ברוך מאירסון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8891/06 בבית המשפט העליון ע"פ 8891/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: ברוך מאירסון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת פסלות של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ 1813/04 מיום 25.10.06 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' שריזלי בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד מיטל שינדל פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ד' שריזלי) מיום 25.10.06 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ 1813/04. 1. נגד המערער הוגש ביום 29.1.04 כתב אישום בגין עבירה של זיוף מסמך על ידי חתימת שמו של עו"ד דן קירו, ללא סמכות וללא רשות, וכן עבירה של שימוש שלא כדין באותו מסמך מזויף. העבירות נשוא כתב האישום בוצעו עוד בינואר 1999, וכתב האישום המקורי הוגש בשנת 2000, אולם הוא נמחק לאחר שהמערער לא אותר, והוגש שוב, כאמור, בשנת 2004. במסגרת דיון בתיק, אשר התקיים ביום 25.10.06, התקבלה בקשת בא-כוחו של המערער לשחררו מייצוג. עקב כך, ביקש המערער לדחות את המשך הדיון, על מנת שיתאפשר לו לשכור עו"ד אחר לייצגו. השופטת דחתה את הבקשה, בהסבירה כי המערער נקט לאורך כל הדרך בשיטות משיטות שונות על מנת לעכב את קידום ההליכים, אשר נמשכים מזה שנתיים וחצי. השופטת פירטה את בקשות הדחייה הרבות שהגיש המערער, אשר להן השופטת נעתרה. השופטת הוסיפה כי אילו התכוון המערער באמת להיות מיוצג בידי סנגור אחר, אמור היה לדאוג שיתייצב סנגור אחר מטעמו, ומשלא נעשה כך, אין לה אלא להסיק שמדובר באמצעי נוסף לדחיית הדיון. 2. עקב דחיית בקשתו לדחיית המשך הדיון, ביקש המערער מהשופטת לפסול את עצמה. המערער טען בבקשתו כי בית המשפט מקבל באופן אוטומטי את כל בקשות הדחייה של התביעה ואילו בקשות דחייה מטעמו נדחות; כי בית המשפט קטע את המערער בחקירותיו הנגדיות, ובפרט בחקירתו של העד קירו, כך שלא עלה בידו למצות חקירות אלה; וכן כי מאופן התבטאותו של בית המשפט, בדחותו את הבקשה לדחיית המשך הדיון, עולה בבירור כי בית המשפט גיבש עמדה עוינת כלפי המערער. הפרקליט מטעם התביעה, עו"ד אייל כהן, התנגד לבקשת הפסילה. עו"ד כהן טען כי אין עילה בדין המצדיקה את קבלת הבקשה, וכי מדובר אך בניסיון נוסף לגרום לסרבול ההליכים ולעיכובם. עו"ד כהן הדגיש כי לאורך כל ההליכים נהג בית המשפט בחסד ובסלחנות כלפי המערער. עוד ציין עו"ד כהן, בעניין חקירתו של העד קירו, כי בית המשפט גילה סבלנות רבה כלפי המערער, וכי ממילא טענת פסלות הנוגעת לחקירה זו היתה צריכה לעלות באותה עת, ואין להעלותה בשלב זה. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. השופטת הבהירה כי כל אמירותיה, במסגרתן ציינה כי הבקשה לדחיית המשך הדיון "מקוממת" ו"שערורייתית", התייחסו לאותה בקשה ואליה בלבד. השופטת הסבירה כי החלטתה שלא לדחות את המשך הדיון באה על רקע התנהלותו של המערער, אשר מנעה את קידומו התקין והיעיל של ההליך, וכי בקשת הפסילה שבאה בעקבות החלטה זו מעידה לא על חשש למשוא פנים, אלא על אי שביעות רצון מהחלטתו של בית המשפט. השופטת ציינה בהחלטתה כי המערער ביקש כבר בעבר שהשופטת תפסול את עצמה, ובקשתו נדחתה. נוכח הצהרתו של המערער באותה עת כי יערער על ההחלטה, דחתה השופטת את המשך שמיעת הראיות, אולם הערעור לא הוגש. השופטת הדגישה כי אין לה כל דעה באשר למעשים המיוחסים למערער בכתב האישום, וכי התרעומת שהובעה על ידי בית המשפט נגעה אך ורק להתנהלותו של המערער בתיק. