ע"א 8880-13
טרם נותח
דוד וינשל נ. מדינת ישראל משרד הביטחון
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 8880/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8880/13
ע"א 8901/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט צ' זילברטל
המערערים בע"א 8880/13 והמשיבים בע"א 8901/13:
1. דוד וינשל
2. וינשל חרוזי
3. תמיר נאוה
4. אריה דיסקין
5. לידיה מימון
6. אסתר רייניץ
7. נינה שרון
8. משה שרון
9. רינה דואר
10. נעמי שרון
11. גדעון שפירא
12. שוורק זאב
נ ג ד
המשיבה בע"א 8880/13 והמערערת בע"א 8901/13:
מדינת ישראל משרד הביטחון
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.11.2013 בת"א 2142/08 שניתן על ידי כבוד השופט א' בכר
תאריך הישיבה:
כ"א בתמוז תשע"ו
(27.7.16)
בשם המערערים 5-1 בע"א 8880/13 ובשם המשיבים 5-1 בע"א 8901/13:
עו"ד מרים דונין
בשם המערערים 12-6 בע"א 8880/13 ובשם המשיבים 12-6 בע"א 8901/13:
עו"ד שי כהן
בשם המשיבה בע"א 8880/13 ובשם המערערת בע"א 8901/13:
עו"ד עמי עבר הדני; עו"ד אפרת ברנר הורוביץ; עו"ד יעל בלונדהיים
פסק-דין
השופט י' דנציגר:
לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2142-08 שניתן על ידי כבוד השופט א' בכר ביום 13.11.2013.
רקע
1. שנים עשר המערערים בע"א 8880/13 (להלן יכונו: המערערים) הם בעלים במושע של 37.4% מחלקה 16 בגוש 6896 (להלן: החלקה), ששטחה 8,492 מ"ר, הממוקמת מצפון לשדה התעופה שדה דב (להלן: שדה התעופה או שדה דב). המשיבה בע"א 8880/13 והמערערת בע"א 8901/13 (להלן: המשיבה או המדינה) פלשה לחלק מהחלקה, בשטח של 4,072 מ"ר (להלן: השטח התפוס), ללא שקיבלה את הסכמת המערערים לכך, ועושה בו שימוש בין היתר לצורך מסלול טיסה. יצוין, כי המדינה גם היא בעלים במושע של כ-4.4% מהחלקה.
2. בשנת 2004 פנו חלק מהמערערים לעורך-דין וביקשו לבדוק את סטטוס המצב התכנוני ואת היקף זכויות הבנייה בחלקה. במסגרת בדיקה אקראית זו, כך נטען, התברר למערערים כי המשיבה פלשה ועושה שימוש בשטח התפוס. לשם כך, שכרו המערערים שירותיו של מודד אשר קבע את גודל השטח התפוס. בשנת 2008, לאחר שמגעים שהתקיימו בין הצדדים לא צלחו, הגישו המערערים את התביעה המקורית, לסילוק ידה של המשיבה מהשטח התפוס ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין תפיסת החזקה שלא כדין והשימוש בחלקה, החל משנת 1998, דהיינו שבע שנים עובר למועד פנייתם הראשונה של המערערים למשיבה. במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בגדר התביעה, התברר למערערים כי תפיסת השטח נעשתה כבר בשנות הששים של המאה הקודמת, ולכן עתרו לתיקון כתב התביעה. במסגרת תיקון זה, תוקנה התקופה שבגינה נתבעו דמי השימוש, כך שזו תחל מיום 1.1.1960.
יצוין, כי בשנת 1975 חלק מהחלקה (בשטח כולל של 2,485 מ"ר) הופקע לטובת עיריית תל-אביב-יפו מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: השטח המופקע, העירייה ופקודת הקרקעות, בהתאמה). חלק מהשטח המופקע (2,204 מ"ר) נמצא בשטח התפוס וחלק ממנו נמצא ביתרת החלקה. המערערים טוענים, כי ההפקעה לא מומשה והעירייה מעולם לא תפסה חזקה בשטח המופקע.
3. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי עלו מספר שאלות שהצריכו הכרעה: האם התיישנה תביעת המערערים והאם חלה התיישנות שלא מדעת; מהו השטח שבגינו זכאים המערערים לתשלום דמי שימוש ראויים - האם שטח החלקה כולה או רק חלקהּ; שיעור דמי השימוש הראויים; זכותה של המשיבה לקזז מדמי השימוש הראויים דמי שימוש בגין הדרך המוליכה לחלקה; האם יש להורות על סילוק ידה של המשיבה (אם כן מה המועד הראוי לכך) והאם קיים לה רישיון מכללא לעשות שימוש בשטח התפוס.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
4. (א) מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות של התביעה:
המערערים טענו כי מתקיימים תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), בדבר התיישנות שלא מדעת. לטענתם, הם הביעו לאורך השנים התעניינות סבירה במקרקעין, ולא ניתן לצפות מהם, כבעלי מקרקעין סבירים, להוציא מודד לבדיקת הקרקע שכן לא היה עליהם לנחש שדווקא המדינה תפלוש לשטח שלא כדין. המשיבה טענה, מנגד, שהמערערים יכלו על נקלה לברר את מצב המקרקעין ותפיסתם, בכל עת. למרות טענותיה בעניין התיישנות התביעה, הסכימה המשיבה כי "מרוץ ההתיישנות" ייעצר בשנת 1998, דהיינו, תשלום דמי השימוש הראויים ייעשה משנה זו ואילך.
5. בית המשפט המחוזי קבע כי בעלי מקרקעין סבירים מחוייבים לבחון מהם גבולות המקרקעין שבבעלותם והשימוש שנעשה בהם. כך, בין היתר, מוטלת על בעל מקרקעין חובה לבחון את מקרקעיו לצורך בחינת האפשרות לעשות בהם שימוש סביר על ידי עוברי דרך, ולא רק על מנת לוודא שאין נעשים בהם שימושים שלא על דעתו. לדבריו, המערערים, כבעלי מקרקעין סבירים, לא יכולים להישמע בטענה שלא נערכה כל בדיקה כזאת משנות הששים של המאה הקודמת ועד שנת 2004. לכן, הם אינם יכולים ליהנות מהאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. נוכח הסכמתה של המשיבה, קבע בית המשפט המחוזי כי "מרוץ ההתיישנות" ייעצר ביום 1.1.1998.
6. (ב) גודל השטח שביחס אליו יש לשלם דמי שימוש ראויים:
המערערים טענו, כי על המשיבה לשלם דמי שימוש ראויים בגין כל שטח החלקה, וכפי חלקם בה, מאחר שהיא מונעת מהם לעשות שימוש לא רק בשטח התפוס אלא גם ביתרת החלקה (סה"כ 3,176 מ"ר). לחילופין, עתרו לדמי שימוש ראויים בגין השטח התפוס, כפי חלקם בו, לרבות השטח המופקע (סה"כ 1,523 מ"ר). לחילופי חילופין, עתרו לדמי שימוש ראויים רק בגין השטח התפוס, כפי חלקם בו, בניכוי השטח המופקע (סה"כ 1,464 מ"ר). המשיבה טענה, כי יש להתחשב בשטח המופקע, שכן למערערים אין כל חלק בו. אשר ליתרת החלקה שאינה תפוסה, טענה המשיבה כי ממילא עצם קיומו של שדה דב בסמוך הוא שמונע מהם לעשות בה שימוש, ולא תפיסתה את השטח התפוס. לטענתה, השטח התפוס שבגינו זכאים המערערים לתשלום הוא סה"כ 689 מ"ר: השטח התפוס (4,072 מ"ר) בהפחתת השטח המופקע (2,024 מ"ר) במכפלת אחוז הבעלות של המערעים (0.374).
7. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתה של המשיבה לפיה היא אינה מונעת מהמערערים לעשות שימוש במלוא שטח החלקה, שכן השימוש כשדה תעופה הוא שמונע מהם בפועל לעשות שימוש חופשי בחלקה. בית המשפט אף התייחס לכך שהשמאית שמינה מטעמו, הגב' רחל קראוזה (להלן: השמאית קראוזה או השמאית), ציינה שבפועל אין מניעה לעבור דרך החלקה. אשר לשטח המופקע, קבע בית המשפט, כי למערערים אין זכויות בו ולכן אינם יכולים לקבל דמי שימוש ראויים בגינו. לכן, השטח שביחס אליו רשאים המערערים לדרוש דמי שימוש ראויים עומד על 698.6 מ"ר.
