הגשתו כראיה. במהלך הטיעונים בעל-פה בפנינו הוסיף בא כוחו של המערער והעלה טענה שלא נזכרה בהודעת הערעור ולפיה באת כוחו הקודמת של המערער כשלה בייצוגו בפני הערכאה הדיונית, בהדגישו בהקשר זה בעיקר את סוגיית פלטי השיחות והאיכונים ואת העובדה כי לא נטענו על ידה בעניין זה טענות ההגנה המתבקשות. 9. טרוניה נוספת כנגד הכרעת הדין העלה המערער באומרו כי בית משפט קמא לא ייחס כל משקל לעובדה שאידריס היה נהג הסעות ועל כן אין לשלול את האפשרות שנסע עימו ברכב מסיבה זו בלבד בעת שנעצר על ידי המשטרה. כמו כן מלין המערער על כך שבית המשפט לא ייחס משקל ראוי לכך שהנשק נתפס ברכב כשהוא מוסתר מתחת למושב האחורי ולכך שהדבר תומך בגרסתו כי לא ידע על הימצאותו ברכב. המערער מוסיף ומדגיש כי גרסתו מתיישבת בעיקרו של דבר עם הגרסה שמסר אידריס וכן הוא מדגיש כי שיתף פעולה במהלך המעצר ובכל שלבי החקירה והמשפט. המערער מוסיף וטוען כי לא היה מקום להכריז על אידריס כעד עוין משום שלא התכחש לאמרותיו (בהן מצא בית המשפט משום חיזוק לאשמת המערער), אלא נתן לאותן אמרות הסבר ופירוש השונים מאלה שנתנה להן התביעה. בהקשר זה טוען המערער, בין היתר, כי זיכרון הדברים (ת/20) המתעד את אמרתו של אידריס בתשובה לדברי החוקר רפי עמוס הוא זיכרון דברים המורכב משני חלקים וכי השילוב שעשה בית המשפט ביניהם הוא מלאכותי. בכל הנוגע להרשעתו בעבירת הקשר טוען המערער כי לא הוצגה כל ראיה המוכיחה קיומו של קשר בינו לבין אידריס אף לא לעניין הובלת הנשק, בהדגישו כי ביום האירוע כלל לא נרשמו שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד שלו אל מכשיר הטלפון הנייד של אידריס. עוד הוא טוען כי פלטי שיחות מיום האירוע לפיהם יצאו שיחות ממכשיר הטלפון הנייד של אידריס אל מכשיר הטלפון הנייד שהחזיק המערער, אינם יכולים לבסס את דבר הקשר הנטען בכתב האישום, בייחוד נוכח ההיכרות שבין אידריס לבין ג'אסר, אחיו של המערער שהינו בעל הטלפון הנייד שנתפס אצל המערער. לטענת המערער, לא בוצעו בעניין זה פעולות חקירה בסיסיות ביותר כגון בדיקת השיחות שביצעו אידריס והמערער עובר ליום האירוע או הצגת ראיות בדבר המנויים האחרים המופיעים בפלטים עימם שוחחו אידריס או המערער ביום האירוע. 10. המשיבה, מצידה, טוענת כי הרשעתו של המערער בדין יסודה והיא מדגישה כי זו הושתתה על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים לאחר שבית משפט קמא דחה את גרסת ההגנה כשקרית בעליל. נימוקי הערעור, כך נטען, חותרים תחת ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית משפט קמא מבלי שניתן כל טעם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בהם. לטענת המשיבה, טענות המערער לגבי דו"חות המעקב דינן להידחות שכן עולה מהם ומהודעתו של אידריס כי עסקת הנשק בוצעה באזור נפחא. תנועותיו של הרכב באזור זה תועדו על ידי העוקבים והמערער נצפה בתוך הרכב כל אותה עת. המערער טען אומנם כי עלה לרכב כשאידריס כבר היה בדרכו חזרה לירושלים, אך לאורך כל זמן המעקב, גם כשהרכב חצה את באר שבע, לא נצפה איש עולה או יורד מן הרכב וניסיונותיו של המערער ליישב סתירה זו נדחו על ידי בית משפט קמא. המשיבה מוסיפה וטוענת כי משזוכה המערער מעבירת רכישת הנשק אין עוד כל רבותא בטענה לפיה לא נצפתה העמסה או העברה של הנשק לרכב. אשר לטענות המערער בדבר חלקיות המידע שנמסר לו, מציינת המשיבה כי חיסוי הראיות בתעודות החיסיון עמד במבחן הביקורת השיפוטית ולא נמצא כי הצורך לגלותן לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש בחיסוין. