אדיסו מהרט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 889/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 889/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערער: אדיסו מהרט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.9.2014 וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.12.2014 בתפ"ח 5531-01-13 שניתנו על ידי כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ – סג"נ, א' ואגו וי' צלקובניק תאריך הישיבה: כ"ג באדר א' התשע"ו (3.3.2016) בשם המערער: עו"ד בונדר נועם בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ר' יפה-כ"ץ, א' ואגו ו- י' צלקובניק) בתפ"ח 5531-01-13 אשר הרשיע את המערער בביצוע מסכת של עבירות מין ואלימות וגזר עליו 16 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת. עובדות כתב האישום 1. נגד המערער הוגש ביום 3.1.2013 כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות חטיפה לשם אינוס לפי סעיפים 374א ו- 377א(7) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), שתי עבירות אינוס תוך גרימת חבלה והתעללות לפי סעיפים 345(א)(1) ו- 345(ב)(3)-(4) לחוק, מספר עבירות מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 348(ב), 345(א)(1) ו- 345(ב)(3)-(4) לחוק, תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק, והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק. על פי האישום הראשון, ביום 20.12.2012 בסמוך לשעה 4:30, שבה המתלוננת מבילוי בעיר אילת והייתה בדרכה אל חברתה. בדרך פגשה המתלוננת במערער שביקש ממנה כי תסייע לו למצוא טבעת שאבדה לו. המתלוננת סייעה למערער למצוא את הטבעת והמשיכה ללכת לכיוון בית חברתה אך המערער שהלך בעקבותיה, אחז בה בכוח, משך אותה בניגוד לרצונה לסמטה צדדית, החדיר את אצבעו אל פיה על מנת למנוע ממנה לצעוק, איים עליה כי ירצח אותה אם תצעק ודרש ממנה לבוא עמו ולבצע כל מה שיורה לה. באותו שלב, תוך שהוא אוחז בחוזקה בידה הוליך המערער את המתלוננת אל בית נטוש, החדיר פעם נוספת את אצבעו אל פיה, איים עליה כי ירצח אותה אם תצעק, והוביל אותה אל אחד מחדרי הבית, השליך אותה לתוכו ונעל את הדלת באמצעות מנעול פנימי. המתלוננת ניסתה להתנגד ולהימלט מהחדר, ובתגובה סטר לה המערער בחוזקה על פניה והיא החלה לבכות. באותו שלב נכנס המערער אל השירותים והורה למתלוננת להישאר במקומה. המתלוננת ביקשה לנצל את ההזדמנות על מנת להימלט מהחדר, אך בטרם הספיקה לפתוח את המנעול שמע אותה המערער, שב במהירות לחדר ונעל את הדלת. המתלוננת התעמתה עם המערער והתנגדה לו ובתגובה לכך הוא הכה אותה מספר פעמים בחוזקה בפניה, הפילה אל הארץ, אחז בה בכוח והשליכה על המיטה שבחדר ואמר לה כי אם תמלא אחר הוראותיו "הכל יהיה בסדר". בשלב זה הורה המערער למתלוננת לפשוט את בגדיה, והמתלוננת, מחשש לשלומה ולחייה, מילאה אחר הוראותיו. המתלוננת אמרה למערער כי היא בתקופת המחזור החודשי אך המערער התעלם מדבריה, פשט את בגדיו, השכיב אותה על גבה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר מכן סובב המערער את המתלוננת על בטנה והמשיך לבעול אותה. לאחר שהגיע לסיפוק מיני, ביקשה המתלוננת מהמערער כי ייתן לה לצאת מהבית והמערער השיב לה כי בשעה 09:00 בבוקר הוא יוצא לעבודתו ורק אז יאפשר לה ללכת. המערער הורה למתלוננת להיות בשקט על מנת שיוכל לישון בטרם