8. (ג) שיעור דמי השימוש הראויים:
בית המשפט אימץ את קביעותיה של השמאית קראוזה לעניין גובה דמי השימוש שאותם על המשיבה לשלם בגין השנים 2010-1998, משלא הייתה מחלוקת ממשית בעניין זה בין מומחי הצדדים. בית המשפט קבע, כי אין ספק שהשימוש שהמשיבה עשתה במקרקעין היה שימוש בר-ערך, ועליה לשלם עבורו. בית המשפט דחה את הטענה לפיה ההשבה אינה צודקת, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, מכיוון שמצא שלמערערים אכן נגרם נזק המחייב תשלום דמי שימוש ראויים. בהתבסס על חוות דעתה של השמאית קראוזה, קבע בית המשפט כי דמי השימוש הראויים לשנים הרלבנטיות עומדים על סך של 610,715 ש"ח, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית - סך של 932,989 ש"ח. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי למערערים שמורה הזכות לתבוע את דמי השימוש הראויים משנת 2011 ועד למועד הפינוי בפועל.
9. (ד) קיזוז דמי שימוש ראויים בגין הדרך המוליכה לחלקה:
המשיבה טענה, כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים מהמערערים, בגין הדרך המוליכה אל החלקה, דרך שהיא השקיעה בפיתוחה, ואלמלא אותה דרך, לא יכולים היו המערערים להגיע אל החלקה. לפיכך, עתרה לבצע קיזוז של דמי השימוש בדרך, מדמי השימוש הראויים שבהם תחויב בגין השימוש בשטח התפוס. המערערים טענו, כי הדרך נמצאת בשימושה הבלעדי של המשיבה ולצרכיה הבלעדיים.
10. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הקיזוז של המשיבה, מכמה נימוקים: מכיוון שלא הוכח שהמערערים אכן עושים שימוש בדרך, ואם כן, מה תדירות השימוש; ומכיוון ששדה דב הוא שטח סגור, הדרך משרתת את כל משתמשיו, ולא רק את המערערים.
11. (ה) סילוק יד המשיבה ורישיון מכללא:
בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המשיבה כאילו קם לה רישיון מכללא לעשות שימוש בחלקה, משום שטענה זו לא הוכחה בדרך כלשהי. נקבע, כי מקום שבו בעל מקרקעין אינו מתיר לאחר לעשות שימוש בחלקתו, מחויב הפולש בפינוי החלקה לאלתר. במקרה דנן, הנסיבות מורכבות, שכן מצד אחד, מסלול הטיסה הוא חלק אינהרנטי של שדה דב ופינויו עלול לפגוע בפעילות הטיסה המתבצעת בו; ומהצד השני, מהמערערים לא נמנעת אפשרות לעשות שימוש בחלקה. בנסיבות אלה, נקבע כי על המשיבה לפנות את השטח התפוס ולהשיבו לידי בעליו עד יום 30.6.2014.
12. עוד חייב בית המשפט המחוזי את המשיבה בהוצאות המערערים, לרבות שכר-טרחת באי כוחם, בסך כולל של 400,000 ש"ח.
אירועים מאוחרים לפסק הדין
13. לאחר מתן פסק הדין, ביקשה המדינה וקיבלה, הארכת מועד לביצוע פסק הדין, וזאת על מנת לאפשר לה להשלים את הליכי ההפקעה של השטח התפוס. ואכן, ביום 13.8.2014, חתם שר האוצר על "הודעה על כוונה לרכוש זכויות בקרקע ולקנות חזקה בקרקע הדרושה באופן דחוף לצורך ציבורי", לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות.
טענות הצדדים בערעור
14. הצדדים העלו במסגרת שני הערעורים מספר רב של סוגיות. בשלב זה, יתוארו טענות הצדדים בקצרה, ובהמשך יינתן פירוט רחב יותר, ככל שיהיה צורך בכך.
טענות המערערים בע"א 8880/13
15. המערערים ממקדים את טענותיהם בשני עניינים:
(1) דחיית הטענה של התיישנות שלא מדעת וקביעת התקופה של תשלום דמי השימוש רק משנת 1998. במסגרת זאת, טוענים המערערים, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי קבע נורמה מחמירה ובלתי סבירה לשאלה האם המערערים יכלו למנוע "בזהירות סבירה" את אי ידיעתן של העובדות המקימות את עילת התביעה, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתם, שגה בית המשפט כשביסס את קביעתו על נורמות מתחום דיני הנזיקין וכן כי התעלם מהעובדות והנסיבות המיוחדות של המקרה;
(2) דחיית הטענה לפיה יש לשלם למערערים דמי שימוש בגין כל שטח החלקה. לטענתם, מן הראוי היה לפסוק להם דמי שימוש גם בגין השטח המופקע וכן בגין יתרת החלקה שלא נתפסה על ידי המשיבה, שכן תפיסת המשיבה את החלק התפוס מונעת מהם שימוש בכל החלקה והנאה ממנה.
טענות המדינה בע"א 8901/13
16. המדינה מערערת על שלוש סוגיות:
(1) המדינה קובלת על כך שבית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתה של השמאית בשאלת שיעור דמי השימוש הראויים, וקבע כי אלה ייקבעו על פי שווי הקרקע כפנויה לבניה למגורים, במכפלת אחוז מהם לשנה, ולא על פי השימוש שנעשה במקרקעין בפועל (היינו, כמסלול טיסה), על פי "שיטת ההשוואה".
(2) רשם בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים ישלמו אגרה בהתאם לתקנה 3(8) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), ולא כתביעה כספית רגילה, היינו 2.5% מסכום התביעה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המדינה. כעת מערערת המדינה על קביעה זו במסגרת הערעור על פסק הדין.
(3) לטענת המדינה, ההוצאות שנפסקו לטובת המערערים הן חריגות ולא מידתיות, בפרט בהתחשב בכך שהסכום שנפסק לטובת המערערים כדמי שימוש צנוע ביותר לעומת הסכום ה"מנופח" שנתבע על ידם.
דיון והכרעה
האם זכאים המערערים ליהנות מהגנת "התיישנות שלא מדעת"?
17. המערערים טוענים שתביעתם לא התיישנה, שכן מדובר ב"התיישנות שלא מדעת", הואיל ואת דבר הפלישה גילו רק בשנת 2005, בעקבות בדיקה אקראית שביצעו, ובאמצעות אמצעים טכנולוגיים שלא היו קיימים קודם לכן (הדבקת תצ"א על תב"ע) ואילו את מועד הפלישה גילו רק במסגרת ההליכים המקדמיים (תצהיר התשובות לשאלון שהפנו המערערים אל המדינה). לטענתם, בית המשפט המחוזי שגה כשלא החיל את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך בחינת השאלה האם יכלו המערערים, בזהירות סבירה, לדעת על עילת התביעה, ובמקום זאת, החיל סטנדרט חדש, מחמיר, המתבסס - באופן שגוי - על נורמות מדיני הנזיקין [חובת הזהירות של בעל מקרקעין שנקבעה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: עניין ועקנין)].
המערערים מוסיפים וטוענים, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, יש לקבוע שהם נהגו כאדם סביר: לטענתם, לא היה עליהם לצפות שאדם כלשהו, ובפרט המדינה, יפלוש למקרקעיהם, במיוחד בשים לכך שמדובר בשטח הסמוך לשדה התעופה, המאובטח באופן מיוחד; הם הביעו התעניינות סבירה במקרקעיהם ובשמירת זכויותיהם (בדקו מעת לעת את מצבם הרישומי של זכויותיהם בטאבו וכן פנו לעירייה לבדיקת המצב התכנוני בחלקה) ושילמו מס רכוש על מלוא שטח החלקה. כן הצביעו המערערים על כך שמדובר באנשים פרטיים שאינם מאורגנים, בעלים במושע בחלק קטן של חלקה גדולה שהיא חלק מחטיבת קרקע בת מאות דונמים שלא ניתן לבנות עליה. המערערים מוסיפים ומדגישים כי המשיבה הסתירה מהם כל השנים את דבר הפלישה וגרמה להעלמת עילת התביעה, ולשיטתם, עצם השימוש של המדינה בטענת ההתיישנות אינו ראוי בנסיבות העניין.