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי הגרסאות שמסר המערער התפתחו והשתנו עם התקדמות החקירה והמשפט והיא סומכת ידיה לעניין זה על קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן גרסאותיו של המערער נעדרות היגיון פנימי ונסתרות בממצאי האיכון הסלולארי. לטענתה, בולטים שקריו של המערער נוכח הנתונים העולים מפלטי האיכון ושקרים אלה אינם מהווים חיזוק ראייתי בלבד אלא הם ניצבים ביסוד ההרשעה ממש. המשיבה מתנגדת לבקשת המערער למתן צו להפקת פלט שיחות מן המנוי של אידריס ביום האירוע בציינה כי ראיה זו כבר הוגשה לבית משפט קמא (ת/18) וכי מכל מקום הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו לצורך קבלת ראיה חדשה בערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הנתונים עליהם מבוססת הבקשה הונחו לפתחו של בית משפט קמא וככל שאלה הולידו סימני שאלה והצריכו חקירה ודרישה פתוחה הייתה הדרך בפני ההגנה לעמת את נציגי חברות הטלפון הנייד עם אותם הנתונים בעת שמיעת המשפט, אך היא בחרה במודע שלא לעשות כן ושמרה את טיעוניה בעניין זה לשלב הסיכומים שם הועלו הטענות במלואן אך לא נתקבלו. המערער, כך לטענת המשיבה, חוזר עתה על אותן טענות עצמן ואין בטענות שהועלו כל אינדיקציה לכשל בייצוג. אדרבא, נראה כי המערער היה מיוצג כהלכה בערכאה קמא ומכל מקום לא נתקיימו בהקשר זה דרישות הסף לביסוסה של טענת הכשל בייצוג. לגופם של דברים מציינת המשיבה כי אין כל סתירה בין הפלטים, וכי מדובר לכל היותר בפירוט יתר של רשת פלאפון (ת/28) לעומת זה של רשת סלקום (ת/18). שני הפלטים כאחד מצביעים על קשר טלפוני בין אידריס ובין המערער ביום האירוע שעה שנמצאו באזור ירושלים והכל בסתירה חזיתית לגרסת המערער. לבסוף טוענת המשיבה כי אמרותיו של אידריס במהלך החקירה ובאולם בית המשפט בשלב המעצר מהוות אף הן חיזוק ראייתי למעורבותו של המערער באירוע. דיון 11. הערעור שבפנינו מופנה, בעיקרו, כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. באלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים, בשל היתרון המשמעותי שיש לערכאה הדיונית כערכאה השומעת ורואה את העדים והיכולה להתרשם מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי (ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פיסקה ו(1) (טרם פורסם, 18.5.06) (להלן: עניין אלחורטי); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (טרם פורסם, 16.1.06) (להלן: עניין אלרז)). במקרה שלפנינו, קבע בית משפט קמא לאחר שבחן את מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער ביצע עבירה של הובלת נשק וכן עבירה של קשירת קשר להובלתו, תוך שהוא דוחה את גרסתו המכחישה של המערער כבלתי מהימנה. האם המקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא? האם מעלים נימוקי הערעור טעם ראוי לעשות כן? לבחינתן של שאלות אלה נפנה עתה. 12. המערער טוען כי על פי העדויות שהוצגו אין לשלול את האפשרות כי רכישת הנשק על ידי אידריס והעמסתו על הרכב בוצעו טרם שהוא, המערער, הצטרף לנסיעה "בדרום" סמוך לפני השעה 15:00, עת נצפה לראשונה ברכב על ידי העוקבים. קיומה של אפשרות זו יש בה, לטענת המערער, כדי לעורר ספק סביר באשר לידיעתו על דבר הימצאות הנשק ברכב ועל דבר הובלתו בו. טענה זו דינה להידחות. אכן, דו"חות המעקב מתעדים את תנועת הרכב בו נסעו אידריס והמערער רק החל מן השעה 15:00 לערך, עת נצפו השניים כשהם נוסעים בכביש מס' 40 מדרום לבאר שבע לכיוון אזור נפחא. אך כזכור, טען המערער בחקירתו כי עלה לרכבו של אידריס בבאר שבע (ת/9, עמ' 2 בשורות 4-3; ת/10, עמ' 2 בשורה 17), ואף אידריס העיד כי אסף את המערער בבאר שבע (עמ' 19-18 לפרוטוקול מיום 12.2.2006) וכן הודה כי ביצע את רכישת הנשק באזור נפחא. לפיכך, ככל שננסה ליישב עדויות אלה עם האפשרות שהעלה המערער ולפיה בוצעה רכישת הנשק טרם שהצטרף אל אידריס לנסיעה, נגיע בהכרח למהלך אירועים בלתי הגיוני. על פי מהלך זה, נסע אידריס תחילה לבדו לאזור