בדש משה נ. חוגלה קימברלי שיווק בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8883/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8883/02 ע"א 9010/02 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. בדש משה 2. שאבי איתן נ ג ד המשיבות: 1. חוגלה קימברלי שיווק בע"מ 2. ניצולת הקרטל בע"מ (משיבה פורמלית) ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 28.2.2002 בע"א 2484/00 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, א' משעלי ומ' רובינשטיין תאריכי הישיבות: כ"ח בכסלו התשס"ד י"ב סיוון התשס"ד (23.12.03) (01.06.04) בשם המערערים: עו"ד מיכאל גלרט עו"ד אסף אוסלקה בשם המשיבים: עו"ד עמוס ויצמן פסק-דין השופטת א' חיות: כללי חברה התקשרה בחוזה בו צוין שמה באופן מוטעה. החברה נקלעה להליכי פירוק ולא מילאה אחר התחייבויותיה לפי החוזה. האם ניתן לחייב את נושאי המשרה בחברה, שחתמו בשמה על החוזה, בגין חובותיה מכוחו? זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו, ועניינה במצב המשפטי שקדם לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). העובדות 1. המשיבה 2, חברת ניצולת הקרטל בע"מ, שנקראה בעבר חברת פיקנטי תעשיות מזון בע"מ (להלן: פיקנטי), עסקה בייצור מוצרי מזון. את תוצרתה שווקה פיקנטי באמצעות חברות שיווק, אשר כל אחת מהן הפעילה חנות באזור אחר בארץ. בחודש מרץ 1996 התקשרו חברות השיווק עם המשיבה 1, חברת חוגלה קימברלי שיווק בע"מ (להלן: חוגלה), בארבעה חוזים לאספקת מוצרי נייר. החוזים נערכו על גבי טפסים שהכינה חוגלה, אשר כותרתם "טופס אישור לקוח חדש". בטפסים אלה צוינו באופן שגוי שמותיהן של חברות השיווק. כך, בטופס הראשון שהתייחס לחברת "צלבנית שיווק סלטים ונקניקים בע"מ", נכתב שם החברה כ"פיקנטי-חיפה"; בטופס השני נרשמה חברת "הסינית טי אוצ'ין בע"מ" בשם "פיקנטי-פ"ת"; בטופס השלישי נקראה "חברת צלבנית השקעות בע"מ" "פיקנטי- ראשל"צ" ובטופס הרביעי נכתב השם "פיקנטי-עמק חפר" במקום "חברת צלבנית תעשיות מזון בע"מ". אולם, כל טופס כלל את מספר הרישום של החברה המתקשרת ברשם החברות (ח.פ.), את כתובתה המדויקת ואת מספר חשבון הבנק שלה. מטעם חוגלה חתמו על הטפסים סוכן המכירות, מנהל מחלקת המכירות ומנהל התקבולים, ומטעם חברות השיווק חתמו המערער 1, שהינו בעל השליטה והמנהל של פיקנטי ושל חברות השיווק, והמערער 2 אשר שימש כחשב החברות במועדים הרלוונטיים. 2. ביום 2.9.97 פרצה שריפה במשרדי פיקנטי בראשון לציון. השריפה גרמה לשיתוק פעילותן של חברות השיווק והן נקלעו להליכי פירוק. בעקבות הקשיים בפעילותן של חברות השיווק חוללו שיקים מעותדים שמשכו אותן חברות לפקודת חוגלה, ונותר חוב בסך 192,154 ₪, אשר לא נפרע. ההליכים המשפטיים עד כה 3. חוגלה הגישה תביעה לבית משפט השלום ובה עתרה, בין היתר, לחייב את פיקנטי ואת המערערים בגין החוב שלא נפרע. את תביעתה כנגד המערערים ביססה חוגלה על עילות של התנהגות בחוסר תום לב ובתרמית, וכן על הוראת סעיף 99(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג- 1983 (להלן: הפקודה או פקודת החברות), לפיה מוטלת, במקרים מסוימים המנויים בסעיף, אחריות אישית לחוב של החברה על נושאי המשרה בה. חוגלה טענה כי המערערים כנושאי משרה בחברות השיווק, חתמו על הטפסים המכילים שמות שגויים של אותן חברות, ועל כן חלה הוראת סעיף 99(ב) והם חבים אישית ביתרת החוב. