עע"מ 8884-11
טרם נותח
אייץ אנד או אופנה בע"מ נ. ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לת
סוג הליך
ערעור עתירה מינהלית (עע"מ)
פסק הדין המלא
-
החלטה בתיק עע"ם 8884/11
בבית המשפט העליון בירושלים
עע"ם 8884/11 - א'
לפני:
כבוד הרשמת דנה כהן-לקח
המערערות:
1. אייץ אנד או אופנה בע"מ
2. אייס אוטו דיפו בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ובניה
2. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז
3. מרכז מסחרי ביל"ו סנטר
4. אגודת כפר ביל"ו מושב עובדים להתיישבות חקלאית
5. המועצה האזורית גזר
6. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גזר
7. תנופורט 1990 בע"מ
בקשה לאיחוד דיון
פסק-דין
1. הערעור שבכותרת נסוב על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 26.10.2011. פסק-הדין האמור נוגע למתחם הסמוך לצומת ביל"ו ולמושב כפר ביל"ו בו פועלים במשך שנים עסקים שונים במסגרת היתר לשימוש חורג (להלן: המתחם). בשעתו, יזמה המשיבה 7 (להלן: תנופורט), אשר לה זכויות חכירה לדורות במתחם, תוכנית שמטרתה שינוי הייעוד של המתחם לשטח מסחרי תוך הסדרת השימושים החורגים במסגרתו. בתחילה אוּשרה התוכנית באופן חלקי, אולם בסופה של דרך החליטה ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית כי יש לדחות את התוכנית כולה. תנופורט עתרה כנגד דחיית התוכנית לבית-המשפט לעניינים מנהליים, ועתירתה נדחתה. כנגד פסק-הדין האמור תלויים ועומדים לפני בית-משפט זה שלושה ערעורים: האחד, ערעורה של תנופורט אשר היא זו שהגישה את העתירה לבית-המשפט קמא (עע"ם 8740/11). השני, ערעורן של המשיבות 6-5 (המועצה האזורית גזר והוועדה המקומית לתכנון ולבניה גזר) שהיו בעלות-דין בהליך שהתנהל לפני בית-המשפט קמא (עע"ם 8739/11). והשלישי, הערעור שבכותרת שהוגש מטעם חברת אייץ' אנד או אופנה בע"מ ואייס אוטו דיפו בע"מ (להלן: המערערות), שהינן בעלות זכויות שכירות במבנים המצויים במתחם הנדון. אין חולק כי המערערות לא היו צד פורמאלי להליך שהתקיים בבית-המשפט קמא. עניין זה יעמוד במוקד הדיון שלהלן בדבר זכותן של המערערות להגיש את ההליך שבכותרת.
2. בסמוך לאחר הגשת הערעור, הגישו המערערות בקשה לאיחוד הדיון עם שני הערעורים הנוספים שהוגשו כנגד פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים (עע"ם 8739/11 ועע"ם 8740/11 הנ"ל), וכן ביקשו לקבוע עירבון מאוחד בגין שלושת הערעורים. בהחלטתי מיום 28.12.2011 קבעתי כי בטרם אידרש לבקשה האמורה, יש להיזקק לשאלה המקדמית האם קיימת בידי המערערות זכות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. זאת, בשים לב לכך שהמערערות לא היו בעלות-דין פורמאליות בערכאה הדיונית. הצדדים הגישו טיעוניהם בסוגיה.
המשיבות 2-1 (ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית וכן הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה; להלן: המדינה) סבורות כי הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין. לגישת המדינה, בית-המשפט קמא דחה את בקשת המערערות להצטרף להליך שהתנהל לפניו עוד בהחלטותיו מיום 25.10.2009 ומיום 17.1.2010, אשר קדמו למתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת מיום 26.10.2011. לטענת המדינה, מאחר שהמערערות לא השיגו על דחיית בקשת ההצטרפות מטעמן בסמוך לאחר מתן ההחלטות האמורות מיום 25.10.2009 ומיום 17.1.2010, ערעורן שבכותרת לוקה בשיהוי כבד. המדינה הוסיפה וטענה כי המערערות לא היו צד פורמאלי להליך שהתקיים בערכאה הדיונית, וכי הן החמיצו את השעה להפוך לבעלות-דין בשלבים מוקדמים יותר, באופן שאין בידיהן כיום זכות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים.