יצא לעבודה, נשכב לצידה והצמיד את גופו אל גופה. לאחר זמן מה, ליטף המערער את המתלוננת ואת איבר מינה, השכיב אותה על גבה ובעל אותה פעם נוספת. תוך כדי מעשה הסתובב המערער על גבו והורה למתלוננת לשבת מעליו. המתלוננת מילאה אחר הוראותיו והמערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה בעודה יושבת עליו ולאחר זמן מה שב לבעול אותה כשהיא שכובה על גבה וממררת בבכי. משהגיע לסיפוקו, התחננה המתלוננת בפני המערער כי ייתן לה לשתות והמערער ניסה ליצור קשר עם חבריו ולבקש מהם כי יביאו אליו מים. משניסיונותיו לא צלחו, ניאות המערער לבקשת המתלוננת לצאת מהבית על מנת לקנות בקבוק מים, אך דרש ממנה להשאיר מאחור את חפציה ובגדיה, למעט שמלתה ותחתוניה אותם התיר לה ללבוש. בסמוך לשעה 08:50 יצאו המתלוננת והמערער מהבית והלכו לעבר סופרמרקט סמוך, וכאשר הגיעו למקום נטלה המתלוננת את מכשיר הטלפון הנייד שלה מידי המערער, נכנסה לחנות וביקשה עזרה מעובדי החנות, בעוד המערער נמלט מהמקום. על פי האישום השני, המערער יצר קשר טלפוני עם המתלוננת לאחר שהגישה תלונה במשטרה ובעצת השוטרים היא קבעה להיפגש עמו בקניון בעיר בסמוך לשעה 11:00. כאשר הגיע המערער למקום המפגש הוא הבחין בשוטרים שחיכו לו ונמלט בריצה, תוך שהוא מתעלם מקריאות השוטרים שהורו לו לעצור. הכרעת הדין 2. ביום 8.9.2014 הרשיע בית המשפט קמא את המערער לאחר ניהול הוכחות בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בהעדיפו את גרסת המתלוננת על פני גרסתו שלו, לפיה יחסי המין קוימו בהסכמה. בית המשפט קמא קבע כי אין ליתן משקל של ממש לעדות המערער נוכח הסתירות, התמיהות וחוסר העקביות שאפיינו את גרסתו והותירו רושם קשה ובלתי אמין. לעומת חוסר האמון שעוררה גרסת המערער, מצא בית המשפט קמא כי גרסת המתלוננת מדויקת ואמינה בציינו כי המתלוננת לא הוסיפה ולא גרעה מתיאור האירוע, לא האדירה את מעשי המערער ולא הפחיתה מהם ואף לא השמיטה מעדותה פרטים שהיו עשויים להצטייר כסדקים בגרסתה. עוד קבע בית המשפט קמא כי לגרסתה של המתלוננת נמצאו חיזוקים רבים בחומר הראיות, ומטעמים אלו קבע כי ניתן להרשיע את המערער בהסתמך עליה. 3. בגזר דינו מיום 21.12.2015 עמד בית המשפט קמא על חומרת המעשים שביצע המערער במתלוננת ועל כך שניצל את תמימותה וטוב ליבה על מנת לחטוף אותה ולהשתמש בה כחפץ לפורקן יצריו המיניים. בית המשפט קמא התייחס לכך שהמערער ביצע במתלוננת לאורך שעות שורה ארוכה של מעשים אכזריים תוך שימוש באלימות ובאיומים והתעלם מתחינותיה ובכייה. בנוסף, עמד בית המשפט קמא על כך שמתסקיר נפגעת העבירה שהוגש עולה כי מעשיו של המערער גרמו למתלוננת זעזוע קשה וכי היא סובלת מסימפטומים של פוסט טראומה המשפיעים עליה בכל מישורי חייה. לפיכך, ובהתחשב ברמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 13 ל-19 שנות מאסר בפועל. בהתייחס לנסיבותיו האישיות של המערער ציין בית המשפט כי פרט לגילו הצעיר בעת ביצוע העבירה (24 שנים), לא מצא בהן שיקול של ממש לקולא. מנגד קבע בית המשפט קמא כי העובדה שהמערער ניסה להימלט מהשוטרים שבאו לעצרו, לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע עליהם חרטה, מצדיקה החמרה בעונשו. בנסיבות אלו, ובשים לב לחומרתם הרבה של המעשים בהם הורשע המערער גזר בית המשפט על המערער את העונשים אשר פורטו בפתח הדברים. ימים ספורים לאחר מתן גזר הדין, נתנה אב"ד, סגנית הנשיא השופטת