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שבח) דחה את התביעה נגד המערערים, וקבע כי אין לחייבם לשלם את חובן של חברות השיווק. בית המשפט קבע כי המערערים לא הפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהם ולא ביצעו כל מעשה תרמית, וכן קבע כי בנסיבות המקרה אין להטיל עליהם אחריות אישית מכוח סעיף 99(ב) לפקודת החברות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי תכלית הסעיף הינה להבטיח שמי שמתקשר עם חברה יידע כי המדובר בחברה בעירבון מוגבל. לגישתו של בית המשפט מתכלית זו נובע כי הטלת חבות על המערערים מכוח הסעיף קיימת באחד משני תרחישים: תרחיש שבו חוגלה לא הייתה מודעת לכך שחברות השיווק הינן חברות בעירבון מוגבל, או תרחיש שבו המערערים התכוונו ליטול על עצמם אחריות אישית לחובותיהן של חברות השיווק. בית המשפט קבע, על יסוד חומר הראיות שהונח בפניו, כי במקרה דנן לא מתקיים אף אחד מן המצבים שתוארו, ולפיכך דחה את התביעה נגד המערערים. התביעה נגד פיקנטי נדחתה אף היא ברובה, למעט סכום של 11,849 ₪, אשר לגביו נפסק, נוכח חשבוניות שהוצגו, כי הוא מהווה חוב של פיקנטי. 3. חוגלה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, וערעורה התקבל בכל הנוגע לחבותם האישית של המערערים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' גרוס, א' משאלי ומ' רובינשטיין) קבע כי אין מחלוקת שהמערערים היו נושאי משרה בחברות השיווק וחתמו על הטפסים בהם הופיעו שמות החברות באופן שגוי. לפיכך, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, מוטלת עליהם אחריות אישית לחובותיהן של החברות מכוח סעיף 99(ב) סיפא לפקודת החברות. בית המשפט ציין כי מלשונו של הסעיף עולה אמנם שחבות אישית מוטלת על נושאי משרה רק כאשר השם השגוי מופיע במסמך שהינו "שטר, שיק או המחאה". אולם, נוכח ההלכה שנפסקה בע"א 429/73 חברת ענרל בע"מ נ' ליפשיץ פ"ד כט(2) 146 (להלן: עניין ענרל), ולפיה הורחבה תחולת הסיפא גם לחוזים בהם התקשרה החברה, קמה, כך קבע בית המשפט, אחריותם האישית של המערערים להתחייבויותיהן של חברות השיווק על פי טופסי החוזים בהם צוין שמן באופן שגוי, כאמור. בית-המשפט המחוזי הוסיף והטעים כי חבות נושא המשרה על פי סעיף 99(ב) אינה תלויה בשאלה האם המתקשר, ובמקרה זה חוגלה, הוטעה בפועל כתוצאה מן השם השגוי, ומכל מקום, כך הדגיש, פירוש אובייקטיבי של הטפסים מטעה לחשוב כי חוגלה התקשרה עם סניפים של חברת פיקנטי ולא עם ארבע חברות שונות. יתר חלקי הערעור, באשר לעילות הנוספות לחיוב המערערים ובאשר לחבותה של פיקנטי, נדחו. 4. המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגישו לבית משפט זה בקשת רשות לערער עליו. ביום 3.10.2002 נתקבלה הבקשה בחלקה, ובית המשפט (כבוד השופטים ט' שטרסברג כהן, י' אנגלרד וא' פרוקצ'יה) התיר לכל אחד מן המערערים להגיש ערעור בשאלת "חבותם האישית של [המערערים] על פי סעיף 99(ב) לפקודת החברות". מכאן הערעורים שבפנינו. הטענות בערעורים 5. המערערים מבססים את טענותיהם בערעורים על שני ראשים עיקריים: האחד עניינו בפירושה הנכון של הוראת סעיף 99(ב) סיפא, והשני עניינו ביישומה של אותה פרשנות על המקרה דנן. ראשית מלינים המערערים על כי בית המשפט