נפחא, ביצע שם את רכישת הנשק ורק לאחר מכן נסע לבאר שבע, אסף את המערער ושב יחד עימו בשנית לאזור נפחא שם נצפו השניים סמוך לאחר השעה 15:00 כשהם פוגשים אדם שלישי וממשיכים בנסיעה רצופה צפונה עד שנעצרו והנשק עימם. נראה כי המערער וגם אידריס הבינו עד כמה בלתי הגיונית היא האפשרות הזו ועל כן לא העלו אותה מפורשות. תחת זאת, ניסו לסגת מן הגרסה לפיה נפגשו לראשונה בבאר שבע והציגו במהלך עדותם בבית המשפט גרסה מתוקנת לפיה, מבחינתם, איזור הדרום כולו הוא באר שבע, בלא שהצביעו על הנקודה המדויקת שבה נפגשו. על כך אמר בית משפט קמא ובצדק כי "טענתם זו של השניים כי אינם מבחינים בין באר-שבע לבין מקומות המרוחקים הימנה עשרות קילומטרים, אינה אלא עורבא פרח". בייחוד בהתחשב בעובדה שאידריס עוסק לפרנסתו בהסעות ומגיע מדי שבוע לבאר שבע וכן בהתחשב בכך שהמערער גילה בעדותו בקיאות בכבישי הארץ. ממצאים אלה של בית המשפט הינם ממצאים מובהקים של עובדה ושל מהימנות המעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה בפניו, ואין כל עילה להתערב בהם. 13. אכן, מקום שבו מבקש בית המשפט לבסס הרשעה על ראיות נסיבתיות מחויב הוא לבחון ולשקול שמא קיים הסבר תמים אפשרי לאותה מסכת ראיות, שאינו מתיישב עם המסקנה המפלילה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. אולם, קיומו של הסבר תמים כזה יש לבחון, בין היתר, על פי שיקולי היגיון וניסיון חיים ואין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן או בהסבר תיאורטי ורחוק. הנה כי כן, על מנת שבית המשפט יגיע למסקנה כי מן הדין לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק בשל קיומו של תרחיש חלופי תמים, יש צורך להראות כי תרחיש כזה הינו מבוסס וסביר דיו (ראו: ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 1.12.04) (להלן: עניין מירופולסקי); ע"פ 3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406 (1993); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228-227 (2002); עניין אלרז, פיסקה 24). במקרה הנדון וכפי שצוין לעיל, ניסיונו של המערער להציג תרחיש תמים לפיו לא היה מעורב בהובלת הנשק ולא ידע על הימצאותו ברכב בעת שנתפס, אינו יכול להתקבל משום שתרחיש זה הוא בלתי סביר ואינו מתיישב עם הגרסאות שהציגו בפרשה זו אידריס ואף המערער עצמו. 14. הראיות הנסיבתיות עליהן ביסס בית משפט קמא את ההרשעה אינן מסתכמות בדו"חות המעקב. אל התיעוד העולה מדו"חות אלה צירף בית המשפט, כאמור, את אמרותיו המפלילות של אידריס ואת נתוני האיכון ופלטי השיחות של מכשירי הטלפון הניידים של המערער ושל אידריס ביום האירוע, מהם הסיק כי בניגוד לגרסאות שמסרו השניים התקיימו ביניהם שיחות בבוקרו של יום האירוע וכן כי יצאו יחדיו מירושלים לכיוון דרום ולא נפגשו באקראי בבאר שבע כפי שטענו. הילוכו זה של בית משפט קמא בהכרעת הדין תואם את ההלכה הפסוקה לפיה ייתכנו מקרים שבהם כל ראיה נסיבתית לעצמה, אף שהוכחה מעל לספק סביר, אין די בה כדי לבסס הרשעה אך ראיות נסיבתיות אחדות המשתלבות היטב אלו באלו יכולות לבסס הרשעה בדין בהצטרפן יחד, ככל שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת (ראו: ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981); עניין מירופולסקי, פיסקה 7; ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 19 (טרם פורסם, 21.8.06)). ודוק: ייתכנו מקרים שבהם לא יהיה בידי בית המשפט לבנות תצרף שלם עד אחרון הפרטים מתוך המסכת הראייתית הפרושה בפניו, אך בכך בלבד אין כדי להצדיק את זיכויו של הנאשם וכבר נפסק כי "אין זה נדיר כי המסכת הראייתית הפרושה לפני בית-המשפט תלקה בחללים מסוימים או בפרשיות סתומות. תפקידו של בית-המשפט אינו ליצור תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם, כי אם להכריע אם על-אף קיומם של אותם חללים ניתן לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו ולהרשיעו בפלילים" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 232 (2002); ראו גם ע"פ 6253/04 דהרי נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (טרם פורסם, 26.4.07) (להלן: עניין דהרי)). 