נאדר אהווידי נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 8889/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8889/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. נאדר אהווידי 2. חלוד אהווידי נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. לשכת מינהל האוכלוסין רמלה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יעקב גבאי בשם המשיבים: עו"ד צילי נאה פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי משרד הפנים ולשכת מנהל אוכלוסין רמלה לבוא וליתן טעם מדוע לא יעניקו לעותר 1 (להלן: העותר) אזרחות ישראלית. 2. אלה הן העובדות הצריכות לעניין, כפי שתוארו בכתב העתירה: העותר, יליד 22.5.1973, נולד בישראל וגדל בעיר לוד-רמלה במשך 37 שנים עד למועד הגשת העתירה. העותר נשוי לעותרת, אזרחית מדינת ישראל, החל מיום 5.9.1997. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג 5 ילדים. אמו ז"ל של העותר נולדה אף היא בישראל וקיבלה אזרחות ישראלית. ברם, בעקבות נישואיה לתושב קלקיליה בשנת 1966, נשללה ממנה אזרחותה הישראלית. בשנת 1995, עתרו העותר, אמו ויתר אחיו לבית משפט זה להכיר בהם כאזרחי מדינת ישראל. המדינה אישרה את בקשת אימו ואחיו והעניקה להם רישיון ישיבת קבע, בכפוף לאישור גורמי הביטחון. משכך, נמחקה העתירה באשר לאמו ואחיו. לגבי העותר עצמו, נקבע כי הוא יקבל רישיון כזה בכפוף לבדיקה משטרתית וביטחונית (בג"ץ 2271/98). בשנת 2001, הגיש העותר לבית משפט זה עתירה להעניק לו מעמד בישראל בהתאם לנוהל איחוד משפחות. זאת, לנוכח נישואיו לעותרת שהינה כאמור אזרחית ישראל. המדינה, בתגובתה לעתירה, טענה כי ההחלטה שלא להעניק לעותר רישיון ישיבת קבע נעוצה באותה סיבה שנדחתה עתירתו הראשונה – היינו, התנגדות גורמי הביטחון. בית משפט זה דחה את עתירתו (בג"ץ 3965/01). בשנת 2005 עתרה אמו של העותר בשם העותר בגין אי קבלת תעודת זהות ישראלית במשך 10 שנים מאז העתירה הראשונה. בית משפט זה דחה את העתירה (בג"ץ 6914/05, מיום 8.8.2005). בחודש פברואר 2010, פנה העותר ללשכת מנהל האוכלוסין בירושלים בבקשה לבחון פעם נוספת את בקשתו. שוב נדחתה בקשתו על רקע ביטחוני. בחודש מרץ 2010, פנה העותר ללשכת מנהל האוכלוסין להכיר בו כאזרח ישראל. בתגובה, נמסר לו כי עליו לעזוב את ישראל לאלתר מהנימוק שלא ניתן להעניק לו אזרחות. העותר פנה שוב, בסמוך להחלטה זו, ללשכת מנהל האוכלוסין ופנייתו נענתה בשלילה מאותו הטעם. בחודש יוני 2010 פנה העותר פעם נוספת ללשכת מנהל האוכלוסין. על כך השיבה לשכת מנהל האוכלוסין: "מאחר ועם השבת האזרחות של האם הנדון סורבה הבקשה לגביו על רקע התנגדות ביטחונית (בהתאם לסיכום בבג"צ 2271/98- דוניא עאבד ואחרים) לפיו תינתן האזרחות לילד של אשה שהושבה לה האזרחות, אם עומד בכל התנאים בסמוך להשבת האזרחות אזרחותה של האם, הרי שכיום אינו קריטריוני להשבת אזרחות. אני שב וחוזר על האמור במכתבי אליך מיום 14/3/10, באם לדעתכם קיימות לנדון עילות חדשות לקבלת מעמד בישראל (נישואים לישראלית), עליהם להגיש בקשה מתאימה בלשכת רשות האוכלוסין ברמלה, אשר תידון בהתאם לנהלים והקריטריונים הקיימים". 3. עיקר טענות העותרים הוא כי מירב זיקותיו של העותר הן לישראל. אמו, אחיו ואחיותיו (לרבות בני זוגם), רעייתו וחמשת ילדיו- כולם נושאים אזרחות ישראלית, למעט הוא ואביו. יצוין, כי לאחרונה הוסדר מעמדו של האב במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים, עת קיבל רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5. בנוסף, הוא מציין שאין לו עבר פלילי. גירושו של העותר מהארץ הוא אל "הלא נודע". הוא חסר מעמד כלשהו - לא בישראל ולא מחוצה לה. על הרקע האמור, אי הענקת מעמד לעותר פוגעת בזכויותיהם החוקתיות של העותרים לחיי משפחה. 4. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, הגעתי למסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף ולו מהטעם בדבר קיומו של סעד חלופי. עתירתו של העותר לאזרחות מכוח היותו בנה של אזרחית ישראלית - עניינה כבר הוכרע (בג"ץ 3965/01). לא נמצאה עילה חדשה המצדיקה שינוי בהחלטת בית משפט זה. עתירתו של העותר לקבלת אזרחות ישראלית מכוח נישואיו היא סוגיה חדשה שלא נדונה בפני בית משפט זה. מכוח צו בתי המשפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשס"ח-2007, הוקנתה סמכות לדון בבקשות התאזרחות מכוח סעיף 7 של חוק האזרחות וכן החלטות מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (למעט החלטות לפי סעיפים 3א1 ו-3ג)- לבתי המשפט לעניינים מנהליים (ראו לעניין זה גם בג"ץ 5693/08 קוץ נ' שר הפנים (20.8.2008)). סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות) שעניינו התאזרחות של בעל ואישה מורה כהאי לישנא: "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)". סעיף 7 לחוק האזרחות אינו מעניק אזרחות באופן מיידי מכוח נישואין, אלא נועד להקל על הליך ההתאזרחות של מי שנישא לבן זוג ישראלי. לכן, נישואין לאזרח ישראלי אינם מקנים כשלעצמם אזרחות לבן הזוג הזר. המבחן המדורג, שחוקיותו אושררה בפסיקה, משקף מדיניות שלפיה הענקת מעמד של קבע לבן הזוג הזר תיעשה בשלבים. זאת, תוך בחינת התקיימות המדדים הצריכים לעניין – קיומו של קשר נישואין תקף, מרכז חיים בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית – על ציר הזמן (ראו בג"ץ 4711/02 הלל נ' משרד הפנים (2.8.2009)). עיון בעובדות הנטענות בעתירה מלמד כי לכאורה חל בעניין העותרים סעיף 7 לחוק האזרחות, ומשכך, על פי התוספת הראשונה של חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס- 2000, עתירה נגד החלטת הרשות תידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. במצב זה, דין העתירה להדחות על הסף (ראו בג"ץ 10296/09 קינזבורגסקי נ' שר הפנים (24.12.2009)). 5. העתירה נדחית על הסף ללא צו להוצאות. ניתן היום, י"ג בניסן תשע"א (17.4.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט __________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10088890_Z01.doc נה מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il