המחוזי אימץ פרשנות רחבה לסעיף 99(ב), ולגישתם פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכליתו של הסעיף ואף לא עם עקרונות יסוד של המשפט הישראלי. המערערים טוענים בהקשר זה כי הסעיף נועד להגן על מתקשרים שהוטעו כתוצאה מהפרת חובת רישום השם המלא, ולפיכך יש חשיבות לשאלה האם חוגלה הוטעתה בפועל אם לאו. עוד טוענים המערערים כי אין להרחיב את תחולת סעיף 99(ב) סיפא אל מעבר לסוגי המסמכים המנויים בו, וזאת בשל העובדה שהסעיף הינו סעיף עונשי, המטיל סנקציה פלילית וסנקציה אזרחית על הפרת חובה של נושא משרה. המערערים מוסיפים וטוענים כי סעיף 99(ב) סיפא, המייחס את חובות החברה לנושא משרה בה, חורג מעיקרון "האישיות המשפטית הנפרדת" ואף מטעם זה יש ליתן לו פרשנות מצמצמת. בהקשר זה מדגישים המערערים כי חוק החברות ביטל את ההסדר הקבוע בסעיף 99(ב) לפקודה, ולטענתם ראוי לפרש את הסעיף הישן שבפקודת החברות ברוח ההסדר החדש שבחוק החברות. לחלופין טוענים המערערים כי גם אם יפורש סעיף 99(ב) כשיטתו של בית המשפט המחוזי, הרי שיישומו על המקרה דנן מוביל למסקנה כי יש לדחות את התביעה נגדם. בהקשר זה מציינים המערערים כי הטפסים עליהם חתומות חברות השיווק אינם כוללים פרטים הכרחיים לשיכלול העסקה ועל כן, אין הם חוזים כלל. המערערים מוסיפים וטוענים כי מספר הרישום של חברת השיווק המתקשרת (ח.פ.), אשר נרשם בכל אחד מן הטפסים, מהווה האמצעי הטוב ביותר לצורך זיהויה של אותה חברה, ולפיכך אין לייחס משקל ממשי לשגיאות ברישום שם החברה. לבסוף טוענים המערערים כי השמות השגויים של חברות השיווק נרשמו על ידי נציג חוגלה, ומשכך, מנועה חוגלה, מכוח עקרון תום הלב, לתבוע את המערערים בגין רישום אותם השמות. 6. חוגלה, מצידה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 99(ב) לפקודה תואמת את פסיקתו של בית משפט זה מקדמת דנא, ואין לשנותה. חוגלה מוסיפה וטוענת כי אין ללמוד על פירושו הראוי של סעיף זה מן הגישה שננקטה בחוק החברות, בהיותו הסדר חוקי מאוחר יותר. אשר לטענות החלופיות בדבר אי-תחולת הסעיף על המקרה דנן טוענת חוגלה כי הטפסים הינם חוזים לכל דבר הכוללים את פרטי המתקשר עמה ואת התחייבויותיו ובחלק מהם אף מופיעים פרטים שונים הנוגעים להיקף האשראי המוענק למתקשר. עוד טוענת חוגלה כי מספר הרישום ברשם החברות אינו מהווה תחליף לרישום נאות ומלא של שם החברה, משום שהדבר מעביר את הנטל אל כתפיה של חוגלה לברר פרטים במשרדי רשם החברות. לבסוף טוענת חוגלה כי אמנם שמותיהן של חברות השיווק נרשמו על ידי סוכן המכירות שלה, אולם אלה נמסרו לו מפי עובדי פיקנטי, והמערערים, שהיו כאמור נושאי משרה בחברות, חתמו על המסמכים ביודעם כי אלה אינם השמות הנכונים של חברות השיווק. לפיכך, אין מקום לטענת חוסר תום הלב שנטענה נגדה. דיון 7. סעיפים 98 ו-99 לפקודת החברות המנדטורית בנוסחה החדש עניינם בחובה המוטלת על חברה ועל נושאי משרה בה לציין את שמה המלא והמדויק במשרדיה, בחותמה ועל מסמכיה השונים. הוראות אלה וכמוהן הוראת סעיף 60 לפקודת החברות בנוסחה המקורי משנת 1936, שקדמה להן, מקורן בדין האנגלי, והן דומות בעיקרן לנוסחו של סעיף 108 ל-Companies Act משנת 1948. סעיף 98 לפקודת החברות קובע כי על החברה לציין את שמה באותיות נוחות לקריאה במקום שבו היא מנהלת את עסקיה, בחותמהּ, וכן "בכל