15. במקרה דנן ביקש המערער למוטט את תצרף הראיות הנסיבתיות עליו ביסס בית משפט קמא את ההרשעה וחלק על כוחם הראייתי של איכון מכשירי הטלפון הניידים ושל פלטי השיחות. המערער הפנה בהקשר זה, בין היתר, אל החלטה שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתפ"ח (ת"א) 1120/04 מדינת ישראל נ' אוחנה (טרם פורסם, 15.2.07) (להלן: עניין אוחנה)). באותה החלטה קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן להוכיח את נתוני האיכון של מכשירי טלפון ניידים באמצעות תעודה בדבר "רשומה מוסדית", אך על מנת שתעודה כזו תהא קבילה כראיה יש להוכיח כי התקיימו תנאי הקבילות הקבועים לעניין זה בסעיף 36(א) לפקודת הראיות. בעניין אוחנה קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות ועל כן קיבל את התנגדות ההגנה ולא התיר את הגשת פלטי האיכון כראיה. אין הנדון דומה לראיה. במקרה שלפנינו, הוגשו פלטי האיכון והשיחות לגבי מכשירי הטלפון הניידים של אידריס ושל המערער ועובדים במחלקת הביטחון של שתי החברות הרלוונטיות העידו מטעם התביעה ונחקרו בחקירה נגדית לעיצומם של הנתונים המופיעים בהם. באת כוח המערער דאז ביקשה אמנם לשמור לשלב הסיכומים גם טענות בדבר "התנאים שקשורים ברשומה מוסדית" כמפורט בתעודות ת/29 ו-ת/32 שבאמצעותן הוגשו הפלטים, אולם הטענות שהועלו בעניין זה בשלב הסיכומים התמקדו בעיקרן בקשיים שונים העולים למקרא הנתונים שבפלטים, תוך הדגשת ההשפעה שיש לכך על משקלם הראייתי, ואילו הטענות בדבר אי קבילות הפלטים בשל אי עמידה בתנאים הנדרשים לצורך הגשתם כרשומה מוסדית לא עמדו במוקד הטיעון. כך או כך, בית משפט קמא סבר כי יש ליתן לפלטים משקל ראייתי מלא באמצו את הנתונים המשתקפים מהם ובציינו כי דבר קיום התנאים הנוגעים לקבילות הפלטים (לעניין אופן הפקתם ודרך שמירת הנתונים), קיבל ביטוי בעדותם של נציגי החברות. הנה כי כן, במקרה שלפנינו, שלא כבעניין אוחנה, לא עלתה במהלך הדיון התנגדות להגשת הפלטים. לפיכך, אין להקיש מהתם להכא וניתן להותיר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין אוחנה בצריך עיון. לעיצומו של עניין, מקובלות עלי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי באשר למשקלם הראייתי של הנתונים שבפלטים ולא ראיתי כל טעם המצדיק התערבות בהן. מבין הטענות שהועלו על ידי המערער בהקשר זה ראיתי להתעכב על טענה אחת שיש בה לכאורה כדי לעורר התלבטות באשר לאמינות הנתונים שבפלטים. כוונתי לטענה לפיה פלט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של אידריס (ת/18) לוקה בהעדר רצף כרונולוגי משום ששתי שיחות יוצאות - האחת בשעה 10:41:14 והשנייה בשעה 10:41:57 - מופיעות באותו הפלט לאחר שיחה יוצאת בשעה 11:26:48 ולפני שיחה יוצאת מ-13:41:04. בית משפט קמא לא נדרש לעניין, אף שהטענה הועלתה בפניו בשלב הסיכומים ואף אני לא מצאתי בטיעוני המשיבה מענה המתרץ קושיה זו. יחד עם זאת, קושי זה אין בו לטעמי כדי לאיין את נתוני הפלט כולם ומכל מקום עיקר מעייניו של בית משפט קמא נתונים היו לפלט השיחות של מכשיר הטלפון הנייד שהחזיק המערער (ת/28) ממנו עולה כי נתקבלו בו שש שיחות נכנסות מאידריס ובכך יש משום אינדיקציה ממשית כי בניגוד לגרסה שהציג המערער, התקיים בין השניים קשר טלפוני בבוקר האירוע. בטיעוניו עמד המערער על כך שהפלט ת/18 אינו משקף שש שיחות יוצאות אל המכשיר שהחזיק המערער אלא שתיים בלבד, וגם