דן פורטמן נ. צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8892/20 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשים: 1. דן פורטמן 2. מרים פורטמן 3. עדי מדולי 4. נחמה מדולי 5. יוסי בוטון 6. שלי בוטון 7. סרגיי סלניקוב 8. טטיאנה סלניקוב 9. שי מי-רון 10. יוסף שליבו נ ג ד המשיבים: 1. צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ 2. יוסף רומאני 3. אליעזר רבינוביץ 4. חיה רבינוביץ 5. אברהם לוגסי 6. אבי מאור 7. עו"ד נמרוד לוי 8. ירין שרעבי 9. מרים מלול בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 19.11.2020 בת"א 43627-02-16 שניתנה על ידי כב' השופטת ריקי שמולביץ בשם המבקשים: עו"ד חגי אראל בשם המשיבים 4-3: עו"ד רועי שעיה בשם המשיב 5: עו"ד אלישע אטיאס; עו"ד אפרים נווה פסק דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת ריקי שמולביץ) בת"א 43627-02-16 מיום 19.11.2020, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון כתב תביעתם. הרקע להגשת בקשת התיקון המבקשים הם בעלי הזכויות בדירות וברכוש המשותף הצמוד להן בבניין ברחוב קלישר 7 בפתח-תקווה, הידוע כגוש 6384, חלקה 24 (להלן: בעלי הדירות ו-הבניין, בהתאמה). בשלהי שנת 2012, התקשרו בעלי הדירות עם המשיבה 1 – חברת צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ (להלן: החברה הקבלנית), באמצעות מיופה כוחה – המשיב 2 (להלן: היזם), בהסכם התחדשות עירונית לפי תמ"א 38, במסגרתו התחייבה החברה הקבלנית לבצע עבודות שיפוץ וחיזוק בבניין, ובתמורה הועברו לה מלוא זכויות הבנייה הצמודות לגג על מנת שתבנה עליו יחידות דיור חדשות (להלן: הדירות החדשות). במאי 2013, כשלושה חודשים לאחר שהחלו עבודות הבנייה, הגישו חלק מבעלי הדירות תובענה לבית המשפט השלום בתל אביב-יפו נגד החברה הקבלנית, היזם ואחרים, במסגרתה נטען למחדלים קשים בביצוע העבודות (ת"א 51148-05-13). סיומה של תביעה זו בהסכם גישור אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 28.9.2014, במסגרתו הוסכם, בין היתר, כי היזם יהא רשאי למכור את הדירות החדשות בכפוף להעברת כל תמורת המכירה לחשבון נאמנות. בהתאם להסכמה זו, בשנת 2016, התקשרה החברה הקבלנית במספר הסכמים למכירת הדירות החדשות, בהם עם המשיבים 3 ו-4, בני הזוג אליעזר וחיה רבינוביץ (להלן: רבינוביץ); ועם המשיבים 8 ו-9 (להלן יכונו יחד: רוכשי הדירות החדשות). ביום 28.3.2016 הגישו בעלי הדירות תובענה נוספת נגד החברה הקבלנית, מהנדס שמונה מטעמה (המשיב 5. להלן: מהנדס החברה הקבלנית), היזם, חלק מרוכשי הדירות החדשות ונוספים, שעיקרה בטענת בעלי הדירות כי עבודות הבנייה התאפיינו בשורה ארוכה של כשלים וליקויים, אשר גרמו, כך לשיטתם, לנזקים רבים אשר עלות תיקונם גבוהה. על בסיס האמור, עתרו בעלי הדירות לשורה ארוכה של סעדים הצהרתיים – בהם ביטול מערך ההסכמים בין בעלי הדירות לחברה הקבלנית, ובין החברה הקבלנית לרוכשי הדירות החדשות. לצד זאת, התבקש סעד כספי של פיצויים בסך כולל של כ-2 מיליון ש"ח מהחברה הקבלנית, מהנדס החברה הקבלנית וגורמים נוספים אשר היו מעורבים בעבודות הבנייה, וזאת בגין נזקיהם כתוצאה מהליקויים הנטענים בעבודות הבנייה (להלן: הסעד