ר' יפה-כ"ץ, החלטה מתקנת בה נקבע כי בגזר הדין נפלה טעות קולמוס משום שנכתב בטעות כי מעונש המאסר שנגזר על המערער ינוכו ימי מעצרו מיום 25.12.2012 ועד ליום 11.6.2012, במקום שיהיה כתוב כי מעונש המאסר תנוכה התקופה שבה ישב המערער במעצר מיום 25.12.2012 ועד ליום 11.6.2014. יצוין כי ביום 11.6.2014 החל המערער לרצות עונש מאסר בן שישה חודשים שנגזר עליו במסגרת ת"פ 44277-06-13 (להלן: התיק הנוסף) אותו סיים לרצות כ- 10 ימים לפני תחילת עונש המאסר בתיק דנן. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. תמצית טענות הצדדים 4. המערער אינו חולק על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בהכרעת הדין והוא מפנה את טענותיו כלפי קביעותיו המשפטיות. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא עת הרשיע אותו בנוסף לעבירת האינוס תוך גרימת חבלה והתעללות גם בעבירות של מעשים מגונים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. לטענתו, המדובר בעבירות אשר מתמזגות ונבלעות בעבירה העיקרית שבה הורשע, ולשיטתו אין לפרוט את המסכת העבריינית שבביצועה הורשע ל"פרוטות" תוך קביעת מחיר עונשי בצד כל אחת מהעבירות שניתן לכלול בה. עוד טוען המערער כי עבירת האינוס תוך גרימת חבלה והתעללות קובעת נורמה מיוחדת לעומת עבירות התקיפה החבלנית והמעשים המגונים, ומשהורשע בעבירה זו לא ניתן עוד להרשיעו ב"נורמה הרגילה" הגלומה בעבירות של תקיפה חבלנית ומעשים מגונים. זאת לטענתו, נוכח העובדה שהאחריות פלילית למעשי התקיפה והמעשים המגונים כלולה ממילא בהרשעתו באינוס תוך גרימת חבלה והתעללות. מטעמים אלו סבור המערער כי יש להורות על זיכויו מעבירות התקיפה והמעשים המגונים בהן הורשע ולהקל בעונשו בהתאם. לחלופין טוען המערער כי יש להקל בעונש שהוטל עליו גם אם ערעורו על הכרעת הדין יידחה. לטענתו, אף אם ייקבע כי היה מקום להרשיעו בביצוע תקיפה ומעשים מגונים בנוסף לעבירות האינוס שבהן הורשע, שגה בית המשפט קמא משהתחשב בהרשעתו בעבירות אלו בגוזרו את הדין, שכן משמעות הדבר היא ענישה כפולה על אותו המעשה. עוד טוען המערער כי העונש שהושת עליו חורג באורח קיצוני מרף הענישה המקובל במקרים דומים והוא מפנה בעניין זה לשורה של פסקי דין בהם נגזרו על נאשמים שהורשעו בעבירות מין ואלימות עונשים שלא חרגו מ- 13 שנות מאסר בפועל. המערער מוסיף וטוען כי התייחסותו של בית המשפט קמא לשאלת מתחם העונש ההולם בעניינו הייתה לאקונית וחסרה והתעלמה מפסיקה רלוונטית שהציגה ההגנה. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משלא העניק משקל של ממש לנסיבותיו האישיות ובהן גילו הצעיר, היותו אב לילד קטן והעובדה שהמאסר שנגזר עליו בתיק דנן הוא מאסרו המשמעותי הראשון. לבסוף, טוען המערער כי החלטתו המתקנת של בית המשפט קמא לפיה ינוכו מתקופת המאסר הימים שבהם שהה במעצר - מיום 25.12.2012 ועד ליום בו החל לרצות מאסר בגין הרשעתו בתיק הנוסף - יצרה מצב בו עונש המאסר שנגזר עליו בתיק דנן ירוצה במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק הנוסף, אף שבית המשפט קמא לא קבע זאת במסגרת גזר הדין. לטענת המערער, החלטה על צבירת עונשי מאסר אינה יכולה להתקבל על ידי שופט אחד מתוך הרכב השופטים ובמסגרת החלטה המתקנת את גזר הדין. על כן לטענתו מדובר בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות ויש להורות כי עונש המאסר שנגזר על המערער בתיק הנוסף ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק דנן. לחלופין עותר המערער לניכוי עשרת ימי המעצר שריצה מאז שסיים לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בתיק הנוסף ועד שהחל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בתיק דנן ולטענתו לא ברור מדוע לא הורה בית המשפט קמא לנכות גם תקופת מעצר זו מימי מאסרו. 