מנגד, המערערות טוענות כי עובר למתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת, נמנע בית-המשפט קמא מלהכריע במפורש בבקשתן להצטרף להליך שהתקיים לפניו, וכי רק בדיעבד התברר להן כי פסק-הדין ניתן בלא שטיעוניהן נשמעו. לפיכך, לטענת המערערות אין שיהוי בהגשת ההליך שבכותרת. המערערות הוסיפו וטענו כי מתקיימים בעניינן התנאים הנדרשים להגשת ערעור על-ידי מי שלא היווה צד פורמאלי להליך בערכאה הדיונית, וכי פסק-הדין שגוי ופוגע קשות במערערות ובעובדיהן באופן המקים להן זכות לערער עליו. יצוין כי המערערים בשני הערעורים הנוספים (תנופורט וכן המשיבות 6-5) הצטרפו בהסכמה לעמדת המערערות.
3. בחנתי היטב את טענות הצדדים כפי שפורטו במכלול התגובות שהוגשו לעיוני, ובאתי למסקנה כי דין הערעור שבכותרת להימחק על הסף. על-מנת להבהיר את טעמיי לכך אומר מיד כי אין בכוונתי להכריע בטענות הצדדים בשאלת השיהוי בהגשת ההליך שבכותרת, בהיותה כרוכה בשאלות הנוגעות לפרשנות החלטותיו של בית-המשפט קמא מיום 25.10.2009 ומיום 17.1.2010 (אליהן אתייחס בהמשך הדברים), אל-מול האמוּר בפסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת מיום 26.10.2011. זאת ועוד; אין בכוונתי להכריע בשאלה שעלתה בטיעוני הצדדים האם המערערות מנועות כיום מלהשיג על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, מן הטעם שהן לא נטלו חלק בהליכי התכנון בשלביהם המקדמיים. בית-המשפט קמא הביע בפסק-הדין הנדון עמדתו לפיה היה על הנפגעים הפוטנציאליים (ובכלל זה המערערות) להשמיע קולם עובר לדיון בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. הערעורים מופנים, בין היתר, כנגד עמדה זו של בית-המשפט קמא. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי יהא זה ראוי להביע עמדה בסוגיות האמורות במסגרת ההליך המקדמי שלפניי.
4. עמדתי לפיה דין הערעור שבכותרת להימחק על-הסף, מתבססת על התנהלותן הדיונית של המערערות לאחר הדיון המקדים שהתקיים לפני בית-המשפט קמא בנוכחות באת-כוחן, ועד למתן פסק-הדין נשוא הערעור שבכותרת. כידוע, הלכה פסוקה היא כי בכדי שתקום זכות ערעור על פסק-דין למי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית, עליו להראות כי התקיים "הליך נילווה" בעניינו, כך שהוא היווה "בעל דין בפועל"; וכן כי פסק-הדין פגע בזכות הופלדיאנית שלו, קרי- שפסק-הדין שינה זכויות או הטיל חובות בעניינו אישית (ראו: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991); בבג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721 (1998)). בנוסף, ובכך העיקר בנסיבות המקרה שלפניי - על המעוניין להגיש ערעור בלא שהיה צד פורמאלי להליך שהתקיים בערכאה הדיונית, לשכנע כי לא השתהה ולא החמיץ את השעה להפוך לבעל-דין בערכאה הקודמת (ראו: בש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים בע"מ נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם, 4.5.2000); בש"ם 9621/10 צ'קרוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות" (לא פורסם, 16.2.2011)). בנסיבות בהן לא התקיימו הדרישות האמורות, אין בידי מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית זכות להגיש ערעור, להבדיל מהגשת תביעה עצמאית לביטול פסק-הדין או לקבלת סעד הצהרתי לפיו פסק-הדין אינו בר-ביצוע כלפיו (ראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 805 (מהדורה שביעית, 1995)).