הכספי). את גובהו של הסעד הכספי, אשר הוא הרלוונטי לענייננו, ביססו בעלי הדירות על חוות דעתו של מומחה מטעמם, המהנדס מרדכי אדלר, אשר צורפה לכתב התביעה (להלן: חוות הדעת הראשונה של המהנדס אדלר). להשלמת התמונה יצוין כי מאז הגשתו, תוקן כתב התביעה פעמיים, בימים 15.9.2016 ו-7.2.2017 – וזאת לצורך הוספת יתר רוכשי הדירות החדשות לכתב התביעה – בראשונה צורף המשיב 8; ובשנייה צורפה המשיבה 9. ביום 3.8.2016 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים על מינוי מומחה מטעם בית המשפט להערכת היקף הליקויים בעבודות הבנייה ולגיבוש מתווה לתיקונם, ובחלוף כשנתיים נוספות, ביום 5.7.2018, הגיש המומחה שמונה, המהנדס דוד אופיר, את חוות דעתו (להלן: חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט). בחוות דעת זו, נקבע, בין היתר, כי "חלק גדול מהמלאכות שבוצעו במסגרת הפרויקט בוצעו או באופן חסר או באופן חלקי או שניהם גם יחד", וכי לנוכח ריבוי הליקויים ומורכבותם, "יש למנות צוות תכנון חדש שיכלול את כל העוסקים בעניין זה", אשר יגבש מתווה לעבודות התיקון הנדרשות. בהמשך לאמור, העריך המומחה מטעם בית המשפט את עלות העסקת המומחים בסך כולל של 600 אלף ש"ח. לאחר שלושה ימים נוספים, ביום 6.8.2016, הורה בית המשפט המחוזי, לבקשת בעלי הדירות, על פיצול הדיון בתובענה לשני חלקים: בשלב הראשון, תיבחן שאלת תוקפם של מערך ההסכמים שנחתמו בין הצדדים; ובשלב השני, תתברר סוגיית גובה הנזק כתוצאה מהליקויים בעבודות הבנייה (להלן: המתווה הדיוני לפיצול ההליך, החלק הראשון ו-החלק השני, בהתאמה). ביום 5.5.2020 ניתן פסק הדין החלקי ביחס לחלק הראשון, במסגרתו נפסק כי הסכם ההתקשרות בין החברה הקבלנית לבעלי הדירות בוטל כדין וכי זכויותיהם של בעלי הדירות גוברות על אלה של רוכשי הדירות החדשות (להלן: פסק הדין החלקי). ביום 14.7.2020, כחודשיים לאחר מתן פסק הדין החלקי, קבע בית המשפט קמא, ביחס לחלק השני, כך: "הציפייה הייתה שהעניין הכספי יוברר בהתאם לחוו"ד [מומחה מטעם בית המשפט], דבר שלא נעשה עד היום שכן מומחה ביהמ"ש המליץ בזמנו על בדיקות נוספות הכרוכות בסכומי כסף גבוהים ביותר ואיש מהצדדים לא היה מוכן לשאת בעלויות לעת ההיא". על בסיס האמור, קבע בית המשפט כי בהינתן שהסכום הנקוב בכתב התביעה מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, ומשלא ניתן עוד להותיר סוגיה זו תלויה ועומדת, על בעלי הדירות להגיש תוך 12 ימים בקשה לתיקון סכום התביעה. בקשת התיקון והחלטת בית המשפט קמא על רקע האמור, ביום 26.7.2020 הגישו בעלי הדירות בקשה נוספת, שלישית במספר, לתיקון כתב התביעה, במסגרתה עתרו להגדלת סכום התביעה ל-6.6 מיליון ש"ח, וזאת על יסוד חוות דעת שנייה שערך המהנדס אדלר (להלן: בקשת התיקון ו-חוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר, בהתאמה). בבקשת התיקון, טענו בעלי הדירות, בתמצית, כי תיקון סכום התביעה מתחייב לאור מסקנת המומחה מטעם בית המשפט לפיה קיימים ליקויים בעבודות הבנייה בהיקף רחב, באופן שאין אלא להסיק כי היקף הנזק שנגרם להם גבוה משמעותית מהסכום הנקוב בכתב התביעה. עוד נטען כי אין הצדקה של ממש שלא להיעתר לבקשת התיקון, וזאת בהינתן שבירור התובענה