5. המשיבה מצידה טוענת כי בדין הורשע המערער גם בעבירות של מעשים מגונים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בצד הרשעתו בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות. לטענת המשיבה, ההצדקה להרשיע נאשם שהורשע בביצוע אונס גם בעבירות מין נוספות שביצע תוך כדי האינוס תלויה, בין היתר, בבוטות המעשים הנוספים שבביצועם הורשע ובמידת הפגיעה בערכים המוגנים הנוספים שגרמו, כמו גם בקרבתם ובסמיכותם של המעשים לאינוס עצמו. במקרה דנן, כך טוענת המשיבה, מדובר באירוע שנמשך שעות ארוכות וכלל פגיעות חוזרת ונשנות בגופה של המתלוננת, בכבודה ובאוטונומיה שלה על גופה. על כן, לגישתה, בדין הורשע המערער בביצוע עבירות נוספות של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות לצד עבירות האינוס. כמו כן, סבורה המשיבה כי יש לדחות את טענות המערער לעניין הרשעתו בעבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש משום שהמערער נהג במתלוננת באלימות במהלך כל האירוע. לטענת המשיבה, כל המעשים הללו קדמו למעשה האונס וכתוצאה מהם אף נגרמה למתלוננת נפיחות חמורה בפניה. עוד טוענת המשיבה כי לצורך גזירת העונש ממילא התייחס בית המשפט קמא אל מכלול מעשיו של המערער כאירוע אחד ועל כן בכל מקרה הוא לא נענש על אותו המעשה פעמיים. עוד סבורה המשיבה כי יש לדחות את הטענות שמעלה המערער לעניין ההחלטה המתקנת וחפיפת תקופת המאסר בתיק הנוסף לתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק דנן. לטענת המשיבה, תיקון טעות הקולמוס שנפלה בגזר הדין נתבקש על ידי השב"ס, ובטרם בוצע הורה בית המשפט קמא לצדדים להעביר את תגובתם לבקשת התיקון בציינו כי העדר תגובה יחשב כהסכמה. לטענת המשיבה, המערער לא הגיב לבקשה ומשכך הוחזק על ידי בית המשפט קמא כמי שהסכים לכך שמדובר בטעות קולמוס. המשיבה מוסיפה וטוענת כי תיקון גזר הדין במקרה דנן נעשה במסגרת הזמן המותרת לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד– 1984, ונוכח הוראת סעיף 235 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 לפיה אב בית הדין מוסמך לעשות כל פעולה שבית משפט נדרש לעשותה שעה שההרכב אינו יושב בדין. על כן, החלטתו של בית המשפט קמא לתקן את גזר הדין ניתנה בסמכות. לחלופין טוענת המשיבה כי ככל שייקבע שהתיקון בוצע שלא בסמכות, אין בכך כדי להשליך על שאלת חפיפת תקופת המאסר שנגזרה על המערער בתיק הנוסף עם תקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק דנן, שכן בית המשפט קמא קבע מפורשות כי מעונשו של המערער ינוכו רק הימים בהם שהה במעצר בגין התיק הנוכחי. לעניין הטענות שמעלה המערער כלפי חומרת העונש, טוענת המשיבה כי בהינתן חומרת המעשים בהם הורשע, העונש שהוטל עליו הינו ראוי. דיון והכרעה אקדים מאוחר למוקדם ואציין כבר בפתח הדברים כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות הנוגעות לעניין, הגעתי אל המסקנה כי עיקר הערעור על שני ראשיו דינו להידחות, למעט בשני עניינים שבשולי הערעור אשר יפורטו להלן ואשר לגביהם