בכך נאחז לצורך הטענה כי אין לסמוך על נתוני הפלטים. טענה אחרונה זו דינה להידחות ומקובלת עלי בהקשר זה עמדת המשיבה לפיה ההבדלים שצוינו נובעים מרמת פירוט שונה של כל אחת מן החברות הנוגעות בדבר. עיגון לכך ניתן למצוא בעובדה כי ארבע מתוך שש השיחות שצוינו כשיחות נכנסות בפלט ת/28 של חברת פלאפון ואינן מופיעות כשיחות יוצאות בפלט ת/18 של חברת סלקום, הן שיחות שלא צוין בצידן זמן שיחה כלשהו גם בפלט של חברת פלאפון. ניתן, אפוא, לומר כי הנתונים העולים מן הפלטים תומכים במסקנותיו של בית משפט קמא אשר מצא כי אף שהמערער הרחיק את עדותו באשר לקיום קשר כלשהו עם אידריס בשעות הבוקר של יום האירוע, יש בפלטי השיחות כדי לבסס את דבר קיומו של קשר כזה. עוד יש לציין כי הסבריו של המערער לפיהם ייתכן שאחיו ג'אסר או נהג המונית שהביא אותו לטענתו לבאר שבע הם שהתקשרו לאידריס מאותו המכשיר, אין בהם משום מענה לכך שנרשמו שיחות נכנסות באותו מכשיר מן הטלפון הנייד של אידריס. בצדק קבע, אפוא, בית משפט קמא כי פלטי האיכון והשיחות שהוצגו מהווים ראיה נסיבתית הנושאת משקל ממשי להוכחת מעורבותו של המערער בעבירות שיוחסו לו. נוכח מסקנה זו אינני סבורה כי יש מקום להורות על הפקת פלט שיחות מן המנוי של אידריס ביום האירוע על מנת שיוצג כראיה בשלב הערעור. פלט כזה כבר הוצג בפני בית משפט קמא וכפי שצוין, אף אם התעורר לגביו קושי כזה או אחר אין הוא מאיין את הראייה ואין הוא מצדיק פתיחה מחדש של מסכת הראיות בשלב הערעור. עוד יש לומר כי טענת בא כוחו הנוכחי של המערער בשלב הטיעונים בעל פה לעניין הכשל בייצוג מוטב היה לה אלמלא נטענה. על מנת לבסס טענה בדבר כשל בייצוג אין די בהשגות נקודתיות שיש לסנגור על מהלכים שנקט קודמו ויש להראות כי התקיים מצב דברים חריג לפיו אופן ניהול ההגנה בערכאה הראשונה לוקה בפגמים כה מהותיים עד כי אין מנוס מן המסקנה הקיצונית לפיה הדיון כולו היה פגום וכי נגרם לנאשם עיוות דין המצדיק התערבות (ראו: ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 1, 7-6 (1993); ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקאות ז(1)-(2) (לא פורסם, 21.4.05); ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160, 165 (1998); בש"פ 3031/04 יושבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.04)). מצב דברים כזה לא התקיים במקרה שלפנינו כלל וכלל. אדרבא, מפרוטוקול הדיון ומסיכומי הטענות עולה כי המערער זכה לייצוג ראוי והולם בבית משפט קמא שלא היה מקום להטיל בו דופי. 16. נדבך נוסף במארג הראייתי אשר שימש בסיס להרשעת המערער הוא אמרותיו של אידריס וכן הקלטת ת/21 שהוגשו כראיה על פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, לאחר שאידריס הוכרז כעד עוין. בהקשר זה טען המערער כי שגה בית המשפט בהכריזו על אידריס כעד עוין ובקובעו כי אמרותיו לרבות זו המתועדת במזכר ת/20 מחזקות את המסקנה לפיה היה המערער מעורב, למצער, בעבירות הנוגעות להובלת הנשק. לטענת המערער, לא התכחש אידריס לאמירת הדברים שיוחסו לו במזכר, אך ביקש להסביר בעדותו למה התכוון באמירתם, ולגישת המערער מתן פרשנות לדברים שנאמרו בחקירה בלא לסתור את הנאמר, אינו מצדיק הכרזת העד כעוין. טענה זו אף היא דינה להידחות. עיון בפרוטוקול מעלה כי משנשאל אידריס האם אמר לחוקר כי הוא מנסה להימנע מהפללת המערער משום שיש לו נשים וילדים ואם ייכנס לבית הסוהר לא יהיה מי שידאג להם, השיב - "אני אמרתי בטח, אמרתי שלהכניס בן אדם שיש לו 15 ילדים כשהוא חף מפשע לבית הסוהר, ואני אשתחרר ללכת הביתה..." (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 12.2.06). גרסה זו אינה תואמת את מה שנרשם מפי אידריס במזכר ת/20. מאותו מזכר לא עולה במפורש או במשתמע כי אידריס התייחס אל המערער כאדם חף