גיא סקנדריון נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8897/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערער: גיא סקנדריון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.11.2020 בת"פ 94-05-20 שניתן על ידי כבוד השופט א' טובי תאריך הישיבה: כ"ד באייר התשפ"א (6.5.2021) בשם המערער: עו"ד מור עטיה; עו"ד אסף גל בשם המשיבה: עו"ד מורן פולמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 9.11.2020, בת"פ 94-05-20 (השופט א' טובי), שבגדרו הושת על המערער, גיא סקנדריון, עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן עונשי מאסר על-תנאי. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 10,000 ₪ לנפגע העבירה. עיקרי כתב האישום המתוקן והכרעת הדין במהלך הדיון במשפטו של גיא, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שלפיו יודה גיא במיוחס לו בכתב אישום מתוקן. עוד הוסכם, כי במסגרת הטיעונים לעונש, תעתור המשיבה למתחם ענישה של 5-3 שנות מאסר; ואילו גיא יהיה חופשי בטיעוניו. ביום 23.7.2020, הרשיע בית המשפט המחוזי את גיא, על-פי הודאתו, בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן: בבניין ברחוב ז'בוטינסקי בנהריה התגוררו, בין היתר, אביב סקנדריון – אחיו של גיא; והמתלונן. ביום 18.4.2020, נשמע המתלונן משוחח עם שכן נוסף על נזילה בצנרת הבניין, אשר לטענתו, נגרמה ממכוניתו של אביב. בתגובה לכך צעק אביב, כי "אם ירד למטה יזיין אותם ויהרוג אותם". אביב פנה לאמו, המתגוררת בבניין סמוך, וזו הזעיקה את גיא אשר הגיע במהירות לדירה, ונשאר לשהות בה עד 02:30 לפנות בוקר. או אז שב גיא לביתו, וסמוך לשעה 5:00 לפנות בוקר – נסע ברכב הרשום על שם אשתו לנהריה, כשלראשו כובע קפוצ'ון, ועל ידיו כפפות. גיא החנה את הרכב סמוך לבניין, וצעד רגלית כשבידו אלה טלסקופית ושוקר חשמלי. סמוך לשעה 05:30 לפנות בוקר, יצא המתלונן מדירתו לטיול עם כלבו. גיא, שהמתין בקרבת מקום, הכה את המתלונן מספר פעמים בחוזקה, באמצעות האלה הטלסקופית. בהמשך, הכה גיא את המתלונן באגרופים, ובמקביל הצמיד את השוקר מספר פעמים לראשו של המתלונן, והפעילו, תוך שהוא גורם למתלונן כאבים עזים. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן חבלות חמורות, והוא אושפז בבית חולים. עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי ביום 9.11.2020, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של גיא. תחילה, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת עבירות האלימות שפשו לאחרונה בקרבנו, ולתפקידו של בית המשפט במגמה למגר תופעה זו. בית המשפט התייחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה: סכסוך שכנים סביב עניינים פעוטים; התכנון שקדם למעשה העבירה; הזמן שחלף מאז עזב גיא את בית אחיו ועד שביצע את התקיפה, מה שמלמד "על החלטה מושכלת ונחושה לתקוף את המתלונן באכזריות [...] כאחרון העבריינים"; הנזק שנגרם למתלונן; והנזק שצפוי היה להיגרם לו. על רקע המתואר, ובשים לב למדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, נקבע כי מתחם העונש ההולם עומד על 36-18 חודשי מאסר. אשר לגזירת העונש המתאים בתוך המתחם, התחשב בית המשפט בהודאתו של גיא, במצבם הרפואי של בני משפחתו, ובכך שעברו הפלילי אינו מכביד. בהינתן כל אלו, גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של גיא סמוך לרף התחתון של המתחם, והעמידו על 20 חודשי מאסר בפועל, בתוספת עונשים נלווים, כמפורט לעיל. עיקרי טענות המערער גיא מלין על חומרתו של עונש המאסר שנגזר עליו. לדבריו, שגה בית המשפט המחוזי בשלושה: ראשית, הרף התחתון שנקבע במתחם הענישה – 18 חודשים – מחמיר ביחס למתחמי ענישה שנקבעו במצבים דומים. שנית, בית המשפט המחוזי קבע שאין לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם, וזאת למרות מאמציו השיקומיים. בהקשר זה טוען גיא, כי בית המשפט אימץ את המלצות שירות המבחן, והתעלם לחלוטין