5. בנסיבות המקרה דנן, נראה כי המדינה אינה חולקת על טענת המערערות לפיה ביטול התוכנית בנוגע למתחם הנדון, פגע באפשרותן של המערערות להוסיף ולקיים פעילות מסחרית בנכסים המושכרים על-ידן במתחם, על מכלול ההשלכות הכרוכות בכך. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על שאלת התקיימותם של יתר התנאים להגשת ערעור על-ידי מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית. השאלה המרכזית שהטרידה אותי בהקשר זה ואשר ביקשתי את תגובת המערערות לגביה, הינה האם המערערות החמיצו את השעה להפוך לבעלות-דין בהליך שהתנהל בבית-המשפט לעניינים מנהליים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע מכלול נסיבות העניין, באתי למסקנה כי יש להשיב על השאלה האמורה בחיוב.
6. אין חולק כי המערערות הגישו לבית-המשפט לעניינים מנהליים בקשה להצטרף כצד להליך, וכי הן הוזמנו לדיון המקדים שנערך לפני בית-המשפט קמא ביום 25.10.2009 לשמיעת טענותיהן בנוגע לבקשת ההצטרפות האמורה. בסיום הדיון הנ"ל, ניתנה החלטה במסגרתה הציע בית-המשפט קמא את האפשרות להעביר את הדיון בחזרה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה על-מנת לשמוע את כל הנוגעים בדבר, לרבות את השוכרים במתחם הנדון (ובכלל זה המערערות), תוך שנקבע בהחלטה כי השוכרים "...לא יצרפו לעתירה אך ישמעו בפני הוועדה...". בחלוף מספר ימים, הודיעה המדינה כי היא אינה מקבלת את הצעתו של בית-המשפט קמא. בעקבות כך, ניתנה ביום 17.1.2010 החלטה לפיה "...יש להמשיך בהליכים", תוך שנקבע המתווה להגשת טיעוני הצדדים בכתב. ואמנם, טיעוני הצדדים הוגשו, וביום 26.10.2011 - כשנתיים לאחר הדיון שהתקיים במעמד הצדדים - ניתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת. אין מחלוקת כי במהלך השנתיים האמורות מאז מתן החלטתו של בית-המשפט קמא בסיום הדיון המקדים שהתקיים במעמד הצדדים ביום 25.10.2009 ועד למתן פסק-הדין ביום 26.10.2011, לא נטלו החברות-המערערות חלק בהליך ולא הגישו כתב-בית-דין כלשהוא מטעמן לבית-המשפט קמא.
7. בהחלטתי מיום 28.12.2011, ציינתי כי טענת המערערות לפיה הן לא ידעו על המשך ההתדיינות בבית-המשפט קמא לאחר הדיון שהתקיים ביום 25.10.2009 בנוכחות באת-כוחן, נראית על-פני הדברים תמוהה. זאת, בשים לב לכך שהמערערות מיוצגות כדבעי והיה ביכולתן להוסיף ולעקוב אחר המתרחש בהליך שהתנהל בערכאה הדיונית; וכן בהתחשב בכך שבהחלטת בית-המשפט קמא מאותו היום, נקצב מועד קצר יחסית להגשת תגובה מטעם המדינה (7 ימים) תוך שניתן היה להבין מההחלטה בנקל כי ככל שהמדינה תתנגד להסדר שהוצע, ההליך יוסיף להתברר.