המדינה תומכת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי וטוענת, בין היתר, כי את אותה פעולה שביצעו המערערים במסגרת ה"בדיקה האקראית" שבאמצעותה גילו אודות הפלישה, ניתן היה לעשות עשרות שנים קודם לכן, ודבר לא מנע זאת מהמערערים. התנהלות זו מלמדת, לשיטת המשיבה, על ויתור, מניעות והשתק. גם קרבת מקום מגוריהם של המערערים אל המקרקעין וזיקתם המקצועית של חלקם לתחום המקרקעין מלמדות, לשיטת המשיבה, כי המערערים יכלו על נקלה לברר את מצב המקרקעין ותפיסתם בכל עת, אך מסיבות השמורות עמם לא עשו כן. עוד טוענת המדינה, כי אין לקשור בין תשלום מס רכוש לבין ההליך דנן. כן טוענת היא, שדיני הנזיקין מטילים על בעלי מקרקעין חובה להבטיח מניעת נזק ממבקרים שונים במקרקעין, בין מבקרים ברשות ובין שלא ברשות, ועל כן, כאנשים סבירים היו המערערים מחויבים לבחון מהם גבולות המקרקעין שבבעלותם ואיזה שימוש נעשה בהם. המשיבה מדגישה שהמקרקעין מצויים במקום מרכזי בתחומי העיר תל אביב ובפועל אין מניעה לעבור דרך יתרת החלקה. כן נטען, שהמערערים לא הצביעו על פגם מהותי קיצוני שנפל בהתנהלות המדינה בעניין העלאת טענת ההתיישנות ועל כן אין לחסום את דרכה להעלות טענה זו. המדינה מדגישה, כי לפנים משורת הדין ישולמו למערערים דמי שימוש עבור שלוש שנים נוספות מעבר לתקופת ההתיישנות (החל משנת 1998), וכי על אף שהסכימה לכך רק לגבי המערערים 10-7 (ולגבי המערערים 6, 11 ו-12 החל משנת 1999), המדינה החליטה שלא לערער על עניין זה.
אדון בטענות אלה.
18. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות הדיונית: ראשון, הקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן; שני, הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח שיוכל לכלכל את צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכונים של תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל; שלישי, ההנחה כי תובע ש"ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו; רביעי, האינטרס שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק. אל מול טעמים אלו עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא [ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554-553 (2000) (להלן: עניין המאירי); רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, פסקה 9 (7.11.2012) (להלן: עניין דוננפלד)]. שיקול נוסף שהוזכר בהקשר זה, נוגע לכך שלהסדרי התיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים, ובאופן עקיף על רווחתו של הציבור [רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 30 (19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל)].
19. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות בתביעות מסוגים שונים: שבע שנים בתביעה שאינה במקרקעין; חמש עשרה שנה בתביעה שעניינה במקרקעין (ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה). כבר נפסק, כי תביעה לדמי שימוש במקרקעין היא תביעה "בשאינו מקרקעין" [ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1) 225, 227 (1972); ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, פסקה 6 (1.4.1996)].
20. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות - "ביום שבו נולדה עילת התובענה". ככלל, מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה", שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ע"א 2008/07 לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו, פסקה 46 (14.2.2011); עניין גיא-ליפל, פסקה 39).
21. עם זאת, ישנם מספר חריגים המשעים את מרוץ ההתיישנות, וביניהם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שנוגע לסוגיה של "התיישנות שלא מדעת". זהו מצב בו הנתבע טוען כי התביעה נגדו התיישנה, ואילו התובע טוען בתגובה, כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו ולכן לא החל מרוץ ההתיישנות. בעניין זה, קובע חוק ההתיישנות את "כלל הגילוי המאוחר":
"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
הוראה נוספת בעניין גילוי מאוחר מופיעה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה):
"89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות -"היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) ...
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
כפי שציין השופט י' עמית בעניין גיא ליפל, שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק התיישנות לסעיף 89(2) לפקודה נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין. "חלוקת התפקידים" בין שני הסעיפים היא זו: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד שבסעיף 89(2) לפקודה. מכאן, שגם אם עילת התביעה התיישנה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מרוץ ההתיישנות (עניין המאירי, עמ' 547; עניין גיא ליפל, פסקה 36).
22. בהעדר ידיעה של התובע, שלא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות: לא ניתן לראות את התובע כמי שוויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניה על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע לפיהן הוא ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי. כלל זה מכונה "כלל הגילוי" (Discovery Rule) או "כלל הגילוי המאוחר" (ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים יט 81, 123-122 (התשמ"ט) (להלן: גלעד); טל חבקין התיישנות 155 (2014) (להלן: חבקין); עניין גיא-ליפל, פסקה 40).
23. בענייננו, עומדת לדיון שאלת ההתיישנות של רכיבי עילת התביעה שאינם חלק מיסוד הנזק: היסוד שהתגלה באיחור למערערים הוא עצם הפלישה למקרקעיהם על ידי המדינה (כמובן שרק עם התגלות יסוד זה התגלה גם יסוד הנזק, היינו, זכאותם לדמי השימוש). הדין החולש אפוא על ענייננו הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
24. מאחר שסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל א 214 (1991); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים, חוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (18.3.2009); עניין דוננפלד, פסקה 13).
25. הסעיף כולל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף אילו נקט זהירות סבירה [עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 30 (5.12.2006); עניין דוננפלד, פסקה 13; ע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן, פסקה 18 (23.8.2012)].
26. עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מהנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות [ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(1) 85, 102 (1967); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594-593 (1997)].
27. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן [ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"ד כח(1) 162, 165 (1973); ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1977); ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 284 (1990); שירלי דגן דיני ההתיישנות על ישן וחדש 141 (2004)].
היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי (עניין המאירי, עמ' 547; ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, פסקה י(3) (24.3.2008); ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פסקה 13 (22.2.2012) (להלן: עניין מולהי); חבקין, עמ' 158).
בפסיקה נקבע, כי די בחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד), על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות ולבטל את השעיית המרוץ לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זהו המבחן המכונה מבחן "קצה החוט".
28. יש להבחין בין העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הראיות הנדרשות להוכחת העובדות: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות" [ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 316 (2001); ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב, פסקה 49 (11.6.2008)].
29. בעבר, רווחה בפסיקה הגישה כי די בגילוי קצה קצהו של הרכיב העובדתי ("ניצני נזק") בכדי שתחול חובה על הניזוק לפעול [ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998) (להלן: עניין המאירי הראשון)] (מבחן "קצה החוט"). עם זאת, בפסיקה המאוחרת נקבע מבחן מקל מעט יותר עם הניזוק, מבחן על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו [עניין המאירי, עמ' 549-548 והאסמכתאות המופיעות שם; ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 9 (24.11.2005) (להלן: עניין צורף); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקה 18 (31.8.2008) (להלן: עניין פלונית)]. בעניין דוננפלד הובעה הדעה כי את מבחן "רף הגשת התביעה" יש להחיל על יסוד ההתרשלות, להבדיל מיסוד הקשר הסיבתי, לגביו יש להחיל את מבחן "קצה החוט" (שם, פסקה 13).
30. בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית (עניין המאירי הראשון, עמ' 866; עניין צורף, פסקה 12; גלעד, עמ' 128; חבקין, עמ' 160-159). גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע (עניין פלונית, פסקה 18; עניין מולהי, פסקה 13). סיכומו של דבר, המודעות בכוח נבחנת על פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות (עניין גיא-ליפל, פסקה 55).
31. מן הכלל אל הפרט: בענייננו, אין חולק כי עד שנת 2005 לא ידעו המערערים בפועל על השימוש שעושה המדינה בחלקה. מכאן, שהשאלה שיש לבחון היא, האם המערערים יכלו, בזהירות סבירה, לגלות את דבר הפלישה, דהיינו, האם עריכת בירור שהיה בכוחו להוביל לגילוי דבר הפלישה הייתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה [ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקה י"ז (16.1.2012)]. כאמור, "רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" [ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 24 (23.2.2010)].