מחוות דעת של מטפל פרטי, שהוגשה מטעמו, ולפיה, גיא לוקח אחריות מלאה על מעשיו, ניכרת הבנה והפנמה של חומרת המעשים, ולאור התקדמותו של גיא בהליך הטיפולי, רמת המסוכנות הנשקפת ממנו – נמוכה. שלישית, בגזר הדין של בית המשפט המחוזי חסרה התייחסות לכך שהיה עצור בפיקוח אלקטרוני, במשך כששה חודשים, עד מתן גזר הדין. הדיון בערעור בדיון שהתקיים לפנינו, חזר ב"כ של גיא על עיקר טענותיו. מנגד, טענה ב"כ המשיבה כי לא ארעה תקלה בגזר הדין, לבטח שלא נפל בו פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. באירוע אלימות חמור עסקינן, אשר בוצע לאחר תכנון מקדים. גיא אמנם לקח אחריות על מעשיו, אך שכירת חוקר פרטי על מנת שיתחקה אחר המתלונן, מלמדת כי לקיחת האחריות נעשתה 'מן השפה ולחוץ'. באשר להליך הטיפולי הפרטי, ציינה ב"כ המשיבה, כי גם כיום מתקשה גיא לגלות אמפטיה כלפי נפגע העבירה, דבר שעומד בסתירה לחוות דעתו של המטפל הפרטי. ב"כ המשיבה גם הפנתה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהתרשם שלא לטובה מעדותו של המטפל הפרטי, וסרב ליתן משקל ניכר לדבריו. נציגת שירות המבחן ציינה, כי גיא נמצא בראשיתו של ההליך הטיפולי, מודה במיוחס לו רק באופן חלקי, ומתקשה להפנים את חומרת מעשיו. דיון והכרעה לאחר עיון בגזר הדין, ושקילת טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, המסקנה היא כי דין הערעור להידחות. הרף התחתון של מתחם הענישה הועמד על 18 חודשי מאסר. לטענת גיא מדובר ברף מחמיר. טרם ניכנס בעובי הקורה, ונבחן את טענתו של גיא, מן הראוי לחזור ולהזכיר מושכלות ראשונים, שלפיהם "טענות המערער בדבר פגם שנפל בקביעת מתחם העונש, ממילא אין בהם כדי לחייב התערבות בעונש שנקבע, כל עוד אין בעונש שהושת משום סטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה" (ע"פ 6479/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 והאסמכתאות שם (23.6.2019)). גם אם נתעלם מכך, ונבחן את טענתו של גיא לגופה, נראה כי אין מקום לטענתו; אדרבה. בגזר הדין, הפנה בית המשפט, בין היתר, למתחם הענישה שנקבע בע"פ 7475/14 מהדי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (25.12.2014), שם נכתבו הדברים הללו: "כנקודת מוצא לדיון יש לשוב ולהדגיש כי העבירה שבה הורשע המערער – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק הינה עבירת אלימות חמורה שהעונש המירבי הקבוע בצידה הינו 14 שנות מאסר בפועל. בפסיקת בית משפט זה ניכרת בשנים האחרונות מגמה ברורה של החמרה בענישה בעבירות אלימות באופן כללי ובעבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות באופן ספציפי. בית משפט זה ציין לא אחת כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו וכי תרומתו של בית המשפט למלחמה זו הינה בהטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים שישקפו מסר מרתיע לעבריינים ולחברה כולה. לפיכך נקבע כי ככלל ענישה זו צריכה לכלול רכיב משמעותי של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח [...] מעיון בפסיקת בית משפט זה בשנים האחרונות עולה כי קשת הענישה בעבירות אלימות, הנעשות תוך שימוש בנשק קר, היא רחבה ומגוונת, אך היא כוללת ברוב המקרים עונשי מאסר בפועל שנעים בין 18 ל-24 חודשי מאסר בפועל, ככל שהנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון [...], ואף עונשי מאסר בפועל המגיעים לארבע שנות מאסר בפועל במקרים חמורים במיוחד". עינינו הרואות, כי בית המשפט המחוזי נהג כשורה, ולא החמיר עם גיא יתר על המידה, כשהעמיד את הרף התחתון של מתחם הענישה על 18 חודשי מאסר בפועל. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על חומרתן הרבה של עבירות אלימות, ובהתאם לכך קיימת מגמת החמרה בענישה בגין עבירות אלו, במטרה להרתיע מפני ביצוען. כך אמרתי בעבר: "האלימות הגואה במקומותינו אינה גזירת-גורל ולא כורח המציאות. יש צורך לשנות את המאזן. במקום שאזרחים ישרים תמימי-דרך יִרְאו ויִרָאו, יחששו לבטחונם, יהיו אלה העבריינים האלימים – בכוח ובפועל – שאימת הדין תיפול עליהם, והם יֵרתעו מפני שימוש בנשק קר וחם לשם חיסול חשבונות בעשיית דין עצמית. שינוי המאזן – הסבת יראת האנשים התמימים לאימת אנשי-המדון – צריך להעשות גם באכיפה ובענישה קשה" (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 798 (2013)). נסיבות ביצוע העבירה בעניין דנן, מצביעות על חומרה יתירה, שכן לא באירוע ספונטני עסקינן. גיא יצא מביתו כשהוא מצויד באמצעי הסוואה שיסתירו את זהותו, ובכלי משחית מסוגים שונים. הוא נסע לנהריה במכוון, כדי לבצע את זממו, ובמטרה לפגוע במתלונן. תחנות יציאה רבות היו לו, לגיא, בדרכו. יכול היה לעצור, לחשוב, לסגת, לא להגשים את מחשבתו הרעה אשר חשב על המתלונן. למרבה הצער – הוא לא עשה כן, אלא התמיד בתכניתו. עוד יש להוסיף, שגיא כלל לא היה שותף לסכסוך השכנים ברחוב ז'בוטינסקי, אלא הוזעק לשמש בו כ'שכיר חרב'. גם עובדה זו, מלמדת על חומרת מעשיו. איני מקבל אפוא את טענותיו של גיא, כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה. הענישה שהושתה עליו, בנסיבות, הולמת. בניסיון להתמודד עם מגמת ההחמרה בענישה בעבירות האלימות, טען גיא כי "להבדיל מהשימוש באלה טלסקופית ובשוקר חשמלי (אמצעים חריגים ביותר, שלא לומר נדירים במחוזותינו) הרי שתופעת הסכינאות [...] הוכרה בפסיקתנו כמכת מדינה המחייבת העברת מסר הרתעתי בדמות ענישה מחמירה". טענה זו, טוב לה שלא נטענה משנטענה. הפופולריות של כלי נשק מסוים בקרב עבריינים, לא מעלה ולא מורידה. לא בשכיחותם של האלה והשוקר עסקינן, אלא בעבריינים הפוגעים באמצעותם בחפים מפשע, ואלה, למרבה הצער, אינם נדירים במחוזותינו כלל ועיקר. גם בטענת גיא, שלפיה שגה בית המשפט המחוזי, כשביכר את חוות דעתו של שירות המבחן, על פני זו של המטפל הפרטי שנשכר על ידו – לא מצאתי ממש. בית המשפט המחוזי לא התעלם מחוות דעתו של המטפל הפרטי; נהפוך הוא. בית המשפט המחוזי הסביר בטוב טעם ודעת, מדוע ככלל יש לייחס משקל נמוך לחוות דעת פרטית וממומנת, לעומת חוות דעתו של שירות המבחן, המשמש כ'ידו הארוכה של בית המשפט'. בהמשך, הוסיף בית המשפט ובחן את חוות הדעת אף לגופה, וכן את עדותו של המטפל הפרטי בבית המשפט, וקבע שאין מקום להעדיפן על פני תסקיר שירות המבחן. בתוך הדברים ציין בית המשפט המחוזי, כי "תשובתו זו של המומחה, אותה אני דוחה בשתי ידים, מלמדת עד כמה נכון [המטפל הפרטי] לגונן על הנאשם ולהצדיק את התנהלותו ועד כמה גישתו אינה אובייקטיבית". בהקשר אחר ציין בית המשפט, כי "לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של [המטפל הפרטי] בקביעה זו ודומה כי גם כאן נעשה ניסיון 'לייפות' את המצב בכל מחיר ובאופן מגמתי". בהמשך נכתב, כי המטפל הפרטי מתח ביקורת על תסקיר שירות המבחן, "אלא שלמרבה ההפתעה התברר כי [המטפל הפרטי] כלל לא ראה את תסקיר שירות המבחן ולא עיין בו [...] יש בכך כדי לפגום במקצועיות ובאובייקטיביות של מסקנותיו". כל אלו מובילים למסקנה, כי בית המשפט המחוזי פעל כשורה, כשדחה את חוות דעתו של המטפל הפרטי, ולא מצא לנכון לייחס לה משקל. גיא מוסיף וטוען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו על כך שהוא היה נתון בפיקוח אלקטרוני במשך מספר חודשים. אך גבי דידי, בית המשפט המחוזי נטה חסד עם גיא, והקל בעונשו, אפשר אף יתר על המידה. בנסיבות אלו, אין מקום להקלה נוספת בעונש, בגין התקופה הקצרה יחסית, שבה הוא שהה בפיקוח אלקטרוני. סוף דבר השיקולים הצריכים לעניין נדונו במלואם בגזר הדין. העונש שהושת על גיא נותן ביטוי למכלול שיקולי הענישה; אינו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת, ושמא אף מקל במידה מסוימת; ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אציע אפוא לחברותי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשפ"א (‏6.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 20088970_O02.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il