יודגש כי לשיטת המערערות, בית-המשפט לעניינים מנהליים לא הכריע בבקשת ההצטרפות מטעמן בהחלטותיו המוקדמות מיום 25.10.2009 ומיום 17.1.2010. יוער כי עמדה זו אינה נקייה מקשיים, בשים לב לכך שבהחלטה הראשונה מבין השתיים צוין כי השוכרים (ובכלל זה המערערות) "...לא יצורפו לעתירה", ובהחלטה השנייה נקבע כי "יש להמשיך בהליכים", בלא שהמערערות צוינו בגדר הצדדים שהתבקשו להגיש טיעוניהם בכתב. זאת ועוד; בפסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת ציין בית-המשפט קמא במפורש כי בקשת ההצטרפות כבר נדחתה - בלשון עבר (שם, פיסקה 7). אם אמנם בקשת ההצטרפות נדחתה בהחלטותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים מיום 25.10.2009 ומיום 17.1.2010 כנטען על-ידי המדינה, הרי ההליך שבכותרת הוגש בשיהוי ניכר ודינו להימחק על הסף כבר מטעם זה. יחד עם זאת, כפי שציינתי בפיסקה 3 לעיל, אינני רואה לקבוע מסמרות בסוגיה זו בהליך שלפניי. לצורך הדיון בלבד, אניח כטענת המערערות כי בקשתן להצטרף כצד להליך בבית-המשפט קמא, לא הוכרעה במסגרת ההחלטות המוקדמות הנ"ל מיום 25.10.2009 ומיום 17.1.2010. בהנחה שכך, מצופה היה מהמערערות לעקוב אחר המתרחש בערכאה הדיונית לאחר הדיון המקדים שהתקיים במעמד באת-כוחן, ולבקש להשמיע טענותיהן. המערערות נמנעו מלעשות כן. לא מצאתי הסבר ממשי בתגובותיהן לפניי למחדל זה, על-אף ההזדמנויות שניתנו להן לכך. טענתן היחידה של המערערות בהקשר זה היתה כי לאחר הדיון המקדים שהתקיים לפני בית-המשפט קמא, לא הומצאו להן תגובות, בקשות או החלטות שהתקבלו בהמשך ההליך. אף אם אניח כי כך אמנם אירע, אין בכך כדי להסביר הכיצד המערערות המיוצגות כדבעי והטוענות כי היו רצו להשמיע טיעוניהן כנגד ביטול התוכנית הנוגעת למתחם, ראו להחריש במשך קרוב לשנתיים, ולא פנו מיוזמתן לבית-המשפט קמא במשך כל אותה תקופה על-מנת לברר מה עלה בגורל בקשת ההצטרפות מטעמן והאם ההליך מוסיף להתנהל. זאת, על-מנת להביא את טענותיהן המהותיות לפני הערכאה הדיונית המבררת.
8. בהעדר הסבר משכנע להתנהלות הדיונית האמורה, אין מנוס מהמסקנה כי המערערות בחרו "לשבת על הגדר" לאחר הגשת בקשתן להצטרף כצד להליך בערכאה הדיונית. דומה כי יש ממש בטענת המדינה בהקשר זה לפיה המערערות סברו כי האינטרסים שלהן בבית-המשפט קמא מיוצגים על-ידי תנופורט וצדדים נוספים להליך, ולפיכך בחרו לשבת באפס-מעשה בהמתנה לפסק-הדין שיינתן בסיום ההליך. משהוברר למערערות כי עתירתה של תנופורט כנגד החלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית נדחתה, רק אז ראו המערערות להשמיע שוב את קולן בדמות הגשת ערעור לבית-משפט זה על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. ואולם, ההלכה הפסוקה המאפשרת למי שלא היה צד להליך שהתנהל בערכאה הדיונית להגיש ערעור על פסק-הדין, לא נועדה לאפשר את החזרת הגלגל אחורנית למי שקיבל החלטה דיונית מוטעית בערכאה הראשונה, ולאחר מכן התחוור לו כי החלטתו היתה שגויה.
משהמערערות ראו לסגת לאחור בעקבות הדיון המקדים שהתקיים בנוכחות באת-כוחן, ולשבת במשך קרוב לשנתיים באפס-מעשה בלא לפנות בבקשה מתאימה לבית-המשפט לעניינים מנהליים ובלא לקחת כל חלק בהליך שהוסיף להתנהל שם, מנועות כיום המערערות מלטעון כי עומדת להן זכות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. לא ניתן להשלים עם מצב בו בקשת הצטרפות להליך בערכאה הדיונית מוגשת בשיטה של "שגר ושכח". התנהלות דיונית כאמור אינה מתיישבת עם חובתו של מי שטוען כי זכויותיו עלולות להיפגע והוא יודע מבעוד מועד על ההליך המתברר בעניין לפני הערכאה הדיונית, לפעול בשקידה סבירה על-מנת שטענותיו יישמעו לפניה. ישיבתן של המערערות באפס-מעשה במשך חודשים ארוכים והימנעותן כל אותה תקופה מפנייה לבית-המשפט קמא על-אף שלטענתן בקשת הצטרפותן להליך טרם הוכרעה באותו שלב, פועלת לחובת המערערות ומונעת מהן את הבאת טיעוניהן לפני ערכאת הערעור. מסקנה אחרת תוביל לכך שערכאת הערעור תחליף את הערכאה הדיונית במקום לשבת בערעור עליה. תוצאה זו אינה רצויה.