בחלק השני של ההליך טרם החל; תרומתו הפוטנציאלית של התיקון לבירור השאלות השנויות במחלוקת; והגישה הליברלית שהשתרשה בפסיקה ביחס לתיקון כתבי טענות. רבינוביץ ומהנדס החברה הקבלנית, מנגד, התנגדו לבקשת התיקון, בעוד יתר המשיבים לא הגישו את התייחסותם. ביום 19.11.2020 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא בבקשת התיקון, במסגרתה קבע כי יש לדחותה. בנמקו את החלטתו, בית המשפט עמד על כך כי חרף ההלכה הנוהגת לפיה תיקון כתבי טענות ייעשה ברוחב לב, במקרה הנדון אין להתירו, וזאת ממספר טעמים מצטברים: ראשית, בהינתן השיהוי הניכר שנפל בהגשת בקשת התיקון – בחלוף כ-4.5 שנים ממועד הגשת התובענה ולמעלה משנתיים ממועד הגשת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ובהעדר נימוק משכנע לשיהוי האמור. שנית, לאור השלב המתקדם יחסית שבו מצוי ההליך, משהחלו שמיעת הראיות בתיק ולאחר שניתן פסק דין חלקי המכריע בחלק ניכר מהפלוגתאות שבמחלוקת. שלישית, מאחר שהיעתרות לבקשת התיקון חותרת תחת הוראות סעיף 130(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א הישנות) – הקובע כי מקום שבו מונה מומחה מטעם בית המשפט, "לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין". בהקשר זה, קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת בעלי הדירות לפיה אין עסקינן "בחוות דעת מומחה מטעם בעלי דין", כהגדרתה בסעיף 130(ג)(1) לתקסד"א הישנות, אם כי בחוות דעת "משלימה" המבוססת על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, וזאת, בין היתר, לנוכח הסתירות הקיימות בין שתי חוות הדעת. רביעית, כי אפילו אם נאמץ את טענתם האמורה, במובן זה שנראה בבקשת התיקון ככזו המבוססת על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הרי שאז היה עליהם להגישה לא יאוחר מ-15 ימים מהיום שבו הומצאה לו חוות הדעת, בהתאם לסעיף 136 לתקסד"א הישנות (להלן: תקנה 136), בעוד שבענייננו, חלפו, כאמור, למעלה משנתיים. לבסוף, כי נתגלעו סתירות בין חוות הדעת הראשונה לבין חוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר, אשר חלקן עולות כדי העלאת עילות תביעה חדשות ומשכך מהוות "הרחבת חזית אסורה". טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור, בעלי הדירות מבקשים להיבנות, בעיקר, מהכשלים הנטענים בחוות דעתו ה"חסרה" של המומחה מטעם בית המשפט, אשר חלף הערכת היקף הליקויים ועלות תיקונם – המליץ על מינויים של שורה ארוכה של מומחים נוספים שיעשו כן, וזאת בעלות שאין הם יכולים לעמוד בה. במצב עניינים זה – בו לא ניתן היה לממש את המלצת המומחה, מחד גיסא, ובו נדרשו לתקן את סכום התביעה תוך ימים ספורים כאשר כל שבידם חוות דעת חסרה זו, מאידך גיסא – הרי שמתן חוות דעת משלימה מטעמם הייתה האפשרות היחידה שבנמצא. בנסיבות אלה, כך נטען, שגה בית המשפט קמא בכך שהחיל בעניינם את הוראות סעיפים 130 ו-136 לתקסד"א הישנות, אשר ברי כי כוונו למצבים שבהם חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט הושלמה כדבעי. לעניין טענת השיהוי בהגשת בקשת התיקון, טוענים בעלי הדירות כי גם בזו אין ממש, הואיל ותחת המתווה הדיוני לפיצול ההליך עליו הסכימו הצדדים, המועד הרלוונטי