בנק מזרחי טפחות בע"מ נ. אליהו אוזן

פסק-דין בתיק ע"א 8892/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8892/07 ע"א 9103/07 - ה' בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער בע"א 8892/07 והמשיב בע"א 9103/07: בנק מזרחי טפחות בע"מ נ ג ד המשיב בע"א 8892/07 והמערער בע"א 9103/07: אליהו אוזן ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.9.07 בת.א. 2134/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' ברון תאריך הישיבה: י' בתמוז התשס"ט (2.7.09) בשם המערער בע"א 8892/07 והמשיב בע"א 9103/07: עו"ד מרים זפט בשם המשיב בע"א 8892/07 והמערער בע"א 9103/07: עו"ד איריס אדרי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון). המערער בע"א 8892/07 (להלן: הבנק) הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד שניים – המערער בע"א 9103/07 (להלן: אוזן) ואדם נוסף בשם יצחק גולדנברג (להלן: גולדנברג) – לתשלום יתרת החובה בחשבון מספר 380363 שבבעלותם המשותפת. נגד גולדנברג ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה. לאוזן ניתנה רשות להתגונן ביחס לשתי טענות: טענה ראשונה בדבר זיוף חתימותיו של אוזן על מסמכים הנוגעים לחיוב החשבון; טענה שנייה כי רכישת ניירות הערך נעשתה ללא חתימתם של שני בעלי החשבון, כנדרש (החלטת כבוד השופטת י' שיצר מיום 15.4.2003). בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הבנק אולם פסק כי הבנק נושא באשם תורם בשיעור של 40% ליתרת החובה שבחשבון. על פסק-הדין משיגים כאמור שני הצדדים. 2. תמצית העובדות: אוזן וגולדנברג, שהיו בעלי שליטה במספר חברות ציבוריות, פתחו בשנת 2000 חשבון בבנק וחתמו על טופס שלפיו רק חתימה של שניהם יחד מחייבת את החשבון. הם חתמו גם על טופס המייפה את כוחו של ניסים נגר (להלן: נגר) – מי שהיה אז מנהל חשבונות באחת החברות שבבעלותם – לקבל במקומם כל מידע בקשר לחשבון, לבצע פעולות הפקדה בחשבון ולתת לבנק הוראות לקנייה ומכירה של ניירות ערך ישראליים וזרים. לאחר פתיחת החשבון, ובמשך מספר חודשים, נרכשו בחשבון, באמצעות אשראי שהעמיד הבנק, ניירות ערך של חברות בבעלותם של אוזן וגולדנברג. בשנת 2001 התחייבו אוזן וגולדנברג לשעבד לטובת הבנק את ניירות הערך שנרכשו ויירכשו בחשבון, ועוד התחייבו כי אם שווי השוק של ניירות הערך יפחת עד לכדי 200% מסכום האשראי שהוענק להם, הם יוסיפו ביטחונות לשביעות רצונו של הבנק, אחרת יוכל הבנק לממש את ניירות הערך. בשלב מאוחר יותר הועברו ניירות ערך לחשבונות שנפתחו עבור שתי חברות אחרות, אך נקבע שניירות הערך יוסיפו לשמש בטוחה להתחייבויותיהם של אוזן וגולדנברג כלפי הבנק. בשלהי שנת 2001 ירד שווי השוק של ניירות הערך מתחת ל- 200% מסכום האשראי שניתן לאוזן וגולדנברג והבנק העלה דרישה לביטחונות נוספים. כעבור מספר חודשים הפכו ניירות הערך לחסרי ערך, וכך הגענו עד הלום, קרי: לדרישת הבנק כי אוזן וגולדנברג יפרעו את יתרת החוב שבחשבון, יתרה שעמדה בזמן הגשת התביעה על סכום של למעלה משבעה מיליון ש"ח. 3. שורש המחלוקת נעוץ בכך שרכישת ניירות הערך – לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי – נעשתה בהוראות טלפוניות שניתנו על-ידי נגר, מיופה הכוח, ואוזן מצדו טען ועודנו טוען כי הוא לא היה צד לרכישה, לא ידע עליה ולא אישר אותה. כאמור, ניתנה לו רשות להתגונן בשתי השאלות המפורטות לעיל – שאלת הזיוף ושאלת שתי החתימות. ייאמר מיד כי כמה-וכמה טענות שהעלה אוזן נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי באופן מנומק. כך, בית המשפט פסק כי ייפוי הכוח שניתן לנגר, לרכוש ניירות ערך בחשבון, תקף; וכי היה זה נגר שנתן את ההוראות הטלפוניות לבצע את הרכישות (הוא, ולא גולדנברג, כפי שטען אוזן). קביעות אלה של הערכאה המבררת מבוססות היטב וגם לאחר עיון בהשגותיו של אוזן לא מצאתי עילה להתערב בהן. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי חתימתם של אוזן וגולדנברג על טופס בדבר מתן הוראות טלפוניות לחיוב החשבון, נועדה לאפשר מתן הוראות לבנק "on line", וכי ההוראות הטלפוניות היו חיוניות להגשמת מטרת פתיחת החשבון. בית המשפט הבהיר כי החתימה המאוחרת של השניים על טופס נוסף לפתיחת חשבון לא ביטלה את הטופס בדבר מתן הוראות טלפוניות. משמעות קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי, המקובלות עלינו, היא שהוראותיו הטלפוניות של נגר – מיופה הכוח – לרכוש ניירות ערך, נעשו בסמכות וברשות וכי הבנק פעל כשורה כאשר מילא הוראות אלה. 4. ואולם בית המשפט המחוזי לא סיים בנקודה זו את פסק-דינו, אלא הוסיף ובחן את שאלת אחריותו של הבנק. שאלה זו התעוררה לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לאחר כל הוראה טלפונית שיגר הבנק לנגר, לפי דרישת האחרון, את טופסי ההוראות לביצוע, על-מנת שאוזן וגולדנברג יחתמו עליהם; אולם הבנק לא ווידא שהטפסים אכן נחתמו. על חלק מהטפסים שהוצגו לבית המשפט התנוססה חתימה הנחזית להיות חתימתו של אוזן, אולם בית המשפט קבע, בהתחשב בחוות-הדעת של המומחה מטעמו של אוזן, שלא מדובר בחתימתו של אוזן. בית המשפט קבע כי הבנק עצמו הכיר בצורך לוודא שבעלי החשבון מודעים לעסקאות רחבות ההיקף המבוצעות בחשבון, ולכן העובדה שהבנק לא פעל על-מנת לוודא שאכן קיימת מודעות כזו עולה כדי הפרת חובות האמון והזהירות שהבנק חב ללקוחותיו. לאור זאת קבע בית המשפט כי הבנק נושא באשם תורם בשיעור של 40% מיתרת החובה שבחשבון. 5. על קביעה זו של בית המשפט המחוזי משיג הבנק – והדין עמו. עיון בבקשת הרשות להתגונן שהגיש אוזן מצביע על כך שהלה טען כי הפעולות בחשבון נעשו בניגוד לתנאים שסוכמו ונחתמו על-ידי בעלי החשבון. לדבריו, ההסכם עם הבנק הורה שפעולות יבוצעו אך ורק לפי חתימתם של שני בעלי החשבון, אולם בפועל הבנק פעל לפי הוראות של גולדנברג בלבד – הוראות שהוא – אוזן – לא אישר מראש או בדיעבד. בבקשת הרשות להתגונן נכתב כי "בשלב מסוים ניתן יפוי כוח לפעול בחשבון למר ניסים נגר. ברם, בקשת הרשות להגן לא תתייחס לפעולות שביצע מר נגר בניירות ערך ולכן אין רלבנטיות ליפוי הכח שניתן לו במסגרת בקשת רשות להגן זו". אוזן הוסיף וטען כי האסמכתאות בדבר חיוב החשבון הוחזרו לבנק כשהן חתומות על-ידי גולדנברג בלבד. טענה נוספת של אוזן הייתה כי אסמכתאות מסוימות שנחזות להיות חתומות על-ידו – זויפו. מבקשת הרשות להתגונן עולה כי אוזן לא ביקש כלל רשות להתגונן ביחס לעסקאות רכישה שנעשו לפי הוראותיו של נגר. בית המשפט המחוזי קבע, לפי הראיות שבאו לפניו, שכל העסקאות נעשו לפי הוראותיו של נגר. כבר מטעם זה נוצר קושי בהטלת "אשם תורם" על הבנק בגין כך שאוזן לא ייודע בדיעבד על פעולות שביצע נגר. אולם גם אם נתעלם מנקודה זו לנוכח טענתו של אוזן כי גם הבנק "שינה חזית" בסוגיה זו, אין בכך כדי להועיל לאוזן. 