אציע לקבלו. הערעור על הכרעת הדין 6. טענתו הראשונה של המערער מופנית כלפי הרשעתו בעבירות של מעשים מגונים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנוסף להרשעתו בעבירות אינוס תוך גרימת חבלה והתעללות. עבירות אלה כך נטען, "נבלעות" בעבירות האינוס שבהן הורשע ועל כן שגה בית המשפט קמא משהרשיע אותו בהן. ככל שהדבר נוגע להרשעתו של המערער בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, הלכה היא כי במקרים שבהם מבוצעים מעשי אלימות לפני ותוך כדי מעשה האינוס עצמו, ניתן להרשיע את הנאשם הן בביצוע אונס בנסיבות מחמירות והן בביצוע עבירות אלימות, וזאת גם כאשר עבירות האלימות נעשו כהכנה לאונס עצמו (ראו: ע"פ 8492/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות ו'-ז' (‏2.2.2015)). ההכרעה בשאלה האם יש מקום להרשיע את מי שביצע אונס המלווה במעשי אלימות גם בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות וגם בעבירות אלימות היא, על כן, תלוית נסיבות ועשויה להשתנות ממקרה למקרה בהתחשב, בין היתר, בעוצמתן של עבירות האלימות ובמידת קרבתן על ציר הזמן למעשה האינוס (שם). במקרה דנן תקף המערער את המתלוננת בעוצמה רבה ונהג בה באלימות בוטה תוך שהוא כופה עצמו עליה בכוח הזרוע ובאיומי רצח. זאת מהרגע שבו דרש ממנה להתלוות אליו לבית הנטוש שם ביצע בה בסופו של דבר מעשי אינוס חוזרים ונשנים שלוו אף הם באלימות. נוכח עוצמת האלימות שנקט המערער כלפי המתלוננת לאורך כל האירוע ונוכח העובדה כי אלימות זו לפחות בחלקה לא התרחשה בצמידות למעשי האונס ובמהלך ביצועם – הן על ציר הזמן והן מבחינת השתלבותם המיידית במעשה האונס עצמו אני סבורה כי ניתן להפריד את מעשי התקיפה שביצע המערער ממעשי האינוס שבהם הורשע ולהרשיעו בגינם נפרד (ראו לעניין זה למשל לאלימות שנקט המערער כלפי המתלוננת עת סטר לה וחבל בפניה לאחר שנעל אותה בחדר, לפני שנכנס לשירותים ואחרי שיצא מהם). טענתו של המערער לפיה יש לראות בעבירת התקיפה ובעבירת האינוס בנסיבות מחמירות כמקיימות ביניהן יחס של נורמה רגילה ונורמה מיוחדת אף היא דינה להידחות. נורמה תיחשב כנורמה מיוחדת ביחס לאחרת, ככל שהיא כוללת את כל הרכיבים של הנורמה האחרת, בתוספת רכיב נוסף (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2) 4, 20 (1995)). יחסים מעין אלו אינם מתקיימים בין עבירות התקיפה ועבירת האונס בנסיבות מחמירות ולפיכך לא הייתה מניעה להרשיע את המערער בכל אחת מן העבירות האמורות. 7. כמו כן, לא ראיתי מקום לקבל את טענתו של המערער לפיה המעשים המגונים שביצע במתלוננת "נבלעים" כולם בעבירות האונס שבהן הורשע. "אכן, יש שרצף עבירות נטמע בעבירה הסופית שנעברה [...] כאשר מדובר ב'עבירה במהלך התהוות מדורג'" (ע"פ 8620/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(5) 481, 509-508 (1997)), ואולם היטמעות מעין זו אפשרית רק כאשר העבירה הראשונה על רצף הזמן היא בבחינת "הקדמה" לעבירה הסופית ומהווה חלק מתהליך התפתחותה של עבירה זו (שם, עוד ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג' בעמ' 260-258 (1992)). כזה הוא המצב, למשל, כאשר מדובר בתקיפה שהסתיימה בהריגתו של המותקף (ראו: ע"פ 60/81‏ גור‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד לו(4) 505, 523-525 (1982)). ואולם, כאשר מדובר בשרשרת של מעשים נפרדים, שאינם מתמזגים זה בזה ואשר חומרה רבה דבקה בכל