32. המדינה טוענת שניתן היה לסמן את גבולות החלקה כבר בשנות הששים של המאה הקודמת, וכך יכלו המערערים לדעת על השימוש במקרקעין ולתבוע בגינו. מנגד, המערערים טוענים שרק אמצעים טכנולוגיים מאוחרים (הדבקת תצ"א על תב"ע) אפשרו להם את "קצה החוט" שהוביל לגילוי. כך או כך, דומה שאין מחלוקת בין הצדדים כי רק מדידה בשטח הייתה יכולה להביא לגילוי הפלישה. השאלה היא, האם מדובר במאמץ סביר, ומתי היה סביר שהמערערים יבצעו מאמץ זה.
33. המערערים מצביעים על עובדות מסוימות המלמדות, לשיטתם, על כך שבעל מקרקעין סביר, בנסיבות העניין, לא היה מגלה את דבר הפלישה (דהיינו, מפעיל מודד) לפני שנת 2005, וביניהן: היות כל אחד מהם בעלים במושע בחלק קטן של החלקה, המתפרשת על פני שטח גדול ומהווה חלק משטח של אלפי דונמים נוספים; מדובר בקרקע שאינה צפויה להניב הכנסות נוכח מצבה התכנוני; הקרקע ממוקמת באזור המצוי תחת אבטחה כבדה יחסית; ובהינתן חזקת התקינות המנהלית, שבעטיה לא היה על המערערים לצפות שדווקא המדינה תפלוש לשטחם. כמו כן, הם מציינים שבמשך כל השנים שילמו מס רכוש בגין כל שטח החלקה (לרבות החלק המופקע) והתעניינו במצבה התכנוני של החלקה בעירייה.
34. המשיבה, לעומת זאת, מצביעה על כך שהמערערים מתגוררים באזור תל-אביב, היינו המקרקעין נמצאים בטווח ראייתם. כן היא מוסיפה, כי חלק מהמערערים הם בעלי ניסיון והכשרה בתחום הנדל"ן (מנכ"ל משרד השיכון בעבר, עובדת בחברת בניה, יועץ ארגוני ועוד), כלומר, ידעו מה לעשות על מנת לבדוק את גבולות המקרקעין ומצבם.
35. הפכתי בדבר והפכתי, והגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. לטעמי, המערערים נהגו בעצימת עיניים משך שנים רבות, ואין מקום לאפשר להם "ליהנות" מהארכת תקופת ההתיישנות כך שיזכו לדמי שימוש משנות ה-60 של המאה הקודמת.
36. מסכים אני עם טענתם של המערערים, לפיה סטנדרט הזהירות שהחיל בית המשפט המחוזי, הלקוח מדיני הרשלנות בנזיקין, אינו הסטנדרט המתאים בנסיבות העניין. עם זאת, אני סבור כי מדיניות משפטית וחברתית רצויה חייבת לעודד בעלי מקרקעין להפגין התעניינות ממשית (בגבולות הסביר) הן בעת רכישת המקרקעין והן באופן שוטף במהלך שנות בעלותם בקרקע. אין כוונתי כי מדי שנה בשנה על בעל המקרקעין להוציא מודד לקרקע. עם זאת, גם אין זה סביר שבמשך 40 שנה נעשה שימוש במקרקעיהם של המערערים מבלי שהם ידעו על כך (ולשיטתי, תשלום מס רכוש אינו מהווה "התעניינות סבירה", שכן אינו מלמד על מה שקורה בשטח). ודוק: אין מדובר בפלישה בזעיר אנפין לחלק מזערי מהחלקה. מדובר בשימוש שנעשה בחלק גדול מהשטח, שהוא כשלעצמו אינו קטן. השימוש עצמו הוא גלוי לעין - מסלול נחיתה של מטוסים. גם אם לא מדובר ב"חצר האחורית" של המערערים, הרי שמתבקש היה שיבדקו מה נעשה בשטח, ולא רק בחלוף עשרות שנים.
קצה החוט הנדרש לצורך עריכת בדיקה יסודית יותר, שהייתה מובילה לגילוי הפלישה לחלקה, הוא עצם קיומו של שדה תעופה בסמוך לחלקה בצירוף הפקעת חלקים מהשטח לצרכים ציבוריים.
לו היו פועלים המערערים בשלב כלשהו לסמן את שטח החלקה, כפי שלדעתי בעל מקרקעין סביר נדרש לעשות, ואף לתחם אותה, היה דבר הפלישה מתגלה באופן מיידי, ו"כוח התביעה" היה במלואו בידי המערערים.
37. אין ספק כי קושי נעוץ בעובדה שמדובר בבעלים במושע כאשר כל אחד מהם הוא בעלים של חלק קטן מהמקרקעין. עם זאת, אין בעובדה זו כדי להסיר אחריות מכתפיהם של בעלי המקרקעין.
38. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שה"נהנה" מהפלישה ומטענת ההתיישנות, במקרה דנן, היא המדינה. לכך יש שני היבטים.
ראשית, טוענים המערערים, כי נוכח חזקת התקינות המנהלית, הם יכלו להניח, באופן סביר, כי המדינה לא תפלוש למקרקעיהם. אמנם מדובר בטענה שובת לב, אולם לטעמי אין בה כדי להועיל למערערים. חזקת החוקיות במשפט המנהלי, הנקראת גם חזקת תקינות פעולת רשויות המנהל, מניחה כי מעשים והחלטות של רשויות מנהליות נעשו והתקבלו כדין. חזקה זו מעבירה את הנטל על העותר לבית המשפט, להביא ראיות לאי תקינות, לפגם שנפל בהחלטה המנהלית. חזקת התקינות המנהלית, שעניינה כאמור העברת נטל ההוכחה והראיה לעותר להראות שהרשות פעלה שלא כדין, היא לטעמי טענת "מגן" בידי המדינה הנתבעת ולא טענת "חרב" בידי תובע. יתרה מכך, אין בה כדי להסיר מכתפיהם של המערערים את החובה שהייתה מוטלת עליהם להתעניין באופן סביר במקרקעיהם במהלך עשרות שנות הבעלות בהם; קיום חובה זו היה מוביל לגיבוש כוח התביעה בידי המערערים בשלב מוקדם הרבה יותר.
שנית, המערערים טוענים, כי אין זה ראוי שהמדינה תעלה טענת התיישנות במקרה דנן. דינה של טענה זו להידחות גם כן. הנחיה 16.8 להנחיות פרקליט המדינה קובעת, בסעיף 3, כי "ככלל יש לטעון טענת התיישנות". זאת, בניגוד לכלל ששרר בעבר, לפיו ככלל אין זה ראוי שהמדינה תעלה טענת התיישנות. סעיף 4 להנחיה האמורה קובע שאם סבר הפרקליט המטפל כי אין זה ראוי בנסיבות העניין להעלות טענת התיישנות, או לעמוד על טענה שנטענה, יפנה אל פרקליט המחוז לקבלת אישור לוויתור על הטענה. במקרה דנן, החליטה הפרקליטות כי אין מקום לסטות מהכלל. בעניין זה כבר נפסק, כי מדובר בפעולה שנעשית בהתאם להנחיות מינהליות, והדבר מהווה אינדיקציה לסבירותה [ע"א 9863/09 וויריאנט בע"מ נ' מדינת ישראל - האוצר, מנהל רשות המיסים /אגף המכס ומע"מ, פסקה 40 (16.3.2011)].
39. בהערת אגב אעיר, כי המדינה מנסה לטעון שמאפייניהם האישיים המיוחדים של המערערים (ניסיונם המקצועי וכיו"ב) מקימים חזקה שידעו היטב מה לעשות על מנת לבדוק את גבולות החלקה ומצבה. כשלעצמי איני סבור כי יש ליצור "סטנדרט מיוחד" עבור תובעים מסוימים, בעלי יכולות גבוהות לכאורה. גם בעניין גיא-ליפל, דחה השופט י' עמית את הגישה לפיה במסגרת המבחן האובייקטיבי יש להתחשב בנסיבות המקרה הפרטני, וקבע כי אין להתחשב בתכונותיו האישיות המיוחדות של התובע הספציפי, אלא באמות המידה של האדם הסביר בנסיבות העניין (שם, פסקאות 54-51).
40. לבסוף, אציין, שבהסכמת המדינה, "נהנו" המערערים מתקופת התיישנות מוארכת, דהיינו קיבלו דמי שימוש למן שנת 1998 ועד יום הגשת התביעה (בפועל המדינה שילמה גם עבור השנים שלאחר הגשת התביעה ועד מתן פסק הדין). גם שיקול זה חיזק את מסקנתי כי אין מקום ללכת צעד נוסף לקראת המערערים, אשר עצמו את עיניהם כל השנים ולא פעלו באופן סביר בעניין המקרקעין שבבעלותם.