הודעה, מודעה או פרסום רשמי אחר של החברה, ובכל שטר, היסב, שיק, המחאת כסף או טובין, מפרט חבילות, חשבונית, קבלה, מכתב אשראי, ובכל מסמך מסחרי או עסקי היוצא מאת החברה או האמור להיות חתום בידי החברה או מטעמה". סעיף 99 לפקודת החברות קובע את תוצאותיה של הפרת איזו מן החובות הקבועות בסעיף 98 ועל פיו מוטלת אחריות פלילית על החברה, על נושאי משרה בה ועל הפועלים בשמה בגין הפרה זו. בנוסף לכך מוטלת אחריות אזרחית אישית על נושאי המשרה ועל הפועלים בשמה של החברה באותם המקרים המפורטים בסעיף 99(ב) סיפא. וזה נוסחו של סעיף 99 במלואו: (א) חברה שהפרה הוראה מהוראות סעיף 98(1), דינה ודין כל נושא משרה בה שביודעין ובמזיד אישר או התיר את ההפרה - קנס וקנס נמשך. (ב) נושא משרה בחברה, או כל אדם הפועל בשמה, שהשתמש, או אישר את השימוש, בחותם האמור להיות חותם החברה, כשאין שמה טבוע בו כאמור בסעיף 98(2) או שהוציא או חתם אחד ממסמכי החברה האמורים בסעיף 98(3), כשאין שמה מצוין בו, או אישר להוציא אותו או לחתום עליו, דינו - קנס, ואם היה המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה בנוסף על הקנס חב אישית כלפי אוחז המסמך בתשלום הסכום שבו, זולת אם שילמה אותו החברה כראוי. 8. סעיפים 98 ו-99 לפקודה נועדו "להבטיח דייקנות קפדנית ביותר לשם הגנת הציבור" (ראו: ע"א 44/68 מלמן ואח' נ' סלם ואח' פ"ד כ"ב(2) 400 (להלן: עניין מלמן)) על מנת שכל מי הבא במגע עם החברה יקבל מידע מדויק באשר לעצם העובדה שמדובר בחברה, באשר לזהותה הנכונה ובאשר למגבלות החלות על אחריותם של בעלי מניותיה (ראו: י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה (1989) 425 (להלן: גרוס, נושאי משרה בחברה)). מכאן ההקפדה כי שמה המדויק של החברה יופיע במקום עסקיה, בחותמה ועל מסמכיה, ויכלול את המילים "בעירבון מוגבל", ככל שמדובר בחברה שערבות בעלי מניותיה מוגבלת. עמד על כך בית משפט זה בעניין ענרל, 149 באומרו: עקרונות החוק הם ברורים, חברה כשהיא מתקשרת עם מישהו חייבת לפרש את השם המדויק של חברה, שהרי זהו ההבדל היחיד בין חברה אחת לחברה אחרת; במיוחד חשוב שיהא רשום בחוזה שזו חברה בע"מ, כדי שהמתקשר יידע שאין לו עניין עם אדם פלוני או עם גוף כל שהוא שחבריו אחראים באופן אישי, אלא שיש לו עסק אך ורק עם חברה מסוימת שעירבונה מוגבל... דבריו אלה של השופט קיסטר התייחסו לסעיף 60 לפקודת החברות המנדטורית כנוסחה המקורי משנת 1936, אך יפים הם בה במידה לסעיפים 98 ו-99 לפקודת החברות בנוסחה החדש (לעניין התכלית שביסוד סעיפים אלה ראו גם: ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ פ"ד לח(1) 340, 344 (להלן: עניין סוליפלסט)). 9. על מנת להגשים את התכלית שביסוד הוראת סעיף 98 לפקודה ולהבטיח דייקנות והקפדה בכל הנוגע לציון שמה של החברה, הטיל המחוקק, כאמור, אחריות פלילית על החברה, על נושאי המשרה בה וכן על כל מי שפעל בשמה, מקום שבו הופרו החובות הקבועות לעניין זה בסעיף 98, הכל כמפורט בסעיף 99 לפקודה. כן הוסיף המחוקק והטיל גזירה של אחריות אזרחית-אישית על נושאי המשרה ועל כל מי שפעל בשם החברה, באותם המקרים המפורטים בסעיף 99(ב) סיפא. פסיקתו של בית משפט זה באשר לאחריות האזרחית האישית שהוטלה על נושאי המשרה בחברה הלכה עקב בצד אגודל אחר הפסיקה האנגלית, ופירשה את הוראת סעיף 99(ב) סיפא