אחד מהם, אין מניעה להרשיע את הנאשם בעבירה שונה בגין כל אחד מהמעשים אותם ביצע (שם; עוד ראו: ע"פ 3728/04‏ דווירי נ' מדינת ישראל, בפסקה ד(3)(ב) (13.7.2005)). במקרה דנן, היצמדותו של המערער אל המתלוננת בין שני מעשי האונס לא היוותה חלק מהאונס שבא לאחריה או מהאונס שקדם לה ולפיכך לא הייתה מניעה להרשיעו בגין כך בביצוע עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות. עם זאת, נוכח העובדה שמדובר במעשה מגונה נפרד אחד בלבד, לא היה מקום להרשיע את המערער בביצוע מספר מעשים מגונים ולפיכך דין הערעור על הכרעת הדין להתקבל בנקודה זו ובנקודה זו בלבד. 8. אשר לערעור על גזר הדין, הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא אם כן העונש אותו גזרה סוטה באופן מהותי ממדיניות הענישה הראויה במקרים דומים, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: ע"פ 5143/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (31.1.2016) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 5812/14 גורליק נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (29.11.2015)). המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים אלו. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך לנקוט גישה עונשית מחמירה כלפי עברייני מין אשר תבטא באופן הולם את הנזקים המשמעותיים הנגרמים לנפגעות מעבירות אלו ואת האינטרס הציבורי הקיים בהרתעתם של עברייני מין פוטנציאליים (ראו: ע"פ 1384/15 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (16.12.2015); עניין פלוני, פסקה 19 (31.1.2016)). בענייננו נסיבות ביצוען של העבירות בהן הורשע המערער חמורות וקשות במיוחד. תחילתו של האירוע, שנמשך שעות ארוכות, בחטיפת המתלוננת תחת איומים מן הרחוב אל מבנה נטוש וכליאתה בו בכח, בניגוד לרצונה ובאיומים על מנת להופכה בעל כורחה כלי לסיפוק יצריו המיניים. לאורך כל האירוע לא חס המערער על המתלוננת והעבירה במשך שעות ארוכות מסכת אכזרית של מעשים מיניים אלימים תוך שהוא מחלל את גופה ביד גסה, פוגע בכבודה ובשלמות נפשה ומתעלם מרצונה, מתחנוניה ומבכיה. הסבל והאימה שחוותה המתלוננת במהלך השעות הקשות שבהן החזיק בה המערער בכח הזרוע אין להם שיעור וכפי שציין בית המשפט קמא עולה מתסקיר נפגעת העבירה כי האירוע זיעזע את עולמה וגרם לה צלקת נפשית חמורה אשר לא ברור כלל אם היא ניתנת לריפוי בעתיד (ראו והשוו: ע"פ 2832/14 בינסטוק נ' מדינת ישראל (20.7.2015)). על כן זיכויו ממספר מעשים מגונים כאמור בפיסקה 8 לעיל, אין בה לגישתי כדי לשנות מן המסקנה כי העונש שהוטל על המערער, אף שאינו קל, הולם את חומרת מעשיו ואין להתערב בו. 9. לבסוף – אין ממש בטענת המערער לפיה בהחלטה המתקנת נקבע כי ירצה את עונש המאסר שנגזר עליו בתיק הנוסף במצטבר לעונש שנגזר עליו בתיק דנן. כמפורט לעיל, המערער ריצה את עונש המאסר שנגזר עליו בתיק הנוסף במקביל לתקופה בה היה עצור בתיק דנן וסיים לרצות אותו כעשרה ימים לפני תחילת ריצוי עונש המאסר שגזר עליו בית המשפט קמא. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי אין למנות את תקופת המאסר שנגזרה על המערער בתיק הנוסף כימי מעצר שיש לנכותם מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק דנן, שכן משמעות הדבר היא ניכוי של תקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוסף מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק דנן ולכך אין כל הצדקה (ראו והשוו: ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ט (3.7.2008); ע"פ 645/09 טאייב נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (13.1.2010)). עם זאת, בית המשפט קמא לא הבהיר בגזר הדין או בהחלטה המתקנת מה טעם מצא שלא לנכות מעונש המאסר שנגזר על המערער גם את עשרת הימים שבהם שהה במעצר מאז סיום תקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק בנוסף ועד תחילת המאסר בתיק דנן, ונראה לי כי בנקודה זו כי יש לקבל את הערעור על גזר הדין ולהורות כי גם ימים אלו ינוכו מעונש המאסר שנגזר על המערער. 10. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור על הכרעת הדין בחלקו בלבד, במובן זה שייקבע כי חלף הרשעה בביצוע מספר מעשים מגונים יורשע המערער בביצוע מעשה מגונה אחד בלבד בצד הרשעתו בעבירות האינוס וכן אציע לקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין במובן זה שייקבע כי הימים בהם שהה המערער במעצר מאז סיום מאסרו בתיק הנוסף ינוכו אף הם מעונש המאסר שנגזר עליו בתיק דנן. ש ו פ ט ת השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת א' חיות ולתוצאה אליה הגיעה, בכפוף להסתייגות הבא: 1. מקובלת עלי עמדתה של חברתי, בפסקה 6 לחוות דעתה, כי נאשם במעשה אינוס המלווה במעשי אלימות או איומים יכול שיורשע גם בגין עבירות של אלימות או איומים, בנוסף על הרשעתו בעבירת אינוס, בהתאם לנסיבות הענין. כך גם לגבי העבירה של מעשים מגונים, כמבואר בפסקה 7 לחוות דעתה של חברתי, להם אני שותף. אלא שלדעתי אין זה המצב בענייננו. במקרה דנן המערער לא הורשע בעבירת אינוס "רגילה", לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) אלא בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב), בנסיבות האמורות בפסקאות (3) ו- (4) שזו לשונן: "(3) תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון; (4) תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו". בעבירה של אינוס לפי פסקאות (3) ו- (4) לסעיף 345(ב) כלל אפוא המחוקק את העבירות הנוספות של אלימות/התעללות בתוך עבירת האינוס בנסיבות מחמירות, כחלק בלתי נפרד ממנה, ובהתאם לכך קבע לה עונש מרבי חמור יותר, של 20 שנות מאסר, במקום העונש של 16 שנות מאסר בעבירת האינוס "הרגילה". 2. בענייננו, מעשי האלימות/התעללות של המערער כלפי המתלוננת היו בזיקה הדוקה - של זמן, מקום ותכלית - למעשי האינוס. בנסיבות אלה לא היה מקום לדעתי להרשעה הנפרדת של המערער בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. 3. למרות האמור, איני סבור שיש בכך כדי להשליך על עונשו של המערער. בית משפט קמא התייחס בגזר דינו לפרשה כולה כמסכת עבריינית אחת, ובהתאם לבקשת הצדדים גם קבע מתחם עונשי כולל לכל מעשיו של המערער. כיוון שכך, איני סבור שיש נפקא מינה בנסיבות דנן בין בחינת עבירות האינוס ומעשי התקיפה בגדר עבירה אחת, בנסיבות מחמירות כאמור, או בגדר עבירות נפרדות. המעשים הם אותם מעשים והחומרה היא אותה חומרה, והעונש שהוטל גם אינו חורג מהעונש הקבוע בחוק לעבירה הכוללת. לפיכך, למרות האמור, יש לדחות את הערעור על העונש, בגדר סמכותנו לפי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ו (‏15.5.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15008890_V06.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il