לתחילת מניין הימים בהקשר זה הוא מועד תחילת החלק השני לדיון אשר החל זה עתה. לבסוף, טוענים בעלי הדירות כי אפילו חוות דעתו החלקית של המומחה מטעם בית המשפט הייתה עומדת לבדה, הרי שדי היה בה כדי להסיק שהיקף הנזק שנגרם להם גבוה משמעותית מהסכום הנקוב בכתב התביעה, באופן שדחיית בקשת התיקון תחסום את אפשרותם לתיקון הליקויים ולהשלמת הבנייה. בהחלטתי מיום 3.2.2021, ביקשתי מהמשיבים להודיע האם מקובלת עליהם הצעת בית המשפט לפיה סכום התביעה יתוקן מבלי שחוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר תצורף לתיק. ואולם, רבינוביץ ומהנדס החברה הקבלנית הודיעו כי הם מתנגדים להצעת בית המשפט, וחלף זאת הגישו את תגובתם לבקשת רשות הערעור. רבינוביץ סומכים את ידיהם על החלטת בית המשפט קמא וחוזרים על נימוקיו, בהם השיהוי שבו הוגשה בקשת התיקון; הטיעון לעניין תקנה 136; והסתירות שנתגלעו בין חוות דעת המומחה מטעם בית משפט לחוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר. בדומה, מהנדס החברה הקבלנית סבור אף הוא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, וזאת, בעיקר, על יסוד טענת השיהוי בהגשת בקשת התיקון. לגישתו, משאף לטענת בעלי הדירות חוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר מבוססת על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הרי שיכלו להגיש את בקשת התיקון כבר בסמוך למועד שבו הוגשה האחרונה, ולא עלה בידם להצביע על כל נימוק המניח את הדעת להגשתה למעלה משנתיים לאחריו. לגופה של חוות הדעת, טוען מהנדס החברה הקבלנית כי עסקינן ב"חוות דעת חדשה ושונה לחלוטין" מחוות הדעת הראשונה של המהנדס אדלר, באופן שהמשמעות המעשית של התיקון היא תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת עילות חדשות, ודי בטעם זה כדי לדחותה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל מהנימוקים שיפורטו להלן. כידוע, לבית המשפט שיקול דעת רחב בהפעלת סמכותו להיעתר "בכל עת" לבקשות לתיקון כתבי טענות, "בדרך ובתנאים הנראים צודקים" לשם הכרעה "בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" (תקנה 92 לתקסד"א הישנות; וכן תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: תקסד"א החדשות)). בשים לב לתכלית זו, לאורך השנים השתרשה בפסיקה גישה ליברלית ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות, כאשר על פי רוב נעתרים להן ברוחב לב (רע"א 8966/20 מוהנא נ' ח'ליל סולימאן, פסקה 10 (17.1.2021); רע"א 6222/20 הדר נ' שם טוב, פסקה 13 (27.10.2020)). בין מכלול שיקוליו, יבחן בית המשפט את השלב בו מצוי ההליך, תום לבו של מבקש התיקון, האם התיקון צפוי להוביל להארכת הדיון ולסרבולו, וכן את תרומתו הפוטנציאלית של התיקון לבירור הפלוגתאות שבמחלוקת (ראו: בר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה האזורית עמק חפר, פסקה 8 והאסמכתאות שם (22.11.2012) (להלן: עניין אינסלר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 362-335 (מהדורה שביעית בעריכת שלמה לוין, 1995) (להלן: זוסמן)). ביישום השיקולים הללו על נסיבות המקרה הנדון, סבורני כי יש לאפשר את התיקון המבוקש, וזאת אף בשים לב למדיניות ההתערבות