6. הרשות להתגונן ניתנה לאוזן בגין טענתו כי לא ניתן היה לבצע פעולות בחשבון ללא חתימה של שני בעלי החשבון. השופטת שיצר, שנתנה את ההחלטה בעניין הרשות להתגונן, הסבירה כי יש לבחון אם כל הפעולות בוצעו בהוראה טלפונית, ואם נדרשת – בנוסף להוראה טלפונית – גם חתימה של שני בעלי-החשבון. מהחלטת כבוד השופטת ברון עולה כי אכן ניתנו לבנק הוראות טלפוניות לחיוב החשבון – על-ידי נגר כאמור – וכי מבחינת המסמכים שעליהם היו הצדדים חתומים, הוראה טלפונית של מיופה הכוח הייתה מספקת לצורך חיוב החשבון. למעשה, ניתן לומר כי מששני בעלי-החשבון ייפו בחתימתם את נגר ליתן הוראות טלפוניות לחיוב החשבון, התמלאה בכך הדרישה לחתימת שני בעלי החשבון. בית המשפט המחוזי אף הבהיר כי מתן ההרשאה לנגר (שהיה, כזכור, מנהל חשבונות בחברה), ליתן הוראות טלפוניות בנוגע לרכישת ניירות ערך, עלתה בקנה אחד עם התכלית של פתיחת החשבון. על רקע זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר חובתו של הבנק לוודא שבעלי החשבון מודעים לפעולות הנעשות בחשבון – חובה שהפרתה מהווה "אשם תורם" – מתייחסת לחובה חוזית-נזיקית כללית בדבר דיווח או וידוא-ידיעה בדיעבד בכל הנוגע לפעולותיו של נגר. כלשונו של בית המשפט המחוזי: משהוברר כי רכישת ניירות הערך בוצעה על ידי הבנק על פי הוראות טלפוניות מאת נגר, אשר הוסמך לעשות כן על ידי אוזן וגולדנברג – הרי שלכאורה אין עוד כל נפקות לשאלה אם אוזן חתם על טופסי ההוראות לביצוע, אם לאו. ואולם, כפי שיובהר בהמשך, במידה שאוזן לא חתם על הטפסים הרבים הללו, אשר תיעדו את הרכישות כאמור, אזי הבנק הפר את חובות הנאמנות והזהירות שבהן הוא חב כלפי אוזן. גם אוזן כותב בסיכומיו בערעור כי "מדובר אם כן בחובת זהירות נזיקית, בהפרת חובה חוזית, ואפילו בהפרת חובות הגילוי על פי חוק הבנקאות" [ההדגשות במקור]. דא עקא, שלא מצינו בבקשת הרשות להתגונן טענה כי גם אם התקיימה הדרישה לקיום שתי חתימות (וכאמור, בענייננו התקיימה דרישה זו בתיווכו של נגר), עדיין קמה חובת זהירות (חוזית-נזיקית כללית) לבנק לדווח לאוזן על עסקאות הרכישה. ממילא גם לא ניתנה רשות להתגונן בטענה כזו. יודגש, כי טענה בדבר "אשם תורם" עשויה להצריך בחינת שאלות נוספות ובהן שאלת קיומו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק; למותר לציין כי שאלה זו לא עלתה, לא ניתנה לגביה רשות להתגונן ולא נדונה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. טענתו של אוזן היום כי הנזק מוכח ואינו שנוי במחלוקת, לאמור: יתרת החוב שנוצרה בחשבון, אינה משכנעת כלל שהרי השאלה היא אם קיום חובת הדיווח היה מוביל לשינוי בפעולות בחשבון, ובעניין זה בוודאי קיים ספק ממשי לאור התכלית של פתיחת החשבון מלכתחילה ומתן ייפוי הכוח לנגר. נושא זה מצביע על הקושי בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאשם התורם – לא רק מבחינה פרוצדוראלית (גדרי בקשת הרשות להתגונן) אלא גם מבחינה מהותית. די בנימוקים אלה כדי להביא לקבלת ערעורו של הבנק (ע"א 8892/07). ערעורו של אוזן נדחה (ע"א 9103/07). הוראתו של בית המשפט המחוזי בדבר חיובו של אוזן לפרוע את יתרת החובה שבחשבון תבוצע ללא הפחתה של 40%. בהתחשב בתוצאה ובמכלול קביעותיו של בית המשפט המחוזי, המתייחסות גם להתנהלות של הבנק, יישא אוזן בהוצאות ערעורו של הבנק וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י"ב באב התשס"ט (2.8.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07088920_P06.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il