מועצה מקומית כפר מנדא נ. תאגיד נטופה לביוב בע"מ

פסק-דין בתיק בש"ם 8897/13 בבית המשפט העליון בש"ם 8897/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: מועצה מקומית כפר מנדא נ ג ד המשיב: תאגיד נטופה לביוב בע"מ ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט ג' שני מיום 17.12.13 בבש"א 7894/13 בשם המערערת: עו"ד אתי כהן פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ג' שני (בש"א 7894/13-א') מיום 17.12.2013 בה נדחתה בקשת המערערת להארכת המועד להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן בעניינה. 1. כעולה מהודעת הערעור ומנספחיה, בחודש אפריל 2009 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה עתירה מנהלית נגד המערערת בה ביקש לבטל את דרישות המערערת לחיובו בארנונה בתקופות הרלוונטיות וכן עתר לסיווג נכסים שונים לצורך קביעת תעריף הארנונה. בפסק דינו מיום 17.8.2013 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' בר-זיו) את התעריף ואת המועדים בהם יחויב המשיב בארנונה. כמו כן הורה בית המשפט בין היתר למערערת להמציא למשיב חיוב מעודכן והוסיף ש"לסכומי החיוב יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה". 2. ביום 11.8.2013 הגישה המערערת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בבקשה זו התבקש בית המשפט לתקן את פסק הדין באופן שבו הריבית וההצמדה כאמור יחושבו לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) ובהחלטתו מיום 27.10.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי התיקון המבוקש אינו "טעות סופר". 3. המערערת לא השלימה עם פסק הדין וביום 20.11.2013 הגישה לבית משפט זה הודעת ערעור ולצדה בקשה להארכת מועד. המבקשת טענה בבקשת הארכה, כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות המהוות "טעם מיוחד" להיעתר לבקשה ובהן הגשת הבקשה לתיקון פסק דין והעובדה שעורכת הדין במשרד שהתה בחופשת לידה. כמו כן טענה המערערת כי המשיב לא גיבש ציפייה לסופיות הדיון בעניינו וכי סיכויי הערעור טובים. 4. לאחר שהוגשה תגובת המשיב לבקשת הארכה וכן תשובת המערערת, בהחלטתו מיום 17.12.2013 דחה הרשם את הבקשה להארכת המועד. הרשם ציין כי בראש טענותיה, תולה המערערת את האיחור בבקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין. אלא, שבנסיבות אלו משנדחתה הבקשה אין עילה שבחוק להארכת מועד להגשת ערעור. על כן, ציין הרשם, שבמקום בו מגיש בעל דין בקשה שאינה מוסכמת לתיקון טעות סופר הוא נוטל על עצמו סיכון להחמצת המועד להגיש ערעור על פסק הדין ולכן, מצופה ממנו להגיש – ולו למען הזהירות – בקשה להארכת מועד. הרשם קבע שבמקרה דנן המערערת לא הסבירה מדוע לא הגישה בקשה להארכת מועד להגיש ערעור וכן לא נטען שהם יידעו את המשיב שבכוונתם לערער על פסק הדין. הרשם הוסיף ודחה את טענת המערערת כי כיוון שבית המשפט האריך את המועד להגשת תשובת המשיב ולכן המועד להגשת הערעור חלף. בהקשר זה צוין שהמשיב נזקק לארכה להגשת התשובה מאחר שבקשת התיקון לא הומצאה לידיו ובעיקר, ובעיקר, שהאחריות להגשת הבקשה להארכת מועד בתקופת הערעור רובצת על בעל הדין החפץ בהגשת ערעור. הרשם הוסיף וציין שעל פני הדברים, הואיל ומדובר בערעור בעניין עתירה מנהלית, המועד האחרון להגיש ערעור על פסק הדין חל ביום 9.10.2013 ולא ביום 23.10.2013 כפי שטענה המערערת בבקשתה ולכן הערעור הוגש באיחור של 40 ימים. שנית, הרשם דחה את טענת המבקשת כי היא פעלה להגיש את הערעור בזריזות, כי הן הבקשה, הן הערעור הוגשו בחלוף למעלה משלושה שבועות מיום ההחלטה בבקשת התיקון. הרשם הוסיף כי אף אם שהתה עורכת הדין במשרד בחופשת לידה הדבר אינו מספק הסבר לעיכוב בהגשתה. 