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. 3. בערעורו טוען המערער כי מהתנהגותה של השופטת ומאמירותיה בדיון שהתקיים ביום 25.10.06 עולה חשש אובייקטיבי ממשי כי דעתה ננעלה. המערער טוען כי בתגובתה לבקשתו לדחיית המשך הדיון, עקב התפטרות סנגורו, דיברה השופטת בטון מתלהם, ובמהלך דבריה באה עמו חשבון על מחדלים ועוולות מדומים שגרם המערער, לשיטתה. עוד טוען המערער כי השופטת צעקה עליו בקולי קולות, אל מול הנוכחים באולם, וכן כי איימה שתגיש נגדו תלונה למשטרה על הוצאת לשון הרע. כן טוען המערער כי השופטת שינתה מספר פעמים את הפרוטוקול, כדי שיתאים לאופן בו רצתה להציג את הדברים, ומבלי שיצוינו בו הדברים החריפים שאמרה השופטת. המערער מוסיף וגורס כי עו"ד כהן השאיר בתחילה את בקשת הפסילה לשיקול דעתו של בית המשפט, ורק לאחר שהשופטת "נעצה בו מבט חודר וממושך", הודיע עו"ד כהן כי הוא משנה את עמדתו וטען "בקול רפה" כנגד בקשת המערער. המערער ממשיך וטוען כי השופטת הערימה עליו קשיים שמנעו ממנו את חקירת עדי המאשימה, ובמסגרת כך קצבה לו זמן בלתי פרופורציונאלי לחקירתו וכן התערבה בדבריו. המערער טוען כי באותו מועד סבר כי יתכן שמדובר בדרך מקובלת, אך משנחשף לאמוציות העוינות של בית המשפט, הסיק כי כבר אז היתה השופטת מוטה בדעותיה. בדיון שהתקיים בפניי מסרה באת-כוח המדינה, עו"ד מיטל שינדל, כי משיחה שערכה עם עו"ד כהן עלה כי בדיון שהתקיים ביום 25.10.06 לא היו צעקות, כי הפרוטוקול משקף נאמנה את שהתרחש בדיון, וכי עו"ד כהן מעולם לא השאיר את שאלת הפסלות לשיקול דעתו של בית המשפט, ולא שינה עמדתו זו עקב "מבטים חודרים" מצד השופטת. באת-כוח המדינה טענה כי אין כל עילה לפסילת השופטת, וכי דבריה של השופטת נגעו אך לסברתה כי התמשכות ההליכים בתיק נובעת מהתנהלותו הלא תקינה של המערער. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. נראה כי המערער מבקש לבסס את ערעורו על שלוש טענות עיקריות: ראשית, העובדה שהשופטת סירבה לדחות את המשך הדיון לאחר התפטרות סנגורו; שנית, התבטאויותיה של השופטת במהלך הדיון שהתקיים ביום 25.10.06; שלישית, החלטות שקיבלה השופטת במסגרת חקירתו הנגדית של המערער את עדי התביעה. אבחן את טענותיו של המערער לפי סידרן. 5. באשר לסירובה של השופטת לדחות את המשך הדיון, לאחר התפטרות סנגורו של המערער, הרי שמדובר בהחלטה דיונית, שאינה מהווה עילה לפסלות שופט (ראו החלטת הנשיא ברק בע"א 1314/99 גלברט נ' גלברט (לא פורסם), אשר נסיבותיו דומות לנסיבות המקרה שלפני). החלטתה של השופטת אינה חורגת מגדר ניהולו התקין של ההליך, ועל פניו היא נראית כהחלטה סבירה, נוכח התמשכות ההליכים בתיק. 6. טענתו השנייה של המערער, הינה, כאמור, כי התבטאויותיה של השופטת והתנהגותה במהלך הדיון מהווים עילה לפסילתה. בפסיקה נקבע כי אין בהתבטאויות, אשר נתפסות על ידי אחד הצדדים כרמז לעוינות כלפיו, כדי להביא, כשלעצמן, לפסילת שופט, אלא יש לבחון את העמדה שמצויה בבסיס ההתבטאות, ואם יש בהתבטאות זו כדי להעיד על עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל התבטאות שאמר במהלך המשפט (ראו: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625; ע"א 1622/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 195-196). בנסיבות המקרה, נחה דעתי כי אין בהתבטאויותיה של השופטת במהלך הדיון כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, או כי דעתה של השופטת "ננעלה", עד כי ניתן לראות בהמשך המשפט משום "משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605). דבריה