סיכומו של דבר, אמליץ לחבריי לדחות את ערעורם של המערערים בשאלת ההתיישנות.
גודל השטח שבגינו יחושבו דמי השימוש
41. בהקשר זה העלו המערערים שתי טענות: ראשית, טענו, כי הם זכאים לקבל דמי שימוש ראויים גם עבור אותו חלק מהחלקה, שנמצא בשטח התפוס, אולם מהווה חלק מהשטח המופקע (שהעירייה הפקיעה בשנת 1975). לטענתם, בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות שכן סבר שהמערערים דורשים תשלום דמי שימוש בגין שטח שעבר לבעלותה של העירייה, ולא היא. המערערים מוסיפים, כי השמאית תמכה, בחוות דעתה, בעמדה זו. שנית, טוענים המערערים, כי הם זכאים לתשלום דמי שימוש גם עבור החלק של החלקה שלא נתפס על ידי המשיבה, זאת משום שתפיסת המשיבה בכמעט מחצית מהחלקה מונעת מהם שימוש והנאה מכלל השטח.
42. אשר לטענה הראשונה, טוענת המדינה, כי החלק שהופקע הפך לקניינה הגמור והמוחלט של העירייה. יתרה מכך, הלכה למעשה, המערערים קיבלו פיצוי עבור הפקעת החלקה, בדמות התחייבות של העירייה כלפיהם, כי הבסיס לחישוב זכויותיהם בחלקה ייעשה ללא התחשבות בהפקעות שבוצעו, ואין מקום לכפל פיצוי. אשר לטענה השנייה, טוענת המדינה, כי קיומו של שדה התעופה בסמוך לחלקה הוא המונע בפועל מהמערערים לעשות שימוש חופשי בחלקה, גם אילו נמנעה המשיבה מלתפוס בה חזקה, ולכן אין הם זכאים לדמי שימוש בגין מלוא שטח החלקה.
43. בשני עניינים אלה, אני מסכים עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי.
44. לשיטתי, אין מקום לתשלום דמי שימוש בגין שטח החלקה כולה, שכן לא התפיסה של השטח על ידי המדינה היא שמונעת מהמערערים לעשות שימוש חופשי בחלקה כולה, אלא עצם הסמיכות של החלקה לשדה התעופה, דבר אשר מונע, בשלב זה, את הפשרת הקרקע לבנייה.
45. אשר לשטח המופקע; משעה שפורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, הרי שהבעלות בשטח זה עברה לעירייה [רע"א 7060/12 מדינת ישראל נ' United Israel Appeal Inc., פסקה 4 (30.4.2015)]. בעוד שלאחר פרסום הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, הבעלים של הקרקע הוא עדיין הבעלים המקורי, ובתור שכזה יש לו כוח לבצע עסקאות בקרקע [ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 566 (1986)], הרי שפרסום הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות מקנה את הבעלות בקרקע לרשות המפקיעה (שם, עמ' 568).
בנסיבות אלה, ומשהמערערים אינם עוד הבעלים של השטח המופקע, הרי שאיני סבור כי הם זכאים לקבל דמי שימוש בגינו. הלא, גם אם המדינה לא הייתה פולשת לשטח זה, לא היו רשאים המערערים לעשות בשטח המופקע שימוש כלשהו, לרבות להשכירו לאחר. "הזכות לדמי שימוש היא נגזרת של זכות הבעלות, שהרי מהותה של הבעלות במקרקעין היא האפשרות 'להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם, ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם' (סעיף 2 לחוק המקרקעין)" [ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (11.10.2012) (להלן: עניין חברת הירקון)].
46. המערערים טוענים בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי פסק בסוגיה זו בניגוד לדעתה המקצועית של השמאית קראוזה. אלא, שמעיון בחוות דעתה עולה, כי בהגינותה היא ציינה שמדובר בעניין משפטי. אמנם כתבה, כי "חישוב הזכויות מתבסס על דונם ברוטו. אין התחשבות בהפקעות שבוצעו בעבר. אי לכך מההיבט הכלכלי אין לבצע הפחתה בגין הפקעה לדרך". אולם לטעמי, העובדה שהמערערים יהיו זכאים - בעתיד - לזכויות בנייה בהתאם למלוא שטח החלקה, מבלי להתחשב בשטח ההפקעה, אינה מלמדת על זכאות לדמי שימוש בגין השטח המופקע.
גובה דמי השימוש הראויים (ערעור המדינה)
47. המדינה מערערת על כך שבית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתה של השמאית קראוזה בשאלת שיעור דמי השימוש הראויים, וקבע כי אלה ייקבעו במרביתם על פי שווי הקרקע כפנויה לבנייה למגורים, במכפלת אחוז מהם לשנה, ולא על פי השימוש שנעשה במקרקעין בפועל. לטענת המדינה, קביעה זו מנוגדת לפסיקה. בהקשר זה, מסתמכת המדינה, בין היתר, על עניין חברת הירקון, שם אימץ בית המשפט את חוות דעתו של השמאי שקבע כי יש לחשב את דמי השימוש הראויים בהתאם לדמי שימוש שהיו מתקבלים בשוק החופשי עבור שימושים בעלי מאפיינים דומים.
48. המערערים טוענים, מנגד, כי משאימץ בית המשפט את חוות דעתה של המומחית מטעמו, אין זה ראוי שיתערב בקביעותיה, בעניינים שבמומחיותה, בהיעדר טעם מיוחד. נטען, כי כך נקבע גם בפסק הדין בעניין חברת הירקון, שעליו מסתמכת המדינה, שלא עולה ממנו כל הלכה לעניין שיטת חישוב דמי השימוש הראויים. לגופו של עניין, המערערים טוענים, כי השמאית השתמשה בשיטת ההשוואה, שהיא השיטה שבה תומכת המדינה עצמה. המערערים מוסיפים, כי חוות דעתה של השמאית מפורטת ומנומקת לעילא ולעילא, והיא שללה את החישוב לפי השוואה לעסקאות השכרה שהיו בפועל, הואיל ולא נמצאה אף עסקה דומה אמתית לצורך השוואה כאמור.
49. לאחר שעיינתי בחוות דעתה של השמאית קראוזה וכן בפסק הדין בעניין חברת הירקון, אני סבור כי דין טענותיה של המדינה להידחות. הסוגיה של שיטת החישוב של דמי השימוש היא בלב לבה של חוות הדעת המקצועית של השמאית שמינה בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט לאמץ את חוות דעתה בסוגיה זו, ואף פירט את הנימוקים לכך. הלכה היא, כי משמינה בית המשפט מומחה מטעמו, בית המשפט הוא המחליט אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, "והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על-ידיו של האמור בחוות הדעת" [ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987) (להלן: עניין מרקוביץ)]. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באימוץ מסקנותיו של מומחה על ידי הערכאה הדיונית, וביתר שאת נכונים הדברים מקום שבו אימצה הערכאה הדיונית ממצאים של מומחה שמינה בית משפט בהסכמת הצדדים (ע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ', פסקה 16 (1.12.2008); עניין מרקוביץ, שם).
50. זאת ועוד, צודקים המערערים, כי בעניין חברת הירקון, שעליו מסתמכת המשיבה, בית משפט זה נשען בדיוק על ההלכה האמורה, בדבר אימוץ חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (ראו שם, בחוות דעתה של השופטת א' חיות, פסקה 15):
"ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעותיה של הערכאה המבררת המתבססות על חוות דעת של מומחים מקצועיים, להוציא מקרים חריגים שבהם נראה כי קביעות אלו אינן מבוססות על פניהן או כי נפל בהן פגם מהותי היורד לשורשם של דברים. כלל זה יפה ביתר שאת בכל הנוגע לקביעות המבוססות על חוות דעת של מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט... [ההפניות הושמטו - י.ד.] לפי אמות מידה אלה המשמיעות לנו התערבות מצומצמת כמפורט לעיל, אני סבורה כי אין במקרה דנן עילה כלשהי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא אשר סבר כי יש לאמץ את חוות דעתו המקצועית של השמאי נאור."