באופן המרחיב מאד את תחומיה של אותה אחריות. כך למשל נפסק בשנות השישים בע"א 289/64 פשקוס נ' חמדיה פ"ד יט(2) 690 (להלן: עניין פשקוס) בעקבות פסק הדין האנגלי בעניין Atkins (Atkin) & Co. v. Wardle (1889) 58 L.J.Q.B. 337 (Atkins) כי אין כל נפקות לשאלת היסוד הנפשי של נושא המשרה "ואין נפקא מינה אם המעשה נעשה מתוך כוונה רעה או בתום לב". עוד נפסק (ראו: עניין פשקוס, 694; עניין מלמן; ע"א 347/85 BALRO A.G ואח' נ' שוק הצפון נהרייה בע"מ פ"ד מא(2) 136, 139 (להלן: עניין BALRO A.G)) כי האחריות האישית אינה מותנית בכך שהצד שכנגד הוטעה בפועל ודי בכך שנושא המשרה או מי שפעל בעניין זה בשם החברה עבר על הלאו האוסר הוצאת מסמך מטעם החברה או שימוש בו, בלא לפרש בו את שמה המדויק והמלא. גם בעניין זה הלכה פסיקתו של בית משפט זה בתלם ההלכה האנגלית אשר קבעה כי די בשגיאות קלות ביותר בשם החברה על מנת להטיל אחריות אזרחית על נושא משרה בה (ראו: Atkins; Durham Fancy Goods Ltd. v. Michael Jackson (Fancy Goods) Ltd. [1968] 2 Q.B. 839, 846 (Durham Fancy Goods Ltd); Hendon v. Adelman (1973) 117 S.J. 631 (Hendon) ). פסק הדין האנגלי בעניין Hendon ממחיש היטב עד כמה מחמירה ונוקשה הייתה ההלכה האנגלית בעניין זה, שכן באותו מקרה הסתכמה הסטייה משמה המדויק של החברה בכך שבמקום השם “L & R Agencies Ltd.” הופיע השם “L.R. Agencies Ltd.”. (לביקורת על גישה נוקשה זו וכן למספר פסקי דין אנגלים המשקפים גישה שונה ראו: G. Procaccia “The Use of a Company’s Name” 4 Isr. L. Rev. (1969) 446 (Procaccia, Company’s Name) ). צעד נוסף אשר הרחיב מאד את תחומיה של האחריות האזרחית-האישית המוטלת על נושאי משרה בחברה מכוח סעיף 99(ב) סיפא, צעדה הפסיקה הישראלית בשנת 1975 בעניין ענרל שם נקבע כי לעניין האחריות האישית המוטלת על נושאי משרה בחברה מכוח סעיף 60 לפקודה בנוסחה המקורי, אין להבחין בין שטרות לחוזים אחרים של החברה. בהקשר זה ציין השופט קיסטר, שכתב את עמדת הרוב, כי: אין להבחין ואין סיבה להבחין בין שטרות לחוזים אחרים של חברה, והעובדה שהמחוקק שלנו נקט בסעיף 60(3) לפקודת החברות באותו נוסח המופיע במשפט האנגלי בלי להוסיף את הפסקה האחרונה שבסעיף 60(1)(ג) שהובאה לעיל, אינה באה לגרוע מסעיף 60(3). בקביעותיו אלה נסמך השופט קיסטר על פסק הדין האנגלי בעניין McCollin v. Gilpin (1880) 5 Q.B.D. 390 בציינו כי באותו מקרה הוטלה אחריות אישית על מנהלי חברה בקשר לחוזה, מכוח סעיף 108 לחוק החברות האנגלי משנת 1948. לעמדה זו הסכים השופט (כתוארו אז) י' כהן, ואילו השופט עציוני, חלק עליה. הלכה זו שנקבעה בעניין ענרל חזרה ונשנתה בפסקי דין מאוחרים של בית משפט זה, אשר חלקם התייחסו להוראות סעיפים 98 ו-99 לפקודת החברות, שהחליפו, כאמור, את סעיף 60 של הפקודה בנוסחה המקורי (ראו: עניין סוליפלסט; עניין BALRO A.G; ע"א 169/94 ורנר נ' CORTICIERA AMORIM L.D.A ואח' פ"ד נ(3) 119). בקובעו את אשר קבע בענייננו ובהטילו אחריות אישית על המערערים בשל ציון שגוי של שמות חברות השיווק בחוזים עם חוגלה, החיל, אפוא, בית המשפט המחוזי את ההלכה הנוהגת והמחייבת כפי שנפסקה בעניין פשקוס, בעניין ענרל ובפסקי הדין שהלכו בעקבותיהם, אך הטענה המרכזית שמעלים המערערים בערעורים שבפנינו היא, כאמור, הטענה כי