מפשע. נהפוך הוא. התשובה שניתנה על ידו כשהיא נקראת בצמידות לשאלה שנשאל אינה מותירה מקום לספק כי אידריס אישר שהוא מחפה על המערער בפרשה זו ומסקנה זו נתמכת באמרות נוספות של אידריס בחקירה ובאולם בית המשפט בשלב המעצר. בצדק קבע, אפוא, בית משפט קמא בהתייחסו למזכר ת/20 כי "[]האמירה סותרת את גירסתו הכללית [של אידריס], ולפחות, מכחיש הוא את אמירתה", ובצדק הכריז עליו בעקבות כך כעד עוין. אכן, אף שאידריס לא התכחש לתוכן האימרה, התוספת שהוסיף לה בעדותו לעניין חפותו של המערער היה בה כדי לשנות את משמעותה של אימרה זו מן הקצה אל הקצה ודי בכך (ראו לעניין זה: ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, פיסקה י"ב (טרם פורסם, 4.9.06); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 337-336 (תשס"ד)). צפייה בקלטת ת/21 המתעדת שיחה בין החוקר בועז קלימי ובין אידריס מלמדת אף היא על התנהלותו המחפה של אידריס. באותה שיחה נזהר אומנם אידריס שלא להפליל את המערער בלשון מפורשת אך מתקבל הרושם כי אידריס אינו כופר בכך שהמערער אכן מעורב באירוע והוא מבטא שוב ושוב את רצונו לעזור למערער ולחלצו מהסתבכות בפרשה, בשל היותו מטופל במשפחה גדולה התלויה בו לפרנסתה. 17. טענות נוספות שהעלה המערער ביחס לממצאי המעקב ולמחדלי החקירה אף הן אינן מצדיקות את התערבותנו במסקנותיו של בית משפט קמא. המערער טען כי קיימים הבדלים בין ממצאי המעקב בשני הדו"חות שהוגשו כראיה וכי חסרים בהם פרטים שונים, אך בעיקרו של דבר שני הדו"חות מתיישבים זה עם זה ואף שהדו"ח של עוקב 741 כולל פרטים רבים יותר מאשר הדו"ח שערך עוקב 744, אין בכך כדי לפגוע במשקלו הראייתי של איזה מן הדו"חות. אין ממש גם בטענת המערער לפיה עוקב 741 לא זיהה את המערער או את הרכב. כפי העולה מן הראיות שהוצגו, זיהה עוקב 744 את המערער כנוסע ברכב לפי תמונה שהייתה בידו, לגביה אישר המערער במהלך הדיון כי זו תמונתו ואילו זיהויו של הרכב על ידי עוקב 741 נבע מכך שעוקב 744 הצביע עליו בפניו כעל הרכב המבוקש. אשר למחדלי החקירה שלהם טען המערער. אין לכחד כי במקרה שלפנינו עלו מספר פגמים בניהול החקירה, כך למשל לא הוברר מדוע לא בוצעו פעולות חקירה לאיתור זהותו של מוכר הנשק ומדוע לא נלקחו טביעות אצבע מן הנשק לאחר שנתפס, אך לא שוכנעתי כי פגמים אלה יש בהם כדי לפגוע בהגנת המערער באופן כה מהותי עד כי הדבר מצדיק את זיכויו וזאת בהתחשב במכלול הראיות הנסיבתיות - "היש" שבראיות - המוליך אל המסקנה המרשיעה (ראו: עניין דהרי, פיסקה 38; עניין אלחורטי, פיסקאות ז(1) ו-(2); ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (טרם פורסם, 20.2.06); ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל, פיסקה 21 (טרם פורסם, 31.7.06); ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 208 (1995)). עוד מלין המערער על החיסיון שהוטל על חלק מן הראיות בתיק מתוקף שתי תעודות חיסיון שהוצאו, האחת על ידי שר הביטחון והשנייה על ידי השר לביטחון פנים. שאלת אי גילוין של הראיות שנחסו על פי תעודות אלה עמדה, כאמור, בביקורת שיפוטית ובית משפט זה וכן בית המשפט המחוזי בהתאמה קבעו כי אין בחיסיון כדי לפגוע בהגנת המערער במידה המצדיקה להעדיף את אינטרס המערער בגילוי הראיות על פני האינטרסים הציבוריים המצדיקים את החיסוי. טיעוניו של המערער בעניין זה היו כלליים ולא מצאתי בהם טעם מבורר כלשהו אשר בגינו יש לשנות ממה שכבר נפסק בעניין החיסיון, הנוגע בעיקרו ועל פי האמור בתעודות למקורות המידע של שירות הביטחון הכללי; לשיטות הפעולה ולדרכי איסוף המידע; לתפקידים, למשימות ולכינויים של יחידות בשירות; וכן לפרטים שיש בהם כדי לחשוף את זהות אנשי השירות או המשטרה שביצעו את פעולות המעקב. 