51. פסק הדין בעניין חברת הירקון אינו קובע הלכה ביחס לשאלה מהי הדרך הנכונה לחישוב דמי שימוש ראויים בגין קרקע שנעשה בה שימוש לצורך שדה תעופה. כל שנקבע בפסק הדין הוא כי על פניו, בחוות דעתו של השמאי לא נפל פגם מהותי אשר הצדיק את פסילתה. כך, גם בעניין שלפנינו, שיטת החישוב של השמאית קראוזה, שאותה אימץ גם בית המשפט המחוזי, נראית סבירה ולגיטימית על פניה, ובפרט בנסיבות המיוחדות של המקרה.
52. אמנם, השמאי שמינה בית המשפט בעניין חברת הירקון דחה את שיטת החישוב לפי שווי השוק, שאותה אימצה השמאית קראוזה, ומנגד, השמאית קראוזה, בחוות הדעת נשוא ענייננו, ציינה כי היא מודעת לחוות דעתו של השמאי בעניין חברת הירקון אולם חולקת עליה מבחינה מקצועית. אלא שלא ניתן, רק מטעם זה, לקבוע כי בחוות דעתה של השמאית קראוזה נפל פגם מהותי או כי היא אינה מבוססת על פניה. אדרבא, השמאית נימקה את חוות דעתה, ובפרט את הקושי להשוות לעסקאות דומות אחרות נוכח השימוש הייחודי בקרקע. בהחלט ייתכן כי שתי שיטות החישוב הן שיטות לגיטימיות לחישוב שווי דמי שימוש, והבחירה ביניהן נתונה בידי המומחה, בהתאם להבנתו המקצועית ולנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בכל מקרה, על בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולבחון האם חוות הדעת סבירה על פניה, מנומקת היטב, והאם עמדה במבחן החקירה הנגדית של הצדדים (ככל שהמומחה נחקר על חוות דעתו). "בבוא בית המשפט להחליט האם לאמץ חוות דעת מסוימת, בין רפואית או אחרת, הוא איננו מפעיל שיקול דעת מקצועי, כי אם שיקול דעת שיפוטי, אשר מתבסס על הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר" [ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח, פסקה 9 (24.11.2005)]. כך אכן נעשה במקרה דנן.
אשר על כן, גם בנקודה זו, לא ראיתי לנכון להתערב בפסק הדין.
קיזוז דמי שימוש בגין החלק המשמש לדרך (ערעור המדינה)
53. המדינה טוענת, שבית המשפט שגה כשנמנע מלקזז מהסכום שנפסק לטובת המערערים דמי שימוש ראויים בגין שימוש בדרך המובילה לחלקה, המצויה בחלקות שבבעלות המדינה; שכן לדבריה, אלמלא השימוש בדרך, לא היו יכולים המערערים להגיע לחלקתם.
54. לשיטת המערערים, זוהי טענה אבסורדית, שכן שטחה של הדרך שבגינה מבקשת המדינה לקזז דמי שימוש, גדול פי שלושה משטח הפלישה כולה. יתרה מכך, הדרך מצויה בשטחו של שדה התעופה, ואין לציבור הרחב או למערערים כל גישה אליה, ולכן אין הם עושים בה - ואף אינם יכולים לעשות בה - כל שימוש. היינו, המדינה מבקשת לקזז מדמי השימוש של המערערים כספים בגין שימוש תיאורטי בדרך.
55. גם בעניין זה, לא ראיתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
החיוב בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בנכס נובע מהעיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין [השוו: ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1, 74-73 (22.1.2009)]. לגישתי, דמי שימוש יכולים וצריכים להיגבות רק בגין שימוש שנעשה בפועל. המערערים אינם עושים שימוש בחלקה, בין היתר, משום שמסיבות תכנוניות אין יכולת לעשות בה שימוש בשלב זה. המערערים אינם "נהנים" מהדרך, ולכן גם אינם "מתעשרים" כתוצאה מהשימוש בה. לא מדובר אפילו בשימוש תיאורטי, שכן ממילא אותה דרך נמצאת בתוך שדה התעופה עצמו. מי שנהנה מהדרך היא דווקא המדינה, אשר עושה בה שימוש לצורך שדה התעופה וכן הציבור הרחב שעושה שימוש בשירותי שדה התעופה. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי כשפסק שאין מקום לקזז דמי שימוש בגין הדרך.
סוגיית האגרה
56. רשם בית המשפט המחוזי א' זמיר קבע כי יש לסווג את תביעתם של המערערים ככזו הנכנסת בגדר תקנה 3(8) לתקנות האגרות. המדינה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי והשופטת ע' סלומון-צ'רניאק דחתה את הערעור. המדינה טוענת, כי היא רשאית לערער על פסק הדין של השופטת סלומון-צ'רניאק בסוגיית האגרה, שכן הוא בגדר החלטת ביניים שניתן לערער עליה בהליך הנוכחי. לגופו של עניין, טוענת המדינה, כי טעה בית המשפט המחוזי כשקיבל את בקשתם של המערערים להפחתת האגרה, בהתבסס על תקנה 3(8) לתקנות האגרות. לשיטת המדינה, התביעה לתשלום דמי שימוש היא תביעה נזיקית לכל דבר ולכן יש לשלם בגינה אגרה בשווי 2.5% מסכום התביעה. לטענתה, ה"פטור" שניתן למערערים מתשלום אגרה ריאלית הוביל ל"ניפוח" התביעה, ובכך השיג את המטרה המנוגדת למטרת התקנות.
57. המערערים טוענים, שהמדינה אינה יכולה לערער על פסק הדין של השופטת סלומון-צ'רניאק, שניתן בעניין כתב התביעה המקורי. זאת, משום שלאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן, שבעניינו לא הגישה המדינה כל בקשה לבית המשפט. המערערים מוסיפים, כי המדינה ניצלה את זכות הערעור שלה, והיא אינה זכאית להגיש ערעור נוסף בזכות. כאמור, לשיטת המערערים, הערעור אינו רלוונטי עוד, שכן הוא נוגע לכתב התביעה המקורי, שכבר עבר מן העולם. לגופו של עניין, טוענים המערערים, כי תביעתם נופלת לגדר תקנה 3(8) לתקנות האגרות, בהיותה נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והיא עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה - הגנה על זכות הקניין. ממילא, לא מדובר בתביעה נזיקית, אלא תביעה המבוססת על דיני עשיית עושר.
58. תחילה אתייחס לשאלה אם ניתן לערער על סוגיה זו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. התשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). סעיף זה, שכותרתו "ערעור על החלטת רשם", קובע, בין היתר:
"96. ...
(ב) החלטה אחרת של רשם שאינו רשם בכיר ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד.
...
(ד) החלטה של בית משפט מחוזי בערעור לפי סעיפים קטנים (ב) או (ג) על החלטה אחרת של רשם, למעט בסוגי החלטות שנקבעו בצו לפי הוראות סעיפים 41(ג) או 52(ג), ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך בגוף ההחלטה, או מאת נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון."
59. הנה, החלטתו של הרשם זמיר בעניין האגרה הייתה נתונה לערעור (בזכות) בפני בית המשפט המחוזי. המדינה אכן ערערה, וערעורה נדחה. בהתאם לסעיף 96(ד) לחוק בתי המשפט, ההחלטה על דחיית הערעור ניתנת לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון. המדינה נמנעה מלהגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.
60. בכגון דא, קובעת תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
"411. לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968."
השוו גם: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 811-809 (2006); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן חאדר, פ"ד נח(1) 854, 863-861 (2003); רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פסקה 7 (4.6.2012).
המסקנה היא, כי אכן המדינה רשאית לערער על ההחלטה בעניין האגרה כערעור בזכות במסגרת הערעור על פסק הדין העיקרי בתובענה.
61. בהקשר זה, יש לדחות את טענתם של המערערים, לפיה ההחלטה בעניין האגרה ניתנה בעניין כתב התביעה המקורי, ומשהוגש כתב התביעה המתוקן, לא ניתן עוד לערער על החלטה זו. ההחלטה עסקה בשאלת הסיווג של עילת התביעה לצורך תשלום האגרה בהליך זה. כתב התביעה המתוקן לא שינה את עילת התביעה, אלא רק את משך הזמן שבגינו נתבעו דמי השימוש, בגין אותה עילת תביעה. בהגשת כתב התביעה המתוקן "נהנו" המערערים מאותו סיווג שנקבע במסגרת ההחלטה. איני סבור כי בכך "אבד הכלח" על הערעור בסוגיה זו, ולדידי לא נחסמה הדרך להגיש ערעור בזכות על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין.