הגיעה העת לשנות הלכות אלה או איזו מהן. 10. נראה לי כי אכן יש טעם לשוב ולבחון לפחות את ההלכה אשר נפסקה בעניין ענרל (לביקורת על ההסדר שבסעיף 99(ב) לפקודה בייחוד נוכח הפרשנות שניתנה לו בפסיקה ראו: א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל (תשמ"ט) 49; צ' כהן "מנהלים היזהרו בחתימתכם" הפרקליט לח (תשמ"ח) 49 (להלן: כהן, מנהלים); מ' בורנובסקי "עלות, סיכון וחבות לגבי שימוש בשם משובש של חברה" עיוני משפט יג(3) (התשמ"ט) 613 (להלן: בורנובסקי, שימוש בשם משובש); Procaccia, Company’s Name). כמה טעמים בדבר: ראשית, נקודת המוצא לכל פרשנות של דבר חקיקה היא לשון החיקוק ובלעדיה אין המבנה הפרשני יכול לעמוד (ראו: א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני- פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 82; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן פ"ד לו(3) 701; בג"צ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). במקרה שלפנינו משמיעה אותנו הוראת הסיפא של סעיף 99(ב) לפקודת החברות בנוסחה החדש כי האחריות האזרחית המוטלת על נושא המשרה מצטמצמת למסמכים מסוג "שטר, שיק או המחאה" (בדומה להוראת סעיף 60(3) לפקודה בנוסחה המקורי שהתייחסה ל"שטר חליפין, שטר חוב, שיק או המחאה לכסף או לסחורה"). לשון הסעיף בהקשר זה היא לשון מבדלת המבחינה במפורש בין סוגי המסמכים עליהם חלה האחריות הפלילית כמפורט ברישא, ובין סוגי המסמכים עליהם חלה האחריות האזרחית כמפורט בסיפא (ראו: בורנובסקי, שימוש בשם משובש, 635). הוראת הסיפא הקובעת את האחריות האזרחית, פותחת במילים "ואם היה המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה בנוסף על הקנס..." ללמדך כי האחריות האזרחית הנוספת המוטלת על נושא המשרה, אינה חופפת לכל דבר ועניין את האחריות הפלילית הקבועה ברישא; היא מיתוספת אליה רק מקום שבו צוין השם השגוי במסמכים מסוג "שטר, שיק או המחאה". צמצום האחריות האזרחית למסמכים אלה בלבד עולה גם מהמשך הוראת הסיפא המורה כי האחריות האזרחית-האישית תהא "כלפי אוחז המסמך" והיקפה יהא "[ב]תשלום הסכום שבו". השימוש במושג "אוחז המסמך" וההתייחסות לחיוב בסכום הנקוב במסמך, ממקמים את האחריות שבה עסקינן בסביבה של מסמכים סחירים, בהם האחיזה וההתחייבות לתשלום סכום אחד הנקוב במסמך, הינם מרכיבים אופייניים ומהותיים לחיוב. זאת להבדיל מחוזים או ממסמכים אחרים שאינם סחירים, בהם אין האחיזה עצמה מקימה זכות לפירעון, וכלולות בהם, בדרך כלל, התחייבויות שונות דוגמת ההתחייבויות בחוזים שבפנינו, ולאו דווקא התחייבות לתשלום סכום אחד נקוב ומפורש. אם תאמר כי יש להחיל את הוראת הסיפא גם על חוזים, על כורחך אתה אומר גם כי יש להבחין לעניין האחריות האזרחית-האישית בין חוזים הכוללים התחייבות כספית בסכום נקוב ומפורש לבין חוזים הכוללים התחייבויות אחרות, מורכבות וכלליות יותר, וזאת בלא שיש לאבחנה כזו כל הצדקה עניינית. המסקנה העולה מן האמור עד כה היא כי לשונו של סעיף 99(ב) סיפא תומכת בגישה לפיה אין להחיל את האחריות האזרחית על נושאי משרה בחברה אלא לגבי מסמכים מסוג "שטר, שיק או המחאה" (לפירושם של מונחים אלה ראו: כהן, מנהלים, 53). שנית, התכלית המונחת הן ביסוד האחריות הפלילית והן ביסוד האחריות האזרחית המוטלות על נושאי משרה על פי