של השופטת בדיון נגעו להתנהלותו של המערער במשך התקיימות ההליכים, ולא היה בהם משום הבעת עמדה לגופו של עניין. במסגרת ניהול ההליך רשאי השופט לבקר את התנהגותו של בעל הדין, ואין בכך כדי להוות עילת פסילה (ראו: ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב משה יהודה לייב (לא פורסם)). אף אם התבטאויותיה של השופטת יצרו אצל המערער חשש כי היא גיבשה דעה לגביו, הרי שמדובר בחשש סובייקטיבי, אשר אין בו כדי להקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247, 250-249; רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד מד(3) 758, 760; ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 115-114). 7. טענתו הנוספת של המערער נוגעת להחלטות דיוניות שקיבלה השופטת במהלך חקירתו הנגדית של המערער את עדי התביעה, ובמסגרת כך קציבת זמן החקירות והתערבות בדברי המערער. ראשית יצוין כי טענות אלה אינן עומדות בדרישה הקבועה בסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיה יש להעלות את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה (ראו ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד מה(3) 790, 791). אין בידי לקבל את טענת המערער כי רק בדיעבד, ולאור התנהלות השופטת בדיון ביום 25.10.06, הבין כי יש בהחלטותיה כדי להקים עילת פסלות. כבר נקבע בפסיקה כי ככלל, אין בהתרחשות מאוחרת כלשהי כדי לאפשר לבעל דין להעלות טענת פסלות, שלא הועלתה במועדה. דברים יפים לעניין זה אמר הנשיא ברק בע"א 5397/97 יערי נ' אינדיג (לא פורסם): "אין לקבל את נסיונם של המערערים לטעון, מחד גיסא, בהתייחס להחלטות בין המשפט במרוצת השנים, כי 'כל אחת ואחת... נגועה בדעה קדומה' ומאידך גיסא, כי אותם דעה קדומה ומשוא פנים 'העוברים כחוט השני' בכל ההחלטות מתגלים רק בראייה כוללנית ורטרוספקטיבית. בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש... ולא להשאירה נצורה לעת מצוא". ראו לעניין זה גם ע"א 1314/99 גלברט נ' גלברט (לא פורסם). גם לגופם של דברים אין בטענותיו אלה של המערער כדי להוות עילת פסילה. ההחלטות אשר המערער מלין כנגדן הינן החלטות דיוניות, אשר התקבלו במסגרת ניהולו של ההליך. כבר נפסק לא אחת כי החלטות הנוגעות לסדר הדין, כגון קציבת משך הזמן של חקירה נגדית או התרת שאלות בחקירה או איסורן, יכולות אמנם לשמש טעם לערעור או לבקשת רשות ערעור, במידה ונפל בהן פגם, אולם אין הן מהוות, כשלעצמן, טעם לפסילתו של שופט (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 5214/05 אוחיון נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם); ע"א 1622/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); ע"א 6947/06 שפי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 174-176). לא מצאתי בהחלטותיה של השופטת כל רמז לכך שהיא גיבשה עמדה באשר לאשמתו או חפותו של המערער, או להתקיימותו של חשש ממשי למשוא פנים. 8. לסיכום, המערער לא הציג כל עילה מבוססת לפסילתה של השופטת קמא. בהחלטות הדיוניות שקיבלה השופטת, הן בדיון ביום 25.10.06 והן במסגרת חקירת עדי התביעה, אין כדי להוות עילת פסילה, וחלק מהטענות שהועלו לגביהן אף הועלו בשיהוי. גם התבטאויותיה של השופטת במסגרת הדיון אינן מגלות חשש ממשי למשוא פנים. נוכח כל האמור לעיל דין הערעור להידחות. ניתן היום, ז' טבת, תשס"ז (28.12.06). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06088910_N02.doc יג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il