כעת לגופו של עניין.
62. תקנה 3 לתקנות האגרות קובעת מהם סוגי ההליכים שרואים את שווים כבלתי ניתן לביטוי בכסף. תקנה 3(8) נמנית על הליכים מסוג זה והיא חלה על "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה".
63. הרישא של תקנה 3(8) אינה רלוונטית למקרה דנן, שכן זו עוסקת במקרה שבו הנטילה של הזכויות או שלילת ההנאה מהזכויות היא על פי סמכות לפי דין. אין חולק כי בענייננו השימוש של המדינה במקרקעין לא נעשה לפי דין.
64. בנוסף, לא חלה הסיפא של תקנה 3(8), המחריגה מתחולת התקנה תביעות בנזיקין, שכן התביעה לתשלום דמי שימוש בענייננו אינה תביעה בנזיקין, אלא מבוססת על עילה של עשיית עושר ולא במשפט. כבר נפסק, כי "קיים הבדל עקרוני בין תביעת הנזיקין, המכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע" [ע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד, פ"ד נג(4) 769, 775 (1999)].
דברים הפוכים לקביעתי זו קבע בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (השופט א' שילה) בע"ר (מרכז) 29374-02-10 חברת הירקון 244 בע"מ נ' מדינת ישראל (17.3.2010). שם נקבע, כי התביעה לדמי שימוש ראויים במהותה היא תביעת נזיקין, ולכן יש לשלם בגינה אגרה כבגין תביעה כספית רגילה. ההבדל בתוצאה נעוץ, בין היתר, בעובדה שבאותו עניין, העילה שעליה התבססה התביעה הייתה עילה נזיקית. בענייננו, כאמור, העילה מבוססת על דיני עשיית עושר.
65. כעת אעבור לבחון אם מדובר בתביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין. בעבר, בעניין דומה, ציינתי כי אכן קיימת שאלה משפטית בדבר פרשנותה הראויה של תקנה 3(8) לתקנות האגרות [ראו: רע"א 3601/13 רשות שדות התעופה בישראל נ' שיף, פסקה 4 (23.5.2013)]. גדר המחלוקת הוא זה: מצד אחד, המדינה פלשה למקרקעיהם של המערערים, מבלי רשות ומבלי סמכות שבדין. במובן זה, הרי שהיא פולש ככל פולש, והתביעה לדמי שימוש בגין השימוש במקרקעין היא תביעה כספית לכל דבר. מצד שני, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפלישה אכן נעשתה על ידי המדינה, ולא על ידי צד ג' פרטי; יתרה מכך, השימוש שנעשה במקרקעין הוא שימוש בעל אופי ציבורי (שדה תעופה).
66. לשיטתי, הלשון של תקנה 3(8) לתקנות האגרות יכולה לסבול את הפרשנות המוצעת על ידי המערערים, היינו, כי השימוש שעשתה המשיבה במקרקעין עשוי להיחשב "נטילה שלטונית" לצורך תקנות האגרות.
67. אבחן גם את התכלית של התקנה. תקנה 3(8) לתקנות האגרות הותקנה במסגרת רפורמה שנעשתה בשנת 2007, ולא הייתה קיימת כלל בתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות הקודמות). תקנה 3 לתקנות הקודמות מנתה, במסגרת ה"הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", תביעות שעניינן "קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין". בהקשר של תקנה 3(א) לתקנות הקודמות נאמר כך ברע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר, פ"ד סא(1) 301, 318 (2006), כך:
"תכליתה הספציפית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא להקל על מי שהופקע או שנפגע רכושו, לצורכי ציבור או לטובת הציבור - לפי דין - בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. הרעיון הוא כי רכוש הפרט נפגע למען הכלל ורצוי להקל על הפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. ההקלה מתבטאת בתשלום אגרה מופחתת ולא לפי גובה הפיצויים הנתבעים."
68. גם בהקשר של תקנה 3(8) לתקנות האגרות נאמרו דברים דומים, על ידי בתי המשפט המחוזיים, ראו למשל: ת"א (מחוזי חיפה) 25661-04-14 אפשטיין נ' עיריית חיפה, פסקה 5 (17.6.2015) [בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי בית משפט זה, השופטת א' חיות, ראו: רע"א 5068/15 עיריית חיפה נ' אפשטיין (3.11.2015)]:
"הרעיון העומד בבסיס תקנה 3(8) הינו ללכת לקראת תובע שרשות שלטונית נטלה לכאורה את זכויותיו, באופן שלא תסגר בפניו הדלת עקב גביית אגרה בסכום גבוה במיוחד. יש ליתן למתדיין כזה את יומו, בלא להכביד עליו באגרה."
וכן בש"א (מחוזי י-ם) 7222/09 מדינת ישראל (שר האוצר) נ' הירש, פסקה 3 (15.11.2009):
"תקנה 3(8) לתקנות הוציאה באופן מפורש מגדר התביעות שייחשבו ככאלה שלא ניתן לשום שוויון בכסף תביעות בנזיקין (ראו:AL ZAFAR GENERAL CONTRACTING נ' מדינת ישראל, מיום 20.10.09). כמו כן, התקנה חלה על תביעות ביחס לזכויות במקרקעין בלבד (ולא על רכוש). ואולם, בכל הנוגע לאלה הורחבה תחולתה לכל נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין על-פי סמכות לפי דין ולנטילה שלטונית של זכויות במקרקעין. זאת, ללא הדרישה כי ההפקעה או הפגיעה יהיו לצרכי ציבור או לטובת הציבור. נראה, אפוא, כי יש להמשיך וליתן לתקנות אותו פירוש ליברלי שניתן לתקנות הישנות בכל הנוגע לתביעות שמקורן בפגיעה בזכויות במקרקעין מכוח סמכות לפי דין או נטילה שלטונית."
69. הנה, בתי המשפט נוטים ליתן פרשנות מרחיבה לתקנה 3(8) לתקנות האגרות, בהמשך לפרשנות הליברלית שניתנה בעבר לתקנה 3(א) לתקנות הקודמות. אני מסכים עם פרשנות זאת. יש מקום להיטיב עם האזרח שנפגע מפעולת הרשות, בין אם הנטילה נעשתה כדין ובין אם נעשתה שלא כדין. נראה כי תכלית זו מגשימה גם את כוונתו של מחוקק המשנה [ראו: פרוטוקול מס' 117 מישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת השבע עשרה (21.1.2007)].
70. עוד אוסיף, שאם לא נאמר שגם תביעה בגין פלישה שלא כדין למקרקעין על ידי רשות שלטונית נכנסת בגדר תקנה 3(8) האמורה, הרי שחלק מהתקנה ירוקן מתוכן. על מנת שחלקה השני של התקנה, העוסק ב"תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין" לא ייוותר אות מתה, מן הראוי לקבוע שתביעה בגין שימוש שעשתה הרשות שלא כדין במקרקעין, בפרט כשמדובר בשימוש ציבורי, כגון במקרה דנן, נכנסת בגדר התקנה, ובלבד שעילת התביעה אינה נזיקית.
סכום ההוצאות (ערעור המדינה)
71. המדינה טוענת, שסכום ההוצאות שנפסק לחובתה, בסך 400,000 ש"ח, חריג ואינו מידתי. זאת, בין היתר, בהתחשב בעובדה שהתביעה התקבלה באופן מינורי (בשיעור של 4.6% בלבד מסכום התביעה), וכשההוצאות שנפסקו מהוות למעלה מ-40% מגובה הסכום שנפסק. לטענתה, ההוצאות נפסקו כ"פיצוי עונשי", ללא הצדקה.
72. בעניין זה, טוענים המערערים, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא ההוצאות, פרט למקרים חריגים. לשיטתם, בית המשפט קמא שקל את הנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה דנן, ובצדק פסק הוצאות גבוהות. בין היתר, טוענים המערערים, המדינה מתעלמת מכך שההוצאות כוללות רכיב מע"מ; מכך שסכום ההוצאות מתחלק בין שנים עשר מערערים שיוצגו על ידי שני משרדים שונים; מכך שההוצאות משקפות גם החזר בגין תשלומים למודד, לשמאים מטעמם ומטעם בית המשפט, וחמש שנות התדיינות בבית המשפט המחוזי. כמו כן, המדינה אינה מביאה בחשבון את דמי השימוש ששילמה בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין. בנוסף, המדינה מתעלמת מכך שהסעד של סילוק יד התקבל.