9. המסקנה המתבקשת ממכלול הטעמים שהובאו לעיל הינה כי בנסיבות העניין, המערערות מנועות מלהגיש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. בפרשה אחרת קבע בית-משפט זה כדלקמן:
"מי שלא היה צד להליך בערכאה הראשונה ולא מיצה במועד את זכויותיו לעניין זה, אינו יכול לרפא את מחדלו עתה, בשלב הערעור, ולהפוך למערער על פסק דין בהליך בו לא נטל חלק...המבקשים החמיצו את השעה ולא מיצו את זכותם להפוך לבעלי דין. משכך אין הם יכולים להפוך מערערים עתה".
(דברי הרשם זולטי בבש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים הנ"ל, בפיסקה 5)
דברים אלה תקפים גם בנסיבות העניין שלפניי. בהתייחס לטיעוני המערערות יוער כי לא נעלם מעיניי כי בבש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים הנ"ל, בקשת ההצטרפות של המערערים באותה פרשה נדחתה על-ידי בית-המשפט קמא. לעומת זאת, במקרה דנן טענת המערערות היא כי עובר למתן פסק-דינו של בית-המשפט קמא, לא ניתנה הכרעה מפורשת בבקשתן להצטרף כצד להליך שהתנהל שם. שוני זה אינו מסייע למערערות, ואף פועל לחובתן – אם אמנם בקשת ההצטרפות מטעם המערערות לא הוכרעה כנטען על-ידן, לא ברור מדוע המערערות החרישו במשך חודשים ארוכים ולא פנו לבית-המשפט קמא על-מנת ליטול חלק בהמשך ההתדיינות לפניו. בכך החמיצו המערערות את השעה להפוך לבעלות-דין בבית-המשפט לעניינים מנהליים, והן מנועות כיום מלהגיש ערעור עצמאי מטעמן על פסק-הדין שניתן שם.
10. בסיום הדברים אוסיף שתי הערות: ראשית, המערערות טענו כי שמיעת ערעורן לא תיצור הכבדה, נוכח העובדה כי כנגד פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים תלויים ועומדים שני ערעורים נוספים לפני בית-משפט זה (עע"ם 8739/11 ועע"ם 8740/11 הנ"ל). דא עקא, קיומם של ערעורים נוספים כאמור אין בה, כשלעצמה, כדי להצמיח למערערות זכות ערעור מקום בו זכות זו אינה נתונה להן במישור הדיוני. זאת ועוד; דווקא שיקולים של יעילות וסדר דיוני מצדדים בתוצאה לפיה לא תינתן אפשרות להגשת ערעור למי שלא היה צד פורמאלי להליך בבית-המשפט קמא, בנסיבות בהן עקב מחדליו הדיוניים שלו-עצמו, הוא החמיץ את השעה להביא טענותיו לפני הערכאה הדיונית המבררת. שנית, לשם השלמת התמונה אציין כי במסגרת הערעורים האחרים התלויים ועומדים לפני בית-משפט זה, מועלות טענות הנוגעות לנפגעים הפוטנציאליים מביטול התוכנית הרלוונטית (אשר המערערות נמנות עליהם). מכאן שנקודת המבט של הנפגעים הפוטנציאליים תהיה לנגד עיני ערכאת הערעור שתדון בערעורים הנוספים, על-אף שהערעור שבכותרת נמחק על הסף.
סוף דבר; דין הערעור שבכותרת להימחק. המערערות תישאנה בהוצאות המדינה (המשיבים 2-1) בהליך שלפניי בסך 4,000 ₪.
המזכירות תדאג לתיוק החלטה זו בתיקי השופטים בעע"ם 8739/11 ובעע"ם 8740/11.
ניתנה היום, ו' בניסן תשע"ב (29.3.2012).
דנה כהן-לקח, שופטת
ר ש מ ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11088840_F07.doc טו
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il