המצומצמת בהחלטת הערכאה המבררת הנהוגה ביחס להחלטות מסוג זה. המדובר בבקשה לתיקון סכום התביעה, המרחיבה, ביחס לאותה עילת תביעה, ועל בסיס מסד עובדתי זהה בעיקרו, את היקף הנזק שנגרם לבעלי הדירות כתוצאה ממעשי החברה הקבלנית. משכך, פשיטא כי אין בהיעתרות לבקשת התיקון כדי לסרבל או להאריך את ההליך במידה בלתי מתקבלת על הדעת. מסקנה זו מתחזקת בהינתן השלב הדיוני בו מצוי ההליך: אומנם חלפו כ-5 שנים מיום הגשת התובענה, אולם טרם החלו דיוני ההוכחות בעניין הסעד הכספי, נושא בקשת התיקון, והרי בחלוף הזמן, כשלעצמו, אין "השפעה מכרעת" היה ולא "התחיל בינתיים הבירור והמשפט התקדם" (ראו: זוסמן, עמ' 354-353; ראו גם: רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 432 (1998)). לא זו אף זו, דומה כי היענות לבקשת התיקון תביא לבירור ממצה של הפלוגתאות שבין הצדדים ותסייע לבית המשפט "להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת", כמצוות סעיף 92 לתקסד"א הישנות; וכי מנגד דחייתה עלולה לגרום לנזק לא מבוטל לבעלי הדירות, אשר יפוצו אך בגין חלק מהנזק שנגרם להם, ולא יוכלו לתבוע בגין יתרת הנזק בשל מעשה בית דין שיקום, חשש העולה ביתר שאת בשים לב לחומרה ולהיקף הליקויים בעבודות הבנייה, כעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. אף לעניין יישום תקנה 136 על המקרה שלפנינו, סבורני כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא. ואסביר. תקנה 136 מורה כדלקמן: "בעל דין רשאי, תוך חמישה עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום" [ההדגשה הוספה]. ביישום תקנה זו על המקרה הנדון, ובפרט לעניין מגבלת חמישה עשר הימים הקבועה בה, קבע בית המשפט קמא כך: "התובעים לא פעלו לתיקון כתב התביעה במסגרת הזמנים האמורה, אלא הגישו את הבקשה בחלוף למעלה משנתיים ממועד הגשת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט". דא עקא: כל שמורה תקנה 136, כעולה מלשונה, הוא שמשחלפו 15 ימים ממועד הגשת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, על מבקש התיקון להגיש בקשה לבית המשפט לתיקון כתב התביעה, וזאת חלף תיקונו ללא נטילת רשות מבית המשפט. דהיינו, תקנה 136 אינה מצמצמת את הזכות לתיקון כתב התביעה לפרק הזמן הנקוב בה, כפי שדומה שהניח בית המשפט קמא, אלא מרחיבה זכות זו לאפשרות לעשות כן מבלי ליטול את רשות בית המשפט במסגרתו (והשוו: רע"א 7359/11 רחל נ' איתנית מוצרי בנייה, פסקה 7 (18.4.2012). למען שלמות התמונה, אעיר כי בתקסד"א החדשות לא מופיעה תקנה דומה לתקנה 136. ראו לעניין זה יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 404-403 (תשפ"א)). וביישום הדברים לענייננו: משחלפו 15 ימים ממועד הגשת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וחפצו בעלי הדירות לתקן את כתב תביעתם על בסיסה, הרי שהיה עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה – וכך עשו. לבסוף, לעניין העיתוי שבו הוגשה בקשת התיקון, לא שוכנעתי כי המדובר בשיהוי קיצוני או כזה העולה כדי חוסר תום לב. בנקודה זו יש להעיר, כי על פניו, לנוכח טענת בעלי הדירות לפיה בקשת התיקון מבוססת בעיקרה על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (אשר