סעיף 99, כפי שפורשה בפסיקה עד כה, הינה כאמור, הרתעת נושאי המשרה על מנת שיקפידו וידקדקו בציון שם החברה כנדרש וכמפורט בסעיף 98 לפקודה. בבואנו ליישם את התכלית ההרתעתית על הוראת הסיפא המטילה על נושאי המשרה אחריות אזרחית-אישית בנוסף על האחריות הפלילית, ניתן למצוא טעם והיגיון בגישה לפיה ההרתעה נדרשת במיוחד מקום שבו עסקינן במסמכים סחירים, לגביהם קיים סיכון כי יגיעו בציון שמה השגוי של החברה לידי צד שלישי שיסתמך עליו ויטעה, מה שאין כן בחוזה הנקשר בין צדדים סמוכים. עמד על כך השופט עציוני בעניין ענרל, 155 באומרו: אפשר להבין מדוע הבחין המחוקק בין מסמכים אלה לבין חוזים כמו במקרה שלנו. הטעם לכך הוא שמסמך סחיר עשוי להגיע לידיו של אדם שלישי, שלא היה צד להתקשרות ולא יכול היה לדעת על מעמדם המשפטי של הצדדים. ואילו בחוזה המחייב רק בין הצדדים שחתמו עליו, ובפרט בחוזה עבודה, הרי שאין סכנה שזהותם של המתקשרים לא תהיה ברורה. טעם שלישי לכך שאין להחיל את הוראת הסיפא של סעיף 99(ב) אלא על המסמכים הסחירים המנויים בה נעוץ בכך שהאמצעים בהם בחר המחוקק לצורך הגשמת התכלית המונחת ביסוד הסעיף, קרי: הטלת אחריות פלילית על נושא משרה ובנוסף לכך הטלת אחריות אזרחית אישית שאינה טעונה יסוד נפשי ואינה מותנית בתוצאה מזיקה, כל אלה הינם אמצעים דראסטיים ומרחיקי לכת, שלא לומר דרקוניים (לשורשיה של גישה מחמירה זו ראו: בורנובסקי, שימוש בשם משובש, 621). הוראות דרקוניות כאלה מעוררות מעצם טיבן נטייה לגישה פרשנית מצמצמת בשל השרירות הטמונה בהן. טעם רביעי ואחרון התומך בפירוש שעליו עמדתי נעוץ בכך שהוראת סעיף 99(ב) סיפא מהווה חריג לעיקרון "האישיות המשפטית הנפרדת", בהיותה מקרה ספציפי של "הרמת מסך" סטאטוטורית וייחוס חובות החברה לנושא המשרה (ראו: ע"א 148/82 גליק נ' ארמן פ"ד מה(3) 401, 404). ככל שעסקינן בחריג לעיקרון החשוב המפריד בין אישיותה המשפטית של החברה ואישיותם המשפטית של בעלי מניותיה, אין לפרוץ את הסכר ואין ליתן להוראה זו פירוש רחב מדי (לגישה לפיה אין להרים את מסך ההתאגדות אלא "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" ראו סעיף 6(ג) לחוק החברות). לא למותר לציין בהקשר זה אף שעסקינן במצב המשפטי ששרר קודם חקיקתו של חוק החברות, כי בחוק החברות בוטל כליל ההסדר שבסעיף 99(ב) סיפא, והתנאים להרמת מסך הם, בעיקרם, תנאים מהותיים שעניינם ניצול לרעה (ראו: א' חביב סגל דיני חברות (כרך ראשון, תשנ"ט) 256). 11. מכל הטעמים אשר פורטו, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת המערערים לפיה יש להטיל חבות אישית של נושאי משרה בחברה מכוח סעיף 99(ב) לפקודת החברות רק כאשר שמה השגוי של החברה צוין במסמכים המנויים בסיפא של הסעיף, קרי: שטר, שיק או המחאה. במקרה שלפנינו אין הצדדים חולקים על כך שהטפסים בהם צוינו השמות השגויים של חברות השיווק אינם שטרות, ואף לא שיקים או המחאות. לפיכך, אין להטיל על נושאי המשרה המערערים אחריות אישית לחובותיהן של חברות השיווק מכוח מסמכים אלה. 12. מסקנה זו, לפיה אין להטיל אחריות אישית מוחלטת על נושאי משרה בחברה בשל שם שגוי של החברה שצוין על ידם בחוזה, נתמכת בפרשנות הדווקנית והמצמצמת שניתנה לסעיפים דומים בדין האנגלי ובדין האוסטרלי, ככל שהדבר נוגע לסוגי המסמכים עליהם חלים סעיפים אלה (ראו: בורנובסקי, שימוש