5. מכאן הערעור שלפניי. לגישת המערערת, הבחינה אם ליתן לבעל הדין הארכת מועד להגשת הליך אם לאו תלויה בכלל נסיבות העניין. במסגרת זאת טוענת המערערת שבקשתה ובפרט תשובתה נסמכות על טענותיה בעניין היעדר ציפייה של המשיב לסופיות הדיון וכן בעניין סיכויי ההליך הטובים לגישתה, אך אלה לא באו לידי ביטוי בהחלטת הרשם. בפרט מציינת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו ריבית שלא על פי חוק הרשויות המקומיות והיא מוסיפה שאינטרס המשיב לסיום הדיון זניח בנסיבות. 6. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור מסקנתי היא שדין הערעור להידחות. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור משקפת את המתח בין אינטרס המבקש לברר את עניינו בבית המשפט ובין זכות המשיב להסתמך על סופיות פסק הדין. כאיזון בין דברים אלו, ניצב הכלל שלפיו הפונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי נדרש להוכיח "טעם מיוחד" שיצדיק לקבל את בקשתו באיחור. עם השנים הוכרו נסיבות מסוימות כמהוות "טעם מיוחד", אך אין מדובר ברשימה סגורה וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, בהתאם לאיזון הראוי בין השיקולים העומדים על הפרק (ראו בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)). במקרה דנן, בהינתן מכלול הנסיבות סבורני שצדק הרשם בדחותו את הבקשה ואיני רואה אפוא להתערב בקביעותיו. למעלה מן הדרוש, המערערת לא הצליחה לשכנעני שקיים "טעם מיוחד" לקבל את הבקשה. כפי שקבע הרשם, העובדה שהמבקשת הגישה בקשה לתיקון פסק הדין, וזו נדחתה – אינה עוצרת את מניין הימים לנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין (ראו ע"א 332/93 אבו-האני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 286, 288 (1993)). אשר לטענת המערערת כי היה על הרשם להביא בחשבון שהמשיב לא הסתמך על פסק הדין, אלא במידה "שולית" כטענתה, יש לציין כי הודעת הערעור נעדרת התייחסות לסוגיות הנוגעות לטענתה שהועלו בהחלטת הרשם: כי הערעור הוגש באיחור בן 40 ימים; וכי הבקשה להארכת המועד הוגשה בחלוף למעלה משלושה שבועות לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לתיקון הטעות, וברי יש בנתונים כאמור כדי להעצים את אינטרס סופיות הדיון אצל המשיב. זאת ועוד; המערערת סומכת ידה על סיכויי ההליך העיקרי הטובים לגישתה. אמנם אחד השיקולים שיובאו בחשבון בבחינת בקשה להארכת מועד תהא סיכויי ההליך העיקרי הן על פי אופיו, הן לגופו (ראו בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, פסקאות 12-10 (10.1.2012); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 182-181)) אך המקרה שבכאן לא מצדיק ליתן את ההארכה המבוקשת, ודאי שלא מטעם זה בלבד וכל שכן בהצטרפו אל נימוקי המערערת אשר לאיחור בהגשת ההליך. בשל כל אלה ובהתחשב בהיקף שיקול הדעת המצומצם של ערכאת הערעור בערעור על החלטות הרשם, אין לקבל את הערעור. סיכומם של דברים, הערעור נדחה. ניתן היום, כ' בשבט התשע"ד (21.1.2014). ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13088970_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il