הוגשה, כאמור, לפני למעלה משנתיים), ניתן היה לתהות מדוע לא פעלו להגיש את בקשת התיקון בסמוך למועד הגשתה. בעניין זה, יש להבהיר, כי חרף הפרשנות שצוינה לעיל לעניין תקנה 136, לפיה בעל דין החפץ לתקן את כתב תביעתו על יסוד חוות דעת מומחה מטעם בית משפט אינו מוגבל למסגרת זמנים כזו או אחרת על מנת שבקשתו תיבחן (בכפוף, כמובן, למגבלות התיישנות), הרי שלעיכוב בהגשת בקשת התיקון – היקפו וסיבתו, יינתן משקל במסגרת מלאכת הבחינה האמורה, במובן זה שככל שתוגש בסמוך יותר למועד הגשת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, וככל שבפי המבקש הסבר המניח את הדעת לפער הזמנים בין השתיים, כך תגבר נטייתו של בית המשפט להתיר את התיקון המבוקש (והשוו: עניין אינסלר, פסקה 8). וביישום הדברים לענייננו: לעניין הסיבה לעיכוב, הרי שבמועד הגשת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא היה בידי בעלי הדירות להעריך את גובה הנזק האמתי שנגרם להם, משזו לא כללה אומדן אריתמטי של עלויות התיקון, כפי שהוסכם, אלא פירוט כללי בדבר אופי והיקף הליקויים, לצד המלצה אופרטיבית למינוי צוות של מומחים אשר ישלימו, לכאורה, משימה זו. בדומה, לעניין היקף העיכוב, הרי שבהתאם למתווה הדיוני לפיצול ההליך עליו הסכימו הצדדים – לצורך טענת השיהוי, יש להתייחס, בעיקר, לחלקו השני של ההליך, אשר כאמור מצוי בראשיתו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהינתן שעל פסק הדין החלקי שניתן בחלק הראשון של ההליך, הוגשו שני ערעורים מטעם רוכשי הדירות החדשות אשר עודם תלויים ועומדים (ע"א 4291/20 ו-ע"א 4255/20). בשים לב לכך שאף לגישת בית המשפט קמא והמשיבים קיימת זיקה בין מתן היתר לתיקון כתב התביעה לבין הגשת חוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר, ובהינתן הקושי לכמת את הנזקים על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הגעתי למסקנה כי יש לאפשר את הגשתה יחד עם כתב התביעה המתוקן (אעיר בהקשר זה כי אומנם בהחלטתי מיום 3.2.2021 ביקשתי את הצדדים "למקד את התייחסותם לבקשה לתיקון סכום התביעה בלבד", ואולם בהחלטה שניתנה ביום 24.2.2021 לאור בקשת הבהרה מטעם המשיבים 4-3 נאמר כי "במסגרת תשובתם יהיו [המשיבים] רשאים להעלות כל טענה שימצאו לנכון", ובפועל התייחסו המשיבים שהגישו תגובות גם לעניין הגשת חוות הדעת השנייה של המהנדס אדלר. לפיכך, אינני רואה טעם להותיר עניין זה ללא הכרעה). סיכומו של דבר: בבחינת מכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובהינתן הגישה הליברלית הנהוגה בפסיקה בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות, עולה כי יש להיענות לבקשת התיקון ולהתיר לבעלי הדירות לתקן את סכום התביעה כפי בקשתם. אשר על כן, בקשת רשות הערעור מתקבלת, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא מבוטלת ובקשת התיקון מתקבלת. המשיבים 4-3 והמשיב 5 ישאו בהוצאות המבקשים בהליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח (5,000 ש"ח כל אחד). ניתן היום, ‏כ"ו בניסן התשפ"א (‏8.4.2021). ש ו פ ט _________________________ 20088920_Y04.docx תצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1