בשם משובש, 630; כהן, מנהלים 52;Palmer's Company Law (vol. 1, 25th ed., by C.M. Schmitthoff, London 1992) Ch. 2.405; Halsbury’s Laws of England (vol. 7(1), 4th ed., London) Ch. 473; R. R. Pennington Company Law (7th ed., London, 1995) 75 ). בהקשר זה לא למותר לציין כי בפסק הדין בעניין McCollin, עליו נסמך השופט קיסטר בעניין ענרל, הוטלה אחריות על נושאי משרה בחברה מכוח חוזה שעליו חתמו באופן אישי וזהו הטעם אשר עמד ביסוד האחריות שהוטלה על נושאי המשרה באותו מקרה כאמור, להבדיל מן האחריות האזרחית-האישית המוטלת על פי דיני החברות מקום שבו פועלים נושאי המשרה בשמה ומטעמה של החברה תוך ציון שמה באופן שגוי. על כן, אין, למעשה, למצוא בפסק הדין בעניין McCollin תמיכה לגישה אותה אימצה דעת הרוב בעניין ענרל (ראו: כהן, מנהלים 51; בורנובסקי, שימוש בשם משובש, 630). 13. די במסקנה אליה הגעתי על מנת לקבל את הערעורים, אך למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לטענות נוספות שהעלו המערערים בערעוריהם. הטענה לפיה מושתקת חוגלה מלטעון כי שמן של חברות השיווק שגוי אין לה מקום בנסיבות המקרה דנן. אכן, ייתכנו מצבים שבהם לא תישמע טענה כזו מפי מי שערך את המסמך ובו השם השגוי (השוו: ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים פ"ד מה(5) 670, 683), וכך נקבע אף בדין האנגלי (ראו: Gower, 193; Durham Fancy Goods Ltd). יחד עם זאת, חוגלה טוענת כי שמן השגוי של חברות השיווק נמסר לה על ידי אנשי פיקנטי וכי המערערים, שלא העלו את טענתם זו בערכאות קודמות, לא נתנו בידה אפשרות להוכיח את גרסתה. לפיכך, אין לקבוע מסמרות עובדתיים בעניין זה בשלב הערעור ויש לדחות את הטענה. אשר לטענת המערערים כי לא נגרמה כל הטעיה בפועל, בין היתר משום שפורטו בטפסי החוזה מספרי הרישום של חברות השיווק ובאמצעותם ניתן היה לזהות את החברות בוודאות, בהיות מספר הרישום אמצעי זיהוי מדויק וטוב (השוו: גרוס, נושאי משרה בחברה 425). טענה זו כרוכה ושלובה בטענה הכללית לפיה ההסדר הראוי בעניין האחריות האזרחית-האישית המוטלת על נושאי משרה בשל ציון שם שגוי של חברה, צריך שיתנה את אותה אחריות בהטעיה שנגרמה בפועל. אכן, זוהי טענה הראויה להישמע (למגמה דומה בפסיקת בתי המשפט באנגליה ראו: Gower and Davies’ Principles of Modern Company Law (7th ed. London 2003) 193 (Gower); י' כהן דיני חברות (כרך ראשון, 1988) 216. כן ראו: סעיף 11.57 לדו"ח הוועדה לבחינת חוק החברות באנגליה (ה-CLR) הנמצא בכתובת: http://www.dti.gov.uk/cld/final_report/index.htm). אך, נראה כי פרשנות כזו להוראת סעיף 99(ב) סיפא מעוררת קשיים לא מבוטלים נוכח לשון הסעיף ונוכח ההלכות המושרשות בסוגיה זו הן בישראל והן באנגליה, הקובעות היפוכו של דבר. לפיכך בחרתי שלא לקבוע מסמרות באשר לטענה זו במקרה הנדון. סוף דבר 14. בשל כל הנימוקים שפורטו לעיל, אציע לחברי לקבל את הערעורים, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולחייב את המשיבה 1 לשלם לכל אחד מן המערערים הוצאות משפט בערכאתנו בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ה' אדר ב, תשס"ה (16.03.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02088830_V12.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il