73. כלל ידוע הוא, כי לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב בשאלת ההוצאות שייפסקו לטובתו או לחובתו של בעל דין. הטעם לכך ברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו שמודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה; הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין גם היא מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות [ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 9118/06 שנרום בע''מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה 43 (5.3.2009)].
74. רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות, וזאת במקרים של טעות משפטית בפסיקת ההוצאות או כאשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית [ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995); ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס, פסקה 52 (14.5.2008); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקה 66 (27.7.2008)].
75. צודקת המדינה, כי התביעה הכספית שהגישו המערערים התקבלה באופן חלקי בלבד, נוכח קבלת טענת ההתיישנות, וכן נוכח דחיית טענותיהם לזכאות לדמי שימוש בגין מלוא שטח החלקה. עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שבראש ובראשונה מדובר בתביעה הצהרתית לסילוק יד, וסעד זה ניתן למערערים. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון הן את סכום התביעה הן את מורכבותה; את העובדה שמדובר בכך שהמדינה עושה שימוש בקרקע זו כמחצית המאה ללא ששילמה בגין תקופה זו דמי שימוש; את הצורך בהפעלת מומחים, הן מטעם הצדדים הן מטעם בית המשפט, ועוד כהנה וכהנה שיקולים. איני סבור כי סכום ההוצאות שנפסק בסופו של דבר חורג מהסביר במידה המצדיקה את התערבותנו. אי לכך, גם טענה זו של המדינה דינה להידחות.
סוף דבר
76. לאחר כל הדברים הללו, אמליץ לחבריי לדחות את שני הערעורים, על כל רכיביהם.
מששני הצדדים הגישו ערעורים, ושניהם נדחו במלואם, אציע שלא נעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט צ' זילברטל:
1. אני מסכים עם חברי, השופט י' דנציגר כי דין שני הערעורים להידחות. אני אף מסכים עם נימוקיו לתוצאה זו, למעט האמור בחוות דעתו לגבי ערעור המדינה בסוגיית אגרת המשפט. השופט דנציגר פסק כי המדינה רשאית להביא את השגתה בנושא זה בגדר ערעורה דנא, אך דחה את טענותיה לגופם של דברים.
להשקפתי, ראוי שנקבע כי המדינה כלל לא היתה רשאית לערער בזכות בסוגיית האגרה במסגרת ערעורה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אבקש להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלה האם התובעים בבית המשפט המחוזי (להלן: המערערים) אכן שילמו את מלוא האגרה שבה היו חייבים על פי דין, אם לאו.
2. ההחלטה בענין האגרה שניתנה במקור על ידי רשם בית המשפט המחוזי היא, על פי המינוחים המקובלים לצרכי ערעור, "החלטה אחרת", אלא אם כן מבקשת המדינה (כאשר היא אינה בעלת דין, כבמקרה דנא) להשיג עליה בכובעה כ"פיסקוס" המופקד על הקופה הציבורית, שאז היא נחשבת כ"פסק דין" (רע"א 8813/05 במות נ' מדינת ישראל (17.8.2006). על כן, ככלל, יכול בעל דין להשיג על החלטה שיפוטית בענייני אגרה במסגרת הערעור בזכות שהוא מגיש לאחר סיומו של ההליך בערכאה הדיונית (ע"א 31/82 כהן נ' מזרחי פ"ד לט(1) 160 (1985)).
חברי השופט דנציגר מצא, כי אפשרות זו עומדת למדינה בענייננו, בהסתמכו על העקרון הכללי הנ"ל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהוראת תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). זאת, על אף העובדה שהמדינה כבר הגישה ערעור בזכות על החלטת רשם בית המשפט המחוזי, ערעור שהוגש לשופט של בית המשפט המחוזי - ונדחה.
להשקפתי, העובדה שהמדינה כבר השיגה בזכות על החלטת הרשם בענייני האגרה, שוללת ממנה את האפשרות לשוב ולערער פעם נוספת בזכות על אותה החלטה (או, ליתר דיוק, על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור). מסקנתי מעוגנת הן בעקרון הכללי לפיו זכות ערעור עומדת לבעל דין פעם אחת בלבד (בהעדר הוראה מפורשת אחרת), והן בהוראות החקיקה הרלבנטיות. סעיף 96(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע, כי החלטת בית משפט מחוזי בערעור על החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור בפני בית המשפט העליון אם ניתנה לכך רשות. דהיינו - העובדה שבנושא האגרה פסק בית המשפט המחוזי בגדר ערעור על החלטת רשם, מחייבת רשות מבית המשפט העליון על מנת שניתן יהיה להביא את הענין לבחינה ערעורית בפעם השניה. ההשגה אותה מביאה המדינה במסגרת ערעורה דנא מכוונת, הלכה למעשה, כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בערעור על החלטת הרשם, ולא ישירות כלפי החלטת הרשם. לפיכך לא ניתן להעלות את ההשגה לבית משפט זה בזכות, בגדר הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בתיק העיקרי, כפי שעשתה המדינה. בנוסף, גם מלשון תקנה 411 לתקנות ניתן להסיק כי היא אינה חלה כאשר מדובר "בהחלטה אחרת" שניתנה על ידי רשם ושהוגש עליה ערעור בזכות לשופט של הערכאה בה מכהן הרשם. התקנה מתייחסת למצב בו בעל דין לא ערער במהלך המשפט "על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנה לערער ברשות בלבד" (ההדגשה הוספה), ומאפשרת לו לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין שניתן בסיום ההליך. והנה, במקרה הנדון ההשגה שבפי המדינה מכוונת כלפי החלטת שופט בית המשפט המחוזי שניתנה בערעור על החלטת הרשם. החלטה זו היא "פסק דין" ולא עוד החלטה אחרת שאינה פסק דין. מעבר לכך, אין להלום, להשקפתי, מצב בו זכות הערעור לערכאת הערעור תתקיים במידה שווה בידי בעל דין שלא השיג על החלטת הרשם לפני בית המשפט בו הוא מכהן ובידי בעל דין שהגיש (בזכות) השגה על החלטת הרשם לשופט של אותו בית משפט. אין זה ראוי ששניהם יוכלו, באותה מידה ובזכות, להעלות את ההשגה בסוגיה לפני ערכאת הערעור, כאשר במקרה הראשון כבר התקיים הליך ערעורי (גם אם בפני אותה ערכאה בה מכהן הרשם) ובמקרה השני כלל לא התקיים הליך שכזה.
חיזוק להשקפתי נמצא בדברי השופט מ' עציוני בע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין פ"ד לא(3) 401 (1977), שם נפסק בעמ' 405 כדלהלן:
"במהלכם הרגיל של הדברים, הרי ערעור על פסק דין אמנם פותח את החזית לכל ארכה, וניתן אף לערער בו, בזכות, על כל 'החלטה אחרת' שניתנה על ידי הרשם ...
ואולם אין דברים אלה אמורים שעה שהמערער כבר מיצה את זכותו לערעור בפני אותו בית משפט שבו יושב הרשם אשר נתן ה'החלטה האחרת'. במקרה כזה הייתי אומר, כי גם כאשר הערעור הוא על פסק הדין, הרי לענין אותה 'החלטה אחרת' אשר כבר נתבררה פעם אחת בערעור, יש צורך בקבלת רשות על פי סעיף 12(ד) לפקודת הרשמים [כיום סעיף 96 לחוק בתי המשפט, צ.ז.] על מנת שניתן יהיה לערער עליה פעם נוספת".
לפיכך סברתי שיש לדחות את ערעור המדינה בנושא האגרה כיוון שלא קמה לה הזכות לערער בסוגיה זו, ולהותיר לעת מצוא את השאלה האם צדק רשם בית המשפט המחוזי בהחלטתו בענין סכום האגרה הראוי במקרה דנא.
כאמור, אני מסכים לדחיית שני הערעורים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
ניתן היום, כ"ו באב התשע"ו (30.8.2016).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13088800_W14.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il