18. מן הטעמים המפורטים לעיל צדק, אפוא, בית משפט קמא בקובעו כי התקיימו במקרה דנן "ידיעה" ו"הסכמה" מצד המערער להחזקת הנשק ולהובלתו ברכבו של אידריס. שני יסודות אלה הינם היסודות המרכזיים בהיבט הנפשי הקבועים בהגדרת המונח "החזקה" שבסעיף 34כד לחוק העונשין, מקום שבו מיוחסת לנאשם החזקה קונסטרוקטיבית של דבר המצוי במקום השייך לאחר, ובמקרה שלנו רכבו של אידריס (ראו: ע"פ 2400/94 סמאדג'ה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.95); יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים 24-14 (תשנ"ז)). על פי ממצאיו של בית משפט קמא, בהם לא מצאנו מקום להתערב, נסע המערער יחד עם אידריס מירושלים לאזור נפחא שבדרום שם בוצעה רכישת הנשק על ידי אידריס, ולאחר שהנשק הועמס על הרכב המשיך המערער ונסע עם אידריס בחזרה לכיוון ירושלים. בית משפט קמא קבע אומנם כי לא נמצאו לו ראיות מספיקות להרשעת המערער ברכישת הנשק ועל כן זיכה את המערער מעבירה זו מחמת הספק. אולם, מן הממצאים שפורטו לעיל עולה המסקנה הברורה כי למצער ידע המערער על הימצאות הנשק ברכבו של אידריס ואף הסכים לכך. גרסתו של המערער כאילו הצטרף אל אידריס בבאר שבע לצורך נסיעה לירושלים בלבד נדחתה על ידי בית המשפט ובצדק כגרסה בלתי מהימנה. הסבר הגיוני אחר למסכת העובדתית שהוכחה בפני בית המשפט לא ניתן על ידי המערער. נוכח ממצאים ומסקנות אלה על ההידברות המוקדמת שבין אידריס למערער לצורך הנסיעה דרומה ועל ידיעתו והסכמתו של המערער להובלת הנשק ברכב בנסיבות המתוארות לעיל, נראה כי אין מקום להתערב גם במסקנתו הנוספת לפיה קשרו המערער ואידריס קשר לביצוע הובלה זו, אותה ביצעו בפועל. המערער העלה בהקשר זה טענה לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירת הקשר נוכח מחיקתה של עבירה זו מן האישומים שיוחסו לאידריס. דין הטענה להידחות שכן הבחינה בעניין זה היא עניינית-מהותית ולא טכנית-פורמאלית. לפיכך, זיכויו של אחד הקושרים אינו מוביל בהכרח גם לזיכויו של הקושר האחר כל עוד הדבר אינו "משמיט את הקרקע" מתחת הרשעתו של הקושר האחר ואינו סותר את אשמתו המוכחת (ראו: ע"פ 77/76 שהם נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 550, 552 (1976); ע"פ 144/92 קבלרו נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 407, 413-412 (1994); דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583, 613-609 (2004); ע"פ 4858/03 קושילביץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (לא פורסם, 1.3.04)). בייחוד נכון הדבר מקום שבו זיכויו של האחר נשען על הסכם עד מדינה או על הסדר טיעון שנקשר עמו (ראו ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל, פיסקה 16 (טרם פורסם, 13.12.05)). במקרה שלפנינו, נמחקה עבירת הקשר מכתב האישום המתוקן נגד אידריס במסגרת הסדר טיעון שנערך עימו ולפיו הודה ברכישת הנשק, בהחזקתו ובהובלתו. בית המשפט שהרשיע את אידריס על פי הודאתו לא דן, אפוא, בחלקו של אידריס בעבירת הקשר להובלת הנשק וממילא לא קבע כל ממצא עובדתי הסותר את הרשעתו של המערער בעבירה זו. בנסיבות אלו, אי הרשעתו של אידריס בעבירת הקשר אין בה כדי להועיל למערער. חומרת העונש 19. בגזר הדין עמד בית משפט קמא על החומרה הנודעת לעבירות נשק בהדגישו כי כלי נשק המוחזקים בידי גורמים בלתי מורשים מיועדים על פי רוב לשימוש כנגד גופם וחייהם של בני אדם על רקע פלילי או בטחוני וכי נוכח שכיחותן הרבה של עבירות הנשק בשנים האחרונות קיים צורך מיוחד בהרתעה מפניהן. בית המשפט ציין בהקשר זה כי הסכנה של נפילת כלי הנשק בידי גורמים עוינים קיימת גם במקרה דנן, אף שאין לייחס למערער בהכרח כוונה למכרם או להעבירם לידי גורמים כאלה. שיקול נוסף שבית המשפט נתן עליו את דעתו הוא עברו הפלילי של המערער הכולל שלוש הרשעות קודמות, הראשונה שבהן משנת 1986 בעבירות נשק והשתיים האחרונות בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה. בית המשפט נתן דעתו גם לנסיבות המקילות הקיימות בעניינו של המערער בשל היותו אב לשלושה-עשר ילדים וכן בשל נקודות זכות מסוימות שצבר המערער בעניינים שבית משפט קמא בחר שלא לפרטם ואשר נתבררו לו מעדות בדלתיים סגורות ששמע. בית משפט קמא הוסיף ושקל לקולא את התקופה הארוכה שבה שהה המערער במעצר. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי הנסיבות המקילות שהובאו בחשבון בעניינו של אידריס עליו נגזרו 37 חודשי מאסר בפועל, אינן קיימות בעניינו של המערער ולאחר שבחן את מכלול השיקולים הצריכים לעניין גזר בית משפט קמא על המערער שלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו וכן גזר עליו חמישה-עשר חודשי מאסר על תנאי. 20. בערעורו טוען המערער כי בית משפט קמא החמיר בעונשו יתר על המידה וכי אין לזקוף לחובתו את העובדה שבחר לנהל משפט, בייחוד נוכח העובדה כי בתום המשפט אכן זוכה מעבירה של רכישת נשק בעוד שאידריס הורשע בה על פי הודאתו. המערער שב ומעלה שורה של נימוקים לקולא העומדים לזכותו ובהם התקופה הממושכת בה שהה במעצר וכן היותו מטופל במשפחה גדולה ובילדים רבים שעול פרנסתם עליו. אינני סבורה כי יש מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. בית משפט קמא לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער אך ייחס בגזר הדין משקל מרכזי לאינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק. גישה זו מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה המדגישה פעם אחר פעם את החומרה היתרה הנלווית לעבירות אלה בשל הסיכון הממשי לשלום הציבור הטמון בהן. כך למשל נפסק בע"פ 3300/06 אבו סנינה נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 10.8.06) כי: אין חולק כי הענישה בעבירות אלה צריכה לבטא את הסיכון הפוטנציאלי הטמון בכך שנשק מוחזק שלא כדין על ידי מי שלא עבר את הבדיקות המקדמיות למתן רישיון לנשיאת נשק, לא הוכשר לשימוש בנשק וממילא גם מוחזק כמי שאינו מיומן בו... יש ליתן משקל בכל מקרה לסיכון הגלום בכך שנשק בעל פוטנציאל קטילה מוחזק מבלי שיש עליו ועל בעליו פיקוח מוסדר של הרשויות, כאשר המחזיק נתון תמיד לסיכון שיתפתה לעשות שימוש בנשק, ולו ברגעי לחץ ופחד. (ראו גם: ע"פ 8012/04 מתאני נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (לא פורסם, 16.11.05); רע"פ 2718/04 אבו דאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.04) וכן ראו והשוו ע"פ 4043/05 מדינת ישראל נ' בניית (טרם פורסם, 10.8.06)). בהקשר זה על בית המשפט ליתן דעתו, בין היתר, לסוג הנשק שבו מדובר, לכמותו, לתכלית שלשמה הוחזק וכן לשאלה עד כמה מוחשית היא הסכנה שייעשה בו שימוש (ראו ע"פ 1332/04 מדינת ישראל נ' פס, פ"ד נח(5) 541, 544 (2004)). במקרה שלפנינו, מדובר בשלושה כלי נשק מסוג קלצ'ניקוב ומחסניות ואף שהתכלית שלשמם הובילו המערער ואידריס את כלי הנשק לא נתבררה לאשורה ניתן להניח כי קיימת הייתה במקרה דנן סכנה ממשית לכך שכלי הנשק ייפלו בידי גורמים פליליים או חבלניים עוינים וישמשו לצרכים שיש בהם משום פגיעה בשלום הציבור. בהתחשב בכל האמור לעיל וכן בהתחשב בכך שבית משפט קמא נתן משקל, אם כי לא מרכזי, לנסיבותיו האישיות של המערער והבחין הבחנה ברורה בין עניינו של המערער לעניינו של אידריס, נראה לי כי העונש שנגזר על המערער מאזן היטב בין כל השיקולים הצריכים לעניין ואין מקום להתערב בו. סוף דבר אשר על כן אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, י"ד אב, תשס"ז (29.07.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06088990_V07.doc יג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il